ביקורת ספרות לחיות וחצי / ר. קפלר

  • הוסף לסימניות
  • #41
'נהרג' 'נרצח' ו'חוסל', שלושתן מילים שההסבר העובדתי שלהן זהה - 'הוא היה חי ומישהו הפך אותו למת'.

הקונוטציות שלהן שונות לחלוטין.
אוקי, מסכימה
אז זו לא הבעת פרשנות, אלא הגשת הסיפור בצורה שתגרום לקונוטציה מסוימת אצל השומע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
אוקי, מסכימה
אז זו לא הבעת פרשנות, אלא הגשת הסיפור בצורה שתגרום לקונוטציה מסוימת אצל השומע.
ובאמצעות בחירת המילים שיעוררו את הקונוטציה המתאימה (לדעתו של הכותב) אצל הקורא, הכותב מעביר את פרשנותו לגבי המקרה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
אוקי, מסכימה
אז זו לא הבעת פרשנות, אלא הגשת הסיפור בצורה שתגרום לקונוטציה מסוימת אצל השומע.
כן.
את יכולה לערוך שולחן כל שבת עם אותם הכלים בדיוק.
אבל את קובעת את אופן הנחת הכלים והמפיות. וכל אופן יוצר סגנון חזותי אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
אגב נייטרליות,
הקטע הכי משנה חשיבה מבחינתי היה כשהמנהל האמריקאי התמים מחליף את מוישה , מפטר את הרשמים, ומקבל את כולן.
זה היה רק סיפור מענין, אבל הוא שינה לי את הדעה לחלוטין. נפלו לי אז כמה אסימונים והבנתי שאי אפשר להאשים את המנהלים בכלל, ואם מישהו אחראי להתנהלות הזו זה הציבור כולו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
ברור. זה צועק לכל מי שקורא את הפסקה. למרות שעקרונית אני סבור שבשונה אולי מציור, אין מגבלה לסטיה שאפשר לקחת בעיצומה של מסע כתיבה. גם שבוע מנוחה בתחנת דלק יעבור בשלום. קטעי פסיכולוגיה-מוסר-הומור נסלחים בכל אורך כל עוד ההקשר שלהם נכון.

במקרה הזה זה בלי ספק היה פורמט לא מתאים מכמה סיבות ואני מתנצל בפני כל מי שחש עצמו נפגע מהתקלה. נקווה שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד.
תודה.

אחת ולתמיד: יש לי אלרגיה מגיל צעיר לנושא של מספור זכרים ונקבות. כולל אלמנט נרכש פרי מעללי הדודות המתקנות די בכל אתר ואתר.

ככלל, לא אמורים לחשוב פעם נוספת על משפט כדי להבין אם הוא שגוי תחבירית. שפה וטעויות הכתיב והלשון שלה הן משהו שאמור להיות אינטואיטיבי לגמרי בראשו של איש עברי אשר שפתו שפת אם היא.

המספור לא כזה. סיפור שונה ועילג הן כמובן אחד ואחת, אבל אף פעם לא הרגשתי עילג כשאמרתי/כתבתי שלוש כושים או שלושה קופסאות. ייתכן שזו באמת תתרנות או נכות קוגנטיבית כלשהיא, אבל כמדומני שהיא משותפת לעוד אי אלו רבבות אלפי היושבים בציון. חצי נחמת שוטים.

ספרו לי בבקשה אתם: יש כאן מישהו שהמספור הנכון נשלף אצלו מהשרוול ללא שום הכנה והגהה עצמית? אשמח להיתקל בתופעה כזו. (האמת שאתעצב אבל זה לא פוליטקלי קורקט)

היות ואני מודע לעובדה שישנם/ן כאלו שהחריגה הזו לא נותנת להם/ן מנוח, אני משתדל לפעמים לעבור שוב ולתקן את עצמי כדי לא לגרום למישהו חלילה למורת רוח. כעת אני חש להבדיל כמי שנתפס בקלקלתו מבריח כיכר לחם מהסופר, ולכן מודה שהוא שודד בכל לילה סניף בנק אחר.

בקיצור, גם אם אני סוֹפֵר, אין זה אומר שאני סוֹפֵר נכון. ייתכן שאני פשוט סוֹפֵר מישהו ולכן משתדל
לִסְפּוֹר נכון.
רק הוספה קטנה:
אשם תורם לבלבול השורר בוודאי בתחום המספור המתוקן, כמדובר, היא העובדה שהכלל כאן הוא הפך האינסטינקט הלשוני בכל מקום:
בעברית, כדי לשנות מזכר לנקבה, אנחנו על פי רוב מוסיפים ה' בסוף המילה - פרה, קצינה, טיפשה, עליזה, ספרה, צדיקה, חגרה בעוז מתניה, אישה. פתאום כאן, לכבוד הדודות, הכל מתהפך. שלושה נעשות שלוש, מחמישה נשארות חמש וכן הלאה. לא די בכך שאיננו מעטרים את המילה בה', אנחנו מגלחים אותה מזו שהיתה כבר מנת חלקה.
אם כן, ההסתגלות ארוכת השנים שלנו באולפנים בשילוב מורי העברית לשגרה הלשונית הראויה, לא זו בלבד שאינה מועלת לנו להניח את דעת הדודות, היא רק מזיקה. ואנחנו אנה אנו באים.

ומכאן תשובה למר yonatanr -
כתב הרשב"א: וכל הני מילי כדאמרינן בגמרא אבל כשאמר מסברא ומביא ראיה לדבריו שומעין לו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
נהניתי לקרוא את הביקורת. איכשהוא, בלי לשים לב, מגיעים לסוף בקריאה רצופה.
(מלבד הפיסקה המדוברת שהפריעה גם לי)
תודה!

רוצה לכתוב את החוויה שלי:

הספר נהדר בעיניי, והכתיבה כמובן משובחת. פשוט כיף לקרוא. אף אחד לא צועק עליך באוזניים או בועט בך את מה שיש לו לומר, ועם זאת, הצבעוניות היחסית נשמרת.
ולמה יחסית?
התחושה שלי היתה, שנגרמה קצת אנמיה מחוסר ברזל בעקבות ההליכה בין הטיפות בזהירות המתבקשת.

אולי זה לא יפה להשוות בין הספרים, כמו שלא ראוי להשוות בין ילדים, אבל אעשה זאת כדי להסביר את עצמי:
אנוכי מבקש צעק צעקה גדולה ומרה, הנורמלי האחרון בעט בכל מי שחושב ת'עצמו למאן דאמר,
ולחיות וחצי- כמו שאמרה הביקורת כל כך יפה, ניטרלי. לטעמי הניטרליות הפריעה לנגיעה ברגשות לגמרי.

מעניין מה דעת המקצוענים, האם אפשר להביע צעקה, כאב, זעם, ועם זאת להישאר ניטרליים?
התחום הטיפולי אומר שכן.

בספרות זו בוודאי משימה מורכבת בהרבה.

עוד שתי נקודות שעלו לי במהלך הקריאה:

הצגת המשפחה המרוקאית של האם, לא שיקפה אחוזים ניכרים באוכלוסיית עדות המזרח, שהם בני תורה ממש, ולא תמצאו אצלם אורוות סוסים או יומולדת על גדות הירדן, (שאני אישית לא רואה בהם פסול, אבל שימשו בספר כרקע להצגת הבדלי המנטליות).

בזוגיות של מוישה ואיידי, החסמים הקשים של מוישה, הובאו כגבריות קלאסית, והנודניקיות של איידי, כנשיות נורמלית. היה חסר לי התהליך שלהם בבניין הזוגיות. לא רק השלמה של אין ברירה ונסיון התאמה אחד לשני קצת באילוץ. הרגשתי כאילו הנקודות הפנימיות שגרמו לכל אחד מהם להתנהג כמו שהתנהג, לא בוטאו די הצורך.

אלו כמובן, דעותיי וטעמי האישיים, ולפיהם, הספר גם יפהפה ומעורר מחשבה. הרבה תובנות לקחתי ממנו, וחוויית הקריאה נפלאה!

אה, והיה ניתן לטעמי לתת לציבור קצת יותר על הראש, על יצירת המצב הבלתי אפשרי הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
התחושה שלי היתה, שנגרמה קצת אנמיה מחוסר ברזל בעקבות ההליכה בין הטיפות בזהירות המתבקשת.

אולי זה לא יפה להשוות בין הספרים, כמו שלא ראוי להשוות בין ילדים, אבל אעשה זאת כדי להסביר את עצמי:
אנוכי מבקש צעק צעקה גדולה ומרה, הנורמלי האחרון בעט בכל מי שחושב ת'עצמו למאן דאמר,
ולחיות וחצי- כמו שאמרה הביקורת כל כך יפה, ניטרלי. לטעמי הניטרליות הפריעה לנגיעה ברגשות לגמרי.

מעניין מה דעת המקצוענים, האם אפשר להביע צעקה, כאב, זעם, ועם זאת להישאר ניטרליים?
התחום הטיפולי אומר שכן
אבל לא כל הספרים חייבים לצעוק נכון?
לדעתי זה ספר שלא צועק בכוונה תחילה.
יש לו הצעת הגשה אחרת כדלקמן: אני אניח את העובדות. אני אציב פה שאלות. אתם תחליטו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
יש לו הצעת הגשה אחרת כדלקמן: אני אניח את העובדות. אני אציב פה שאלות. אתם תחליטו.
נכון לגמרי, וכבר כתבתי על כתיבתה של קפלר, שהיא מציעה את דבריה.

עדיין, הרגשתי שחסרה הנגיעה ברגש עד הסוף, כדי לא להיגרר לשיפוטיות.
יכול להיות אני טועה. כמו שכתבתי, זו דעה אישית וחוויה סובייקטיבית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
הצגת המשפחה המרוקאית של האם, לא שיקפה אחוזים ניכרים באוכלוסיית עדות המזרח, שהם בני תורה ממש, ולא תמצאו אצלם אורוות סוסים או יומולדת על גדות הירדן, (שאני אישית לא רואה בהם פסול, אבל שימשו בספר כרקע להצגת הבדלי המנטליות).

נראה לי שיותר משאפרת מייצגת את העדה, או את בני התורה ממוצא מרוקאי, היא מייצגת את עצמה.
ונכון, ההבדלים המנטליים בין משפחתה ולמשפחת בעלה - עמוקים מאד (ובכל כך הרבה חן ותבונה וענווה היא והוא גישרו עליהם), אבל זה הסיפור. הסיפור הוא לא משל על כל המקרים כולם, הוא גם ספציפי ומתייחס בדיוק לזוג הזה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה