- הוסף לסימניות
- #1
כארז בלבנון ישגה
סבא פנחס הוא ניצול שואה. אוד מוצל מאש אשר השאיר משפחה שרופה מאחור ועלה לבדו ארצה והוא אך בן 17 שנה. המשפחה נשרפה, והכעס גאה. לא היה מי שיסביר, לא היה מי שירכך ותחת מכבש הציונות בחברת הקיבוץ של השומר הצעיר פעפעה אש גופרית שהתפתחה ללבה מתפרצת.
סבא פנחס שנא את הגרמנים, סבא פנחס שנא גם את הרומנים וההונגרים, ובעצם כל מי ששיתף פעולה עם הגרמנים יימח שמם. אבל לא רק. יש מישהו אחד שסבא פנחס רצה לסגור איתו חשבון, והיות שאין לו דיבור איתו, והוא כלל אינו מאמין בו, כלומר, מאוד מאוד לא מאמין בו, לא מאמין עד כאב אפילו, החשבון הזה נשאר פתוח. פתוח מוגלתי ומלא כאב.
"איפה אלוקים היה בשואה?" נהג לסנן בכעס כאשר נתקל ביהודי אשר כיפה כלשהי מכסה את קדקודו, לרוב הוא אפילו לא חיכה לתשובה, מסתפק היה בהכפשה או שתיים כלפי הדתיים כולם וממשיך בדרכו. בזמנו, כשבנו גדי עלה לכיתה ב' המורה אסתר ביקשה מכל הילדים להגיע עם כיפה לשיעור תורה, סבא פנחס השתולל מזעם. "היה לא תהיה! זוהי כפיה דתית". בגפו הגיע למוסד הוותיק, את הצעקות שמעו מהקומה השלישית ועד השומר בבודקה. התוצאה הייתה מידית. כיתה ב' 2 למדה שיעור תורה. לכל הבנים היו כיפות על הראש, פרט לגדי ויינר.
על כן, כשרותי, זו הכלה החילונית ללא דופי של גדי, החלה מתעניינת בדת, לא ידע סבא פנחס את נפשו מרוב רוגז. שני ילדים הם. גדי, ואורנה. שני ילדים טובים ומרצים. לא רוצים להרגיז את אבא. "אבא כל כך סבל בחיים האלו", שיננה אמם במסירות אין קץ מאז ומעולם, "התפקיד שלכם הוא רק לגרום לו נחת" והילדים- שמעו וקיבלו. תמיד השתדלו לרצות את אבא ולשמוע בקולו. עתה גדי אובד עצות, איך יבלע אביו את הצפרדע החדשה, כלומר את רותי הלומדת והמתחדשת בחוקים וכללים שלא שיערום הקיבוצניקים ומחוללי הציונית המחולנת מאז ומעולם?
גדי מנסה לסדר לסבא פנחס את המחשבות ככל האפשר. "מה פתאום חוזרת בתשובה? מאיפה הבאת את זה, אבא? זה סתם פולקלור! קצת מנהגים, קצת מסורת, מה יש בזה? אפילו לקופים באפריקה יש מנהגים, מה כל כך נורא אם נאכל מצה בפסח, או נדליק חנוכיה?" סבא פנחס רועד מזעם כבוש. שומע ולא שומע.
יום אחד השמים נפלו סופית.
היא חוזרת.
זה לא רק פולקלור ולא בכאילו.
רותי חוזרת ממש. עם מטפחת, בשר וחלב, שבת וכשרות ועוד המון דיבורים כאלו שעושים לו שחור בעיניים. ממש כמו כל הקיצונים ממאה שערים.
סבא פנחס מצוי באבל. את זעמו הכבוש הוא מוציא על כל מי שאך דורך לו על היבלות הינו שמדבר על עניין דתי כלשהו. הנכדים- בתווך, מתהלכים על כפפות של משי, אף אחד לא רוצה להרגיז את סבא פנחס, אבל, מה לעשות שאמא אמרה לא לאכול מהתבשיל של סבתא בלה?
"לא רעבים" אומרים אורן ונטע לסבתא שמניחה לפניהם את צלחת הגולש הקבועה, "אכלנו קודם בבית" משפילים עיניים כדי לא לפגוש בעיניים היוקדות.
"לא רעבים", מסנן בזעם סבא פנחס לכלב הזאב שמשמיע נביחות שימחה נוכח התבשיל שניתז כמעט על ראשו.
מערכת היחסים בין הכלה לסב עלתה על שרטון. הסב נכנס לחרדה אובססיבית נגד כל סממן דתי ובדק את אורנה, זו הבת היחידה אשר ברוב ייאוש כמעט נשבעה נאמנות לאב האומלל. "אבא, אל תדאג לי זה לא יקרה".
שתי וילות רחבות ידיים בנה להם הסב במושבה החיננית "נווה הדר", לכל וילה חצר צמודה, מוריקה ופורחת, נדנדות וערסלים. עתה בנוסף לגדר החיה, החלה צומחת חומה חדשה, חומה של קרח. כמו נתק החל לפשות באחדות היפה ששררה עד עתה בין שתי המשפחות.
רק לזוג המתוק אורן וארז, בני דודים הדומים במראם ובאופיים עד כדי בלבול, כלום מכל זה לא חדר: לא הוויכוחים של המבוגרים גם לא זעמו של הסבא, דמעותיה של אמא והוויכוחים עם אבא, מה כל זה קשור למשחק הכדורגל בחצר? עדיין היו צועדים מידי יום לבית הספר "רימונים", לא נותנים לדעתם בת העשר להיסחף למחוזות אחרים.
הגיעו ימי הפורים. רותי בהנחיית שליחי חב"ד באזור החליטה לארגן קריאה המונית לזיכוי הרבים במושבה שרובה ככולה חילונית. פרסים והפתעות, ממתקים ומתנות, והעיקר- שלושה רבנים מתוקים מדבש אשר הגיעו מהעיר הסמוכה להיות הקוראים, הליצנים ומעבירי השמועה על גדולת מרדכי ומפלתו של המן.
כולם מוזמנים. כל ילדי המושבה ואימהותיהן. כמובן שאורנה וילדיה הוזמנו בהזמנת כבוד להגיע, ארז הנרגש התחפש לפאוורנז'ר, מסכה אדומה לראשו, חליפה זרחנית, אקדח פיקות טעון וכולו קופצני ושמח. הוא חיכה בכיליון עיניים לאירוע המרגש. יחד עם אורן הם עורכים את השולחן, ומסדרים כיסאות לקרויים הצפויים. מוזיקה עליזה הנקטעת מהדי הפיצוצים של אקדחי הפיקות. אנשים מתחילים להגיע, ארז ואורן רצים לקראתם מוליכים אותם אל עבר הכניסה. הרבה מהם מביאים משלוחי מנות, אורן נרגש מכמויות הממתקים, מעביר הכל לנטע אחותו שממיינת בשיטתיות כל ממתק לפי סוגו.
טרנטה כחולה וחבוטה מגיחה בחריקה מהעיקול. שלושה רבנים מחופשים לליצנים יוצאים ממנה. עצם המצאות בחברת רבנים היא כבר חידוש בשביל אורן וארז, ובטח רבנים עם זקן לבן ארוך וחיוך מאוזן לאוזן. הם בוהים בהם מהופנטים. עתה מוציא אחד מהם מגילה ומנשקה. הרב השני אוחז שקית המכילה שקיות הפתעה ופרסים. התרגשות באוויר. "הבית שלנו שם" מורה אורן בביטחון על דלת ביתו.
"תודה חמוד, איך קוראים לך?" שואל אחד הרבנים, עזריה שמו.
"אני אורן, וזה ארז" מצביע על בן הדוד שנדחק לידו.
"ארז ארז!" פונה הרב החייכן עם הזקן הלבן לארז בידידות מופגנת. "אתה יודע איך סופרים בערבית מאחד עד עשר?" וכבר סופר במבטא ערבי מובהק: "וואחד, תנין תלתא.." הילדים מתגלגלים מצחוק. הם הולכים אחר הרבנים המחופשים, בעיקר מתלהבים הם מרבי עזריה, זה האמצעי שזורק בדיחות וסופר בערבית, וגם יודע לקפוץ מדרגות בצורה כזו מצחיקה שמקפיצה לו את הזקן הלבן שלו.
הקריאה עוברת בסילודין, אורן וארז קיבלו מגילה והם עוקבים בעניין. רבי עזריה אמר להרעיש ברעשן כל פעם שיקרא את המילה "המן" הם יושבים לידו דרוכים, מרעישים כנדרש ומשתיקים כנדרש, רבי עזריה אמר שצריך לשמוע כל מילה. "שקט, תשתקו" הם מהסים מידי פעם ילדים שמרעישים גם למילים אחרות ולא רק למילה "המן".
בסיום הקריאה, רבי עזריה וחבריו עורכים חידון משעשע נושא פרסים. הילדים שמחים עד השמים. הכל יוצאים מקריאת המגילה עם טעם של עוד. אם אמא רוצה להיות כמו הרב עזריה, זה דווקא טוב, חושב אורן. אמא כבר סיפרה לו על בית הספר הדתי ביישוב שלידם, היא חושבת להעביר אותו לשם. אורן לא רוצה ללכת בלי ארז לשום מקום, אבל אמא אמרה שדודה אורנה לא תרשום לבית ספר דתי גם אם יתהפכו השמים. עכשיו- כשהוא רואה את רב עזריה, הוא היה שמח כל כך לו יכול היה ללמד אותו קצת. אולי הוא מלמד שם בבית הספר הדתי? מה הבעיה ללמוד בבית ספר דתי? למה דודה אורנה לא מסכימה? חבל שהם כל כך מתרגזים מכל כיפה. הוא לא יודע למה, גם אמא לא יודעת.
יום אחד אמא שאלה אותו אם ירצה שרב עזריה יבוא ללמוד אתו קצת אחר הצהרים. הוא לא האמין למשמע אוזניו. שרב עזריה יבוא במיוחד בשבילו! "ומה נלמד" שואל בהתרגשות את אמא. "מה שהרב עזריה ירצה ללמד, משהו כמו איך להיות יהודים טובים" כך בפשיטות התחיל השינוי הגדול בחייו.
רב עזריה הגיע מידי יום שני בחמש. וכשרב עזריה בא השמחה מגיעה יחד אתו. אצל רב עזריה, פורים הוא כל השנה. הרבה פעמים ארז הגיע לבקר בדיוק כשרב עזריה הגיע. גם ארז מאוד אהב להקשיב לרב עזריה. כשרב עזריה מספר סיפורי צדיקים, הם לא רק מקשיבים, הם מרגישים כאילו הם שם ממש! בליז'נסק או בפולין, ואפילו בסיביר הקפואה. העיניים נפערות לגודל מקסימלי והעולם שוקט מלכת. איך הזמן עובר בשיעור של רב עזריה, זה אף פעם לא ברור להם. בבית הספר הזמן כל כך איטי, והכל משעמם עד אימה. המורה לא מספרת סיפורים, רק מלמדת באותו קול החדגוני שנקטע בצווחות מקפיצות כשהם בטעות מדברים או קמים. ארז לא מספר לאמא על השיעור של רב עזריה, הוא מבין שאמא מאוד לא תאהב את הרעיון, אולי אפילו תספר לסבא ואז.. הוא לא רוצה לחשוב מה יקרה.
אמא שמה לב שמשהו עובר לאחרונה על ארז שלה. פתאום נהיה אובססי לבקר אצל אורן, במיוחד ביום שני, כך נדמה לה, וכשחוזר עיניו חולמניות, מי יודע מה רותי אומרת לו שם, אולי היא מכניסה לו שטויות לראש, שטויות של הדתיים ממאה שערים.
ערב אחד כשחלפה ליד חדרו של ארז, שמעה אותו מזמזם לעצמו שיר לא מוכר. היא הטתה אוזן. 'ים ביי, ביי? מה הוא אומר שם?' חשבה לעצמה. "ארזיקו, מה זה השיר הזה? שיר חדש?"
