פשטה ידה |לביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #21
קראתי את הסיפור ואת התגובות.
הכתיבה יפה מאוד מאוד אבל תרשו לי קצת להרוס את החגיגה.
זה נכון. יש בעיות תחביריות ההופכות את הבנת הקטע למאתגרת. היה ניתן לפתור בעזרת שימוש בפחות כינויי גוף ויותר עריכה לשונית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
@הגשש, או שאתה ציני כלכך, שלא אכפת לי לבלוע גם אלף גלידות, או שבאמת לא הבנת את הסיפור.
תודה על הביקורת הנוקבת, חיכיתי למשהו כזה,
אבל שאבין: באמת לא מובן שהיא גרושה טרייה והושיטה היום את ידה לקבל גט? באמת חשבת שהיא נשואה למוטקה?
לא מבין מה רוצה @הגשש.
לחשוב שציניותו הטריחה אותו לשוב שוב ושוב על אותה עקיצה, לא נראה לי.

ובעניין הים האפור, אני חשבתי שזו טעות והכוונה ליום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
אבל שאבין: באמת לא מובן שהיא גרושה טרייה והושיטה היום את ידה לקבל גט? באמת חשבת שהיא נשואה למוטקה?
אם כן, עלי פשוט לכתוב בערך כך:
הבוקר היה גשום. התארגנתי ויצאתי אל בית הדין לקבלת הגט...
או פשוט יותר- להסביר.
האמנם???
אנא לתגובתך
בספרות יש מושג שנקרא רמזים מטרימים. הנה, מתוך ויקיפדיה:
בתורת הספרות, רמז מטרים הוא פרט המופיע בסיפור, ומרמז לקוראים על התפתחותה הצפויה של העלילה. הקוראים לא יזהו בהכרח את הרמז המטרים בקריאה ראשונה של הסיפור, אך הם יוכלו לעשות זאת ביתר קלות בקריאה שנייה.

רמז מטרים תפקידו לקדם את העלילה קדימה אך לא להסתיר את כל הסיפור. את נותנת לקורא רמזים מטרימים להבין שהיא התגרשה. כל עוד לא מדובר באידישע קאפ 4 הסיפור טעון עדכון מסוים מה הולך כאן.
ולשאלתך, לא. אין צורך לכתוב שהיא יצאה לבית הדין לקבל גט. ממש לא. אבל כשהעלילה עוברת מההווה - בחנות הגלידה. לגט - בבית הדין, או בכלל לכל המחשבות שלה, יש מקום לתת את המעבר הזה.
איפה?
בחוץ הגשם ועוברי אורח שנקלעו לסערה, בפנים מוטקה, המוכר השמן, קומץ לקוחות ואני. מגלגלת את הגלידה בין לשוני שהולכת לקפוא. הגשם מתגבר. מוטקה מכבה את המוזיקה הרועשת ופותח חדשות, אני מבקשת שינמיך את הווליום.
כאן חסר המעבר.
אתמול הוא עוד אמר לי שהוא אוהב אגוזי פקאן מסוכרים, אלה העטופים בדביקיות מתוקה, שאתה שוקל בזהירות ודוחף עוד אחד לתוך הקופסא. היום הוא לא הסתכל עלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
לא מבין מה רוצה @הגשש.
לחשוב שציניותו הטריחה אותו לשוב שוב ושוב על אותה עקיצה, לא נראה לי.

