למה אני עומד בצפירה

[שב נא הסופר]

יפה.
לי היה זכור הסיפור הזה בקצרה כמו שכתבתי
אולי שמעתי את זה מדרשן אחר

 

[אברהם]

יום הזיכרון - עם כל הכבוד - זה הכאב שלהם. רוב רובם של הנופלים הינם חילוניים. יכבד אותם שאעמוד? אכבד אותם. לא את המתים. את החיים. את המשפחות השכולות, שאני עומדת דום מול הכאב שבאובדנם.
ככה אני מרגישה.

עצוב שככה את מרגישה
מה זה הכאב "שלהם"?
האם לא מדובר בבני אברהם יצחק ויעקב?
האם מי שהלך להילחם ונהרג במלחמה של "עזרת ישראל מיד צר" לא נחשב כמת על קידוש השם?
האם כל מי שמת הוא תינוק שנשבה, או שיש כמה כאלה מביניהם ששמרו שבת, הניחו תפילין מדי יום, אכלו רק אוכל כשר, קבעו עתים לתורה וכו'?
האם לא נהרגו חיילים תוך כדי אמירת "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד"?

 

[רותי רפפורט]

מה זה הכאב "שלהם"?
האם לא מדובר בבני אברהם יצחק ויעקב?

בואו לא ניתמם. הם אחיי לעם, אבל לא אחיי לדם.
לא אחי נפל בקרב, ולא הבן שלי.
לא גדלתי יתומה כי אבי נפל חלל, ולא תמכתי באחותי שבעלה נהרג.
כן, כן, הכאב הוא שלנו "אוי וי" כשאנחנו רואים "שלושה חיילים נהרגו בהתקלות עם כוח מחבלים"
אמרה לאחותי פעם אישה חילונית, ששיכלה את בנה: פעם חשבתי שיום הזיכרון הוא עבור המשפחות. היום אני מבינה שהוא עבור העם. המשפחות לא צריכות יום זיכרון. הן זוכרות את החללים יום-יום

 

[רותי רפפורט]

שיש כמה כאל

בדיוק. יש כמה כאלו.
רובם המכריע - לא.

 

[פסיק]

הכתיבה: יפה ומשכנעת.
התוכן: למה שאגלה לכם לאן אני משתייך?!

 

[ח.נוי]

יום הזיכרון - עם כל הכבוד - זה הכאב שלהם. רוב רובם של הנופלים הינם חילוניים. יכבד אותם שאעמוד? אכבד אותם. לא את המתים. את החיים. את המשפחות השכולות, שאני עומדת דום מול הכאב שבאובדנם.
ככה אני מרגישה.

מה זאת אומרת?? נכון שהם חילוניים ונכון שחלקם תינוקות שנשבו וחלקם לא.
אבל--- ופה מגיע האבל הגדול. הם מסרו את נפשם כדי להציל אותנו. וההשקפה היהודית אומרת שברגע שהם מסרו את נפשם למעננו, כל מעשה טוב שאנחנו עושים נזקף לזכותם ולעילוי נשמתם. וזה מה שאנו עושים למענם במקום צפירה.
נכון שבנינו (ברובם) ב"ה לא הולכים לצבא, אבל חייב להיות לנו עצוב על כל אחד מהם שנופל. כי בזכותו הבנים שלנו יכולים לשבת וללמוד ולא לצאת למלחמות כמו בעבר.
העצב הוא אותו עצב, הדרך היא זאת ששונה.

 

[ח.נוי]

אמרה לאחותי פעם אישה חילונית, ששיכלה את בנה: פעם חשבתי שיום הזיכרון הוא עבור המשפחות. היום אני מבינה שהוא עבור העם. המשפחות לא צריכות יום זיכרון. הן זוכרות את החללים יום-יום

זאת המטרה שנחקק היום הזה. שיום אחד בשנה כל העם יזדהה עם הכאב של המשפחות השכולות שמתמודדות יום יום. בנתינת ההרגשה שבניהם הנופלים הם כביכול הילדים של כולנו.

 

[מ"ם]

ר' יענקלה שאלו, וכי כשאתה שומע את הצפירה בערב שבת אתה עוצר את הרכב ורץ לבית הכנסת?
ההוא ענה כמובן שלא, ור' יענקלה תקף חזיתית וכי למה לא כי אינך דתי?! אז אני לא דתי בצפירה הזו!!! כל אחד והדת שמחייבת אותו....

מעשה ביהודי משיכוני שמואל הנביא בירושלים שבא לחבריו בבית הכנסת בשבת בבוקר וסיפר להם את חדשות הלילה מהארץ ומחו"ל.

"איך אתה יודע?" תהו האנשים.

"נכון הארבעים דקות אחרי הצפצוף שמותר לחלל?" הסביר האיש. "לא השתמשתי בהן. שמרתי אותן ללילה".

 

[מ"ם]

מיומנו של בחור ישיבה. לא נגעתי.

לפני מס' שנים, חוויתי קונפליקט קטן.
היינו כמה חברים משועממים שרצו 'לעשות אופנוע ים'.
דא עקא שהאפשרות לעשות את זה הייתה בחוף מעורב, והרעיון נגנז.
כשהגיע 'יום השואה', לאחר התלבטויות רבות, החלטנו לעשות את זה.
כמובן שהיינו ציבור יר"ש, והחלטנו שאם ח"ו מישהו מאיתנו יראה דמות של אישה נברח משם.
באנו לשם, המקום היה שומם מחילונים, ועמוס בחרדים. אפילו כיתת סמינר של אמריקאיות (בצניעות, כמובן) בילו שם.

חשתי נקמה אמתית בהיטלר ושות', שדווקא ביום שבו העולם עוצר לדקה מזויפת של זיכרון, אני הוא זה שמנציח את הזיכרון.
שהיטלר ידע שיום יבוא וקבוצת בחורי ישיבה יטילו וייהנו. ולא יסמפטו אפילו את כישלונו כשיאגרו כוחות לזמן קיץ-קיט הבעל"ט.

למחרת, בעוברי ליד קיוסק רפרפתי על כותרות העיתונים, 'בידיעות' הייתה תמונת חוף כשמעליה הכיתוב "יום השואה 2010".
נלחצתי מעוצמת קידוש ה' הגדול שזכינו לעשות, אך בסוף לא... מדובר היה בתמונה של חוף בבת-ים, שבו נקבצו אנשים למסיבה.

 

[יאן]

החלטנו שאם ח"ו מישהו מאיתנו יראה דמות של אישה נברח משם

איך זה מסתדר עם:

רפרפתי על כותרות העיתונים, 'בידיעות' הייתה תמונת חוף

 

[מ"ם]

בסוד "כל הבורח מן הכבוד וכו'", זו מידיעות לא יכולה לרדוף.

 

[דיו וקסת]

מעוצמת קידוש ה' הגדול שזכינו לעשות

אפרופו 'קידוש ה'' ונושא האשכול, סיפר לי היום בחור ישיבה שנון וציני שהוא אמר למישהו 'יום שואה שמח'.
איתרע מזלו וזקנה חילונית נרגנת שמעה אותו.
מצבו קשה אך יציב, הרופאים נותנים סיכוי.

 

[מ"ם]

שאלתי את הבחור ההוא: על מה בדיוק בוער לך לנקום בהיטלר???

"על אופנוע ים". השיב לי.

 

[יוסף שחק]

רציתי להגיב על תוכן הדברים כי שכחתי שכאן לא המקום לדיונים השקפתיים.
אבל אז נעמדתי שתי דקות והתיחדתי עם הכללים ונזכרתי. אז לא אגיב.
אגב, מי שיאמר לכם שהוא זוכר כל הזמן את הכללים בלי לעמוד הוא שקרן
בכלל זה נחמד שכל מי ששוכח את הכללים נעמד שתי דקות ומיד נזכר

 

[רותי רפפורט]

העצב הוא אותו עצב, הדרך היא זאת ששונה.

נו-נו.
קצת קשה להאמין.
אנחנו נאנחים, מצטערים שעה עד יום, והולכים הלאה.
להם נהרסו החיים לנצח.
ראיתי שכמה לא הבינו - בעיקר מהודעות באישי.
הכוונה שלי הייתה, שאנחנו לא יכולים לעולם להרגיש את עומק הכאב הנורא כמו אלו שבניהם נפלו. ולכן אכבד אותם בדרך שהם מבקשים. מקווה שכעת זה ברור.

 

[RACHELIZ]

נו-נו.
קצת קשה להאמין.
אנחנו נאנחים, מצטערים שעה עד יום, והולכים הלאה.
להם נהרסו החיים לנצח.
ראיתי שכמה לא הבינו - בעיקר מהודעות באישי.
הכוונה שלי הייתה, שאנחנו לא יכולים לעולם להרגיש את עומק הכאב הנורא כמו אלו שבניהם נפלו. ולכן אכבד אותם בדרך שהם מבקשים. מקווה שכעת זה ברור.

טוב שאין הגבלה על מספר התגובות שניתן לפרסם באשכול…

 

[אשר שרבר]

אנסה להסביר את מה שאמרה @רותי רפפורט בדרכי.
ואולי תגיבו על איך אני בכתיבת טורים ספונטניים וכך זכרון הקהילה ומטרתה יישמר..


יום השואה ויום הזיכרון
אתחיל מאנקדוטה. נער מלא אידאולוגיות הייתי. משוכנע שהעולם יתוקן רגע אחרי שיבין ממני את כל מה שהוא לא מבין.
בין הזמנים ניסן, ואנחנו ממהרים לתפוס יום שזוף שמש בצפון. אבא לוקח רכב, ואנחנו בדרך נכנסים לעיירת רפאים חדשה שכוחת אל. נוסעים דרך כביש נידח שיוצא מרמות 443 קוראים לו, כביש של נתיב אחד, כולל ערבים וחיילים, מחסומים. מלחיץ קצת, אבל שוין.
נכנסים לקרית ספר כמה בניינים עם גדר. ובכניסה לרחוב חפץ חיים שער צהוב בפתחו חיילים, בדיוק נשמעת צפירה. שער היציאה פתוח ואנחנו רואים את רכבו של הגר"ח קנייבסקי יוצא ממנה (כנראה היה בסנדקאות) מן הסתם אפילו לא שמע, אבל אנחנו היינו בכניסה והתקרבנו אל השער שהיה סגור.
נשארנו לשבת כל זמן הצפירה, החייל בשער פתח עלינו כועס, אתם לא מכבדים, שש מליון נהרגו, איך אתם לא מתביישים וכאלה.
ואני אומר לו. אתה לא מתבייש, אתה יודע שלאמא שלי יש אחים שלא חזרו משם? אתה תגיד לי איך לכבד את הדודים שלי?

מבסוט כולי המשכנו, כולם לייקו לי (סליחה מחאו כפיים) והנה תיקנתי עולם במלכות.

בממשלה יהדות התורה לא לוקחת תפקידי שרים, ומדוע?
מרן הרב שך כשהקים את דגל התורה אמר למוישה גפני יום אחד. לא ישנתי בלילה חלמתי ששולמית אלוני צועקת עליך למה לא הלכת לצבא. ממה הוא חשש? הרב שך חשב שאנחנו צריכים ללכת?

אנחנו לא חלק לגמרי. אנחנו חיים אמנם במדינה אחת אבל איננו חלק מהם.
אנחנו לא משרתים בצבא וממילא אנחנו לא מחליטים על מלחמה. (יש עוד סיבות, ברור. לא לצעוק)

אין לנו, לרובנו אחים שמתו בצבא לא ילדים ולא הורים.
ומשכך כשהם מרגישים שכך הם מכבדים או זוכרים, אין לנו את הזכות להתנגד אין לנו את הזכות המוסרית להביע דעה.
ודאי שאנחנו אחים ודאי שאנחנו כואבים. וודאי גם שאנחנו חושבים שלא זו הדרך התורנית המקובלת לזכור, אבל אין לנו את הזכות להתריס או להביע עמדה. לא הילדים שלנו נהרגו.

וכן, הם אחינו הם בנינו וערבים אנו להם כמו לכל ישראל, נאמר פרק משנה או תהילים. ונזכיר את נשמותיהם עם קדושי ישראל. ה' הוא נחלתם ויעמדו לקץ הימים עם שאר מתי ישראל בקרוב.

 

[דיו וקסת]

אנסה להסביר את מה שאמרה @רותי רפפורט בדרכי.
ואולי תגיבו על איך אני בכתיבת טורים ספונטניים וכך זכרון הקהילה ומטרתה יישמר..


יום השואה ויום הזיכרון
אתחיל מאנקדוטה. נער מלא אידאולוגיות הייתי. משוכנע שהעולם יתוקן רגע אחרי שיבין ממני את כל מה שהוא לא מבין.
בין הזמנים ניסן, ואנחנו ממהרים לתפוס יום שזוף שמש בצפון. אבא לוקח רכב, ואנחנו בדרך נכנסים לעיירת רפאים חדשה שכוחת אל. נוסעים דרך כביש נידח שיוצא מרמות 443 קוראים לו, כביש של נתיב אחד, כולל ערבים וחיילים, מחסומים. מלחיץ קצת, אבל שוין.
נכנסים לקרית ספר כמה בניינים עם גדר. ובכניסה לרחוב חפץ חיים שער צהוב בפתחו חיילים, בדיוק נשמעת צפירה. שער היציאה פתוח ואנחנו רואים את רכבו של הגר"ח קנייבסקי יוצא ממנה (כנראה היה בסנדקאות) מן הסתם אפילו לא שמע, אבל אנחנו היינו בכניסה והתקרבנו אל השער שהיה סגור.
נשארנו לשבת כל זמן הצפירה, ואז החייל שישב בשער כעס עלינו אתם לא מכבדים וששת המליונים וכאלה.
ואני אומר לו. אתה לא מתבייש, אתה יודע שלאמא שלי יש אחים שלא חזרו משם? אתה תגיד לי איך לכבד את הדודים שלי?

מבסוט כולי המשכנו, כולם לייקו לי (סליחה מחאו כפיים) והנה תיקנת עולם במלכות.

בממשלה יהדות התורה לא לוקחת תפקידי שרים, ומדוע?
מרן הרב שך כשהקים את דגל התורה אמר למוישה גפני יום אחד. לא ישנתי בלילה חלמתי ששולמית אלוני צועקת עליך למה לא הלכת לצבא. ממה הוא חשש? הרב שך חשב שאנחנו צריכים ללכת?

אנחנו לא חלק לגמרי. אנחנו חיים אמנם במדינה אחת אבל איננו חלק מהם.
אנחנו לא משרתים בצבא וממילא אנחנו לא מחליטים על מלחמה. (יש עוד סיבות, ברור. לא לצעוק)

אין לנו, לרובנו אחים שמתו בצבא לא ילדים ולא הורים.
ומשכך כשהם מרגישים שכך הם מכבדים או זוכרים, אין לנו את הזכות להתנגד אין לנו את הזכות המוסרית להביע דעה.
ודאי שאנחנו אחים ודאי שאנחנו כואבים. וודאי גם שאנחנו חושבים שלא זו הדרך התורנית המקובלת לזכור, אבל אין לנו את הזכות להתריס או להביע עמדה. לא הילדים שלנו נהרגו.

וכן, הם אחינו הם בנינו וערבים אנו להם כמו לכל ישראל, נאמר פרק משנה או תהילים. ונזכיר את נשמותיהם עם קדושי ישראל. ה' הוא נחלתם ויעמדו לקץ הימים עם שאר מתי ישראל בקרוב.

יפה כתבת, והרשה לי להוסיף כיהודה ועוד לקרא.
אנחנו, הציבור החרדי, ואחינו התועים חולקים גורל משותף.
אמנם הם לא מכירים בנו, הם עויינים אותנו (חלקם), ואף רודפים אותנו (חלקם). אבל לא יעזור שום דבר. אנו חולקים גורל משותף. אנחנו חיים במקום אחד, האויב שלהם הוא גם האויב שלנו.
בני דודינו רוצים לזרוק את כולנו לים, ללא הבדלי דת, גזע, מין והשקפת עולם.
כשהמרצחים הישמעאלים ביצעו את הפיגוע בקו 2, את הטבח בהר נוף, או את הפיגוע בקניון בנתניה - הם עשו זאת באותה חדווה אכזרית.
כשהם קמו עלינו לכלותינו במלחמת ששת הימים, הם רצו לגרש מפה את כולנו. החל מהשמאלנים הליברלים ביותר, ועד אנשי 'אסור להשתתף' ממאה שערים.
הן אמת שדרכי המלחמה שלנו שונות.
הם מאמינים בכוחם ועוצם ידם. בצבא חזק, ברובים ותותחים.
אנחנו מאמינים בכוחו הגדול וזרועו הנטויה. בתפילות וזכויות, ובלימוד התורה שמחזיק את העולם.
זה שהם מזלזלים בדרכי המלחמה שלנו, לא אומר שאנחנו צריכים לזלזל בהם.
נכון שאנחנו יודעים שהאמת איתנו. אבל זה לא מוריד כהוא זה מהכרת הטוב שאנו צריכים לחוש כלפי אנשים צעירים שקיפדו את חייהם ואמהות ששיכלו את בניהם מתוך הגורל המשותף לכולנו.
לא הולכים לגרש אותי מפרוג? נכון?

 

[אשר שרבר]

אפרופו 'קידוש ה'' ונושא האשכול, סיפר לי היום בחור ישיבה שנון וציני שהוא אמר למישהו 'יום שואה שמח'.
איתרע מזלו וזקנה חילונית נרגנת שמעה אותו.
מצבו קשה אך יציב, הרופאים נותנים סיכוי.

יש היום מושג שנקרא בדיחות שואה, אז הכל בסדר.

 

[Natan Galant]

עצוב שככה את מרגישה
מה זה הכאב "שלהם"?
האם לא מדובר בבני אברהם יצחק ויעקב?
האם מי שהלך להילחם ונהרג במלחמה של "עזרת ישראל מיד צר" לא נחשב כמת על קידוש השם?
האם כל מי שמת הוא תינוק שנשבה, או שיש כמה כאלה מביניהם ששמרו שבת, הניחו תפילין מדי יום, אכלו רק אוכל כשר, קבעו עתים לתורה וכו'?
האם לא נהרגו חיילים תוך כדי אמירת "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד"?

שלי יחימוביץ כתבה פעם, שכאשר היו הפיגועים המחרידים הידועים בירושלים, בכל שיחות הסלון בתל אביב אף אחד לא ממש התרגש. חרדים, נו.

בלי קשר, בעיניי, מי שהולך בכוונה בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה״ל, מושחת במידות.
אנשים איבדו ילדים, קרובי משפחה, במאבק למען כלל ישראל. עם כל הכבוד למחלוקת אידאולוגית, כמה קשה להבין שכשאתה הולך בצפירה, החילוני מרגיש שאתה דורך על גופת יקירו? למה לעשות לו את זה? איפה הבן אדם לחברו?