"הו לא אמא, זה אינו שיר, זהו ניגון!"
"ניגון" תמהה אמא. "מה פירוש?"
"כשמנגנים ניגון, הנשמה מאירה!" כך. אחרי רגע הסמיק ארז כאילו אמר כאן דבר אסור בתכלית. והתחמק למרפסת. היא יצאה אחריו.
"ארז, מהיכן שמעת את הדיבור הזה?" בכל חיה לא סיפרה לו לא על נשמה, ובטח לא על אור היוצא ממנה.
ארז לא ענה. "זה דודה רותי סיפרה לך?" שאלה את הידוע מבחינתה בקול חמור מאוד.
ארז נענע את ראשו בשלילה והסיט את פניו. פתע הכל התחבר לה. נזכרה שאתמול שמעה אותו אומר לאורן שבפורים הבא ירצה להתחפש לחסיד. אתמול היא צחקקה לעצמה אבל עתה זה מלחיץ אותה עד אימה.
אילו רעיונות מוזרים נכנסים לו לראש! ארז שלה, חסיד?!
נורת אזהרה אותתה באלפי איתותים מלחיצים. האם אסור לה לשלוח אותו לביתם של רותי וגדי יותר? לאן הגענו?
ביום המחרת הסתכל אורן על השעון כל חצי דקה. "מה יש, מה הלחץ ילד?" שאלה אותו במתח קל המסווה בחיוך.
"כלום. קבעתי עם אורן בחמש ואסור לי לאחר"
"מה יש בחמש?" שאלה בתמיהה נלחצת עוד יותר כשקלטה לפתע שהיום יום שני.
"סתם משחק" ארז השפיל עיניו.
קצת לפני חמש הוא חמק לבית השכן. בשעה חמש ורבע היא נעלה את נעלי הבית שלה ויצאה אחריו. נכנסה בעד השער, עלתה במדרגות, שתי דפיקות ולחיצה.
מה שראו עיניה היה חמור משחשבה.
סבא פנחס הוא ניצול שואה. אוד מוצל מאש אשר השאיר משפחה שרופה מאחור ועלה לבדו ארצה והוא אך בן 17 שנה. המשפחה נשרפה, והכעס גאה. לא היה מי שיסביר, לא היה מי שירכך ותחת מכבש הציונות בחברת הקיבוץ של השומר הצעיר פעפעה אש גופרית שהתפתחה ללבה מתפרצת.
סבא פנחס שנא את הגרמנים, סבא פנחס שנא גם את הרומנים וההונגרים, ובעצם כל מי ששיתף פעולה עם הגרמנים יימח שמם. אבל לא רק. יש מישהו אחד שסבא פנחס רצה לסגור איתו חשבון, והיות שאין לו דיבור איתו, והוא כלל אינו מאמין בו, כלומר, מאוד מאוד לא מאמין בו, לא מאמין עד כאב אפילו, החשבון הזה נשאר פתוח. פתוח מוגלתי ומלא כאב.
"איפה אלוקים היה בשואה?" נהג לסנן בכעס כאשר נתקל ביהודי אשר כיפה כלשהי מכסה את קדקודו, לרוב הוא אפילו לא חיכה לתשובה, מסתפק היה בהכפשה או שתיים כלפי הדתיים כולם וממשיך בדרכו. בזמנו, כשבנו גדי עלה לכיתה ב' המורה אסתר ביקשה מכל הילדים להגיע עם כיפה לשיעור תורה, סבא פנחס השתולל מזעם. "היה לא תהיה! זוהי כפיה דתית". בגפו הגיע למוסד הוותיק, את הצעקות שמעו מהקומה השלישית ועד השומר בבודקה. התוצאה הייתה מידית. כיתה ב' 2 למדה שיעור תורה. לכל הבנים היו כיפות על הראש, פרט לגדי ויינר.
