למה אני עומד בצפירה

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני עומד בצפירה.
עומד ומתייחד עם זכרם של הקרבנות.
אני יודע שעכשיו אתם משפשפים עיניים בתימהון. השתגע הבנאדם. מה זה השטויות האלה 'להתייחד עם זכרם', אנחנו זוכרים את השואה כל השנה. חוץ מזה שזה חוקות הגויים. חוץ מזה עדיף שתקרא תהילים או תלמד משניות לעילוי נשמתם.

אז ככה. להתייחד עם זכרם זה אומר לחשוב על הנושא במשך שתי דקות. ומי שאומר שהוא זוכר את השואה כל השנה הוא משקר (או שהוא בן שמונים ומעלה).
תנסו פעם לחשוב על נושא אחד במשך שתי דקות רצופות. כן, כן. תשימו סטופר, תעצמו עיניים ותחשבו רק על נושא אחד. תגלו ששתי דקות זה הרבה זמן. וזה חודר אל הלב.
מה זה יעזור לנספים? זה לא יעזור להם. זה יעזור לי.
כדי לעזור להם אני אכן אלמד משניות ואקרא תהילים לעילוי נשמתם. אבל כדי שאני לא אשכח, שאני אחיה את זה, אני משתמש בכלי הנפלא הזה של להתרכז שתי דקות רק בעניין הזה. לחשוב על 'זכור את אשר עשה לך עמלק', על הלקחים של השואה, ומה הקב"ה רצה מאיתנו.
גם התמונה של מרן זצוק"ל שתלויה אצלי בסלון לא תעזור לו בשמיים. היא תעזור לי לזכור אותו.
למה דווקא היום? צודקים. אפשר גם מחר. אבל מחר אני אשכח מזה, אז אני עושה את זה היום. חוצמיזה שיש משהו יפה בזה שמדינה שלמה עוצרת את כל ענייניה וחושבת באותו רגע על אותו דבר.
מקור המנהג הזה הוא לא כנסייתי כפי שחושבים רבים, אלא אזרחי. תתפלאו לשמוע שגם בישיבות מועצות גדולי התורה והכנסיות הגדולות של אגודת ישראל היה נהוג לעמוד דקת דומיה לזכר גדולי הדור שאינם איתנו.
נכון שלא גדולי התורה תיקנו את יום השואה. נכון שהחילונים לוקחים את היום הזה למקומות שאנחנו פחות מדגישים. אבל אחרי שאנחנו חיים במקום שבו כולם מציינים כך את היום הזה, בעיני, זה קצת זלזול בזכרם להמשיך ללעוס מסטיק ולפטפט בשעת הצפירה.

יאללה, להתנפל עלי...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
שמעתי פעם בדרך מליצה על "חובת" העמידה בצפירה כאילו היה זה דבר שמעיקרי הדת..
חרדי אחד צעד ברח' אלנבי בת"א בשעת הצפירה
צעק לעברו חילוני אחד: "הלו דתי.. תעצור! אתה לא שומע צפירה!?"
ענה לו החרדי: "אני חילוני!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
רק תחשוב כמה מעלה יש בזה שמדינה שלמה עומדת ושותקת במשך שתי דקות בלי דיבורי לשון הרע ושאר מרעין בישין [כמדומני שמעתי זאת בשם הרב פנגר]. רק בשביל זה לא צריך לזלזל במנהגם זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ולפני שכבוד המנהל ירום הודו נועל אותנו סופית, אגניב משפט אחד:
מגרדת בי תחושה חזקה מאד, שגורסת כי ההודעה שלך לא משקפת לא את דעתך, וגם לא את תחושותיך ורגשותיך הגואים לבטח בבוקר עצוב כל כך (עבורך). אלא פשוט וחלק את שאיפתך לעורר כאן מהומה ציבורית נאה, וכמאמר האסטרטג היווני הנודע אספרגוס: "גדולה פרובוקציה לשמה".
עשית את זה טוב, יש לציין. עם ארשת תמימה על הפרצוף, משל היית ילד שמבקש לעבור את הכביש בזהירות כמצוות אמו. ואילו רק @מ"ם היה עסוק עכשיו בעניינים אחרים, היה לנו כאן אחלה אקשן לכמה שעות.
אח, חבל.
(נראה לי הוא היה רוצה לפשוט את מדי המנהל וליהנות מהבלגן, אבל האחריות מחייבת)
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לא נועל ולא מוחק.
הכתיבה היא יפה ויש לדון בה.
יש ללמוד ממנה איך מעבירים רעיון בבהירות ובקיצור. ועוד.
אפשר כמובן גם לתת מחמאה על הכתיבה, כמו כל קטע אחר שמעלים כאן. וקורה שזה גולש פה ושם גם לדיונון על התוכן שבקטע - לא נורא.

