ביקורת ספרות לחיות וחצי / ר. קפלר

[Almonit]

'נהרג' 'נרצח' ו'חוסל', שלושתן מילים שההסבר העובדתי שלהן זהה - 'הוא היה חי ומישהו הפך אותו למת'.

הקונוטציות שלהן שונות לחלוטין.

אוקי, מסכימה
אז זו לא הבעת פרשנות, אלא הגשת הסיפור בצורה שתגרום לקונוטציה מסוימת אצל השומע.

 

[רפ]

אוקי, מסכימה
אז זו לא הבעת פרשנות, אלא הגשת הסיפור בצורה שתגרום לקונוטציה מסוימת אצל השומע.

ובאמצעות בחירת המילים שיעוררו את הקונוטציה המתאימה (לדעתו של הכותב) אצל הקורא, הכותב מעביר את פרשנותו לגבי המקרה.

 

[shira bira]

אוקי, מסכימה
אז זו לא הבעת פרשנות, אלא הגשת הסיפור בצורה שתגרום לקונוטציה מסוימת אצל השומע.

כן.
את יכולה לערוך שולחן כל שבת עם אותם הכלים בדיוק.
אבל את קובעת את אופן הנחת הכלים והמפיות. וכל אופן יוצר סגנון חזותי אחר.

 

[Almonit]

אגב נייטרליות,
הקטע הכי משנה חשיבה מבחינתי היה כשהמנהל האמריקאי התמים מחליף את מוישה , מפטר את הרשמים, ומקבל את כולן.
זה היה רק סיפור מענין, אבל הוא שינה לי את הדעה לחלוטין. נפלו לי אז כמה אסימונים והבנתי שאי אפשר להאשים את המנהלים בכלל, ואם מישהו אחראי להתנהלות הזו זה הציבור כולו.

 

[shira bira]

אי אפשר להאשים את המנהלים בכלל, ואם מישהו אחראי להתנהלות הזו זה הציבור כולו.

אי אפשר להאשים רק את המנהלים. יש עוד כמה אשמים.

 

[ראש לשועלים]

ברור. זה צועק לכל מי שקורא את הפסקה. למרות שעקרונית אני סבור שבשונה אולי מציור, אין מגבלה לסטיה שאפשר לקחת בעיצומה של מסע כתיבה. גם שבוע מנוחה בתחנת דלק יעבור בשלום. קטעי פסיכולוגיה-מוסר-הומור נסלחים בכל אורך כל עוד ההקשר שלהם נכון.

במקרה הזה זה בלי ספק היה פורמט לא מתאים מכמה סיבות ואני מתנצל בפני כל מי שחש עצמו נפגע מהתקלה. נקווה שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד.
תודה.

אחת ולתמיד: יש לי אלרגיה מגיל צעיר לנושא של מספור זכרים ונקבות. כולל אלמנט נרכש פרי מעללי הדודות המתקנות די בכל אתר ואתר.

ככלל, לא אמורים לחשוב פעם נוספת על משפט כדי להבין אם הוא שגוי תחבירית. שפה וטעויות הכתיב והלשון שלה הן משהו שאמור להיות אינטואיטיבי לגמרי בראשו של איש עברי אשר שפתו שפת אם היא.

המספור לא כזה. סיפור שונה ועילג הן כמובן אחד ואחת, אבל אף פעם לא הרגשתי עילג כשאמרתי/כתבתי שלוש כושים או שלושה קופסאות. ייתכן שזו באמת תתרנות או נכות קוגנטיבית כלשהיא, אבל כמדומני שהיא משותפת לעוד אי אלו רבבות אלפי היושבים בציון. חצי נחמת שוטים.

ספרו לי בבקשה אתם: יש כאן מישהו שהמספור הנכון נשלף אצלו מהשרוול ללא שום הכנה והגהה עצמית? אשמח להיתקל בתופעה כזו. (האמת שאתעצב אבל זה לא פוליטקלי קורקט)

היות ואני מודע לעובדה שישנם/ן כאלו שהחריגה הזו לא נותנת להם/ן מנוח, אני משתדל לפעמים לעבור שוב ולתקן את עצמי כדי לא לגרום למישהו חלילה למורת רוח. כעת אני חש להבדיל כמי שנתפס בקלקלתו מבריח כיכר לחם מהסופר, ולכן מודה שהוא שודד בכל לילה סניף בנק אחר.

בקיצור, גם אם אני סוֹפֵר, אין זה אומר שאני סוֹפֵר נכון. ייתכן שאני פשוט סוֹפֵר מישהו ולכן משתדל
לִסְפּוֹר נכון.

רק הוספה קטנה:
אשם תורם לבלבול השורר בוודאי בתחום המספור המתוקן, כמדובר, היא העובדה שהכלל כאן הוא הפך האינסטינקט הלשוני בכל מקום:
בעברית, כדי לשנות מזכר לנקבה, אנחנו על פי רוב מוסיפים ה' בסוף המילה - פרה, קצינה, טיפשה, עליזה, ספרה, צדיקה, חגרה בעוז מתניה, אישה. פתאום כאן, לכבוד הדודות, הכל מתהפך. שלושה נעשות שלוש, מחמישה נשארות חמש וכן הלאה. לא די בכך שאיננו מעטרים את המילה בה', אנחנו מגלחים אותה מזו שהיתה כבר מנת חלקה.
אם כן, ההסתגלות ארוכת השנים שלנו באולפנים בשילוב מורי העברית לשגרה הלשונית הראויה, לא זו בלבד שאינה מועלת לנו להניח את דעת הדודות, היא רק מזיקה. ואנחנו אנה אנו באים.

ומכאן תשובה למר yonatanr -
כתב הרשב"א: וכל הני מילי כדאמרינן בגמרא אבל כשאמר מסברא ומביא ראיה לדבריו שומעין לו.

 

[כנפיים]

נהניתי לקרוא את הביקורת. איכשהוא, בלי לשים לב, מגיעים לסוף בקריאה רצופה.
(מלבד הפיסקה המדוברת שהפריעה גם לי)
תודה!

רוצה לכתוב את החוויה שלי:

הספר נהדר בעיניי, והכתיבה כמובן משובחת. פשוט כיף לקרוא. אף אחד לא צועק עליך באוזניים או בועט בך את מה שיש לו לומר, ועם זאת, הצבעוניות היחסית נשמרת.
ולמה יחסית?
התחושה שלי היתה, שנגרמה קצת אנמיה מחוסר ברזל בעקבות ההליכה בין הטיפות בזהירות המתבקשת.

אולי זה לא יפה להשוות בין הספרים, כמו שלא ראוי להשוות בין ילדים, אבל אעשה זאת כדי להסביר את עצמי:
אנוכי מבקש צעק צעקה גדולה ומרה, הנורמלי האחרון בעט בכל מי שחושב ת'עצמו למאן דאמר,
ולחיות וחצי- כמו שאמרה הביקורת כל כך יפה, ניטרלי. לטעמי הניטרליות הפריעה לנגיעה ברגשות לגמרי.

מעניין מה דעת המקצוענים, האם אפשר להביע צעקה, כאב, זעם, ועם זאת להישאר ניטרליים?
התחום הטיפולי אומר שכן.

בספרות זו בוודאי משימה מורכבת בהרבה.

עוד שתי נקודות שעלו לי במהלך הקריאה:

הצגת המשפחה המרוקאית של האם, לא שיקפה אחוזים ניכרים באוכלוסיית עדות המזרח, שהם בני תורה ממש, ולא תמצאו אצלם אורוות סוסים או יומולדת על גדות הירדן, (שאני אישית לא רואה בהם פסול, אבל שימשו בספר כרקע להצגת הבדלי המנטליות).

בזוגיות של מוישה ואיידי, החסמים הקשים של מוישה, הובאו כגבריות קלאסית, והנודניקיות של איידי, כנשיות נורמלית. היה חסר לי התהליך שלהם בבניין הזוגיות. לא רק השלמה של אין ברירה ונסיון התאמה אחד לשני קצת באילוץ. הרגשתי כאילו הנקודות הפנימיות שגרמו לכל אחד מהם להתנהג כמו שהתנהג, לא בוטאו די הצורך.

אלו כמובן, דעותיי וטעמי האישיים, ולפיהם, הספר גם יפהפה ומעורר מחשבה. הרבה תובנות לקחתי ממנו, וחוויית הקריאה נפלאה!

אה, והיה ניתן לטעמי לתת לציבור קצת יותר על הראש, על יצירת המצב הבלתי אפשרי הזה.

 

[shira bira]

התחושה שלי היתה, שנגרמה קצת אנמיה מחוסר ברזל בעקבות ההליכה בין הטיפות בזהירות המתבקשת.

אולי זה לא יפה להשוות בין הספרים, כמו שלא ראוי להשוות בין ילדים, אבל אעשה זאת כדי להסביר את עצמי:
אנוכי מבקש צעק צעקה גדולה ומרה, הנורמלי האחרון בעט בכל מי שחושב ת'עצמו למאן דאמר,
ולחיות וחצי- כמו שאמרה הביקורת כל כך יפה, ניטרלי. לטעמי הניטרליות הפריעה לנגיעה ברגשות לגמרי.

מעניין מה דעת המקצוענים, האם אפשר להביע צעקה, כאב, זעם, ועם זאת להישאר ניטרליים?
התחום הטיפולי אומר שכן

אבל לא כל הספרים חייבים לצעוק נכון?
לדעתי זה ספר שלא צועק בכוונה תחילה.
יש לו הצעת הגשה אחרת כדלקמן: אני אניח את העובדות. אני אציב פה שאלות. אתם תחליטו.

 

[כנפיים]

יש לו הצעת הגשה אחרת כדלקמן: אני אניח את העובדות. אני אציב פה שאלות. אתם תחליטו.

נכון לגמרי, וכבר כתבתי על כתיבתה של קפלר, שהיא מציעה את דבריה.

עדיין, הרגשתי שחסרה הנגיעה ברגש עד הסוף, כדי לא להיגרר לשיפוטיות.
יכול להיות אני טועה. כמו שכתבתי, זו דעה אישית וחוויה סובייקטיבית.

 

[ארבע]

הצגת המשפחה המרוקאית של האם, לא שיקפה אחוזים ניכרים באוכלוסיית עדות המזרח, שהם בני תורה ממש, ולא תמצאו אצלם אורוות סוסים או יומולדת על גדות הירדן, (שאני אישית לא רואה בהם פסול, אבל שימשו בספר כרקע להצגת הבדלי המנטליות).

נראה לי שיותר משאפרת מייצגת את העדה, או את בני התורה ממוצא מרוקאי, היא מייצגת את עצמה.
ונכון, ההבדלים המנטליים בין משפחתה ולמשפחת בעלה - עמוקים מאד (ובכל כך הרבה חן ותבונה וענווה היא והוא גישרו עליהם), אבל זה הסיפור. הסיפור הוא לא משל על כל המקרים כולם, הוא גם ספציפי ומתייחס בדיוק לזוג הזה.