על כן, כשרותי, זו הכלה החילונית ללא דופי של גדי, החלה מתעניינת בדת, לא ידע סבא פנחס את נפשו מרוב רוגז. שני ילדים הם. גדי, ואורנה. שני ילדים טובים ומרצים. לא רוצים להרגיז את אבא. "אבא כל כך סבל בחיים האלו", שיננה אמם במסירות אין קץ מאז ומעולם, "התפקיד שלכם הוא רק לגרום לו נחת" והילדים- שמעו וקיבלו. תמיד השתדלו לרצות את אבא ולשמוע בקולו. עתה גדי אובד עצות, איך יבלע אביו את הצפרדע החדשה, כלומר את רותי הלומדת והמתחדשת בחוקים וכללים שלא שיערום הקיבוצניקים ומחוללי הציונית המחולנת מאז ומעולם?
גדי מנסה לסדר לסבא פנחס את המחשבות ככל האפשר. "מה פתאום חוזרת בתשובה? מאיפה הבאת את זה, אבא? זה סתם פולקלור! קצת מנהגים, קצת מסורת, מה יש בזה? אפילו לקופים באפריקה יש מנהגים, מה כל כך נורא אם נאכל מצה בפסח, או נדליק חנוכיה?" סבא פנחס רועד מזעם כבוש. שומע ולא שומע.
יום אחד השמים נפלו סופית.
היא חוזרת.
זה לא רק פולקלור ולא בכאילו.
רותי חוזרת ממש. עם מטפחת, בשר וחלב, שבת וכשרות ועוד המון דיבורים כאלו שעושים לו שחור בעיניים. ממש כמו כל הקיצונים ממאה שערים.
סבא פנחס מצוי באבל. את זעמו הכבוש הוא מוציא על כל מי שאך דורך לו על היבלות הינו שמדבר על עניין דתי כלשהו. הנכדים- בתווך, מתהלכים על כפפות של משי, אף אחד לא רוצה להרגיז את סבא פנחס, אבל, מה לעשות שאמא אמרה לא לאכול מהתבשיל של סבתא בלה?
"לא רעבים" אומרים אורן ונטע לסבתא שמניחה לפניהם את צלחת הגולש הקבועה, "אכלנו קודם בבית" משפילים עיניים כדי לא לפגוש בעיניים היוקדות.
"לא רעבים", מסנן בזעם סבא פנחס לכלב הזאב שמשמיע נביחות שימחה נוכח התבשיל שניתז כמעט על ראשו.
מערכת היחסים בין הכלה לסב עלתה על שרטון. הסב נכנס לחרדה אובססיבית נגד כל סממן דתי ובדק את אורנה, זו הבת היחידה אשר ברוב ייאוש כמעט נשבעה נאמנות לאב האומלל. "אבא, אל תדאג לי זה לא יקרה".
שתי וילות רחבות ידיים בנה להם הסב במושבה החיננית "נווה הדר", לכל וילה חצר צמודה, מוריקה ופורחת, נדנדות וערסלים. עתה בנוסף לגדר החיה, החלה צומחת חומה חדשה, חומה של קרח. כמו נתק החל לפשות באחדות היפה ששררה עד עתה בין שתי המשפחות.
רק לזוג המתוק אורן וארז, בני דודים הדומים במראם ובאופיים עד כדי בלבול, כלום מכל זה לא חדר: לא הוויכוחים של המבוגרים גם לא זעמו של הסבא, דמעותיה של אמא והוויכוחים עם אבא, מה כל זה קשור למשחק הכדורגל בחצר? עדיין היו צועדים מידי יום לבית הספר "רימונים", לא נותנים לדעתם בת העשר להיסחף למחוזות אחרים.
הגיעו ימי הפורים. רותי בהנחיית שליחי חב"ד באזור החליטה לארגן קריאה המונית לזיכוי הרבים במושבה שרובה ככולה חילונית. פרסים והפתעות, ממתקים ומתנות, והעיקר- שלושה רבנים מתוקים מדבש אשר הגיעו מהעיר הסמוכה להיות הקוראים, הליצנים ומעבירי השמועה על גדולת מרדכי ומפלתו של המן.