אבל אשכול דיון השקפה לשם דיון השקפה - זה לא המקום.

ניתן לדון בזה באיש את רעהו באשכול המקביל, כל זמן שהוא קיים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אין לי מה להוסיף על דברי @ראש לשועלים

דומה עלי טור זה כצ'אלמר המהדס בצפירה מול עיניו הקמות של חילוני אוחז אייפון המתעד אותו, עד שמגיע שועל פיקח ולוחש באזני הצ'אלמר: הוא עמוק בynet. בכלל לא ראה אותך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אין לי מה להוסיף על דברי @ראש לשועלים

דומה עלי טור זה כצ'אלמר המהדס בצפירה מול עיניו הקמות של חילוני אוחז אייפון המתעד אותו, עד שמגיע שועל פיקח ולוחש באזני הצ'אלמר: הוא עמוק בynet. בכלל לא ראה אותך.
ואז הצ'אלמער שואל בפליאה: מה זה ynet למען השם....?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #15
ואז אנחנו מקבלים סרטון של צ'אלמר ששואל מה זה ווינט, עם רקע של צפירה באויר
ונפתח על זה דיון בפרוג
ואז הדיון נמחק, ומישהו שואל אם יש למישהו העתק, וההודעה הזו גם תמחק, והניק יתרגז, ויכתוב מחאה, וייחסם לשבועיים....

(נכתב בהומור. היייתי שם. לעולם לא ארצה לחזור, הורס את הנפש. אבל מהצד שם דברים נראים אחרת, ודיונים אמוציונליים לא באים שם בטוב)
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
כבר נמחק... יש למישהו העתק? (למה הלחץ שם למהר ולמחוק כל דבר מחיק? מניין האובססיה?)

כתבתי את הפוסט בפינה החמימה של קהילת כתיבה בתור שיתוף סטנדרטי של חומרים כתובים.
מישהו העלה את זה לאא"ר בצרוף תגובה זועמת ומנוסחת היטב.
כצפוי - הלך שמח. אוהו שמח. כל כך שמח שהמנהלים החליטו שזה יותר מדי שמח בשביל יום כזה עצוב.
האשכול עלה בלהבות השמיימה.
הי"ד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
שמעתי פעם בדרך מליצה על "חובת" העמידה בצפירה כאילו היה זה דבר שמעיקרי הדת..
חרדי אחד צעד ברח' אלנבי בת"א בשעת הצפירה
צעק לעברו חילוני אחד: "הלו דתי.. תעצור! אתה לא שומע צפירה!?"
ענה לו החרדי: "אני חילוני!"

קרה לי פעם שמישהי הרימה עלי את הקול בענין כלשהוא, וכמובן מהר זה עבר לאתם הדתיים ובלה בלה, קודם כל הסתכלתי מהר לצדדים, ואמרתי לה שאני לבד כאן, מי זה אתם שאליהם היא פונה? וחוץ מזה, אני לא דתייה בכלל,
אמרה לי מה, את עם חצאית ורואים שכן...
עניתי שזכותי ללבש ולעשות מה שאני רוצה ומה שאני רואה לנכון, דמוקרטיה חילונית למהדרין, אבל אני חילונית לכל דבר.
שתקה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
חרדי אחד צעד ברח' אלנבי בת"א בשעת הצפירה
צעק לעברו חילוני אחד: "הלו דתי.. תעצור! אתה לא שומע צפירה!?"
ענה לו החרדי: "אני חילוני!"
כמדומה שר' יאנקאלע גלינסקי הי' מספר זאת על עצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
כמדומה שר' יאנקאלע גלינסקי הי' מספר זאת על עצמו.
נכון.
החילוני: למה אתה לא עומד בצפירה?
ענה רב יענקל'ה: אני לא דתי!
החילוני: איך לא דתי ולובש ככה?
ענה: "הדת" שלי לא אומרת לי לעמוד בצפירה. הדת שלך כן? אין בעיה...
בכל מקרה, לעניות דעתי יש הבדל גדול בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל.
יום השואה - הכאב שלי ושל כל חילוני שהוא שווה. סבא שלי קועקע באושוויץ ושרד בגפו, סבתא שלי איבדה את כל המשפחה, בדיוק כמו שהסבא שלו. אז אל תגיד לי איך לכבד את הסבים שלי. אכבד אותם בדרך הנראית לי. (ואני אכן שובתת ממלאכה ואומרת תהילים לאורך הצפירה)
יום הזיכרון - עם כל הכבוד - זה הכאב שלהם. רוב רובם של הנופלים הינם חילוניים. יכבד אותם שאעמוד? אכבד אותם. לא את המתים. את החיים. את המשפחות השכולות, שאני עומדת דום מול הכאב שבאובדנם.
ככה אני מרגישה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
שמעתי פעם בדרך מליצה על "חובת" העמידה בצפירה כאילו היה זה דבר שמעיקרי הדת..
חרדי אחד צעד ברח' אלנבי בת"א בשעת הצפירה
צעק לעברו חילוני אחד: "הלו דתי.. תעצור! אתה לא שומע צפירה!?"
ענה לו החרדי: "אני חילוני!"
כמדומה שר' יאנקאלע גלינסקי הי' מספר זאת על עצמו.
אכן כן וזה מופיע באחד מכרכי והגדת, ויש שם גם המשך.
ר' יענקלה שאלו, וכי כשאתה שומע את הצפירה בערב שבת אתה עוצר את הרכב ורץ לבית הכנסת?
ההוא ענה כמובן שלא, ור' יענקלה תקף חזיתית וכי למה לא כי אינך דתי?! אז אני לא דתי בצפירה הזו!!! כל אחד והדת שמחייבת אותו....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אז למה מתחפשים השנה?
הילדים כנראה כבר יודעים. אבל מה איתכם?

אם עוד לא הצטרפתם לטרנד הפורימי שנכנס חזק למגזר, ובו גם המבוגרים לוקחים חלק בחיפושים... הנה הרגע לחשוב על זה ברצינות.
בעצם עדיף שלא ברצינות... שלא תבואו לי עם רעיונות באווירת ה'ימים הנוראים'. זו הרי העבודה של ה'שיכורים' עם הטליתות... ולא מומלץ לנסות להתחרות איתם בזמן אמירת 'כל נדרי' בעיצומה של סעודת פורים תוך כדי שהם מחזיקים ביד את הבקבוק המתרוקן...

אם אתם באופן כללי נגד הרעיון של להתחפש לאחר גיל 13, זה ממש מצוין, מכיוון שזה יאפשר לכם להתחפש ביתר קלות לנציגי 'משמרת הצניעות', וכך תוכלו לעשות את כל מה שחלמתם עליו ולא רק לדבר... איך עושים את זה? ננסה לעזור לכם בהמשך.

עם כל הניסיון שיש לי ב'תחפושות' ויש לי... ראו
כאן. אני יודע שאני לא היחיד שמנסה לעלות על רעיונות יצירתיים שאף אחד לא חשב עליהם מאז ימי אחשוורוש ועד עתה, מה שאומר שאין לי ממש סיכוי להמציא תחפושת חדשנית שתהייה מעניינת מספיק כדי לגרום לכם להתלבש באופן מוזר. לכן, בצר לי פניתי אל הקונספט הדי מוצלח שמציג רעיונות לתחפושות אקטואליות מתוך ה'חדשות' בשטח.

ניגש לעניין ונתחיל איך לא, בידידנו - 'המפגין הנצחי' שדי התחזק עם השנים, ונדד מכיכר 'הבימה' אל תוככי הרחוב החרדי, מי אמר שכשחוזרים בתשובה משתנים? אפשר להתחזק ולהיות חרדי ועדיין לעשות מה שאוהבים.
יש בעיה קטנה, איך אפשר להתחפש ל'מפגין חרדי', כשגם השוטרים בשטח 'לא מצליחים' להבדיל בין מפגין נועז לסקרן תמים...
בדיוק בשביל זה אני כאן! כדי לשכנע את המשפחה שלכם שאתם הגרסה החדשה של 'המפגין הנצחי 2.0' תצטרכו להשתמש בעיקר ב'פה' באמצעות קריאות 'אהההההההההההה' עולות ויורדות בכל פעם שמישהו מתקרב לכיוונכם. אם מדובר במישהו שנראה כמו שוטר או חייל, גם אם בתחפושת, עליכם להתקרב בזהירות (בצעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה) ולקרוא לעברו קריאות גנאי בסדר עולה – תתבייש לך! תסתלק מפה! למה אתה עושה את זה! רשע! לך לעזה! והכי חשוב לסיים לקינוח ב- 'נאצי!'.
אל תדליקו פחים, זה מסוכן! ואל תצעקו 'גיוועלאד', זה נדוש.
אם בכל זאת יפנה אליכם 'כתב' ויתעניין על מה אתם מפגינים, אל תטרחו לענות לו, פשוט תהפכו אותו לנושא ההפגנה העדכני, זה הרי כל העניין של ההפגנות – הדרך הכי טובה לפתור בעיות...

את מותה של ה'יצירתיות' תגלם התחפושת הבאה בדמות 'מודל AI' לחיקוי...
הנה ההוראות מפי איך לא ה'צאט GPT' –
איזה רעיון מקורי [אימוג'י צוחק] הנה כמה רעיונות מגניבים לתחפושת של מודל ai מצחיק, חכם ומרשים.
חולצה לבנה/כסופה עם ציור של לוח אם/קווים אלקטרוניים
קרטון מלפנים בצורת מסך מחשב עם כיתוב: 'שלום, [אימוג'י יד מנופפת] איך אפשר לעזור?'
מדבקות של קוד [010101] ברקוד QR
להסתובב עם בועת דיבור – חושב... [אימוג'י חושב].
תוספת מצחיקה: כששואלים אותך משהו – לענות אחרי 3 שניות: 'זו שאלה מצוינת!'.

נעצור את זה כאן, כי המכונה הזו יכולה להמשיך עם הרעיונות המתכתיים שלה, בלי סוף. רק נוסיף, אם מישהו יעלוב בכם שזאת התחפושת הכי צפויה ומשעממת, אל תיקחו את זה ללב, כי פשוט - אין לכם לב! אתם בסך הכל 'מודל AI'.

את הרעיון הבא תקראו רק אם אתם אוהבים 'הומור שחור' ומכירים יותר מחמש בדיחות על השואה...
כל מה שהתחפושת 'חטוף לשעבר' דורשת ממכם זה – לדבר תמיד באופן כללי ל'עם ישראל'. אם יש לכם תיעוד רפואי שהשמנתם בעשר קילו בחודשים האחרונים, זה יכול ממש להוות ראיית זהב שעד אז הייתם מורעבים במנהרה, ולא חגגתם באיזה מלון במצרים.
עקב הטראומה של ה'חטיפה' וכתוצאה מ'מעגל האלימות' החטופים עלולים סטטיסטית להפוך ל'חוטפים' בעצמם, ולכן אם פה ושם תחטפו לאנשים דברים מהידיים התחפושת תהיה יותר אמינה.

תוכלו להתחפש ל'פרשן' – תחפושת לא מחייבת... הכוללת חולצה, עניבה, חליפה מחויטת, מכנסיים קצרים ונעלי אצבע. ובנוסף הרבה אומץ להישיר מבט למצלמה ולומר בדיוק הפוך ממה שאמרתם אתמול ב'פורים דפרזים'...

'טראמפ' יש רק אחד, ואי אפשר להתחפש אליו, מה גם ש'נושאת המטוסים' לינקולן נמצאת באזור וזה לא הזמן לעלות לו על העצבים עם תחפושת לא מוצלחת שלו, ה'בי 2 היפהפיים' שלו יכולים תוך דקות להיות מעל הראש שלכם...

תחפושת של 'חמינאי' יכולה להיות אופציה טובה גם בגלל הקשר משפחתי ל'פרסי' מהמגילה, אבל לא בטוח שעד פורים היא תהיה רלוונטית... מה גם שחמינאי 'לא נראה בציבור' מזה תקופה, כך שמצד אחד להתחפש לחמינאי ולהיראות בציבור, יהרוס את כל התחפושת... ומצד שני להתחבא במקלט תת קרקעי כל הפורים זה לא בא בחשבון.

ואתה מ'משמרת הצניעות' שהחלטת לחפש אנשים במקום להתחפש, תחליט כבר אם אתה בעד תחפושות או נגד תחפושות, תחשוב רגע! מה היית עושה אם לא היה לך את מי לחפש...
אז לך ת'חפש...
תשובההעברה
הוספת תגובה
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!
היי, הקטע הבא הוא אולי-פרק-ראשון-לסיפור-בהמשכים, אבל מכיוון שהסוף שלו עוד לא ברור(מהסיבה הפשוטה שהוא לא קיים), אז הוא יישאר בהגדרה הנוכחית עד לקבלת הנחיות חדשות😄
__

שיעורי היסטוריה הם הסיוט שלי.

כאילו מישהו לקח את הזמן ופיזר את כל החלקיקים הבלתי נראים שלו על פני נצח, ואז מתח את הכל על פני נצח נוסף. ויש לי חשד סביר שזאת גברת שוסטר, המורה המיתולוגית שאחראית לעוול הזה, המתקרא 'שיעור-היסטוריה-בכיתה-י"ב-בשיעור-שמיני-ואחרון-של-יום-ראשון-עייף-במיוחד'.

בשלב כלשהו הקשרים הסינפטיים במוח שלי נהפכים מבולגנים כמו סיר מקרוני דקיקים ומתוסבכים, והדף המרוט שמולי מעיד על כך בשתיקה דמומה רווית דיו בארבעה צבעים שונים.

אני מניחה ראש יגע על זרועותיי הלאות, מניחה למחשבה שלי להיסחף לתכנון עליז לאחר הצהריים הקרוב. המחשבה על בגדים חתיכים במחירי סוף עונה בזארה וסט אוברולים זעירים לאחיינית הכי מתוקה והכי יחידה שלי מציתים בי מלאי אנרגיה חבוי, ורטט של ציפייה חולף דרך כתפיי, מתעקל עם המרפקים ומתנגש בקצות אצבעותיי במרץ חסר סבלנות. היידה, מלחה!

'לא מומלץ, בגין עומד בגלל איזה תאונה עצמית מטופשת וחבורת שוטרים שלקחו הכל ברצינות מדי', קורא קול לא מוכר בקדמת מוחי, ואני משתעלת בהפתעה, תוהה מאיפה זה בא לי.

ראשית, מה למען השם קרה ליצירתיות האופטימית-בדרך-כלל שהיא משדרת לי מחזות אימה בדמות תאונות ופקקים אינסופיים?...

שנית, בהנחה ואכן הייתה תאונה, איך ייתכן שאני אדע עליה?

אוקיי, כן, זה פשוט לא הגיוני. או שאני נביאה, למרות שאני לחלוטין לא חושבת שאני שוטה או קטנה.

"גברת שטיינברג, אפשר לעזור לך במקרה?" קולה מטיל האימה של גברת שוסטר חודר לפתע דרך עור התוף שלי, והוא נשמע קרוב מדי. אני מרימה ראש, ממהרת למלמל מילות התנצלות.

"לרגע היה נשמע כביכול את מחרחרת מתוך שינה, אני מניחה שתטפלי בזה עוד היום", היא רצינית להחריד, ואני מוכרחה למלוא השליטה העצמית שלי כדי לא לפלוט צחקוק היסטרי.

היא חוזרת ללמד, ואני חוזרת לתנוחתי הקודמת, מסדירה נשימה. מיד אחרי זה מעיפה את הקול הטורדני ממקודם ל'stupid thoughts zone' שבירכתי מוחי וחוזרת לטוות חלומות על שמלות מהממות וסוודרים חתיכים שאולי יימצאו.

הזמן עובר מהר פתאום, ואני מתמתחת באושר כשקולו הרגוע עד אימה של יידל וורדיגר מזמר להנאתו שיר עם מילים ביידיש שמעולם לא טרחתי לנסות להבין.

אני מכתפת פאוץ', דוחפת אזניות וממהרת לחכות לאוטובוס שיקדם אותי למושא חלומותיי בשעה האחרונה- קניון מלחה.

אבל תוך דקות אני מוצאת את עצמי כלואה בלופ מחשבות אינסופי, ששוטף אותי בחוזקה ומכריח אותי לחשוב באובייקטיביות האם אני שוטה או קטנה.

כי בגין עומד בגלל איזו תאונה עצמית מטופשת וחבורת שוטרים שלקחו הכל ברצינות מדי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה