הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קמתי באותו בוקר בלי שום קושי. וזה היה מוזר, בהתחשב בעצלות הבוקר הכרונית שליוותה אותי מאז אמצע שיעור ב'.
הצצתי מהחלון, הבהירות בחוץ עמדה על 40 % בקושי. פרפרים אפורים ריחפו באיטיות על גבי שלוליות, שני עורבים נפוחים ושחורים מאוד עמדו על חוט העירוב וצרחו, רכב אספנות רקד על פי סדקי האספלט בגניחות קורעות לב.
התלבשתי בתנועות תפוסות עוגמה. ברגע אחד צלול זה האיר בי כמו הבזק הברק: היום עומד להתרחש משהו חמור מאוד.
הידיעה הזו עלתה בסערה מאותה נקודה פנימית ביותר שבקישקע.
עם קרקוש האבזם פקחה פריידל צמד חרכים בעיניה. "יוסל?" היא שאלה בקול ישנוני.
הבטתי בה ודוק לח טשטש אותה. "אני הולך להתפלל", לחשתי כמעט בלי קול. היא עיגלה את כרכיה והתימהון צף על פניה כגל סהרורי. היא העבירה את מבטה מן החלון אלי אל שעונה ולא אמרה דבר. הנהנתי לעומתה ברוב משמעות.
יצאתי החוצה, לא היו רוחות. העצים עמדו, מרכינים ראש אל צלליותיהם, פנסי הרחוב הכתומים נחלשו לרגע וחזרו בצרצור חשמלי.
הבטתי השמימה, שכבות על גבי שכבות של עננים עבים הסתירו את רמזי התכלת. ביקשתי לבכות.
התפילה היתה שקטה. היינו מניין מצומצם, מלבדי היו שם תשעה ישישים. כולם עטו הבעה דאוגה מאוד.
בחזור נכנסתי למכולת. על הרצפה היו פזורים כתמים של נוזלים עכורים, האפלוליות נשבה מפינות החדר כמו שיחות שדים. לקחתי שקית חלב מהמקרר החשוך ולחם מהמדף.
כששילמתי המוכר לא הרים את עיניו מהמגילה שהיתה פרוסה על הדלפק. תקתוק המקשים וחירצוף הדפסת החשבונית היו הקולות שליוו אותי בדרכי חזרה.
בבית, פריידל נעצה בי מבטים שקטים לכל אורך ארוחת הבוקר, ורק בסופה שאלה חלושות: "מה קרה?"
"שום דבר חשוב", עניתי בתחנונים לאחר עשרות שניות של המתנה. 'בינתיים', השלמתי בליבי.
היא יצאה לעבודה, אחרי שיחת עיניים קצרה ומלאת משמעויות. נשארתי בבית, הסטתי את הווילונות בחדר האורחים. שום קרן אור לא חדר פנימה. הדממה רבצה כענן בבית, והתלחשה בינה לבין עצמה.
לרגע נחו עיני על השולחן, גל קור שטף את כולי. 'מעבר יבוק' קטן ומכורך היה מונח שם, אותיותיה הכסופות מעבירות הבלחות של צל.
התמונה של רבי צמח מג'דורה זצ"ל שעל הקיר נעה במקצת, כומתתו נשמטת מעט מעל ראשו.
צעדתי אל הכיור, מילאתי חצי כוס מים. עצמתי עיניים. מצד ימין הרגשתי את הרוחות חולפות ביעף עד שאוזניי צללו. ברכתי במהירות, גמעתי את המים ובני מעיי התעטפו בשלווה שחלפה בין רגע.
הדבר ההוא עומד להתרחש. הרגשתי את זה קרוב, מוחשי. כל כך מוחשי, שהיה שבר של רגע בו הצלחתי למשש אותו. ותכף חמק.
אחרי כמה שעות כבר לא יכולתי עוד. לקחתי דף ועיפרון. ידיי רעדו. רשמתי בראש הדף.
פריידל יקירתי,
ניסיתי לייצב את העיפרון בין אצבעותיי. היה לי ברור מאוד מה אני צריך לכתוב, ולא היה לי מושג כיצד.
רשמתי 'רציתי רק שתד-' הפסקתי. מחקתי.
'היום ההוא בא לב-' מחקתי.
'אני כותב לך בדמ-' מחיקה.
באוזן ימין שמעתי את תקתוק השעון בקול שהלך והתעצם לממדים שמחוץ לגבולות ההיגיון. התחושה הכבידה. לא הייתי מסוגל להחזיק עוד את העיפרון.
הכיסא ירק אותי ממנו. התחלתי להסתובב מצד לצד, שומע את הלחישות, מרגיש את הדבר ההוא בא ועולה. נשמתי בכבדות. ידעתי שאני מוכרח למהר. ראשי סחרחר.
ואז, התחלתי לשמוע את הקולות ממש. הפסיעות על השביל, את האצבעות נלחצות על שברי הכורכר, מתקרבות בהתמדה. דלת הברזל חורקת על ציריה, התקתוק במדרגות, בכניסה. יכולתי לחוש את נשימותיו, הן מילאו את רוחי ונפשי שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה, בתערובת של פחד והשתוקקות, אימה ותקווה.
הכל עצר בכניסה לדלת.
מתוך השקט המוחלט עלו הנקישות, שהיו אנושיות כל כך.
נפלתי מתעלף.
הצצתי מהחלון, הבהירות בחוץ עמדה על 40 % בקושי. פרפרים אפורים ריחפו באיטיות על גבי שלוליות, שני עורבים נפוחים ושחורים מאוד עמדו על חוט העירוב וצרחו, רכב אספנות רקד על פי סדקי האספלט בגניחות קורעות לב.
התלבשתי בתנועות תפוסות עוגמה. ברגע אחד צלול זה האיר בי כמו הבזק הברק: היום עומד להתרחש משהו חמור מאוד.
הידיעה הזו עלתה בסערה מאותה נקודה פנימית ביותר שבקישקע.
עם קרקוש האבזם פקחה פריידל צמד חרכים בעיניה. "יוסל?" היא שאלה בקול ישנוני.
הבטתי בה ודוק לח טשטש אותה. "אני הולך להתפלל", לחשתי כמעט בלי קול. היא עיגלה את כרכיה והתימהון צף על פניה כגל סהרורי. היא העבירה את מבטה מן החלון אלי אל שעונה ולא אמרה דבר. הנהנתי לעומתה ברוב משמעות.
יצאתי החוצה, לא היו רוחות. העצים עמדו, מרכינים ראש אל צלליותיהם, פנסי הרחוב הכתומים נחלשו לרגע וחזרו בצרצור חשמלי.
הבטתי השמימה, שכבות על גבי שכבות של עננים עבים הסתירו את רמזי התכלת. ביקשתי לבכות.
התפילה היתה שקטה. היינו מניין מצומצם, מלבדי היו שם תשעה ישישים. כולם עטו הבעה דאוגה מאוד.
בחזור נכנסתי למכולת. על הרצפה היו פזורים כתמים של נוזלים עכורים, האפלוליות נשבה מפינות החדר כמו שיחות שדים. לקחתי שקית חלב מהמקרר החשוך ולחם מהמדף.
כששילמתי המוכר לא הרים את עיניו מהמגילה שהיתה פרוסה על הדלפק. תקתוק המקשים וחירצוף הדפסת החשבונית היו הקולות שליוו אותי בדרכי חזרה.
בבית, פריידל נעצה בי מבטים שקטים לכל אורך ארוחת הבוקר, ורק בסופה שאלה חלושות: "מה קרה?"
"שום דבר חשוב", עניתי בתחנונים לאחר עשרות שניות של המתנה. 'בינתיים', השלמתי בליבי.
היא יצאה לעבודה, אחרי שיחת עיניים קצרה ומלאת משמעויות. נשארתי בבית, הסטתי את הווילונות בחדר האורחים. שום קרן אור לא חדר פנימה. הדממה רבצה כענן בבית, והתלחשה בינה לבין עצמה.
לרגע נחו עיני על השולחן, גל קור שטף את כולי. 'מעבר יבוק' קטן ומכורך היה מונח שם, אותיותיה הכסופות מעבירות הבלחות של צל.
התמונה של רבי צמח מג'דורה זצ"ל שעל הקיר נעה במקצת, כומתתו נשמטת מעט מעל ראשו.
צעדתי אל הכיור, מילאתי חצי כוס מים. עצמתי עיניים. מצד ימין הרגשתי את הרוחות חולפות ביעף עד שאוזניי צללו. ברכתי במהירות, גמעתי את המים ובני מעיי התעטפו בשלווה שחלפה בין רגע.
הדבר ההוא עומד להתרחש. הרגשתי את זה קרוב, מוחשי. כל כך מוחשי, שהיה שבר של רגע בו הצלחתי למשש אותו. ותכף חמק.
אחרי כמה שעות כבר לא יכולתי עוד. לקחתי דף ועיפרון. ידיי רעדו. רשמתי בראש הדף.
פריידל יקירתי,
ניסיתי לייצב את העיפרון בין אצבעותיי. היה לי ברור מאוד מה אני צריך לכתוב, ולא היה לי מושג כיצד.
רשמתי 'רציתי רק שתד-' הפסקתי. מחקתי.
'היום ההוא בא לב-' מחקתי.
'אני כותב לך בדמ-' מחיקה.
באוזן ימין שמעתי את תקתוק השעון בקול שהלך והתעצם לממדים שמחוץ לגבולות ההיגיון. התחושה הכבידה. לא הייתי מסוגל להחזיק עוד את העיפרון.
הכיסא ירק אותי ממנו. התחלתי להסתובב מצד לצד, שומע את הלחישות, מרגיש את הדבר ההוא בא ועולה. נשמתי בכבדות. ידעתי שאני מוכרח למהר. ראשי סחרחר.
ואז, התחלתי לשמוע את הקולות ממש. הפסיעות על השביל, את האצבעות נלחצות על שברי הכורכר, מתקרבות בהתמדה. דלת הברזל חורקת על ציריה, התקתוק במדרגות, בכניסה. יכולתי לחוש את נשימותיו, הן מילאו את רוחי ונפשי שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה, בתערובת של פחד והשתוקקות, אימה ותקווה.
הכל עצר בכניסה לדלת.
מתוך השקט המוחלט עלו הנקישות, שהיו אנושיות כל כך.
נפלתי מתעלף.