כולם מוזמנים. כל ילדי המושבה ואימהותיהן. כמובן שאורנה וילדיה הוזמנו בהזמנת כבוד להגיע, ארז הנרגש התחפש לפאוורנז'ר, מסכה אדומה לראשו, חליפה זרחנית, אקדח פיקות טעון וכולו קופצני ושמח. הוא חיכה בכיליון עיניים לאירוע המרגש. יחד עם אורן הם עורכים את השולחן, ומסדרים כיסאות לקרויים הצפויים. מוזיקה עליזה הנקטעת מהדי הפיצוצים של אקדחי הפיקות. אנשים מתחילים להגיע, ארז ואורן רצים לקראתם מוליכים אותם אל עבר הכניסה. הרבה מהם מביאים משלוחי מנות, אורן נרגש מכמויות הממתקים, מעביר הכל לנטע אחותו שממיינת בשיטתיות כל ממתק לפי סוגו.
טרנטה כחולה וחבוטה מגיחה בחריקה מהעיקול. שלושה רבנים מחופשים לליצנים יוצאים ממנה. עצם המצאות בחברת רבנים היא כבר חידוש בשביל אורן וארז, ובטח רבנים עם זקן לבן ארוך וחיוך מאוזן לאוזן. הם בוהים בהם מהופנטים. עתה מוציא אחד מהם מגילה ומנשקה. הרב השני אוחז שקית המכילה שקיות הפתעה ופרסים. התרגשות באוויר. "הבית שלנו שם" מורה אורן בביטחון על דלת ביתו.
"תודה חמוד, איך קוראים לך?" שואל אחד הרבנים, עזריה שמו.
"אני אורן, וזה ארז" מצביע על בן הדוד שנדחק לידו.
"ארז ארז!" פונה הרב החייכן עם הזקן הלבן לארז בידידות מופגנת. "אתה יודע איך סופרים בערבית מאחד עד עשר?" וכבר סופר במבטא ערבי מובהק: "וואחד, תנין תלתא.." הילדים מתגלגלים מצחוק. הם הולכים אחר הרבנים המחופשים, בעיקר מתלהבים הם מרבי עזריה, זה האמצעי שזורק בדיחות וסופר בערבית, וגם יודע לקפוץ מדרגות בצורה כזו מצחיקה שמקפיצה לו את הזקן הלבן שלו.
הקריאה עוברת בסילודין, אורן וארז קיבלו מגילה והם עוקבים בעניין. רבי עזריה אמר להרעיש ברעשן כל פעם שיקרא את המילה "המן" הם יושבים לידו דרוכים, מרעישים כנדרש ומשתיקים כנדרש, רבי עזריה אמר שצריך לשמוע כל מילה. "שקט, תשתקו" הם מהסים מידי פעם ילדים שמרעישים גם למילים אחרות ולא רק למילה "המן".
בסיום הקריאה, רבי עזריה וחבריו עורכים חידון משעשע נושא פרסים. הילדים שמחים עד השמים. הכל יוצאים מקריאת המגילה עם טעם של עוד. אם אמא רוצה להיות כמו הרב עזריה, זה דווקא טוב, חושב אורן. אמא כבר סיפרה לו על בית הספר הדתי ביישוב שלידם, היא חושבת להעביר אותו לשם. אורן לא רוצה ללכת בלי ארז לשום מקום, אבל אמא אמרה שדודה אורנה לא תרשום לבית ספר דתי גם אם יתהפכו השמים. עכשיו- כשהוא רואה את רב עזריה, הוא היה שמח כל כך לו יכול היה ללמד אותו קצת. אולי הוא מלמד שם בבית הספר הדתי? מה הבעיה ללמוד בבית ספר דתי? למה דודה אורנה לא מסכימה? חבל שהם כל כך מתרגזים מכל כיפה. הוא לא יודע למה, גם אמא לא יודעת.
יום אחד אמא שאלה אותו אם ירצה שרב עזריה יבוא ללמוד אתו קצת אחר הצהרים. הוא לא האמין למשמע אוזניו. שרב עזריה יבוא במיוחד בשבילו! "ומה נלמד" שואל בהתרגשות את אמא. "מה שהרב עזריה ירצה ללמד, משהו כמו איך להיות יהודים טובים" כך בפשיטות התחיל השינוי הגדול בחייו.
רב עזריה הגיע מידי יום שני בחמש. וכשרב עזריה בא השמחה מגיעה יחד אתו. אצל רב עזריה, פורים הוא כל השנה. הרבה פעמים ארז הגיע לבקר בדיוק כשרב עזריה הגיע. גם ארז מאוד אהב להקשיב לרב עזריה. כשרב עזריה מספר סיפורי צדיקים, הם לא רק מקשיבים, הם מרגישים כאילו הם שם ממש! בליז'נסק או בפולין, ואפילו בסיביר הקפואה. העיניים נפערות לגודל מקסימלי והעולם שוקט מלכת. איך הזמן עובר בשיעור של רב עזריה, זה אף פעם לא ברור להם. בבית הספר הזמן כל כך איטי, והכל משעמם עד אימה. המורה לא מספרת סיפורים, רק מלמדת באותו קול החדגוני שנקטע בצווחות מקפיצות כשהם בטעות מדברים או קמים. ארז לא מספר לאמא על השיעור של רב עזריה, הוא מבין שאמא מאוד לא תאהב את הרעיון, אולי אפילו תספר לסבא ואז.. הוא לא רוצה לחשוב מה יקרה.
אמא שמה לב שמשהו עובר לאחרונה על ארז שלה. פתאום נהיה אובססי לבקר אצל אורן, במיוחד ביום שני, כך נדמה לה, וכשחוזר עיניו חולמניות, מי יודע מה רותי אומרת לו שם, אולי היא מכניסה לו שטויות לראש, שטויות של הדתיים ממאה שערים.
ערב אחד כשחלפה ליד חדרו של ארז, שמעה אותו מזמזם לעצמו שיר לא מוכר. היא הטתה אוזן. 'ים ביי, ביי? מה הוא אומר שם?' חשבה לעצמה. "ארזיקו, מה זה השיר הזה? שיר חדש?"
"הו לא אמא, זה אינו שיר, זהו ניגון!"
"ניגון" תמהה אמא. "מה פירוש?"
"כשמנגנים ניגון, הנשמה מאירה!" כך. אחרי רגע הסמיק ארז כאילו אמר כאן דבר אסור בתכלית. והתחמק למרפסת. היא יצאה אחריו.
"ארז, מהיכן שמעת את הדיבור הזה?" בכל חיה לא סיפרה לו לא על נשמה, ובטח לא על אור היוצא ממנה.
ארז לא ענה. "זה דודה רותי סיפרה לך?" שאלה את הידוע מבחינתה בקול חמור מאוד.
ארז נענע את ראשו בשלילה והסיט את פניו. פתע הכל התחבר לה. נזכרה שאתמול שמעה אותו אומר לאורן שבפורים הבא ירצה להתחפש לחסיד. אתמול היא צחקקה לעצמה אבל עתה זה מלחיץ אותה עד אימה.
אילו רעיונות מוזרים נכנסים לו לראש! ארז שלה, חסיד?!
נורת אזהרה אותתה באלפי איתותים מלחיצים. האם אסור לה לשלוח אותו לביתם של רותי וגדי יותר? לאן הגענו?
ביום המחרת הסתכל אורן על השעון כל חצי דקה. "מה יש, מה הלחץ ילד?" שאלה אותו במתח קל המסווה בחיוך.
"כלום. קבעתי עם אורן בחמש ואסור לי לאחר"
"מה יש בחמש?" שאלה בתמיהה נלחצת עוד יותר כשקלטה לפתע שהיום יום שני.
"סתם משחק" ארז השפיל עיניו.
קצת לפני חמש הוא חמק לבית השכן. בשעה חמש ורבע היא נעלה את נעלי הבית שלה ויצאה אחריו. נכנסה בעד השער, עלתה במדרגות, שתי דפיקות ולחיצה.
מה שראו עיניה היה חמור משחשבה.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים