בעקבות הממתינות.

[רחשי הלב]

כתבת שהקנאה והתסכול

כמדומה שדיברתי על קנאה, לא על תסכול. ואינו תח"י כעת (כהמעשה דהחזו"א ודו"ק).

 

[stars]

חבל שהמורות בסמינר צריכות גם לתת את הפרופורציות האלו. כואב.

ועל זה כבר פסקו המורות הכבודות בסמינר: "אף בעל לא אוהב משגיח עם חצאית"

???
או שאני לא יודע את המציאות.
אבל אם אני יודע את המציאות, אז...
ובכן - המורות בסמינרים דווקא נותנות את הפרופורציות. אבל הן נותנות את הפרופורציות הלא נכונות!
מאיפה נראה לכם יש לאישה הבנות עקומות שכאלו על חיי תורה? מאיפה נראה לכם שאישה כזאת נותנת תחושה כזאת לבעל, אם לא בגלל שהמורה הכבודה בסמינר "הסבירה" לה מה זה בית של תורה?
זה נחמד אם מורה אומרת שאף בעל לא אוהב משגיח עם חצאית, אבל אם את זה היא אומרת אחת לחצי שנה, ואילו את "ההסברה" (המוטעית) להגדרת המונח 'בית של תורה' ולתפקיד האישה לאור השקפת היהדות היא מנחילה יום יום, שעה שעה, דקה דקה, וכי היא לא יוצרת בעצמה את אותה משגיח עם חצאית???
אדרבה, אולי צריך לבחון את המורות בסמינרים (לא מתכוון להכליל!!) בהגדרת המונחים הללו, כולל ראיות מהמקורות היהודיים.

 

[stars]

האם לא יתכן שיש אברכים שההשגחה של האשה עושה להם רק טוב ורק בזכות זה הם גדלים ומתפתחים לתפארת?

לא. פשוט לא.
אין אדם בעולם שמעוניין במשגיח. ילד חייב משגיח גם נגד רצונו, אך אדם מבוגר לא יכול לקבל משגיח נגד רצונו. זה פשוט לא יעבוד בצורה בריאה. אמנם יש כאלו שצריכים יותר משמעת חיצונית, אולם זה חייב להיעשות לפי רצונו של הבעל. אין ברירה. הוא אדם מבוגר, וא"א להשגיח עליו כעל ילד. בסוף גם האישה תפסיד מזה.

 

[stars]

אף בעל לא אוהב משגיח בכלל.

כנ"ל אף אישה.

 

[Sara led]

@אשר שרבר קטע מעולה!
לדעתי, חשוב לכל אישה שרוצה שבעלה יגדל, לראות את הדברים מהזווית הזו.
התסכול שלו מובע בצורה כואבת. התעצבנתי עליה...
ואולי לכן ממש מתחשק לי לראות את הזווית שלה (אם היה לי כמה דקות לכתוב את זה...)
אני בטוחה שברגע שהצד שלה יכתב בתחושה שמעלה הזדהות כמו בקטע הנוכחי, נסתכל עליה אחרת.

 

[stars]

מתוסכל הוא נכנע. היא לא תבין.

במילים אחרות 'הוא החליט להמשיך להרוס לעצמו ולילדים את החיים'

למה להכנע? זה נשמע קצת עצלות, הרי אף אחד לא גדל מהרגשה תמידית של מרצה או מאכזב.
לא הוא, ולא הילדים שכנראה הציפייה הזאת תמשיך ישירות גם אליהם.

מדויק!

אין פה נכונות להקשיב, כך נראה לענ"ד.

מדויק!
פשוט מאוד. אם היא גדלה באופן כזה שהיא בטוחה שמה שהיא עושה הוא נכון, אז כל מה שהבעל עושה כנגד זה הוא לא נכון! למה שתקשיב לו?
וזאת הבעיה.

 

[אשר שרבר]

יש כאן נקודה שמתפספסת, הנושא הוא לא מ'משגיחות' יתר זה לפעמים יותר קל, מאשר התחושה שמי שאתה הוא בגלל מה שאתה עושה. בדיוק כמו שמרגיש/ה בחור/ה שלקחו אותו בגלל כסף.
יש כאן פיספוס ענקי למושג נישואין. הערך ההדדי. והחברות. (לא מדברים על אהבה) כשני שווים. לא בגלל. זה מה שמתפספס במקרים כל רבים. וחבל.

 

[אפקטכתיב]

כתיבה מעודנת. יפה. נוגעת.
יש מוצא לזוג כזה?

יש זוגות שאחד חוזר בתשובה
והשני נשאר חילוני.
כשיש כבוד יש הכל.

 

[תופרת חרישית]

ותודה שאת ככה מאפשרת לי ללמוד.​

ללמוד?
ותודה שאת ככה מאפשרת לי להתפתח, לפרוח, להגשים את עצמי, למלא את שאיפותיי...
אשה מסוג כזה תהיה מלאת ביקורת על כל חריגה דמיונית ממה ש'מקובל'.
זה עיוות מוחי כמעט מובנה, וסליחה על הבוטות.
אין כאן עניין של הקשבה.
יש כאן עניין של הכלה ואהבה והכרה בהתמודדויות, במבוכות, בכשלונות, בתכונות, בחשקים, בשאיפות.
אולי יום אחד יפתח לה המח איכשהו.

והקטע מעולה, כמה שזה עצוב.

 

[שני זאת אני :)]

יש כאן נקודה שמתפספסת, הנושא הוא לא מ'משגיחות' יתר זה לפעמים יותר קל, מאשר התחושה שמי שאתה הוא בגלל מה שאתה עושה. בדיוק כמו שמרגיש/ה בחור/ה שלקחו אותו בגלל כסף.
יש כאן פיספוס ענקי למושג נישואין. הערך ההדדי. והחברות. (לא מדברים על אהבה) כשני שווים. לא בגלל. זה מה שמתפספס במקרים כל רבים. וחבל.

נכון לגמרי.
ההרגשה הזאת של הערכה מותנית, שתלויה בגורמים כמו מעשים, והתחושה שהצד השני לא מקבל אותך ככה כמו שאתה בלי תנאים, לא מאפשרת בקשר להכנס ל'נעלי בית נפשיות', ומערערת ומשפיעה על כל היציבות הטובה והבריאה ושמחה החיים.

 

[שני זאת אני :)]

וחושבת שיש פה עוד צד נוסף שיש לו השפעה לא קטנה.
הגישה של או הכל או לא כלום.
אם הוא לא לפחות ר' עקיבא איגר, אז לא שווה לי להשקיע, ולמה לי כל המאמץ.
וזה אחד העיוותים הגדולים בגישה לכל ענין רוחני.

 

[הפקות כתיבה]

ואולי לכן ממש מתחשק לי לראות את הזווית שלה (אם היה לי כמה דקות לכתוב את זה...

לכי לסיפור של @עבדקן (גם בלי קשר)

 

[RACHELIZ]

סיפור חשוב ועצוב.
מעביר את התסכול והחנק שלו.
ואם יש מורה טובה, שתדפיס לתלמידות
(רק שלא תשכח להשאיר קרדיט)…

 

[yonatanr]

כמה כואב, כמה מוכר...
פעמים רבות האשה מגיעה עם זה מבית אביה, בית שבו אימה דואגת בקפדנות לתורה של אביה, שהוא תלמיד חכם בעל שיעור קומה, והמסקנה של האשה היא שזוגיות זה לדאוג לרוחניות של הבעל. הרי זה הדבר היחיד שהיא רואה בקשר שבין אביה ואמה.
זה קורה לא רק בסיפורים של - להשאר לכולל או לצאת לעבוד, אלא גם במגזרים אחרים זה יכול לקרות, כשהאשה בנתה לעצמה בדמיונה בעל עם דמות רוחנית מסוימת, בדרך כלל תואמת לאביה, וכל הזמן היא נשארת לבקר ולעקוב האם בעלה עדיין במסגרת הדמיונות. ואם הוא לא במסגרת, היא לא חייבת להביע את אכזבתה במילים, הבעות הפנים שלה מספיקות בהחלט...
איך זה נגמר? זו שאלה קשה.
בעקרון הדבר תלוי בכוחות הנפש שיש לאשה. עד כמה היא יכולה להמשיך ולהמריץ ולהוציא כוחות נפש מעצמה, בלי שתקבל חיבה ואהבה מבעלה, והרגשה שטוב לו איתה. הרי ברור שבעל כזה לא יכול להרגיש בנח בבית, כמו שתיאר @אשר שרבר בצורה כל כך נוגעת ללב, וממילא הוא לא יכול לתת בחזרה חיבה ואהבה, שאין לו מהיכן לתת, כשמאגר כוחות הנפש שלו כל כך מרוקן.
אם לאשה יש מספיק כוחות נפש להמשיך עם זה מעצמה, בלי משוב מבעלה, זה יכול להמשיך עד זיבולא בתרייתא, אלא אם כן הוא ידפוק על השולחן ויצעק 'עד כאן', וילך איתה לטיפול זוגי, אם היא תסכים ללכת, כמובן.
אם מדובר על אשה סטנדרטית, בשלב מסוים היא תקלוט שהבעל לא רואה את הבית כמקום האידאלי למנוחה ולצבירת כוחות, או שכן, אבל רק בזמן שהיא לא נמצאת בו, ולאט לאט היא תפנים שקודם כל צריך להכיל ולקבל את הבעל כפי שהוא, על המעלות והחסרונות שבו, ואת הציפיות צריך לשים במייבש, כפי שאומר @אשר שרבר.

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

תודה שאת ככה מאפשרת לי ללמוד

מכריחה, קרי.
תאור מעולה, בנוי בטבעיות ולא מאולץ
בעבר הומלץ לאחד הניקים לנעוץ את שמו בפתח קטע שהולך להתנייד במיילים
המלצה רלוונטית מאוד לקטע הזה

 

[מ"ם]

אשר!
אתה כותב מדהים ונוגע, כן ואמיתי.
בלי צעצועי ספרות כאלו ואחרים, כתיבה שמגישה את "הדבר" ולא מדבררת את ההגשה.
לֹא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּרְכּוּס - וְיַעֲלַת חֵן!

אשר-יך.

(והכתיבה הרגישה שלך בנושאים הללו, אתה צריך לעסוק בהדרכה).

 

[אשר שרבר]

אשר-יך.

חזק וברוך. השראת המנהלים ניכרת.

בהדרכה

אממ אולי נפתח קורס...

 

[yonatanr]

לֹא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק

כמדומני שהניקוד הוא -
לֹא כְּחַל וְלֹא שְׂרַק.

 

[stars]

אותי דווקא מעניין מה יקרה במצב הבא:


לאחר שנה של תסכול מתמשך, הבעל המתוסכל מחליט לשים לדבר סוף.

בוקר אחד הוא רואה שהאישה יוצאת מהבית ואינה מאופרת בדיוק כפי שרצה. רגע לפני שהיא יוצאת הוא עוצר אותה, מסתכל לה על הפנים, עושה פרצוף, ואומר יום טוב חלוש ומאוכזב.

כשהיא חוזרת הביתה ומניחה את התיק שלה על הכיסא בסלון, הוא מסתכל על התיק ועליה חליפות, לא אומר דבר, עושה פרצוף, ואומר "שלום, איך היה?" בנימה תמהה.

היא מכינה ארוחת צהריים, והאוכל לא יצא לגמרי בטעם שהוא אהב, הוא עושה פרצוף קטן, פולט מחמאה חטופה, מברך והולך.

אחר הצהריים הוא רואה אותה יושבת וקוראת ספר על הספה. הוא מסתכל בה בתמיהה ולא אומר דבר. בשלב הזה היא כבר מתפוצצת "מה הבעיה שלך היום?!" "לא, כלום", הוא עונה לה, "חשבתי שבזמן הזה את כבר מתחילה להכין ארוחת ערב" (ואולי גם לווה מהשכנה קישואים ללצ'ו...).

וכו' וכו'.


מה יקרה אחרי כמה ימים?
אנא שתפו תובנותיכם

 

[רחשי הלב]

אותי דווקא מעניין מה יקרה במצב הבא:


לאחר שנה של תסכול מתמשך, הבעל המתוסכל מחליט לשים לדבר סוף.

בוקר אחד הוא רואה שהאישה יוצאת מהבית ואינה מאופרת בדיוק כפי שרצה. רגע לפני שהיא יוצאת הוא עוצר אותה, מסתכל לה על הפנים, עושה פרצוף, ואומר יום טוב חלוש ומאוכזב.

כשהיא חוזרת הביתה ומניחה את התיק שלה על הכיסא בסלון, הוא מסתכל על התיק ועליה חליפות, לא אומר דבר, עושה פרצוף, ואומר "שלום, איך היה?" בנימה תמהה.

היא מכינה ארוחת צהריים, והאוכל לא יצא לגמרי בטעם שהוא אהב, הוא עושה פרצוף קטן, פולט מחמאה חטופה, מברך והולך.

אחר הצהריים הוא רואה אותה יושבת וקוראת ספר על הספה. הוא מסתכל בה בתמיהה ולא אומר דבר. בשלב הזה היא כבר מתפוצצת "מה הבעיה שלך היום?!" "לא, כלום", הוא עונה לה, "חשבתי שבזמן הזה את כבר מתחילה להכין ארוחת ערב" (ואולי גם לווה מהשכנה קישואים ללצ'ו...).

וכו' וכו'.


מה יקרה אחרי כמה ימים?
אנא שתפו תובנותיכם

אתה לא מתבייש???? אתה משווה איפור וקישואים ללימוד תורה??? לימוד תורה!!!
למה, בישיבה לימדו אתכם ש'גברים במאי זכין, באיפור נשותיהם וקישואי לצ'ואיהם'???
עד היום זה היה רק ברמזים ופרצופים. עכשיו אני חייבת לומר את זה דוגרי. שלא תדע איך זה כשהחלומות מתנפצים לך בפנים!!