ובעניין הים האפור, אני חשבתי שזו טעות והכוונה ליום.
סליחה. סליחה. סליחה.
חלילה וחס שציניותי מטרתי. בהחלט לא! אך ורק ביקורת בונה שמלווה בהרבה הערכה לטקסט ולעלילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
קראתי עכשיו את הסיפור. מקסים ונוגע ללב במיוחד. מעביר המון דברים בין השורות - מתוך האוירה ומתוך ההתמקדות בכל מיני דברים, כאילו קטנים.
גם הקפיצות מדבר לדבר הן ראי של הלב המבולבל והסוער.
חייבת להודות שקראתי אותו לאחר שקראתי את התגובות אליו, כך שקשה לי להעריך האם וכמה הייתי מתבלבלת בלי זה.
האם 'הוא' היה נטוי גם לפני כן? כי בצורה כזו יש רמז חזק, שמדובר על מישהו אחר, ושזה מישהו משמעותי מאוד.
מצטרפת להערה על מודולרי. וגם הים הפתיע אותי.
מרגישה שזה קטע מאוד עמוק, מאוד מביע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
תודה לכם, מגיבים יקרים
זה נותן כח לי
וכח לעלילה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
זה נכון. יש בעיות תחביריות ההופכות את הבנת הקטע למאתגרת. היה ניתן לפתור בעזרת שימוש בפחות כינויי גוף ויותר עריכה לשונית.
גם אני חושבת.
אתמול הוא עוד אמר לי
זה מה שהתקיל גם אותי בהתחלה. כי לא שמתי לב להטיית האותיות של "הוא". ואם כך, נראה שההוא הזה מדבר על הדמות הנזכרת באחרונה- מוטקה.
אבל אם היה אפשר להדגיש את זה עוד קצת, אולי עם עוד רווח בין המילה שלפני ואחרי, זה היה לדעתי מובן.
לא חושבת שהבעיה בכתיבה והתיאורים הרומזים, וחבל לקחת את זה.
עברתי על כל העלילה, ואפשר בחלוקה קצת שונה של הפסקאות, לגרום שכל אחד יוכל להבין את זה.
מדהים שההערות היחידות שאפשר לומר על זה הן "טכניות"!
הלוואי עלי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
סיפור נוגה ונוגע!

אתמול הוא עוד אמר לי שהוא אוהב אגוזי פקאן מסוכרים,
חושבת שהמשפט הזה קצת בלבל משום שאם מדובר באתמול ממש אז זה כביכול כאילו הכל היה בסדר והכל השתנה מהרגע להרגע.. וקצת מקשה להבין ללא הסבר קטן…
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

יצירה ספרותית שכתבתי. אשמח למשוב.
אני חי
בתוך עיגול קטן שנקרא עולם
אני חי
בתוך גזירה גדולה שנקראת חברה
אני חי בתוך ריבוע האנושות הנוראה
ובתווך – אני ומחשבותיי



ובעולם זה אין מקום
לא למחשבותיי, רעיוני,
בעולם זה אין מקום לראשי


היכן אשים את שלוותי
איה הוא מקומי
אני חי בתוך בועה אחת גדולה


מקומי הוא בתוכי
בתוך קופסת ההיגיון
של עולם אשר הוא עול על כולם.



מתי יפרוץ כבר האדם
אשר גבולות אין בידו
אשר רוצה הוא להשליט את שבקופסתי
קופסת ההיגיון

מתי אצא כבר לחופשי
ואחיה כבר בעולם
אשר אוציא את הגיוני מקופסתי

הגיוני כבר מחכה
לצאת החוצה לחופשי
כי כרגע הוא בחופשת הבדידות

כבר נשביתי בקסמיו
של עולם זה הנורא
והגיוני מצטמק לו זה מכבר

הוא יושב לו מאפיר
על כף ידו כבר חרוטים
סימני זקנה והם – מתרבים


הוא יושב לו מחכה
בנאמנות אין קץ
הוא מאמין שאחזור ואאמין


אאמין לו שכך נכון
אאמין שהוא נכון
אאמין שהוא צודק
והוא כדאי

הקווים על כף ידו
יתיישרו בזה היום
וההיגיון יפרוץ לו בחלל

הקופסה כך תיעלם
ואדע ברגע זה
שהאדם ההוא כבר פרץ

אשאל מהר לשמו
אך מהר אדע, אחשוב
שהאדם שפרץ הוא אני

ההיגיון שוב יתיישר
אך הגוף לא מתקשר
כה חבל שמעדתי כך בסוף.

אך השארתי מכתבים
שידעו צאצאיי
שהדרך הטובה
היא ההיגיון.


שיאמינו לו מיד
בלי לבחון את כף ידו
ולחזור בשנייה האחרונה

מאשר-
שימעדו ויפלו לתוך הבור
בור הריקנות, הבדידות הגדולה.
שיתוף - לביקורת נשות הגיבורים.
"שאלתי את אריאל- איפה עושים שבת?
(מהפציעה לא עשינו שבת בבית. חודשיים בבית חולים ומאז אצל אמא שלו. חייבת קצת פרטיות!!!)
הוא: 'נשמה, זה לא מחליטים על רגל אחת!' חחחח" נעמה, שתהיה בריאה.
"🤣🤣🤣" שירן.
"כפרה עליכם! " מתמוגגת רויטל, אחת הותיקות. צוק איתן, אם אני לא טועה.
אני מניחה את הנייד. מהר, לפני שירוצו על המסך כתרים, מדליות, הצדעות, דמעות צחוק וסיבובי אצבע על רקה: אחוות אחיות להתמודדות, גיבורות ישראל.
אני לא גיבורה, אני צועקת בקול. לא, לא צועקת. הַלל ונויה משחקות לידי ואני כולאת את הצעקה הזו.
אני לא גיבורה, אני מסכימה עם עצמי בדממה. לא.
כשהודיעו לי על הפציעה של אִיתַי, התעלפתי. לא אמרתי: אני מודה לה' על הזכות, על השליחות.
לא הבטחתי: אנחנו נילחם. נשתקם. ננצח.
התעלפתי לי, אישה לא גיבורה.
אישה שחכתה בבית שלושה חודשים;
שקדשה והבדילה שבתות קשות מנשוא;
שהרדימה לילה אחר לילה צמד בנות מטורללות מגעגועים;
שהרטיבה כריות בלילות, ובבוקר פתחה חדשות וסופסוף הצליחה לנשום. ונצבט לה הלב, כי רועי מהישיבה, הי"ד.
וככה, פתאום, דפיקות בדלת. וכמו בסרט חסר תחכום, קצין גבה קומה פסע לתוך הבית וחיילת צעירה פרשה זרועות.
הוא הגה את המילים לאט ובטון ברור, חד משמעי: "בצער רב אנו מודיעים לך כי בעלך, רס"ר במיל' איתי פרידמן, נפצע קשות בפעילות מבצעית, הוא מקבל כעת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה."
היא התאמצה להישיר אלי מבט, ניסתה להסוות את רגשותיה שלה: ילדה מבוהלת, משחקת בסרט. מבוסס על.
ואני? אני התעלפתי.
אחר כך התעוררתי, ובכיתי. צרחתי. ונפלתי על הכתפיים של אמא שבאה, ובכינו יחד את החיים הללו, שהתהפכו פתאום ב180 מעלות.
את כל החלומות שאולי כבר לא יתגשמו.
את כל הפחדים שכן.
את אי הוודאות.

"אמאאאא", הלל מושכת בידי, חסרת סבלנות: "תראי מה אנחנו משחקות! זה ילד, והוא הולך לביצפר שלו."
"איזה יופי!" אני שולפת, מכאנית. יופי ששוב נשארתן בבית, כי לאמא לא היה כח להעיר את שתיכן, להלביש, להכין שוקו "כמו של אבוּש", לחם שוקולד ולגן.
"איזה יופי!" אני אומרת לאיתי שעות אחר כך, בביקורי היומי בבית החולים השיקומי. יופי שאתה מצליח לאכול ביד שמאל.
"איזה יופי!" אני נוזפת בעצמי בסופו של יום, חסר השראה וחן.
אני מגרדת פתיתים מהרצפה ובוהה בעייפות בערימת הכלים שבכיור, כבר יומיים.
"מזל שאני לא גיבורה", אני מבשרת לאיתי בשיחת וידיאו, "הבית שלנו לא מתאים לתיעוד דוקומנטרי מפעים." אני מזייפת טון קליל.
"את לא גיבורת ישראל, אישה." מסכים האיש שתרם לכם יד ורגל, "את הגיבורה הפרטית שלנו. שלי, של הלל ונויה. של אבא ואמא."

מבוסס על, מוקדש באהבה לכל הגיבורים והגיבורות שלא נראה/ נשמע בחדשות.
 תגובה אחרונה 
מה אתם אומרים על הקטע הזה?
רב הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי. זה קטע מכיון השני. מצדו האפל של המאבק.
אשמח לשמוע ביקורת!

המלך חואן ישב על כס האבן המגולף, רגליו מושטות קדימה בתנוחה של אדנות. הוא לא דמה למלך שירש את כסאו בחסד; הוא דמה לזאב שכבש מאורה לא לו. עיניו, צהובות וצרות כעיני נץ, עקבו אחרי להבות האח הגדולה שבערה במרכז האולם, למרות שהערב היה חם. הוא תמיד חש קור בתוך הארמון הזה, כאילו האבנים עצמן מסרבות להכיר בו.

דלתות העץ הכבדות נפתחו בחבטה.

רץ צעיר, מכוסה בשכבה כה עבה של אבק דרכים עד שנראה כפסל חי של חימר, התפרץ פנימה. הוא כשל על ברכיו, נשימתו שורקת בגרונו היבש. ריח של זיעה וסוסים עייפים נישא ממנו, הורס את ריח קטורת הבשמים שאמורה להשרות אווירה נעימה באולם.

"אדוני המלך..." גמגם הרץ, ראשו מושפל אל הרצפה. "הדיווח... מהמישור..."

חואן לא זז. הוא רק הרים גביע יין מוזהב אל שפתיו. "דבר. האם הם כבר מתחננים על חייהם? האם הצמא כבר הוריד אותם על הברכיים?"

הרץ בלע את רוקו, וקולו רעד. "לא, אדוני. הם... הם מצאו מים. בלב המדבר, בתוך החול הטובעני. הם הקימו מכונה מוזרה, מפלצת של עץ ועור, והיא מפיקה מים זכים וקרים בכמות שמספיקה לצבא שלם. המצור... המצור כבר אינו מצור של צמא".

הגביע בידו של חואן קפא באוויר. לרגע השתררה דממה מוחלטת באולם, עד שאפשר היה לשמוע את רחש הגיצים באח. פתאום, בתנועה מהירה ממה שהעין יכולה לקלוט, חואן הטיח את הגביע ברצפה. היין האדום הותז לכל עבר, נראה כדם טרי על אבני הריצוף.

"איך?!" שאג חואן, וקולו הדהד בתקרת הקמרונות. "הובלנו אותם למלכודת המדויקת ביותר! סגרנו עליהם מהים, מהרמה ומהחזית! כל התקיפות של אנשינו היו רק הסוואה, רק משחק של חתול ועכבר כדי להתיש אותם, כדי להשאיר אותם תחת השמש הלוהטת עד שימכרו את נשמתם בעבור לגימה אחת!"

הוא קם מכסאו והחל לצעוד הלוך ושוב, גלימתו הכבדה חובטת במגפיו. "המטרה הייתה ברורה," סינן לעבר יועצו הזקן, המלומד כַּשְׂדָּאִי, שעמד בפינה המוצלת. "רצינו לשבור אותם לא בחרב, אלא ביאוש. רצינו שהם יזחלו אלינו, שיציעו לנו מרגלים מתוכם, שיבגדו בזיכרי בעבור נאד מים. כַּשְׂדָּאִי! שאלתי אותך כבר אתמול - האם הספיקו המרגלים שלנו לגייס מישהו מהם? האם הלחץ עבד?"

היועץ כַּשְׂדָּאִי כחכח בגרונו, פניו המקומטות לא הסגירו דבר. "היו... לחישות, אדוני המלך. היו סימנים של שבירה בקרב הצעירים. אחד מהם, ששמו נלחש בפי הממונים כחשוד בשיתוף פעולה, כבר החל להעביר מסרים. אך כעת..." הוא עצר לרגע, מביט ברץ המאובק, "כעת, כשיש להם מים, התקווה חזרה אליהם. איש לא ימכור את נאמנותו כשיש לו באר בלב המחנה".

חואן עצר מלכת. הוא צמצם את עיניו, מחשבה אפלה חלפה במוחו. "מכונה של עץ? משאבה בלב המישור? מניין להם המיומנות הזו?"

פתאום, צחוק קר ויבש נפלט מפיו. צחוק שהקפיא את דמו של הרץ.

"הוא שם", לחש חואן. "היורש האובד. בנו של הרוזן. החוכמה הזו... לשאוב מים מהסלע, לבנות כלים שמתגרים בטבע... זו הייתה נחלתה של משפחתו". הוא הסתובב אל יועצו, עיניו בוערות בשיגעון. "הוא חי! הנער שחשבנו שקברנו כבר, הוא זה שמשקה את אויביי במדבר!"

"אדוני המלך", ניסה כַּשְׂדָּאִי להרגיע, "אם הוא אכן שם, עלינו לפעול בשיקול דעת. אם נשלח כעת את כל התגבורת אל המישור כדי לתפוס אותו, הארמון ישאר ללא הגנה מספקת. אנחנו נהיה חשופים לתקיפה..."

"שתוק!" צווח חואן והתקרב אל היועץ עד שחוטמו כמעט נגע בשלו. "אתה לא מבין? כל עוד הנער הזה נושם, הכס הזה שמתחתיי אינו יציב! הוא הסמל שלהם! הוא המים שלהם והוא האוויר שלהם! אני רוצה אותו, כַּשְׂדָּאִי. אני רוצה אותו חי או מת, אבל אני רוצה אותו עכשיו!"

הוא פנה אל מפקד המשמר שעמד בפתח. "שלח את כל הפלוגות שנשארו בעֲתוּדָה. רוקן את האורוות. אני רוצה אלף פרשים במישור החוף עוד לפני שהלבנה תיוולד מחדש. תרמסו את הסככות שלהם, תהרסו את המשאבות שלהם, והביאו לי את הנער".

"אבל אדוני המלך," גמגם היועץ, "להשאיר את הארמון רק עם משמר כבוד? זה סיכון גדול מדי..."

"העיקר עכשיו, זה נקמה שלי!" שאג חואן ושלף פגיון קטן מחגורתו, נועץ אותו בשולחן העץ המפואר שבמרכז החדר. "צאו לדרך!"

הרץ והיועץ נסוגו במהירות מהאולם, מותירים את חואן לבדו. בחוץ, קולות של שיריון ודהרת סוסים החלו להדהד בחצר האחורית של הארמון, סימן לכך שהפקודה יוצאת אל הפועל.

חואן חזר לכסאו, אך הוא לא ישב. הוא עמד והביט בחשיכה המשתלטת על עיר הבירה. "בוא אלי, ילד", לחש אל הרוח הקרה שנשבה מבעד לחלון. "בוא ותראה איך המים המתוקים שמצאת הופכים למלוחים כדמעות."
שיתוף - לביקורת השיבה שופטינו
אנחנו גדלים לתוך חברה בקורתית.

מדוע שיפוטיות וביקורתיות חשובות?
בגלל ששיפוטיות עוזרת לחנך לדרך טובה, עוזרת להבדיל את האדם ולהרחיק מהתנהגות של אנשים פגומים מוסרית או אמונית.
אבל ביקורת היא גם רעל, המבקר הופך לאדם שלילי, מתוסכל, שלא חי את עצמו באמת.
כשהתחלתי לרצות לצאת לחיים טובים יותר, הבנתי שאני מאוד מאוד ביקורתית, בעיקר כלפי עצמי.
והתחלתי לשחרר את הביקורת העצמית.
הביקורתיות שלי כלפי עצמי היתה ברמה גבוהה, לא נתתי לעצמי מנוחה.
כל היום השבט הזה רדף אחרי: מחשבות שלי זלזול, מצוקה, רדיפה עצמית.
ואז החלטתי לשחרר.
זה בסדר לטעות, אם טעיתי - אשתדל לתקן כדי להרגיש טוב.
גם כלפי הזולת הפחתתי ביקורת.
כל כך הפחתתי - עד שכיום המציאות שקופה בעיני.
אני לא שופטת אנשים , מתוך הבנה שכולנו לא תמיד בסדר כי בלתי אפשרי להיות בסדר בכל תחום תמיד, אלא שופטת התנהלויות לא נכונות או חשיבה לא נכונה - כי הבעיה אינה אצל בני אדם שהם אנושיים ולפעמים מבולבלים, אלא הבעיה היא בהתנהלויות לא נכונות!
והתנהלויות נחשבות לא נכונות כשהן פוגעניות כלפי העולם וגם כלפי הפרט וכן אם יש בהן תוצאות לא טובות, אבל האמת שהתוצאות הטובות יותר או פחות זה יותר בידי שמים.
מה יוצא לנו אם נלמד לשפוט התנהלויות ולא בני אדם?
אני חושבת שכשנחליף את השיח הפנימי ונשפוט התנהגויות - יהיה לנו קל יותר להתחבר לאמת.
כי באמת בני האדם טובים בדרך כלל.
רובנו עושים דברים, טובים או רעים, מתוך אנושיות, חינוך מסוים, או רצון טוב.
מעטים או לא קיימים האנשים שהם רעים.
אם נלך אפילו ללמוד את שליט קוריאה הצפונית, גם הוא מתנהל אין שהוא בגלל ש: הוא פוחד, לימדו אותו שהוא מלך בלעדי.
גם אזרחיו מתנהלים ככה בגלל פחד ובגלל חינוך קשוח.
אני חושבת שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו ואת הסביבה, יהיה לנו קל יותר להשתנות, כי נראה את העולם בבהירות.
נסתכל על התוצאה, ולא נהנה מתחושת העליונות שיש בלשפוט אדם אחר.
על זה נאמר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
אנחנו לא יכולים לדון, כן יכולים להבין, לקחת מוסר, ולהשתדל להיות טובים יותר גם לסביבה ובעיקר כלפי עצמנו.
אני חושבת שעיקר העברות וההתמכרויות הן בגלל ביקורת עצמית שגורמת לאדם לחוש רע ולחפש לברוח, וחוזר חלילה.
ברגע שנלמד שאנחנו בני אדם, רוצים טוב, שיש לנו סגולה ויחודיות, וכן אנחנו לא אשמים אלא סך הכל צודקים כי חלק מהמסע שלנו זה גם לחוות טעויות, נוכל לחוש חזקים יותר מנטלית ולהתקדם ממקום עוצמתי יותר, בעזרת ה' יתברך.

ביקורת כלפי התנהלות או התנהגות ולא כלפי בני אדם תעזור לנו גם לצאת מהרגלים לא נכונים כי לאדם קל יותר לשפוט את ההרגל ולא את עצמו, וכך קל יותר להשתנות.
מעין המשך -בלתי ישיר- לעור של פיל , אשמח מאוד מאוד לתגובות והערות!

המורה תמיד אומרת שאסור להגיד סודות ברבים. היא גם אומרת שאבא ואמא הכי חכמים וצריך לשמוע בקולם.

זה קצת מבלבל אותי כי עכשיו אבא ואמא אומרים להם סודות ברבים.

בכלל, זה כבר ממש לא כיף שכל היום רק יש להם עניינים חשובים ובכלל אין להם זמן להיות אבא ואמא שלי כמו פעם.

במיוחד מאז שדוד התחיל ללכת כל יום לעבודה. אמא אמרה לאבא שהיא שבורה מזה. בכלל היא לא שבורה. אין לה גבס. אולי אלו מילים שרק גדולים מבינים מה הכוונה, או שדוד שובר דברים בעבודה ובגלל זה הם כל כך עצובים.

בערב, כשדוד חזר ואבא ואמא עשו הצגה שהם שמחים ובכלל לא בוכים, שאלתי אותו מה הוא שבר ולמה אמא כל כך עצובה מזה, כשאני שוברת אמא רק אומרת לי להיזהר ומלמדת אותי איך להשתמש בחפצים בעדינות. דוד חייך חיוך של אנשים שרוצים לא לחייך ואמר לי: "חמודית, אני לא שובר כלום. אני בונה לי חיים ועצמאות". הוא כל היום אומר שטויות. אי אפשר לבנות חיים. כנראה הוא בונה בעבודה דברים שאבא ואמא לא אוהבים, ולכן הם עצובים מזה.

אחר כך הוא נכנס לחדר שלו ואבא ואמא נכנסו לחדר שלהם ורק אני לא רציתי להיכנס לחדר שלי. אז סתם נשארתי ולא עשיתי כלום. אבל שמעתי את אבא ואמא לוחשים דברים. הם נראה לי לא רוצים בכלל שדוד יעבוד. מענין למה, גם אמא עובדת וזה דווקא לא מפריע להם!

אחר כך אבא אמר לדוד משהו ואז—נהיה פה בלגן שאני בכלל לא אוהבת!! דוד צעק, ואבא נלחץ ואמר לו כל מיני דברים, ואז דוד טרק חזק חזק את הדלת ואמא אמרה לו דברים גם. למה הוא צועק? אולי אבא ואמא אמרו לו משהו רע? אולי נגיד הם סיפרו לו שהמתנה שהם קנו לו לאפיקומן נשברה? ובכלל, רואים שדוד לא היה אצל המורה חנה. היא מלמדת כל היום על כיבוד הורים והוא בכלל לא יודע לכבד הורים, הוא רק מדבר לא יפה וזה מאוד לא נעים לי לשמוע כאלו דברים וצעקות!

בסוף אבא ואמא חזרו עוד פעם לחדר שלהם וכבר לא היה כזה בלגן מפחיד בבית.

מאוד שיעמם לי אז הלכתי לחדר ובניתי בית לבובות ממגנטים ומגדל גבוה שיהיה להן ליד, אם הן לא ירצו להיות בבית שלהן או שפתאום יהיה אצלן בלגן והן יפחדו.

רציתי לקרוא לאמא שתראה את מה שבניתי- אבל פחדתי שהיא תבכה ותהיה עצובה ממה שבניתי כמו מהדברים שדוד בונה.

אז פירקתי מהר את הבית ואת המגדל וחשבתי לעצמי שחבל שלנו אין מגדל לברוח אליו כשעצוב ומפחיד.


הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה