חיים במסכה

  • הוסף לסימניות
  • #82
כתיבה יפה וחלקה
שמחברת ומרתקת את הקורא להשתלשלויות
 
  • הוסף לסימניות
  • #85
אפשר שאלה?
מי קהל היעד?
ילדים (8-12) נוער (12-16) או מבוגרים? (16 ומעלה)
אל תענה "קוראי פרוג" כי זו לא תשובה...

הבנתי את השאלה.
אם הייתי לוקח את הסיפור הזה ברצינות לעשותו כספר למכירה בשוק, הייתי משקיע בו בהתאם לגיל היעד הרצוי מבחינתי.
אך מכיון שלמעשה אין לי ענין להשקיע בזה, אלא סתם חובבנות ושיפשוף קל, אכן אסתפק בקוראי פרוג הנהדרים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
אבל אין דבר כזה.
אתה חייב לכוון לקהל יעד.
אחרת אתה לא כותב נכון.
אתה לא יכול לכתוב בסגנון מחניים, ובאמצע לכתוב משפט שרק מבוגרים יבינו. חייב להיות רצף נכון של משלב לשוני תואם גיל, נקודות היגיון שייקלטו על ידי אותו גיל, הבנה מופשטת תואמת גיל וכל כיוצא בזה.
כמו שמורה תכין שיעור מתמטיקה, "לא משנה אם זה לכיתה ג' או לי"ב, אני סתם אוהבת מתמטיקה, כותבת שיעור להנאתי". אז ספרות זו לא מתמטיקה, אך יש גבולות סבירים שצריך להיצמד אליהם.
ואם נלך על הסיפור הזה, לשם דוגמה, יש בו סתירות מבחינה זו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
אבל אין דבר כזה.
אתה חייב לכוון לקהל יעד.
אחרת אתה לא כותב נכון.
אתה לא יכול לכתוב בסגנון מחניים, ובאמצע לכתוב משפט שרק מבוגרים יבינו. חייב להיות רצף נכון של משלב לשוני תואם גיל, נקודות היגיון שייקלטו על ידי אותו גיל, הבנה מופשטת תואמת גיל וכל כיוצא בזה.
כמו שמורה תכין שיעור מתמטיקה, "לא משנה אם זה לכיתה ג' או לי"ב, אני סתם אוהבת מתמטיקה, כותבת שיעור להנאתי". אז ספרות זו לא מתמטיקה, אך יש גבולות סבירים שצריך להיצמד אליהם.
ואם נלך על הסיפור הזה, לשם דוגמה, יש בו סתירות מבחינה זו.

הבנתי. צודקת בעיקרון.
"מחניים", לא עד כדי כך. גדול קצת, לפחות.
על הרוב בסיפור זה, לאיזה גיל הוא מתאים לטעמך.
את הסתירות אפשר להחליק אחר כך, אין בעיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #96
פרק ה

לאחר בירור ראשוני, עשה שוקי את דרכו אל בית ידידו זוכניץ, כשתחת ידו מסר מרגיע למדי.

"שמע שוקי" אמר זוכניץ בפנים מתוחות ובעצבנות יתר, "כאחד המכיר את פנחס היטב – הוא היה המשמש שלי האישי ואיש קשר הקרוב אלי ביותר, אם אכן גילה את סודי וזה ברור לי שהוא גילה, הוא לא ישקוט לרגע. ודאי לי שכבר הגיש פנייה אליכם, אל תשכח שבעבר היה אחד מבכירי הארגון כך שהוא לא תמים בנושא אלא נחש עלי דרך. לכן אני דורש ממך שתבדוק זאת שוב אצל הבכירים אצלכם, אולי מסתירים ממך זאת, בתקווה שאתה עצמך לא מסתיר זאת ממני. חוץ מזה, שים עליו עין צמודה 24 שעות ביממה, אסור שהוא יחמוק מתחת ידינו. ולבינתיים, תתחיל לחשוב כבר על תוכנית מבצעית לחיסולו הסופי מעל פני האדמה. אוקי!?" סיים זוכניץ בקול מורם ומצווה.

"מה.. אתה לא מאמין לי?! אתה חושב שאני מסתיר ממך משהו?!" ענה שוקי בפה פעור, פגוע עד עמקי נשמתו. "אם אכן התקבלה פנייה אצלינו, הייתי בין הראשונים ואולי אפילו הראשון שיודע ממנה, אין כמעט בכירים מעלי. וכי אתה חושב שאני איזה עובד זוטר שם שאינו יודע בין ימינו לשמאלו?! זה פוגע בי שאתה מדבר אלי כך, תכבד. אתה לא נותן בי אימון. איפה הכרת הטוב שלך כלפיי במשך כל השנים שעזרתי לך מעל ומעבר, אף במחיר סיכונים לא קטנים" חתם שוקי את דבריו בזעם. ובתנועת אכזבה מרה, כבר קם מכסאו לחזור אל ביתו.

פרנויה קשה תקפה את זוכניץ. "תקשיב שוקי" אמר כמעט בצעקה כשאישוני עיניו מתרוצצים ללא מנוחה, "לא מעניין אותי מה המעמד שלך שם בארגון, הערב אני רוצה תשובה ברורה וחלוטה, אם קבלתם שם פנייה כזו או לא! מצידי, תשגע את כל הבכירים שם, גם אם תסתכן בכך, לא מעניין אותי! אתה כנראה לא מבין את המצב, כל מה שמעניין אותך כרגע, זה אתה עצמך והמעמד שלך. אתה שומע טוב מה שאני אומר!? ודבר אחרון, דע לך, כל המשכורת החודשית שלך ממני, לא בטוח כלל שתקבל אותה מעכשיו והלאה! קדימה, לך מיד, ותעשה כל מה שבקשתי ממך כמה שיותר מהר!!" סיים בחמת עצבים, ושב אל חדרו האישי בטריקת דלת עזה.

שוקי הפגוע נותר קפוא על עומדו, הלם קשה תקף אותו. רק זה היה חסר לו עכשיו להסתכסך עם זוכניץ, המשכורת החודשית שלו ממנו, חיונית לו כאויר לנשימה, הן לאחרונה רכש רכב חדש ומתקדם ביותר, שעלותו ועלות אחזקתו החודשית גבוהה למדי. מאידך, לא מצאה חן בעיניו התנהגותו הבוטה של זוכניץ, המתייחס אליו בחוסר אמון משווע וכעבד נרצע, תוך כדי פגיעה קשה בכבודו ומעמדו.

בלית ברירה, נאלץ שוקי לקיים מיד את בקשתו של זוכניץ. אך גמלה החלטה בליבו, לנקום בו בזוכניץ, וללמד אותו לקח אחת ולתמיד. הוא לא יעבור על כך לסדר היום.

------

"שלום פנחס ידידי" קבל אלכס את פני ידידו בפנים מאירות, "תקשיב, העסק לא כל כך פשוט כפי שזה נראה. יש לזוכניץ מעריצים רבים, בטח ידוע לך. לא כולם יקנו את זה שהוא נוצרי המתחזה לרב, עד עכשיו הוא נהג בתיחכום רב בלי צל של ספק על מהותו האמיתית. אני חושב, שצריך למצוא עליו איזו עלילה חיצונית, שאולי דרכה נוכל להפליל אותו גם בהתחזותו הרבנית".

"ומה עם אותו מר שוקי שאמרת, דיברת אתו?" שאל פנחס בהתעניינות. "לא. לא דיברתי אתו, אני קצת חושש לערב אותו בעניין. הוא אמנם ביצועיסט טוב ואסטרטג מעולה, אבל פליטות פה הפזיזות שלו, שיבשו לנו כבר בעבר הרבה פעילויות שהיו יכולות להיות מוצלחות, בעיקר בכל הקשור למסיון. ודוקא עכשיו, שבכל פינה ופינה אתה יכול למצוא איזה מעריץ נלהב של זוכניץ, מספיק שישמע איזו פליטת פה לא במקום וידווח לרבו, וזוכניץ זה יתחמק מתחת ידינו בקלי קלות" הסביר אלכס, בעודו מקמט את מצחו במאמץ לזכור מן העבר איזו פעילות מוצלחת המתאימה לעכשיו כנגד זוכניץ.

לפתע הבזיק רעיון מוצלח במוחו. "תראה פנחס" אמר כשזיק ניצת בעיניו, "לך כעת לבית המדרש, שב על תלמודך, תלמד ותתפלל טוב להצלחת המבצע. עלה לי כרגע איזה שהוא רעיון נפלא, אברר עוד פרטים לגביו. אתה תשחק כאילו לא אירע דבר, תנסה להתגבר על רגשותיך העמוקים, ולהיפך, תדובב ותעודד את זוכניץ כדי שלא יעלה איזה חשד בליבו עליך, ככה גם נוכל למשוך זמן בינתיים. זמן, זה הדבר הכי חשוב שאנו זקוקים לו כעת להצלחת המשימה. בסדר?" אמר אלכס במלוא האנרגיה, המאפיינת אותו לפני כל מבצע נועז מורכב ומשוכלל.

בלב מלא הודאה לבורא, שב פנחס לתלמודו. ותפילה חרישית רחש כל העת בשפתיו, להצלחתו של ידידו אלכס היקר. ואכן, לא ידע פנחס, כמה רחמי שמים מרובים זקוק הוא ואלכס ידידו, להנצל מציפורני זוכניץ האכזר.
...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
בס"ד


זה קרה לפני המון זמן, כשהייתה ילדה קטנה.
לפעמים בלילה, כשהייתה שוכבת במיטה, עיניה עצומות, היו אוזניה עטויות מחממי אוזניים, מנסות נואשות לחסום את הרעש.

וזה היה נואל, ונואש, ומגוחך, אבל היא המשיכה לעשות זאת. קיוותה שאת שאר העבודה יעשו התריסים המוגפים והחלון הסגור.
זה עבד חלקית, עזר בקושי לחציו האחד של היום.

בחצי השני, הכוכבים היו נסוגים לאחור והירח היה מרכין ראשו בפני השמש. אור. לקום, ללכת, לצאת אל הרחוב.
גם החודש הזה היה אור, לכולם, ושמחה, ורק לה היה בפנים חשוך. אולי מרוב אורות שהתנפצו לה מול העיניים כל היום, סינוורו.

"את ערה", אבא שלה נכנס לחדרה באותו הלילה, הדליק את מנורת הלילה הקטנה, התיישב בקצה מיטתה. היא רק הנהנה. "שמעתי סיפור על אדם שלמרות שהוא היה גדול ובוגר הוא ממש פחד מעכבישים. כל פעם שהוא היה רואה עכבישים, גם אם זה ליד אנשים אחרים- הוא היה בורח". אביה אמר לפתע, כמו משום מקום, בלי שום סיבה או קשר.

"מסכן", היא היטיבה את מחממי האוזניים ולמרות שהייתה קטנה הבינה עד כמה זה טיפשי מצידה לחבוש את אלו כשגם שהם עליה- היא עדיין שומעת את אבא שלה. אז מה זה אמור לחסום בדיוק? "מה הוא עשה?"

"הוא התייעץ עם חבר שלו. חבר שלו אמר לו שהוא יכול לעזור אבל שזה יהיה קצת מפחיד. האיש כמובן הסכים, לא היה אכפת לו לפחד קצת בשביל לא לפחד יותר מעכבישים לעולם".

"אז מה החבר שלו עשה?"

"הוציא צנצנת והניח אותה על השולחן, בצנצנת היה עכביש".

היא כיווצה את פניה, תמהה, אורה הרך של מנורת הלילה ריצד עליהן, חושף את שחשבה. "זה מוזר".

"כך גם האיש שלנו חשב. אבל חבר שלו לא נתן לו לברוח. מאז, כל יום הוא הביא את הצנצנת עם העכביש ועם כל יום קירב אותה עוד יותר ועוד יותר אל חבר שלו. בהתחלה האיש רצה לברוח ולצעוק אבל לאט לאט הוא פחות פחד, עד שיום אחד הוא אפילו החזיק את הצנצנת בעצמו".

היא שתקה, משכה בכתפיה. אבא שלה התקרב לעברה, הוריד בעדינות את מחממי האוזניים. "קוראים לזה חשיפה הדרגתית. כל פעם מתקדמים עוד צעד לעבר הפחד שלנו ומראים לו שהוא לא מפחיד. מה את אומרת?"

"שאני בכלל לא פחדנית!" היא בלעה את רוקה, משכה באפה.

"מותר לפחד", אבא לא הכחיש, "וזה מוצדק לפחד מהרעשים האלו שבאים בפתאומיות ומבהילים מאוד- אני רק רוצה אולי לנסות לעזור לך, שהשנה כן תצליחי לצאת החוצה מהבית". הוא התרומם מהמיטה, יצא מן החדר וחזר לאחר כמה שניות. "תראי", הגיש לה אקדח מפלסטיק. "רוצה שננסה?"

"ממש לא!" היא קפצה, נסערת, המומה. יצאה מהחדר, התיישבה על הספה בסלון, בוכה.

אבא הגיע מהר, התיישב לצידה. "אני חושב שזה יוכל לעזור לך".

"אין לי עניין לירות ברובה פיקות המטופש הזה!" היא התייפחה, "ובכלל, הוא לא דומה לעכביש".

אבא ניגש על עבר השולחן בסלון, שלף שוקולד מאחד ממשלוחי המנות, הגיש לה. "אז מה תעשי מחר?"

"לא אלך, כמו כל שנה. אני לא יכולה ללכת לבית הכנסת עם ידיים על האוזניים ועיניים עצומות, ובכלל האקדח פיקות הזה בכלל לא דומה לדברים שהילדים האלה עושים, ה'בומים' שלהם הרבה יותר חזקים".

"אז מה תעשי?" אבא שאל בשנית, נאנח.

"אחכה שיגיע פסח", היא בלעה את רוקה, ניגבה את עיניה. "כמו כל שנה".

...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה