דיון סלחני הקיטש

[מ. י. פרצמן]

@כנפיים
בואי

 

[SC]

זאת באמת הנקודה,
גם אצלי יקוואל נתפס כנער מתמודד, נשמה טובה שמחפש את עצמו כשכל הסביבה שלו לא נותנת בו טיפת אמון,

וכשהוא נהרג כשהמילים האחרונות שלו הן: תמסור לכולם שכוונתי היתה תמיד טובה - ואף אחד לא מאמין לו... זה שבר את ליבי סופית

בראיון איתה, מיה קינן טענה שלאורך כל העלילה היא מדגישה כיצד ההחלטות שלו היו שגויות ומלאות תירוצים נבובים (באמת בקריאה חוזרת זה היה לי בולט קצת יותר), ואיך החלטות כאלו, גם אם הכוונה בהן חיובית, בסופו של דבר יכולות להוביל לתוצאה שלילית והאחריות היא עליו בלבד.

אני חושבת שהבעיה היא שיקוואל תמיד נתפס כנער מתמודד, אחד מהגיבורים הבודדים שאינם מושלמים או כמעט מושלמים בסדרה הזו, כילד שחווה קשיים והלך מעט לאיבוד. נכון שיש אמת במסר הנ"ל, אבל לתחושתי יקוואל ייצג חתך שלם באוכלוסיה של היום, והמסר הנכון במקרה שלו לא היה להראות את משמעותן של קבלת החלטות שגויות - אלא להראות שגם לילד כזה יש תקווה. שגם אם בגיל צעיר (בכל זאת, הוא בן 17) עשינו החלטות שגויות, אנחנו יכולים לתקן אותן.

בסופו של דבר, לאורך כל העלילה מיה קינן העבירה את תחושותיו בצורה טובה יותר ממה שהתכוונה, כנראה, כי אני הזדהיתי איתו מאוד ורק ריחמתי עליו. הסוף שניתן לו, בו אף אחד לא מכיר בקשיים שלו ובנסיונות שלו לעשות טוב, היה לי כואב, וחבל.

 

[אמא ומתכנתת]

יש הבדל בין המוות של אביי למוות של יקוואל.

אביי מת - והמוות היה אכזרי וכואב. אבל הגיוני במערכת הזו. ובנוסף כולם איתו. אבלים עליו, כואבים את הרצחו ומעריצים אותו.
יקוואל - לא ולא ולא. ושוב לא.

זה בדיוק ההבדל. אביי מת מות גיבורים, הוא הפך לסמל ותמיד יזכר כדמות מוערצת.
יקוואל לעומתו - נחשב תמיד לנער בעיתי, וכשהוא מת, בצורה שגורמת לכולם לחשוב שהוא גרוע עוד יותר ממה שהוא היה - זה כואב ומציק. בפרט שלאורך כל הסדרה היא היטיבה להעביר את תחושותיו ולגרום לנו הקוראים להזדהות והבנה עמוקה.

 

[shira bira]

בראיון איתה, מיה קינן טענה שלאורך כל העלילה היא מדגישה כיצד ההחלטות שלו היו שגויות ומלאות תירוצים נבובים (באמת בקריאה חוזרת זה היה לי בולט קצת יותר), ואיך החלטות כאלו, גם אם הכוונה בהן חיובית, בסופו של דבר יכולות להוביל לתוצאה שלילית והאחריות היא עליו בלבד.

אני חושבת שהבעיה היא שיקוואל תמיד נתפס כנער מתמודד, אחד מהגיבורים הבודדים שאינם מושלמים או כמעט מושלמים בסדרה הזו, כילד שחווה קשיים והלך מעט לאיבוד. נכון שיש אמת במסר הנ"ל, אבל לתחושתי יקוואל ייצג חתך שלם באוכלוסיה של היום, והמסר הנכון במקרה שלו לא היה להראות את משמעותן של קבלת החלטות שגויות - אלא להראות שגם לילד כזה יש תקווה. שגם אם בגיל צעיר (בכל זאת, הוא בן 17) עשינו החלטות שגויות, אנחנו יכולים לתקן אותן.

בסופו של דבר, לאורך כל העלילה מיה קינן העבירה את תחושותיו בצורה טובה יותר ממה שהתכוונה, כנראה, כי אני הזדהיתי איתו מאוד ורק ריחמתי עליו. הסוף שניתן לו, בו אף אחד לא מכיר בקשיים שלו ובנסיונות שלו לעשות טוב, היה לי כואב, וחבל.

ניתוח חד ומבריק!
לדעתי היא לא הצליחה מספיק להעביר את העובדה שהוא ביצע החלטות שגויות וגורלו היה בהתאם.
בכל אופן לא בחדות, בעקביות ובמספר המילים שבהן תיווכה את דמותו כאנטי גיבור ומתמודד-מה שקנה את אהדת הקוראים.
ולכן המוות שלו עורר כזה אנטגוניזם.

 

[SC]

אצלי כן.
התחלחלתי ממותו ומהאופן האלים וחסר המעצורים יותר מאשר ממותו של יקוואל.

כוונתי לזעקה הכוללנית שיצאה מרוב, אם לא כל, הקוראים אחרי מותו של יקוואל, בעוד שמותו של אביי התקבל בהבנה יחסית.

אבל כמו שכתבה @שרה מגן , אכן מותו של יקוואל לא היה מובן והגיוני, אלא רק בא להעביר מסר שקשה לקוראים להזדהות איתו לאחר שריחמו עליו לאורך כל הסדרה. וזה איכשהו עוד היה נבלע, אלמלא העובדה שאף אחד, לעולם, לא יידע שהוא בכל זאת ניסה לעשות טוב.

מבחינה מסוימת, ראיתי את יקוואל כאחת הדמויות האנושיות יותר בספר, וממש חיכיתי לרגע שבו יתבגר ויצליח לממש את עצמו - כמו שהיה נראה בסופו של 'מהללאל'. וכל כך היה חבל לי על התפנית שקרתה ב'יוזבד', שייתרה לחלוטין את ההבטחה הדומעת שנותן יקוואל למהללאל שם.

 

[SC]

ניתוח חד ומבריק!
לדעתי היא לא הצליחה מספיק להעביר את העובדה שהוא ביצע החלטות שגויות וגורלו היה בהתאם.
בכל אופן לא בעוצמה שבה תיווכה את דמותו כאנטי גיבור ומתמודד-מה שקנה את אהדת הקוראים.
ולכן המוות שלו עורר כזה אנטגוניזם.

בדיוק. אם אינני טועה, בראיון שם (זכור לי שמישהי מפה הייתה המראיינת, נכון?) היא אומרת שהיא עדיין עומדת מאחורי ההחלטה שיקוואל ימות, אבל מתחרטת שלא הצליחה להעביר לנו את המסר הנ"ל בצורה ברורה מספיק, ושההחלטות שלו נבעו בעיקר מתירוצים, לא מצורך אמיתי.

 

[יעקב1245]

מעניין שהמוות של אליהו-אביי לא עורר כמעט רגשות זעם והתקוממות, רק צער קצר, למרות שהוא היה אכזרי למדי. האם זה בגלל שהדמות שלו לא עוררה מספיק הזדהות בקוראים, או שהיא הייתה שולית מספיק כדי שתוכל לההרג בלי שום מחאה?

באתי להגיב, ועד שעשיתי זאת ראיתי שכל כך הרבה הגיבו, אז בחרתי נושא אחר שמשיק.


הזכירו כאן על דיאלידאן ש'ימות אמן', בערך בלשון הזו.

האם זה כן מקובל עליכם?

ההצגה הזו של דיאלידאן היא לא תיאור ספרותי של דמות אובייקטיבית, זו טענה!

ומה שקרה עם דיאלידאן איכשהו עבר את הביקורת של הקוראים, אבל כשהגיעו ליקוואל זה כבר היה טו מאץ', ומאותה הסיבה, יקוואל הוא לא סיפור על נער, אלא משפטו של נער.


הסופרת מרחפת מעל מישורי הפלאט ונהרות כוזר, וחורצת את דינם של בני האדם לשבט ולחסד.


וכאן אכנס לגופו של ספר, כי יש כאן ביקורת שנראה שאנשים פחדו להגיד.

ראשית, במחילתו של איסתרק העולם שהוא מייצג, הממ, בא נאמר, נראה לא טוב, נראה מעצבן, נראה לא יפה.
אז בחיים זה נסלח, אבל כשזה ספר שבמובן מסויים מהווה סוג של אוטופיה לכיוון אחד, זה כבר ממש מרגיז.


ונחזור לדיאלידאן.

במקור הדמות שאמורה להיות מיוצגת בדיאלידאן, לטעמי אינה נראית כמו דיאלידאן. אז אם מדובר באיזה ערפד מהאגדות, לחיי, מה אכפת לי, הבעיה היא שהדמות הזו מייצגת אנשים מסויימים בחברה שלנו, ולטעמי היא חוטאת כלפיהם חטא חמור.

וכסמל למשפט שבו נשפט דיאלידאן אנתח סיטואציה מהספר
דיאלידאן הלא היה חתנה של רנה ואמור להיות גיס המלך, נכון, היה ויכוח ביניהם על חתולים וכוזרים, ודיאלידאן נהג שלא כהוגן. התוצאה: מרחיקת לכת מאוד, דיאלידאן נתן גט לרנה.

שאלתי את עצמי בזמנו, מדוע מ.ק. הכניסה את הסיפור הזה, למה הוא טוב, (חוץ מאשר לספר לנו מאיפה רנה יודעת שדיאלידאן הוא כה גרוע)?

נראה לי שאני יודע את התשובה

גם מיה הרגישה שהסיפור לא אמין באופן שהיא מציגה את דיאלידאן, כי לא ממש ברור כיצד אדם כה חיובי וגם מקיים מצוות שואב כה הרבה רוע בזמן שהוא עצמו משדר נחמדות כה רבה.
ולכן היא הכניסה סיבה זו בעקיפין בכדי להסביר לקורא מהיכן נובעת איבתו העזה של יוסף לבית ?.


אלא שכאן היא עמדה בפני בעיה כפולה. א. הקורא ידע מלכתחילה את מעמדו וכוונותיו של דיאלי. ב. חמור יותר, הדבר היה מפחית בהרבה ממפלצתיותו של יוסף דיאלידאן. מלכתחילה היינו מבינים שמדובר פה בסכסוך חמור ביותר, על רקע משפחתי, ולא סתם אלא על רקע משפחת המלוכה, מה שמהווה סכנה ליוסף וגם עלבון צורב ומשפיל ביותר.

אמנם זה לא מצדיק את תועבותיו של דיאלי, אך מכל מקום אנו יודעים שאנשים במצב שכזה עשויים להגיע לתהומות של שפלות למרות שבמהותם הם לא כל כך רעים.

הפתרון הספרותי היה להכניס את כל סיפור הבסיס הזה כאיזו שיחה אגבית בין הלה לאיסתרק, הרבה הרבה אחרי שיוסף הוכתר כרשע האולטימטיבי כאשר איסתרק שוכן שלא לבטח במאהלו של קאה, ואז למדנו שהיתה איזו סיבה או שתים ליחסיו של יוסף עם רעואל.

אלא שאם נסתכל היטב בסיפור הזה נגלה, שמי שהפך את יוסף לרשע ואיום היה רעואל, כאשר הוא סיפק לו את כל הסיבות הטובות לכך בחוסר האימון שלו ביוסף.
ולמה אני אומר חוסר אימון?

רנה מתוארת כאשה חזקה, חזקה מאוד ובשונה מלאה אשתו של יוסף בפועל.
רנה זו הצליחה לחנך בת בתוך המאהל הקווארי שנאמנת לתורה בכל ליבה.
מול קאה היא הצליחה,
מול יוסף לא?

ואם נחזור ליקוואל, אז זה מה שבאמת הפריע לי במוות שלו. הוא היה המשך למותו הרוחני והלא מוצדק של יוסף

טוב נסחפתי, הספר מדהים, קראתי אותו המון פעמים וכן את שאר חבריו, וכנראה גם אחיו לעתיד.
כתוב מדהים, רעיונות נפלאים, היום הייתי בענין של הביקורת, אז השתדלתי לכתוב אותה חזק.

ו @מ"ם אם זה לא מתאים לאשכול כאן, אפשר להעביר לאשכול יעודי על ממלכה במבחן

 

[כנפיים]

@מ. י. פרצמן
תודה שקראת לי רק עד שבאתי זרמו פה הרבה מילים ואני מזדהה עם רובן. בעיקר מה שכתבה @SC (שאני לא מצליחה לתייג אותה..).

יכול להיות שבדבריי יש חזרה על דברי אחרים, אבל זה כ"כ בוער בי, אז אני מרשה לעצמי.

אני ממש כועסת על הצעד הזה. בהריגה שלו יש ביטוי חריף לחוסר הסובלנות וחוסר הסלחנות לכל הנושרים למיניהם, אם לא תפסו את עצמם.

יש לי מגע עם הרבה מהנשמות היקרות האלו, וההריגה שלו, השפיעה עלי עמוקות. הזדעזעתי מעומק הריחוק. ההתנכרות אפשר לומר. אפילו לא ניתנה לו אפשרות להעביר את המסר האחרון שלו!
אולה לא העביר את המשפט האחרון שלו "תגיד להם שהיו לי כוונות טובות"!!
אפילו זה לא!

והכי מקומם, שזה לא סתם. לא סופרת מחוכמת כמיה תעשה דבר כזה בלי מחשבה על כל ההשלכות של זה.
היתה לה אמירה. והאמירה שלה היתה:

אין משחקים. אין תירוצים. היית בסדר, או לא?
לא מעניין אותי כמה חשוך אהבה היית.
לא אכפת לי כמה כוחות היו לך או לא.
לא משנה בכלל מה היו הכוונות שלך.
היית צריך לקחת אחריות. לא עשית את זה? שלם את המחיר.

הקושי הענק שלי עם אמירה כזו בספר כ"כ פופולרי, שהיא מדברת כביכול בשם אלוקים.

הרי בתפיסת עולם שלנו, ובוודאי אצל בני נוער שלא מדברים ב"היא הרגה אותו" אלא "הוא נהרג!", זה קרה משמים. זה הסוף העצוב שהגיע לו.

בעיניי, זהו מסר נורא. כשמתעסקים עם נוער מתמודד, רואים כמה זה נורא. מי יותר מהאדם עצמו רוצה להצליח? להיות בסדר? ובכל זאת, משהו בנפש שלו, פוגע בו.

ככה לדון אותו ברותחים?
ברותחים. פחח.. בברזל מלובן!


גם אני שמעתי בראיון את הסופרת טוענת :
"כל פעם הוא בחר במה שנוח לו, ושכנע את עצמו שזה לא גורם נזק. היו לו תירוצים.
ואדם שמשקר את עצמו, אין לו סיכוי. הוא אף פעם לא יעשה שינוי.
"בכיתי כשהרגתי אותו. בכיתי. אבל לא יכולתי להשאיר אותו בחיים."

זה גרם לי משבר אמיתי ביחסיי עם ממלכה במבחן כסדרת מופת.
מתחשק לי לצרוח על מי שמוכן לשמוע:

רמאות עצמית היא לא מצב נפשי??????

היא לא דרך התמודדות של בריחה????

היא לא ראויה להבנה, חמלה, ועזרה להגיע למקום טוב יותר??????

יקוואל מסמל את כל הבורחים מפני האמת, כי היא מאיימת עליהם.
הוא חרד כל כך מלהיות רע. מלטעות. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהוא טועה. כי בשבילו, (או בשביל מאן דהוא בן דמותו) טעות היא איום קיומי. התפיסה שלו אומרת, שאם טעיתי אני רע. אני נורא. אני ראוי לכל עונש, ולכל קלון.

ומה היא עשתה כשהיא הרגה אותו?
אוששה את הפחדים שלו, ושל כל הפוחדים כמוהו, והודיעה את השקר הכי שקרי של היצר הרע-שאכן כן.
מי שחטא- אחת דתו להמית.
לטעות וליפול, זהו אכן איום קיומי. ככה ממצים עונש עם הפושע התורן.
אל תנסה לכוון כוונות טובות. זה לא עומד לעזור לך. תטעה, תשלם. ובגדול.

והפספוס. הו, הפספוס.

כמה כח היה אפשר לתת לנערים שמתמודדים, לו היה יקוואל נותר בחיים ועושה דרך.

כמה תועלת יכולה היתה להיות לו היתה מביאה אותו להבנה והכלה של הפחדים האלו שלו, לעמידה מולם. לתובנה החזקה שהוא שווה כי הוא שווה כי הוא שווה. להנעה לפעול טוב מהמקום הזה.
הוא היה קרוב לזה. בסיום הספר מהללאל, ובהבטחה שנתן.
ושם ראו כמה טהורות כוונותיו ונקי ליבו.

טוב.
כמובן שכל זה לא אישית נגד מיה קינן אלא נגד המסר שלה שעולה מתוך הסיפור לדעתי.
מסר שאני ממש מקווה שיתוקן בספר הבא. היא יכולה.

 

[שני זאת אני :)]

לקרא את כל התגובות פה, גורם לי להרגיש נאיבית ממש, לתומי כשסיימתי את הספר, לא היה לי ספק שבספר הבא הוא הולך לקום לתחיה ולגבורה.
סוג של הישרדות אולי כדי לא להגיע לכזאת התקוממות אמיתית ומתבקשת כמו שלך @כנפיים

 

[כנפיים]

לא היה לי ספק שבספר הבא הוא הולך לקום לתחיה ולגבורה.

גם אני עברתי את השלב הזה. רק כשקראתי שוב ושוב זה התעכל לי.
כנראה שלב ההכחשה שבתהליך אובדן

 

[SC]

@SC (שאני לא מצליחה לתייג אותה..).

דווקא הצלחת

אני ממש כועסת על הצעד הזה. בהריגה שלו יש ביטוי חריף לחוסר הסובלנות וחוסר הסלחנות לכל הנושרים למיניהם, אם לא תפסו את עצמם.

יש לי מגע עם הרבה מהנשמות היקרות האלו, וההריגה שלו, השפיעה עלי עמוקות. הזדעזעתי מעומק הריחוק. ההתנכרות אפשר לומר. אפילו לא ניתנה לו אפשרות להעביר את המסר האחרון שלו!
אולה לא העביר את המשפט האחרון שלו "תגיד להם שהיו לי כוונות טובות"!!
אפילו זה לא!

והכי מקומם, שזה לא סתם. לא סופרת מחוכמת כמיה תעשה דבר כזה בלי מחשבה על כל ההשלכות של זה.
היתה לה אמירה. והאמירה שלה היתה:

אין משחקים. אין תירוצים. היית בסדר, או לא?
לא מעניין אותי כמה חשוך אהבה היית.
לא אכפת לי כמה כוחות היו לך או לא.
לא משנה בכלל מה היו הכוונות שלך.
היית צריך לקחת אחריות. לא עשית את זה? שלם את המחיר.

הקושי הענק שלי עם אמירה כזו בספר כ"כ פופולרי, שהיא מדברת כביכול בשם אלוקים.

הרי בתפיסת עולם שלנו, ובוודאי אצל בני נוער שלא מדברים ב"היא הרגה אותו" אלא "הוא נהרג!", זה קרה משמים. זה הסוף העצוב שהגיע לו.

בעיניי, זהו מסר נורא. כשמתעסקים עם נוער מתמודד, רואים כמה זה נורא. מי יותר מהאדם עצמו רוצה להצליח? להיות בסדר? ובכל זאת, משהו בנפש שלו, פוגע בו.

ככה לדון אותו ברותחים?
ברותחים. פחח.. בברזל מלובן!


גם אני שמעתי בראיון את הסופרת טוענת :
"כל פעם הוא בחר במה שנוח לו, ושכנע את עצמו שזה לא גורם נזק. היו לו תירוצים.
ואדם שמשקר את עצמו, אין לו סיכוי. הוא אף פעם לא יעשה שינוי.
"בכיתי כשהרגתי אותו. בכיתי. אבל לא יכולתי להשאיר אותו בחיים."

זה גרם לי משבר אמיתי ביחסיי עם ממלכה במבחן כסדרת מופת.
מתחשק לי לצרוח על מי שמוכן לשמוע:

רמאות עצמית היא לא מצב נפשי??????

היא לא דרך התמודדות של בריחה????

היא לא ראויה להבנה, חמלה, ועזרה להגיע למקום טוב יותר??????

יקוואל מסמל את כל הבורחים מפני האמת, כי היא מאיימת עליהם.
הוא חרד כל כך מלהיות רע. מלטעות. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהוא טועה. כי בשבילו, (או בשביל מאן דהוא בן דמותו) טעות היא איום קיומי. התפיסה שלו אומרת, שאם טעיתי אני רע. אני נורא. אני ראוי לכל עונש, ולכל קלון.

ומה היא עשתה כשהיא הרגה אותו?
אוששה את הפחדים שלו, ושל כל הפוחדים כמוהו, והודיעה את השקר הכי שקרי של היצר הרע-שאכן כן.
מי שחטא- אחת דתו להמית.
לטעות וליפול, זהו אכן איום קיומי. ככה ממצים עונש עם הפושע התורן.
אל תנסה לכוון כוונות טובות. זה לא עומד לעזור לך. תטעה, תשלם. ובגדול.

והפספוס. הו, הפספוס.

כמה כח היה אפשר לתת לנערים שמתמודדים, לו היה יקוואל נותר בחיים ועושה דרך.

כמה תועלת יכולה היתה להיות לו היתה מביאה אותו להבנה והכלה של הפחדים האלו שלו, לעמידה מולם. לתובנה החזקה שהוא שווה כי הוא שווה כי הוא שווה. להנעה לפעול טוב מהמקום הזה.
הוא היה קרוב לזה. בסיום הספר מהללאל, ובהבטחה שנתן.
ושם ראו כמה טהורות כוונותיו ונקי ליבו.

טוב.
כמובן שכל זה לא אישית נגד מיה קינן אלא נגד המסר שלה שעולה מתוך הסיפור לדעתי.
מסר שאני ממש מקווה שיתוקן בספר הבא. היא יכולה.

פשוט הבעת במילים כל מה שרציתי לכתוב ולא היה סיפק בידי, והצלחתי לכתוב רק: חבל. כי זה באמת היה כל-כך כל-כך חבל...

כמובן, אין במה שכתבתי כדי להמעיט בערכה של כל הסדרה ובאיכויות המעולות של הספרים של מיה קינן. אני קוראת נלהבת של הספרים שלה, ולא בכדי. היא בונה נהדרת של עולמות, כותבת בצורה מרתקת והכל עשיר בתוכן ובמסרים. אבל דווקא לכן, בגלל שהספרים שלה כל כך מלאים במחשבה ובמסרים, היה קשה לי עם המסר שעלה מהריגתו של יקוואל.

ולמען האמת, אם בסלחני קיטש עסקינן, ואומר זאת בלי בושה - אני אישית מוכנה להתמודד עם מנת יתר של קיטשיות דביקה וקשה לבליעה עד מאוד, אם היא תבחר להקים את יקוואל לתחיה בספר הבא. זה יהיה מגוחך, נכון, אינני מאמינה שזה יקרה, ואולי לכן קל לי לדמיין שהייתי מקבלת החייאה כזו בשלווה - אבל החלק של הקוראת הקטנה שבי שאהב את יקוואל וכל מי שהוא ייצג, וחושב על המסר שעובר ממותו, כמו שכתבה @כנפיים , שמח לחלום כך מידי פעם.

 

[כנפיים]

כמו שהוא התחיל להיות בסוף הספר, למשך חמש דקות בלבד. ואז הוא מת.

כשקראתי את זה עלתה בי תחושה חזקה, שהסופרת לא עמדה בזה. היא לא האמינה שזה יכול באמת להיות. שהוא באמת יבחר בטוב. לא היה לה אמון בו. אולי זה מה ששבר אותי.

 

[SC]

באתי להגיב, ועד שעשיתי זאת ראיתי שכל כך הרבה הגיבו, אז בחרתי נושא אחר שמשיק.


הזכירו כאן על דיאלידאן ש'ימות אמן', בערך בלשון הזו.

האם זה כן מקובל עליכם?

ההצגה הזו של דיאלידאן היא לא תיאור ספרותי של דמות אובייקטיבית, זו טענה!

ומה שקרה עם דיאלידאן איכשהו עבר את הביקורת של הקוראים, אבל כשהגיעו ליקוואל זה כבר היה טו מאץ', ומאותה הסיבה, יקוואל הוא לא סיפור על נער, אלא משפטו של נער.


הסופרת מרחפת מעל מישורי הפלאט ונהרות כוזר, וחורצת את דינם של בני האדם לשבט ולחסד.


וכאן אכנס לגופו של ספר, כי יש כאן ביקורת שנראה שאנשים פחדו להגיד.

ראשית, במחילתו של איסתרק העולם שהוא מייצג, הממ, בא נאמר, נראה לא טוב, נראה מעצבן, נראה לא יפה.
אז בחיים זה נסלח, אבל כשזה ספר שבמובן מסויים מהווה סוג של אוטופיה לכיוון אחד, זה כבר ממש מרגיז.


ונחזור לדיאלידאן.

במקור הדמות שאמורה להיות מיוצגת בדיאלידאן, לטעמי אינה נראית כמו דיאלידאן. אז אם מדובר באיזה ערפד מהאגדות, לחיי, מה אכפת לי, הבעיה היא שהדמות הזו מייצגת אנשים מסויימים בחברה שלנו, ולטעמי היא חוטאת כלפיהם חטא חמור.

וכסמל למשפט שבו נשפט דיאלידאן אנתח סיטואציה מהספר
דיאלידאן הלא היה חתנה של רנה ואמור להיות גיס המלך, נכון, היה ויכוח ביניהם על חתולים וכוזרים, ודיאלידאן נהג שלא כהוגן. התוצאה: מרחיקת לכת מאוד, דיאלידאן נתן גט לרנה.

שאלתי את עצמי בזמנו, מדוע מ.ק. הכניסה את הסיפור הזה, למה הוא טוב, (חוץ מאשר לספר לנו מאיפה רנה יודעת שדיאלידאן הוא כה גרוע)?

נראה לי שאני יודע את התשובה

גם מיה הרגישה שהסיפור לא אמין באופן שהיא מציגה את דיאלידאן, כי לא ממש ברור כיצד אדם כה חיובי וגם מקיים מצוות שואב כה הרבה רוע בזמן שהוא עצמו משדר נחמדות כה רבה.
ולכן היא הכניסה סיבה זו בעקיפין בכדי להסביר לקורא מהיכן נובעת איבתו העזה של יוסף לבית ?.


אלא שכאן היא עמדה בפני בעיה כפולה. א. הקורא ידע מלכתחילה את מעמדו וכוונותיו של דיאלי. ב. חמור יותר, הדבר היה מפחית בהרבה ממפלצתיותו של יוסף דיאלידאן. מלכתחילה היינו מבינים שמדובר פה בסכסוך חמור ביותר, על רקע משפחתי, ולא סתם אלא על רקע משפחת המלוכה, מה שמהווה סכנה ליוסף וגם עלבון צורב ומשפיל ביותר.

אמנם זה לא מצדיק את תועבותיו של דיאלי, אך מכל מקום אנו יודעים שאנשים במצב שכזה עשויים להגיע לתהומות של שפלות למרות שבמהותם הם לא כל כך רעים.

הפתרון הספרותי היה להכניס את כל סיפור הבסיס הזה כאיזו שיחה אגבית בין הלה לאיסתרק, הרבה הרבה אחרי שיוסף הוכתר כרשע האולטימטיבי כאשר איסתרק שוכן שלא לבטח במאהלו של קאה, ואז למדנו שהיתה איזו סיבה או שתים ליחסיו של יוסף עם רעואל.

אלא שאם נסתכל היטב בסיפור הזה נגלה, שמי שהפך את יוסף לרשע ואיום היה רעואל, כאשר הוא סיפק לו את כל הסיבות הטובות לכך בחוסר האימון שלו ביוסף.
ולמה אני אומר חוסר אימון?

רנה מתוארת כאשה חזקה, חזקה מאוד ובשונה מלאה אשתו של יוסף בפועל.
רנה זו הצליחה לחנך בת בתוך המאהל הקווארי שנאמנת לתורה בכל ליבה.
מול קאה היא הצליחה,
מול יוסף לא?

ואם נחזור ליקוואל, אז זה מה שבאמת הפריע לי במוות שלו. הוא היה המשך למותו הרוחני והלא מוצדק של יוסף

טוב נסחפתי, הספר מדהים, קראתי אותו המון פעמים וכן את שאר חבריו, וכנראה גם אחיו לעתיד.
כתוב מדהים, רעיונות נפלאים, היום הייתי בענין של הביקורת, אז השתדלתי לכתוב אותה חזק.

ו @מ"ם אם זה לא מתאים לאשכול כאן, אפשר להעביר לאשכול יעודי על ממלכה במבחן

איך שאני התרשמתי מדמותו של דיאלידאן, כל הטוב שבו הוא הצגה והעמדת פנים אחת גדולה. החסד הרב שהוא עושה נועד במקרה הטוב לטיפוח האגו, ובמקרה הפחות טוב, לשליטה באחרים (כמו מיזם התפירה ב'איסתרק' ומיזם איחוד קרנות הצדקה ב'מהללאל'). האיבה הגדולה שהוא רחש לרעואל אכן נבעה מהסיפור עם החתלתולים, אבל מבחינת רעואל - ומבחינתי כקוראת - הסיפור הזה לא היה הגורם להידרדרות שלו ולמאורעות העלילה, אלא רק גילה לנו איך הוא היה כבר פעם, ואת הסיבה לכך שרעואל מעולם לא רחש לו אמון. השנאה שלו לבית הביואר וגניבתו את הכתר לא נבעו רק מסיבות אישיות של נקמה, אלא בעיקר מרדיפה אובססיבית אחרי כבוד, והרבה כבוד.

האם רנה הייתה יכולה להשפיע עליו לטובה? ודאי שכן, וייתכן שהכל היה שונה אם כך. אבל האם הגט היה תגובה מרחיקת לכת להבעה כזו של סולם עדיפויות מעוות ואכזריות לבני אדם במסווה של צדקנות? אינני בטוחה שכן. ישפוט כל אחד לפי דעתו הוא.

 

[SC]

לא היה לה אמון בו.

כך, בדיוק.

 

[ש. צ. וינמן]

גם מיה הרגישה שהסיפור לא אמין באופן שהיא מציגה את דיאלידאן, כי לא ממש ברור כיצד אדם כה חיובי וגם מקיים מצוות שואב כה הרבה רוע בזמן שהוא עצמו משדר נחמדות כה רבה.
ולכן היא הכניסה סיבה זו בעקיפין בכדי להסביר לקורא מהיכן נובעת איבתו העזה של יוסף לבית ?.

דיאלידיאן ממש לא היה אדם חיובי.
קיום המצוות היווה בעבורו מסגרת המושלמת למילוי שאיפותיו באופן שיותיר לו להנות מ"כל העולמות".
ולגבי הרוע שלו, הוא פורץ מבין השורות לא כמעידות חד פעמיות אלא של כתכנון קר ואכזרי.
מעידות יש לכולם. גם לצדיקים. תכנון רצח והשתלטות, שייך למחלקה אחרת. של אנשים שהרוע כבש את ליבם ומוחם.
ונחמדות?
דיאלידיאן הוא אדם שקול. ואיש שיווק מצוין. נחמדות היא אחת הטכניקות שלו לכבישת הקהל, ובעיקר את המון העם, משפחתו הקרובה לא קיבלה את נחמדותו המתקתקה, וסלידתם ממנו ידועה.

 

[יעקב1245]

יך שאני התרשמתי מדמותו של דיאלידאן, כל הטוב שבו הוא הצגה והעמדת פנים אחת גדולה. החסד הרב שהוא עושה נועד במקרה הטוב לטיפוח האגו, ובמקרה הפחות טוב, לשליטה באחרים (כמו מיזם התפירה ב'איסתרק' ומיזם איחוד קרנות הצדקה ב'מהללאל'). האיבה הגדולה שהוא רחש לרעואל אכן נבעה מהסיפור עם החתלתולים, אבל מבחינת רעואל - ומבחינתי כקוראת - הסיפור הזה לא היה הגורם להידרדרות שלו ולמאורעות העלילה, אלא רק גילה לנו איך הוא היה כבר פעם, ואת הסיבה לכך שרעואל מעולם לא רחש לו אמון. השנאה שלו לבית הביואר וגניבתו את הכתר לא נבעו רק מסיבות אישיות של נקמה, אלא בעיקר מרדיפה אובססיבית אחרי כבוד, והרבה כבוד.

דיאלידיאן ממש לא היה אדם חיובי.
קיום המצוות היווה בעבורו מסגרת המושלמת למילוי שאיפותיו באופן שיותיר לו להנות מ"כל העולמות".
ולגבי הרוע שלו, הוא פורץ מבין השורות לא כמעידות חד פעמיות אלא של כתכנון קר ואכזרי.
מעידות יש לכולם. גם לצדיקים. תכנון רצח והשתלטות, שייך למחלקה אחרת. של אנשים שהרוע כבש את ליבם ומוחם.
ונחמדות?
דיאלידיאן הוא אדם שקול. ואיש שיווק מצוין. נחמדות היא אחת הטכניקות שלו לכבישת הקהל, ובעיקר את המון העם, משפחתו הקרובה לא קיבלה את נחמדותו המתקתקה, וסלידתם ממנו ידועה.

אתן צודקות לחלוטין אם היה מדובר על איש מציאותי שאלו הן בחירותיו ואורחותיו.
הנקודה היא, שדיאלידאן בתור דמות ספרותית אינו מהווה איש לעצמו אלא תיוג של אנשים שמוכרים לנו אישית. כל יצירת דמות ספרותית מורכבת על ידי לינקים להתנהגויות והתנהלויות שאנו מכירים מהחיים, וכאשר אנו תופסים מספיק אפיונים אנו אומרים לעצמנו, הופ הבנו אותך, עכשיו אנחנו מכירים.
השלב השני הוא שבעקבות אפיונה של הדמות אנו מצפים שכעת היא תמשיך להגיב למציאות על פי אותה השיטה של הדמות אותה ציירנו לעצמנו בדמיון.
כעת, לאחר שהסופר הכיר לנו את הדמויות הוא יכול לעשות בהן כמה שימושים, הוא יכול לגלות לנו שדמות מסויימת אותה חשבנו לעדינה תתגלה כגסה ולהיפך,ואז הפאנצ' יהיה שאי אפשר לדעת על אנשים משהו מהרושם החיצוני, או שהפאנצ' יהיה כאשר נבין כיצד כל ההתנהלויות הראשונות של הדמות יכולות להתפרש בשני פנים וכעת בקריאה החוזרת אנו נהנים ומתמוגגים מהיכולת להעתיק מציאות בצורה כה פתוחה שמתפרשת גם חיצונית וגם פנימית.
הסופר יכול גם לעשות להיפך, לתת לדמות להתנהג בדיוק כמו שאנו מצפים ממנה, ובכך לתת לנו עוגן בעלילה כך שנדע מאין ולאן.
אצל דיאלידאן (וגם אצל יקוואל) יש כיוון שלישי, הסופרת באה להראות, ובעצם לשפוט, שהדמות הראשונית אותה הכרנו במפגש הראשון (בבר מצווה כמדומני), סופה, ואני מדגיש שלא במקרה אלא תוצר ישיר ומולד, הוא לחנוק אנשים בידיים.
מבחינתי השפיטה הזו היא לא ישרה, לא הוגנת וגם לא אמינה.
ולכן אני משוכנע לחלוטין שהיא רצתה לפתור את בעיית האמינות בסיפור על החתולים והגט, אלא שמתוך גנותו אתה למד שבחו, שלא באמת כל אדם כזה נעשה נורא כל כך, אלא רק בגלל שדרסו אותו בצורה כה איומה (ואפילו אם בצדק).
ולכן, אני לא מקבל את דיאלידאן כדמות של אדם כל כך נחמד בהתחלה שמתגלה בסוף כקליפה ריקה, אם זה נכון, הרי שבעצם היא מאבדת את המסר המרכזי שלה, כי המסר הוא (בערך, אל תתפסו אותי) שכאשר העיקר הוא העוה''ז אפילו אם עושים מצוות, הסוף הוא להפוך למפלצות.
ולא, אל תגידו עכשיו דיאלידאן אישית היה בןאדם ריק ומושחת באופן מקרי, כי לא, הסדרה היא חינוכית במפגיע עם מטרות חינוכיות, ולכן זו לא סתם דמות, זו אמירה שאדם כדיאלידאן סופו לרצוח את בניו.
וזה עוול עבורנו ועבור האנשים הקרובים לנו.
נכון הם הולכים לחוצלארצים, נהנים ממסיבת לביבות למרות שאין שם איזה דרוש נפלא בתפקידו של הכהן הגדול, ומקיימים מצוות באהבה.
והם יהודים כשרים ומתוקים. (לא שאני ממליץ על חוצלארץ, זה ודאי לא פסגה, אבל גם אי אפשר להפוך את זה למקור וסמל הרוע)

 

[יעקב1245]

אתם כתבתם שדיאלידאן לכאורה היה דמות חיובית
אלא שמאורעות חייו גרמו לו לנקמה

אני חושבת שמיה ניסתה להעביר אין ספור פעמים בספר (וגם הצליחה לדעתי)
את המסר כי מחשבתו והשקפתו של יוסף היו מעוותות מלכתחילה
אלא שבגאונות וכושר משחק על הוא מצליח לשטות בכולם
ובמעשים ממש לגרום להם להיות אסירי טובה כלפיו
ו/או לשבות אותם במילותיו

את הנקודה הזו הפנמתי בעיקר כאשר הגבירה לאה
ישבה עם הגבירה סאנפאל והוכיחה אותה על מחשבות גדלות האדם מהן היא אוחזת
ומגדלת על ברכיהן את בנותיה

אם כך
יוסף אינו אדם טוב העושה מעשי חסד רבים
ונפשו תאווה לנקמה
אלא אדם רע ומושחת שעושה מעשי חסד רבים
על מנת לקנות את הציבור ולשרת את מטרותיו

(דוגמאות אין ספור עולות לי מהספר
כמו על כך שנשא את לאה למרות ששידוכה לא היה כה נוצץ - מסיבות כספיות שיאפשרו לו לעתיד לבוא להיות המועמד לכסא המלוכה * כי אם אין יורש מתאים בגיל המלכות עוברת לאדם בעל האדמות הרבות ביותר בכוזר שהיה איך לא - מיודענו יוסף
דוגמא נוספת היא החליפות שתפר לבני הישיבה בערמה אין קץ...
ועוד עשרות דוגמאות)

ביוזבד
אנו מוצאים את הארי כבר מזדקן
תככיו כבר בולטים יותר
ובין קירותיו הפרטיים אנו מוצאים רשעות רוע ואכזריות
הוא אינו שולט בעצמו
הוא שטוף תאוות ורדוף
וככזה הוא בהחלט ראוי
למוות
שיש עימו קלון

כמדומני שבהודעתי למעלה יש משום תגובה לדברייך

אתן צודקות לחלוטין אם היה מדובר על איש מציאותי שאלו הן בחירותיו ואורחותיו.

 

[ש. צ. וינמן]

וזה עוול עבורנו ועבור האנשים הקרובים לנו.
נכון הם הולכים לחוצלארצים, נהנים ממסיבת לביבות למרות שאין שם איזה דרוש נפלא בתפקידו של הכהן הגדול, ומקיימים מצוות באהבה.
והם יהודים כשרים ומתוקים. (לא שאני ממליץ על חוצלארץ, זה ודאי לא פסגה, אבל גם אי אפשר להפוך את זה למקור וסמל הרוע)

דברים נכונים. אך מעולם לא העליתי בדעתי שיש הקבלה כלשהי בין דילידיאן לאנשים סביבי, גם לאותם השקועים בעוה"ז 24/7. או שתתיכן מציאות של "יהודי" שכזה בתבל.

להתרשמותי, דילידיאן מסמל את ה"עמלק" אם נקרא לילד בשמו, היכול להיות קיים בכל אדם. איזה יצר "מרושע" שיש לו עונג בהרס וברשע. ההסתאבות בתאוות היא תופעה נלווית ולא עצם הדבר.

ובכלל, כל ההקבלה לדמויות, לא חייבת להיות שלמה. אלו שביבים של אפיונים שלאחר בדיקה מדוקדקת נמצא אותם אצל כל בן אנוש. כשכל ההבדל נעוץ במינונים.

 

[יעקב1245]

להתרשמותי, דילידיאן מסמל את ה"עמלק" אם נקרא לילד בשמו, היכול להיות קיים בכל אדם. איזה יצר "מרושע" שיש לו עונג בהרס וברשע. ההסתאבות בתאוות היא תופעה נלווית ולא עצם הדבר.

אז למה העמלק הזה צריך להיות יהודי?
לטעמי.
דיאלידאן הוא לא דמות סתמית כניצב אלא הוא דמות חינוכית,
דמות שלא באה לדגמן עמלק, אלא דמות שבאה להסביר כיצד נוצר עמלק.

אולי צריך לעשות סקר בענין להבין כיצד אנשים תפסו את דיאלידאן. (שבעצם הוא נגטיב הגיבור של הסדרה, דמות חשובה בהחלט).

 

[ש. צ. וינמן]

אז למה העמלק הזה צריך להיות יהודי?
לטעמי.
דיאלידאן הוא לא דמות סתמית כניצב אלא הוא דמות חינוכית,
דמות שלא באה לדגמן עמלק, אלא דמות שבאה להסביר כיצד נוצר עמלק.

אולי צריך לעשות סקר בענין להבין כיצד אנשים תפסו את דיאלידאן. (שבעצם הוא נגטיב הגיבור של הסדרה, דמות חשובה בהחלט).

נראה לי שנצטרך להמתין ל"שבוע הסופרים" בפרוג, מתוך תקוה שמיה תבקר בפורום ותתייחס בין היתר גם לשאלה זו.