אלמנה

[אשר שרבר]

ווקשה

 

[אשר שרבר]

ההתייחסות לפסיכולגיה כמקשה אחת רדודה קצת, יש בפסיכולוגיה תורות ותיאוריות שלמות הסותרות זו את זו, ואם היית מושיב את שניהם באותו חדר, לא היית מבין מאיפה המצאת להם את אותו שם משפחה..

 

[מרציפן]

ההתייחסות לפסיכולגיה כמקשה אחת רדודה קצת, יש בפסיכולוגיה תורות ותיאוריות שלמות הסותרות זו את זו, ואם היית מושיב את שניהם באותו חדר, לא היית מבין מאיפה המצאת להם את אותו שם משפחה..

הכוונה אינה לתורת הפסיכולוגיה, אלא לפסיכולוגיה המערבית. ואם ישנן שיטות שונות, כולן רוכבות על בסיס אחד - שהאדם באשר הוא אינו יכול לשנות את טבעו וכוחותיו. התאוריות השונות חלוקות ביניהן מהו הטבע הבסיסי של האדם, ומה הכוח העיקרי שמניע אותו. והשיטות השונות הן איך הצורה לחיות את החיים בצורה הטובה ביותר למרות החסרונות - אחרי שהשלמנו אתם בלי לנסות כלל לעבוד עליהן ולתקנן.

 

[רחשי הלב]

לדעתי יותר גרוע להדחיק רגשות שליליים קיימים (גם אם לא יתפרצו לעולם) מאשר לרמות את עצמך שאלו לא רגשות שליליים... (הסיכון הוא רק לקבל לגיטימציה לרגשות הללו).

 

[מרחבית]

התורה מכוונת אותנו לשלול רגשות של קנאה, נקמה, תאווה, כעס וכו'

התורה מכוונת אותנו קודם כל לא להוציא אותן אל הפועל. לא לנקום באופן מעשי, לא להכות בפועל גם אם ממש רוצים, וכו'.
אפילו המצווה שלא לשנוא בלב, יש לה הכוונה מעשית: לא לשנוא בלב - אלא לספר לחבר שכועסים עליו.

חוץ מזה מלמדת אותנו לעבוד על הרגשות האלה כשהם נמצאים. אם נשלול אותם ונשקר את עצמנו כאילו אינם קיימים, איך נעבוד עליהם?
העבודה היא לדוגמא על ידי התחזקות באמונה כנגד קנאה. על ידי פעולות חיוביות מתאימות - ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ועוד עצות ודרכים שבאים בתהליך מכוון, לרוב ממושך, אחרי הכרה רגועה ולא מבוהלת של מה שקורה בתוכינו.

וידוע המשל על מחשבות בתפילה, שאומרים לאדם לא לחשוב על דובים לבנים - פתאום יחשוב דווקא עליהם, אף שמעולם לא חשב. הלחץ הזה של להימנע ממחשבות ורגשות מסוימים בצורה כוחנית - מקפיץ אותם.

חוץ מזה יש דברים בסיסיים, שהם בטבע האדם, ולא ניתנים לשינוי אלא להכוונה.
וכידוע מהגאון מווילנא, מי שנולד במזל מאדים, יהיה שופך דמים. האם אין לו בחירה? יש בחירה:
צדיק - יהיה מוהל. בינוני - שוחט. רשע - רוצח. אין בחירה במקרה זה לסלק את התכונה הזו. אלא איך ולאילו מטרות להשתמש בה.

עריכה:
ואם להתייחס לסיפור, בלי להיכנס לפרטים, חלק לא מבוטל מנקיפות המצפון שלנו הם על רגשות 'לא ראויים' כביכול, שאין בהם באמת איסור, והם לא באים ממחוזות רעים בנפש.
מי שאביו נפטר, וזכה בירושה - מברך על הפטירה ברוך דיין אמת, ומברך לחוד ברכת הודיה על הירושה. (למעשה צריך לברר מה נהוג כיום). יש לו צער גדול בפטירת האב, ויש לו הודיה על הירושה, ואין סתירה. גם אם היה מעדיף בהרבה שאביו יחיה ולא תהיה לו ירושה, אך במצב הקיים, יש גם להודות על הירושה.

 

[מעצב פנימיות]

סוף סוף הוא נפטר

הקו ישר, הצפצוף אחיד. ה' אלוקינו, השם אחד.

היא לא יודעת אם מותר לחשוב כך. ועצוב לה, עצוב לה מאוד. אבל כך היא מרגישה. זהו, תם עידן.

עברו כמה רגעים, היא מעכלת את שינוי הסטטוס, לא עוד אשה בת שלושים ושמונה בלי ילדים נשואה לחולה סופני סיעודי, אומללה.

אלמנה. אלמנה ופנויה, פנויה מטיפול מסור, פנויה מחיטוט בנבכי הכאב, פנויה מייסורי מצפון. רואה תקוה, מצפה לעתיד טוב יותר.

כתוב מדהים ללא ספק.
אבל,
קשה לי לקבל את המצב הנפשי הזה כאפשרי.
כאשה שזה כל עולמה ומערכת היחסים ביניהם תקינה ומחוברת, לעניות דעתי, לא משנה הקושי וכמות הכאב, בשעות הראשונות לא זה מה שעומד בראש.

תהום שחור של אדם שנשאר לבד בעולם. זה מה יש שם ותו לא.
אולי קצת אח"כ מבליחות לרגע קצוות הרהור ונעלמות.

ואולי אני טועה.

 

[רחשי הלב]

כתוב מדהים ללא ספק.
אבל,
קשה לי לקבל את המצב הנפשי הזה כאפשרי.
כאשה שזה כל עולמה ומערכת היחסים ביניהם תקינה ומחוברת, לעניות דעתי, לא משנה הקושי וכמות הכאב, בשעות הראשונות לא זה מה שעומד בראש.

תהום שחור של אדם שנשאר לבד בעולם. זה מה יש שם ותו לא.
אולי קצת אח"כ מבליחות לרגע קצוות הרהור ונעלמות.

ואולי אני טועה.

לכן כתבתי שרק מי שעבר דבר כזה יכול לכתוב כך. נסה להבין 17 שנה. שבע עשרה שנה של אין עתיד, של סבל יומיומי, של מצב שלפעמים סופרים את הימים.... רחמנא ליצלן.

 

[אשר שרבר]

כתוב מדהים ללא ספק.
אבל,
קשה לי לקבל את המצב הנפשי הזה כאפשרי.
כאשה שזה כל עולמה ומערכת היחסים ביניהם תקינה ומחוברת, לעניות דעתי, לא משנה הקושי וכמות הכאב, בשעות הראשונות לא זה מה שעומד בראש.

תהום שחור של אדם שנשאר לבד בעולם. זה מה יש שם ותו לא.
אולי קצת אח"כ מבליחות לרגע קצוות הרהור ונעלמות.

ואולי אני טועה.

ראה לעיל בתגובות הראשונות בעקבות מה כתבתי את זה.
אשה נורמטיבית לגמרי, מלאה אהבה לאחותה, ואפילו מעריצה שלה, שהצליחה במקביל לצבור שנאה, בתקופת המחלה. וממש הרגישה אנחת רווחה. דיברנו באותו לילה הרבה זמן, רק להבין ולתת מקום לרגש, כדי שלמחרת תוכל בשקט ללוות אותה למנוחת עולמים.

 

[מרחבית]

אשה נורמטיבית לגמרי, מלאה אהבה לאחותה, ואפילו מעריצה שלה, שהצליחה במקביל לצבור שנאה, בתקופת המחלה. וממש הרגישה אנחת רווחה.

לו לא היינו כל-כך מפחדים מרגשות, והאישה הזו היתה מודעת לכעס כשהוא רק החל לבעבע, והיתה אולי מדברת עם מישהו מתאים, זה לא היה מצטבר לדבר כזה, שהתפרץ בכזו חוזקה לאחר הפטירה.

 

[מריומה~]

כתוב מדהים ללא ספק.
אבל,
קשה לי לקבל את המצב הנפשי הזה כאפשרי.
כאשה שזה כל עולמה ומערכת היחסים ביניהם תקינה ומחוברת, לעניות דעתי, לא משנה הקושי וכמות הכאב, בשעות הראשונות לא זה מה שעומד בראש.

תהום שחור של אדם שנשאר לבד בעולם. זה מה יש שם ותו לא.
אולי קצת אח"כ מבליחות לרגע קצוות הרהור ונעלמות.

ואולי אני טועה.

בדיוק על זה מדברים כאן.
על מה שמתחולל לה בפנים. ומי שיסיק שזה כך אצל כולם זה באחריותו.
היא מספיק חכמה לבכות כלפי חוץ כמו שאמור להיות.אבל אולי הבכי שלה זה גם על הכאב והקושי הגדול שהתמודדה איתו עד עתה ולא היה לו מקום?

 

[מריומה~]

לו לא היינו כל-כך מפחדים מרגשות, והאישה הזו היתה מודעת לכעס כשהוא רק החל לבעבע, והיתה אולי מדברת עם מישהו מתאים, זה לא היה מצטבר לדבר כזה, שהתפרץ בכזו חוזקה לאחר הפטירה.

לו לא היינו מפחדים מלהרגיש רגשות.
לו היינו יודעים להרגיש רגשות יחד עם השני.
לתת לו תחושה של אמפטיה ללא שפיטה.
ומנגד להרשות לעצמינו לחוש ללא פחד מהחוויה הלבדית, האישית.
וזו תורת הבדידות על קצה המזלג.
תחושת הביחד נוצרת כשיש לנו שותפים לחוויות האישיות שאנו עוברים.
כשאין זו בדידות איומה.

 

[ש. צ. וינמן]

הדיון כאן מתחלק לשניים:

- הכרה ואיפשור של רגשות שליליים.

למגיד המפורסם מקלם היה מעיל מיוחד לו קרא "מעיל הכעס." כל פעם שהוא ביקש להגיב בכעס, הוא ניגש לארון ולבש את המעיל.
אי אפשר לכבוש מידה או לנתבה אם לא מכירים תחילה בקיומה.

לי זה נדמת ההתעלמות כנסיון לבנות בית חולים במקום לתקן את הגשר. ההכרה ברגש ובמניעים היא הצעד הראשן - הגשר שעוזר לנו לעבור את ים החיים בשלום.

- מציאות של רגשות סותרים בסיטואציה אחת.

אם בודקים בדקויות, הדבר קיים באינסוף סיטואציות או אפילו העז לומר שבכל מקום.
(אדם שמח להתחתן ובד בבד הוא מוטרד מעול החיים)

ואם הנידון הוא כאן בשעת פטירה.
המציאות בשטח היא שיש לגיטימציה הלכתית לרגשות הסותרים בשעת פטירה של אדם קרוב.
שתי ברכות מברכים : "ברוך דיין האמת" ועל הירושה שנפלה בחלקו. "שהחיינו" או "הטוב והמטיב" לפי הענין.

 

[מרחבית]

אחרי כל מה שנכתב עד עכשיו, מה שכן צריך להיזהר מהפסיכולוגיה, זה בעיקר בשלב של אחרי הכרה וקבלה רגועה של המציאות שיש בנו רגש כזה או אחר. אחרי שהבנו בצורה רגועה: או, קי. זה ככה.

אם מדובר באמת ברגשות לא טובים - על פי התורה - אין מקום להפצת הדבר במין גאווה כזו: כן, אני מקנאה! וכדו'.
וגם אין להסתפק בהכרת הרגשות וקבלת המציאות שלנו - ולהיעצר שם. אלא לחשוב ולטכס עצות יעילות, שתעזורנה לנו להחליש או להעלים את הרגש הלא טוב.

 

[מוישה]

מדהים ואמתי. יש אמנם תקדים בספרות העברית לתיאור חוויתי של פטירת בעל, אך לא בבית ספרנו. זה אכן במבט ראשון לא תואם לרגש היהודי, אך יש דברים שאי אפשר לטאטא, וצריך ללמוד את הסיטואציה.

 

[ש. צ. וינמן]

אם מדובר באמת ברגשות לא טובים - על פי התורה - אין מקום להפצת הדבר במין גאווה כזו: כן, אני מקנאה! וכדו'.
וגם אין להסתפק בהכרת הרגשות וקבלת המציאות שלנו - ולהיעצר שם. אלא לחשוב ולטכס עצות יעילות, שתעזורנה לנו להחליש או להעלים את הרגש הלא טוב.

ברור שכל הכרה מטרתה בהמשך. בהתקדמות. ביציאה מהמקומות החשוכים.
השיבוש העיקרי בהרבה מגישות אומות העולם היא, העצירה בשלב ההכרה והקבלה. כיעד סופי.

 

[מרחבית]

מציאות של רגשות סותרים בסיטואציה אחת.

אם בודקים בדקויות, הדבר קיים באינסוף סיטואציות או אפילו העז לומר שבכל מקום.
(אדם שמח להתחתן ובד בבד הוא מוטרד מעול החיים)

כל-כך נכון.
אמא שמחה מאוד עם ילדיה, וגם מטריד אותה העייפות והבלגן.
הורים שמחים מאוד לחתן את ילדיהם, וגם מטריד אותם ההוצאות והתרוקנות הקן.
כל הרגשות קיימים זה לצד זה.

 

[א. איזראעל]

אין ספק שרגשות סותרים קיימים בכל תחום אך כאן מדובר בהקצנה לא סטנדרטית.
יתכן שתחושות כאלו קיימות במציאות אך לא נשמע לי הגיוני שהופעתן ברובד המודע תקרה כבר ברגעי הפטירה, במיוחד שלפי המתואר שם הם חיו באהבה.
לא סביר שאשה תראה בפטירת בעלה ובו בעת תחוש הקלה.
באופן אישי, יש לי הכרות עם שני נשים שהתארסו עוד בתוך שנת האבל על בעליהן. שתיהן נשים שסעדו בעלים חולים במשך שנים רבות. ועדיין, בשלב הראשון (שבעה, חודש ואף יותר) הופיעו האבל, הכאב והצער ורק בשלב הבא - לאחר מס' חודשים הן הבשילו לבניית חיים חדשים.

 

[כנפיים]

@אשר שרבר
יש לי תחושה שהקטע נכתב קודם בהפוך, כלומר- בעל שאשתו נפטרה, מסקרן אותי מאד האם נכונה התחושה?

 

[מוישה]

@אשר שרבר
יש לי תחושה שהקטע נכתב קודם בהפוך, כלומר- בעל שאשתו נפטרה, מסקרן אותי מאד האם נכונה התחושה?

כל בעל זה משהו אחר. אי אפשר להקיש.

 

[כנפיים]

???לא הבנתי.
מעניין אותי האם @אשר שרבר כתב קודם את הקטע כאילו האשה נפטרה והבעל הוא המתואר. מה אי אפשר להקיש?