הנושאים החמים
שב נא הסופר
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #61
טוב חבר'ה. תודה על התגובות החמות, שלא מעט הרתיחו גם אותי [לטובה כמובן 
].
תודה לכל המעודדים מעל גבי האתר, ובפרטי - בפרט לחברים שמחוץ לפורום שלנו.
שיכנעתם אותי. לוקח סיכון על פרק נוסף, אותו כתבתי בשעה האחרונה.
שיניתי קצת בסגנון, בהתאם להערותיכם.
הרי שלכם לפניכם.
פרק ג
פנחס התעורר, וביקש שוב כוס מים. את הכוס לגם כהרף עין. היטיב שוב את מושבו, והיישיר מבט אל מול פני אשתו התמהות הדורשות הסבר לכל המתרחש עמו עד לאותה עת.
"הקשיבי אשתי היקרה" נשם עמוקות, "מה שאני מספר לך כעת, ישאר כסוד כמוס בינינו, נא אל תספרי זאת לאיש". שפרה הנהנה בהסכמה מוחלטת.
"הלכתי היום כהרגלי לשמש את ישראל זוכניץ קודם יציאתו למסירת שיעורו הקבוע, תיכף תביני למה קורא אני בשמו ללא כל תואר כבוד" העיר באגב למראה עיניה הנדהמות. "כשהגעתי לביתו, דלתו היתה פתוחה קימעה, שלא כהרגלו לנועלה היטב קודם מסירת שיעורו. משום כך, לא חששתי להציץ פנימה להבין פשר דבר. אך מה שראיתי, היה נורא ואיום. עומד היה בתפילתו, יותר נכון בתיפלתו, כשהוא ענוד צלב מוכסף על חזהו. ועל שולחנו הסמוך, מונחים היו חתיכות לחם חמץ, מה שנותר מסעודתו בעצם חג הפסח. פשוט הזדעזעתי. הוא מסיונר!!! נוצרי!!! מי יודע כמה ארס יש במוחי מהטפותיו רבות השנים, כמה ארס יש בבנינו היקרים שרבות היו מסתודדים עמו לצורך שמיעת דברי חיזוק ומוסר. את מתארת לעצמך מה עובר עלי כעת? כל מגדל חיינו קורס כמו קלפים לנגד עיני" סיים פנחס את דבריו, כשאנחת שבר פורצת מתוך גרונו הניחר מרוב גניחות ואנחות, ועיניו שטופות דמעות של צער. מראהו היה נורא.
"אני פשוט מזועזעת. אתה באמת בטוח שראית נכון? אם ככה, מי יודע.. אולי זו הסיבה שמרדכי שלנו נשר אל הרחוב באופן פתאומי היישר מהישיבה, הוא היה בחור עדין ורציני בלימודיו. שמת לב שמכל הרבנים מרדכי מחבב רק אותו, מי יודע מה הוא הלעיט אותו. ה' ישמור. אין לי מילים. פשוט רשעות בהתגלמותה" סיימה שפרה את דבריה, ופרצה בבכי מר קורע לב. כל גופה רעד ורטט.
"מה עושים עכשיו?" שאלה בעינים אדומות. פנחס הרהר רבות. נראה היה שמחשבותיו ניתקוהו מהווייתו כעת אל עולמות אחרים נשגבים.
"תקשיבי" התנער לפתע ממקומו, "כרגע, לא נעשה כלום. נשתוק. רק נשתוק. אני אטפל בענין.. אדע מה לעשות בנידון" חתם את דבריו נחרצות.
"מה אתה מתכוין לעשות" שאלה בסקרנות רבה. "אעדכן אותך בערב, בעזרת ה'. כרגע נתאזר בסבלנות" אמר בארשת חשיבות, האופיינית לטבעו המחושב בימים כסידרן.
מיד, בלי כל שהות, זינק ממושבו אל עבר מתלה בגדיו, לבש במהירות את חליפתו, חבש את כובעו. וכבר פנה אל פתח ביתו. "לאן אתה הולך" שאלה אשתו בתמיהה.
"כרגע אחיש את צעדיי אל עבר בית המדרש לשמוע את השיעור הקבוע, שלא לעורר תשומת לב מיותרת. אתנצל בפני אותו ישראל על כך שלא באתי כהרגלי, אעשה עצמי כלא חש בטוב. מקווה שהכל יתנהל כשורה. אסור לנו לפספס אותו.." לחש פנחס לעבר אשתו, כמצפין מהלכי רוחו.
שפרה סמכה היטב על בעלה. כבר מן העבר ידעה עליו סיפורי גבורה רבים, עוד מזמן היותו פעיל בכיר בארגון "יד לאחים" - הידוע במלחמתו העיקשת ללא חת במסיון, ובהצלת נשים יהודיות מכפרים ערביים. גם עתה, היה הוא מקור הגאוה שלה.
------
דפדוף קל ברשימת אנשי הקשר, העלה על הצג את מספרו של אלכס מ"יד לאחים", מנהל המחלקה למאבק במיסיון. זכרונות ישנים נושנים צפו עלו מול עיניו, עת היו יחד יוצאים ערב ערב לפעולה נועזת, אם זה כנגד פעילי המסיון, או מעבר לקו הירוק תוככי כפרים ערביים עויינים.
"שלום אלכס, מדבר פנחס יקובסקי, זוכר?" פנה פנחס בידידות רבה לחבירו משכבר הימים. "כן פנחס יקירי, איך אפשר לשכוח אותך. רק אתמול נזכרתי בפעולת התגמול שביצענו יחד בטבריה לפני כעשרים שנה. בטח אתה זוכר. ובכן.. במה אוכל לעזור לך ידידי" שאל אלכס בהתעניינות. "רצוני שניפגש הערב. פשוט, זה אינו סובל דיחוי כלל. באיזו שעה זה אפשרי מצידך?" שאל פנחס בטון החלטי. "אוקי. אני מבין. בעזרת ה' בשעה 8.30 בדיוק. ב-9.30 אני צריך לצאת לאיזו פעילות חשובה" השיב אלכס, מוחו הסקרני החל קודח בראשו יתר על המידה.
].תודה לכל המעודדים מעל גבי האתר, ובפרטי - בפרט לחברים שמחוץ לפורום שלנו.
שיכנעתם אותי. לוקח סיכון על פרק נוסף, אותו כתבתי בשעה האחרונה.
שיניתי קצת בסגנון, בהתאם להערותיכם.
הרי שלכם לפניכם.
פרק ג
פנחס התעורר, וביקש שוב כוס מים. את הכוס לגם כהרף עין. היטיב שוב את מושבו, והיישיר מבט אל מול פני אשתו התמהות הדורשות הסבר לכל המתרחש עמו עד לאותה עת.
"הקשיבי אשתי היקרה" נשם עמוקות, "מה שאני מספר לך כעת, ישאר כסוד כמוס בינינו, נא אל תספרי זאת לאיש". שפרה הנהנה בהסכמה מוחלטת.
"הלכתי היום כהרגלי לשמש את ישראל זוכניץ קודם יציאתו למסירת שיעורו הקבוע, תיכף תביני למה קורא אני בשמו ללא כל תואר כבוד" העיר באגב למראה עיניה הנדהמות. "כשהגעתי לביתו, דלתו היתה פתוחה קימעה, שלא כהרגלו לנועלה היטב קודם מסירת שיעורו. משום כך, לא חששתי להציץ פנימה להבין פשר דבר. אך מה שראיתי, היה נורא ואיום. עומד היה בתפילתו, יותר נכון בתיפלתו, כשהוא ענוד צלב מוכסף על חזהו. ועל שולחנו הסמוך, מונחים היו חתיכות לחם חמץ, מה שנותר מסעודתו בעצם חג הפסח. פשוט הזדעזעתי. הוא מסיונר!!! נוצרי!!! מי יודע כמה ארס יש במוחי מהטפותיו רבות השנים, כמה ארס יש בבנינו היקרים שרבות היו מסתודדים עמו לצורך שמיעת דברי חיזוק ומוסר. את מתארת לעצמך מה עובר עלי כעת? כל מגדל חיינו קורס כמו קלפים לנגד עיני" סיים פנחס את דבריו, כשאנחת שבר פורצת מתוך גרונו הניחר מרוב גניחות ואנחות, ועיניו שטופות דמעות של צער. מראהו היה נורא.
"אני פשוט מזועזעת. אתה באמת בטוח שראית נכון? אם ככה, מי יודע.. אולי זו הסיבה שמרדכי שלנו נשר אל הרחוב באופן פתאומי היישר מהישיבה, הוא היה בחור עדין ורציני בלימודיו. שמת לב שמכל הרבנים מרדכי מחבב רק אותו, מי יודע מה הוא הלעיט אותו. ה' ישמור. אין לי מילים. פשוט רשעות בהתגלמותה" סיימה שפרה את דבריה, ופרצה בבכי מר קורע לב. כל גופה רעד ורטט.
"מה עושים עכשיו?" שאלה בעינים אדומות. פנחס הרהר רבות. נראה היה שמחשבותיו ניתקוהו מהווייתו כעת אל עולמות אחרים נשגבים.
"תקשיבי" התנער לפתע ממקומו, "כרגע, לא נעשה כלום. נשתוק. רק נשתוק. אני אטפל בענין.. אדע מה לעשות בנידון" חתם את דבריו נחרצות.
"מה אתה מתכוין לעשות" שאלה בסקרנות רבה. "אעדכן אותך בערב, בעזרת ה'. כרגע נתאזר בסבלנות" אמר בארשת חשיבות, האופיינית לטבעו המחושב בימים כסידרן.
מיד, בלי כל שהות, זינק ממושבו אל עבר מתלה בגדיו, לבש במהירות את חליפתו, חבש את כובעו. וכבר פנה אל פתח ביתו. "לאן אתה הולך" שאלה אשתו בתמיהה.
"כרגע אחיש את צעדיי אל עבר בית המדרש לשמוע את השיעור הקבוע, שלא לעורר תשומת לב מיותרת. אתנצל בפני אותו ישראל על כך שלא באתי כהרגלי, אעשה עצמי כלא חש בטוב. מקווה שהכל יתנהל כשורה. אסור לנו לפספס אותו.." לחש פנחס לעבר אשתו, כמצפין מהלכי רוחו.
שפרה סמכה היטב על בעלה. כבר מן העבר ידעה עליו סיפורי גבורה רבים, עוד מזמן היותו פעיל בכיר בארגון "יד לאחים" - הידוע במלחמתו העיקשת ללא חת במסיון, ובהצלת נשים יהודיות מכפרים ערביים. גם עתה, היה הוא מקור הגאוה שלה.
------
דפדוף קל ברשימת אנשי הקשר, העלה על הצג את מספרו של אלכס מ"יד לאחים", מנהל המחלקה למאבק במיסיון. זכרונות ישנים נושנים צפו עלו מול עיניו, עת היו יחד יוצאים ערב ערב לפעולה נועזת, אם זה כנגד פעילי המסיון, או מעבר לקו הירוק תוככי כפרים ערביים עויינים.
"שלום אלכס, מדבר פנחס יקובסקי, זוכר?" פנה פנחס בידידות רבה לחבירו משכבר הימים. "כן פנחס יקירי, איך אפשר לשכוח אותך. רק אתמול נזכרתי בפעולת התגמול שביצענו יחד בטבריה לפני כעשרים שנה. בטח אתה זוכר. ובכן.. במה אוכל לעזור לך ידידי" שאל אלכס בהתעניינות. "רצוני שניפגש הערב. פשוט, זה אינו סובל דיחוי כלל. באיזו שעה זה אפשרי מצידך?" שאל פנחס בטון החלטי. "אוקי. אני מבין. בעזרת ה' בשעה 8.30 בדיוק. ב-9.30 אני צריך לצאת לאיזו פעילות חשובה" השיב אלכס, מוחו הסקרני החל קודח בראשו יתר על המידה.
נערך לאחרונה ב:
