מה אתם אומרים על הקטע הזה?
רב הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי. זה קטע מכיון השני. מצדו האפל של המאבק.
אשמח לשמוע ביקורת!
המלך חואן ישב על כס האבן המגולף, רגליו מושטות קדימה בתנוחה של אדנות. הוא לא דמה למלך שירש את כסאו בחסד; הוא דמה לזאב שכבש מאורה לא לו. עיניו, צהובות וצרות כעיני נץ, עקבו אחרי להבות האח הגדולה שבערה במרכז האולם, למרות שהערב היה חם. הוא תמיד חש קור בתוך הארמון הזה, כאילו האבנים עצמן מסרבות להכיר בו.
דלתות העץ הכבדות נפתחו בחבטה.
רץ צעיר, מכוסה בשכבה כה עבה של אבק דרכים עד שנראה כפסל חי של חימר, התפרץ פנימה. הוא כשל על ברכיו, נשימתו שורקת בגרונו היבש. ריח של זיעה וסוסים עייפים נישא ממנו, הורס את ריח קטורת הבשמים שאמורה להשרות אווירה נעימה באולם.
"אדוני המלך..." גמגם הרץ, ראשו מושפל אל הרצפה. "הדיווח... מהמישור..."
חואן לא זז. הוא רק הרים גביע יין מוזהב אל שפתיו. "דבר. האם הם כבר מתחננים על חייהם? האם הצמא כבר הוריד אותם על הברכיים?"
הרץ בלע את רוקו, וקולו רעד. "לא, אדוני. הם... הם מצאו מים. בלב המדבר, בתוך החול הטובעני. הם הקימו מכונה מוזרה, מפלצת של עץ ועור, והיא מפיקה מים זכים וקרים בכמות שמספיקה לצבא שלם. המצור... המצור כבר אינו מצור של צמא".
הגביע בידו של חואן קפא באוויר. לרגע השתררה דממה מוחלטת באולם, עד שאפשר היה לשמוע את רחש הגיצים באח. פתאום, בתנועה מהירה ממה שהעין יכולה לקלוט, חואן הטיח את הגביע ברצפה. היין האדום הותז לכל עבר, נראה כדם טרי על אבני הריצוף.
"איך?!" שאג חואן, וקולו הדהד בתקרת הקמרונות. "הובלנו אותם למלכודת המדויקת ביותר! סגרנו עליהם מהים, מהרמה ומהחזית! כל התקיפות של אנשינו היו רק הסוואה, רק משחק של חתול ועכבר כדי להתיש אותם, כדי להשאיר אותם תחת השמש הלוהטת עד שימכרו את נשמתם בעבור לגימה אחת!"
הוא קם מכסאו והחל לצעוד הלוך ושוב, גלימתו הכבדה חובטת במגפיו. "המטרה הייתה ברורה," סינן לעבר יועצו הזקן, המלומד כַּשְׂדָּאִי, שעמד בפינה המוצלת. "רצינו לשבור אותם לא בחרב, אלא ביאוש. רצינו שהם יזחלו אלינו, שיציעו לנו מרגלים מתוכם, שיבגדו בזיכרי בעבור נאד מים. כַּשְׂדָּאִי! שאלתי אותך כבר אתמול - האם הספיקו המרגלים שלנו לגייס מישהו מהם? האם הלחץ עבד?"
היועץ כַּשְׂדָּאִי כחכח בגרונו, פניו המקומטות לא הסגירו דבר. "היו... לחישות, אדוני המלך. היו סימנים של שבירה בקרב הצעירים. אחד מהם, ששמו נלחש בפי הממונים כחשוד בשיתוף פעולה, כבר החל להעביר מסרים. אך כעת..." הוא עצר לרגע, מביט ברץ המאובק, "כעת, כשיש להם מים, התקווה חזרה אליהם. איש לא ימכור את נאמנותו כשיש לו באר בלב המחנה".
חואן עצר מלכת. הוא צמצם את עיניו, מחשבה אפלה חלפה במוחו. "מכונה של עץ? משאבה בלב המישור? מניין להם המיומנות הזו?"
פתאום, צחוק קר ויבש נפלט מפיו. צחוק שהקפיא את דמו של הרץ.
"הוא שם", לחש חואן. "היורש האובד. בנו של הרוזן. החוכמה הזו... לשאוב מים מהסלע, לבנות כלים שמתגרים בטבע... זו הייתה נחלתה של משפחתו". הוא הסתובב אל יועצו, עיניו בוערות בשיגעון. "הוא חי! הנער שחשבנו שקברנו כבר, הוא זה שמשקה את אויביי במדבר!"
"אדוני המלך", ניסה כַּשְׂדָּאִי להרגיע, "אם הוא אכן שם, עלינו לפעול בשיקול דעת. אם נשלח כעת את כל התגבורת אל המישור כדי לתפוס אותו, הארמון ישאר ללא הגנה מספקת. אנחנו נהיה חשופים לתקיפה..."
"שתוק!" צווח חואן והתקרב אל היועץ עד שחוטמו כמעט נגע בשלו. "אתה לא מבין? כל עוד הנער הזה נושם, הכס הזה שמתחתיי אינו יציב! הוא הסמל שלהם! הוא המים שלהם והוא האוויר שלהם! אני רוצה אותו, כַּשְׂדָּאִי. אני רוצה אותו חי או מת, אבל אני רוצה אותו עכשיו!"
הוא פנה אל מפקד המשמר שעמד בפתח. "שלח את כל הפלוגות שנשארו בעֲתוּדָה. רוקן את האורוות. אני רוצה אלף פרשים במישור החוף עוד לפני שהלבנה תיוולד מחדש. תרמסו את הסככות שלהם, תהרסו את המשאבות שלהם, והביאו לי את הנער".
"אבל אדוני המלך," גמגם היועץ, "להשאיר את הארמון רק עם משמר כבוד? זה סיכון גדול מדי..."
"העיקר עכשיו, זה נקמה שלי!" שאג חואן ושלף פגיון קטן מחגורתו, נועץ אותו בשולחן העץ המפואר שבמרכז החדר. "צאו לדרך!"
הרץ והיועץ נסוגו במהירות מהאולם, מותירים את חואן לבדו. בחוץ, קולות של שיריון ודהרת סוסים החלו להדהד בחצר האחורית של הארמון, סימן לכך שהפקודה יוצאת אל הפועל.
חואן חזר לכסאו, אך הוא לא ישב. הוא עמד והביט בחשיכה המשתלטת על עיר הבירה. "בוא אלי, ילד", לחש אל הרוח הקרה שנשבה מבעד לחלון. "בוא ותראה איך המים המתוקים שמצאת הופכים למלוחים כדמעות."
הנושאים החמים
