האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

[RACHELIZ]

ומיואל בחזרה אלינו.
בפרקים שפרסמתי פה באשכול עד כה נפלה טעות קטנה, סתירה קלה, נראה אתכם מוצאים.

בנוסף; ספרו לי עוד רשמים שלכם על פרק ג'.

כתוב שהדודה גרה בבאר שבע אח"כ קופצים לשכונת התקווה בתל אביב,
הבחורצ'יק לומד בישיבה או תלמוד תורה?

 

[Natan Galant]

כתוב שהדודה גרה בבאר שבע אח"כ קופצים לשכונת התקווה בתל אביב,
הבחורצ'יק לומד בישיבה או תלמוד תורה?

אממ.. טוב, נחדד בפרקים הבאים.
הסיפור קצת קופץ בין הזמנים.
הדודה גרה בבאר שבע, והוא יוצא מהבית שלה.

תקופה קודם הוא היה מסתובב בשכונת התקווה בירושלים (אין כזו שכונה, חרות ספרותית).
בזמן שהוא אצל הדודה הוא כבר לומד בישיבה. שנה קודם (-שאז הוא נהג להסתובב בתקווה) בת"ת.

 

[שני זאת אני :)]

אממ.. טוב, נחדד בפרקים הבאים.
הסיפור קצת קופץ בין הזמנים.
הדודה גרה בבאר שבע, והוא יוצא מהבית שלה.

תקופה קודם הוא היה מסתובב בשכונת התקווה בירושלים (אין כזו שכונה, חרות ספרותית).
בזמן שהוא אצל הדודה הוא כבר לומד בישיבה. שנה קודם (-שאז הוא נהג להסתובב בתקווה) בת"ת.

אבל ההורים שלו גרים בעתניאל, איך תלמוד התורה בירושלים?

 

[RACHELIZ]

אממ.. טוב, נחדד בפרקים הבאים.
הסיפור קצת קופץ בין הזמנים.
הדודה גרה בבאר שבע, והוא יוצא מהבית שלה.

תקופה קודם הוא היה מסתובב בשכונת התקווה בירושלים (אין כזו שכונה, חרות ספרותית).
בזמן שהוא אצל הדודה הוא כבר לומד בישיבה. שנה קודם (-שאז הוא נהג להסתובב בתקווה) בת"ת.

חשבתי אולי כך.. אבל פרק ב' הסתיים בכך שהוא רוצה לעזוב את הבית של הדודים ופרק ג' מתחיל בחדר המדרגות.
קצת מבלבל...

 

[Natan Galant]

אבל ההורים שלו גרים בעתניאל, איך תלמוד התורה בירושלים?

הכל יוסבר בפרקים הבאים...
בגדול ההורים שלו היו גרים בירושלים והוא היה גר איתם. עכשיו הוא גר עם הדודה.

חשבתי אולי כך.. אבל פרק ב' הסתיים בכך שהוא רוצה לעזוב את הבית של הדודים ופרק ג' מתחיל בחדר המדרגות.
קצת מבלבל...

זה יהיה עוד יותר מבלבל, אל דאגה. לשמור כוחות.
בסוף פרק ב' הוא עוזב את בית הדודים, ונזכר בחדרי מדרגות האהובים עליו (מירושלים)

 

[Natan Galant]

העוילם במצב נפשי לפרק נוסף?

 

[עט להשקיע]

העוילם במצב נפשי לפרק נוסף?

כוננות ספיגה מלאה...

 

[יעקב1245]

בשלים לשניים במכה

 

[Natan Galant]

פרק ד.

השתיקה שלו לא הייתה ארוכה, אולי היא ארכה שניות ספורות, בסופו של דבר, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה. הייתי די מתוח, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. וכל רגע דמיינתי שזקי כבר מגיע פה. בשעות אלו הוא מסתובב בכל האזור כמו גנרל בשעת השי"ן. בטח שלא רציתי שהוא יראה אותי ליד הרב, הוא תמיד חי בסרט שיש רבנים ושוטרים ששולחים לשכונה מרגלים כדי להפליל אותו, כל מיני שטויות מטופשות מהסוג הזה.

עשיתי דבר שבחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ.

הלכת לרב, תפסתי לו בעדינות במרפק, הצבעתי בזהירות לכיוון של הרחוב מעלינו, יוסקוביץ המשוררת, ואמרתי שוב פעם, מהר:

כבוד הרב, אף אחד נורמלי לא גר פה, כולם מזמן עזבו פה, יש פה היום רק חבר'ה לא טובים ולא מהסוג של הרב. בבקשה שהרב יילך מהר לרחוב למעלה, פה לא מקום טוב בשביל הרב.

במקום לכעוס על החוצפה שלי, הוא חייך קצת, התחיל ללכת לכיוון המשוררת, והתעקש שאבוא איתו.
הלכתי, נו.

אחרי שתי דקות הגענו לרחוב יוסקוביץ המשוררת. שם זה עולם אחר. מדרכות נקיות, אנשים רגועים הולכים הביתה אחרי יום עבודה, אמהות צעירות מלוות הביתה את הילדות שלהם מכל החוגים, כל פנסי הרחוב נדלקים בבת אחת כמו שעון, אף אחד לא מסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה ובעיקר אחורה.

האופי של השכונה בורגני כזה, מעמד הביניים. פה ושם גם יש כמה אנשים דתיים יותר. חבר'ה כמו הרב ויינגרטן גרים בשכונה ליד, ישועה. שמה כולם נראים כמוהו. לא יכולתי לדעת שמאוד מהר גם אני.

הוא הלך איתי למכולת של סבתא שמחה, ככה היה כתוב בשלט הצבעוני מעל הכניסה וככה כולם קראו למקום, קנה לעצמו בקבוק מים קטן, ובשבילי חבילת שוקולד של שמנונית. כזו שזקי משיג לעצמו כל יום ומחלק רק לסגנים שלו.

התיישבנו בחוץ על ספסל, ילדים קטנים מבתים טובים שיחקו בכדור את הסוף של המשחק, בזמן שהאמהות שלהם התחננו אליהם שיבואו הביתה, ואני ניסיתי לא לקנא בהם. לא לנסות להיזכר מתי פעם אחרונה אמא שלי ככה קראה לי. מתי בכלל שיחקתי כדור עם ילדים מבתים טובים.

בזמן ששמרתי חזק על הלב שלי שלא יחמיץ, הרב ויינגרטן עודד אותי לפתוח את החבילה ולהתפרע על השמנונית. תאכל מצידי את הכל, הוא אמר וחייך, רק בזהירות שלא תקבל כאב בטן...

החום שלו היה מדבק, כי פתאום גם אני חייכתי. אכלתי כל פעם שלוש קוביות שוקולד בבת אחת, בקושי לעסתי, מיהרתי לבלוע כדי להרגיש את הטעם, ובמקביל חייכתי. פתאום היה לי טוב. מלא זמן לא חייכתי.

הרב ויינגרטן שאל אותי מי אני, ועניתי לו מייד, בלי חוכמות: קלמי הבן של דיצה ועודד מהבניין ליד המקלט.

ועוד לפני שהוא הספיק לשאול, עניתי לו: אני שונא את השם קלמי, ואני גם רק רבע אשכנזי, ככה אמא שלי החליטה שהיא רוצה לקרוא לי. אבא שלי קורא לי פשוט גַאצִי המפוקשש. הוא חושב שאני כישלון. את צורי הוא דווקא מכבד, אפילו שהוא לא מסוגל לקרוא לו צורי.

הרב הניח על השפם שלו שתי אצבעות חושבות, ומצאתי את עצמי מספר לו את מה שהרבה פעמים שאלו אותי ולא רציתי לגלות:
אני חצי עיראקי וגם רבע קווקזי. לא יודע למה, איכשהו יצא שאמא שלי גדלה בבית יתומים אשכנזי, עם כל הפולניות שם. שם היא נהייתה חרדית ודתיה חזק. היו להם מלא הרצאות, השקפה, היא מדברת על התקופה הזו בגעגועים לא נורמלים. מכל הרבנים של המוסד היא הכי כיבדה את הרב קלמי ירוסלבסקי. הנשיא והמייסד של המקום. כשהיא התחתנה עם אבא שלי, עודד, היא חלמה שהוא ילמד ויהיה כמוהו. רב, גדול, צדיק. אבל הוא רק רצה להיות עודד. הוא גם לא קורא לאח שלי צורי, אלא משתמש בשם השני שלו, אפי. זה היה רעיון של כפיר ממן, היועץ המשפחתי שעובד צמוד לרב קלמי, שני הפכים אבל תכל'ס הם משתפים פעולה.

אכלתי את הסוף של השמנונית, הרב הושיט לי את הבקבוק שלו ובלי לחשוב שתיתי לו איזה חצי במכה אחת, והמשכתי:
אז ההורים שלי הלכו לגור במחנה ברקוביץ, שם היו לבית היתומים דירות, ושכרו שם דירה במחיר פסיכי של עשירית מהמחיר בשוק. הם גרים שם עד היום ונראה לי שהמחיר לא השתנה. אולי הם כן משלמים קצת יותר בשנים האחרונות, אולי טיפונת.

אתמול אבא שלי עזב, אמרתי בשקט, אוזניי אדומות פחד. הוא בטח יחזור מחר מחרתיים. ככה זה כבר הרבה זמן. מידי פעם הוא קם ועוזב.

הרב עשה תנועת שאלה קטנה עם היד, ובלי חשק הסברתי לו: הם אף פעם לא הסתדרו - אמרתי ולא האמנתי שאני מוציא מהפה את הדברים האלו - הם תמיד היו במצב של טרום גרושין.
אבא שלי כל החיים רצה לעזוב את המקום ולגור בחיספין, להיות איש אדמה, וגם לבנות מבשלה קטנה של בירה. הוא מת על בירה. חולם עליה, אוסף מתכונים, שותה כל רגע שהוא יכול, ומכיר מאות סוגים.

הוא הסכים להמשיך לגור במחנה ברקוביץ עם כל הטיפוסים, רק בגלל שאמא שלי לא הייתה מוכנה לזוז משם. היא אמרה שיש ברכה מיוחדת למי שגר בבתים ששייכים לרב ירוסלבסקי.

וככה הם חיו. הוא היה מוסכניק זוטר אצל ירון, עושה שם את התיקונים הקטנים של הפח והאנטנות, ירון לא נתן לו בחיים לתקן דברים יותר רציניים, וחולם לעוף משם ולפתוח מבשלת בירה, והיא הייתה אומרת תהילים כל היום, באה לבקר פעמיים ביום בבית היתומים, מנקה שם את המקום במשכורת של פחות משכר מינימום, ומנסה לשכנע את אבא שלי ללבוש שחור לבן ולהתחיל ללמוד יום שלם בכולל של הרב רחמים מעל דוכן החמוצים של שושו וחדווה. וככה אני וצורי וציפ גדלנו. בתוך הבלאגן מוות הזה.

הרב הניע את ראשו בבלבול, מעפעף במהירות, תמה:
צורי? ציפ? מי אלו?

רציתי לענות לו, קמתי מהספסל, חשבתי ללוות אותו לאן שהוא צריך ללכת, אבל אז שמעתי רשרוש, וכל העולם סביבנו נהיה פתאום בשקט. פתאום שמתי לב שכבר כמה דקות אני לא שומע את הילדים ואת האמהות, והגינה התרוקנה לחלוטין, ורוח קרירה באה פתאום וצמררה אותי. הרשרושים התגברו, ואז שמעתי את הגלינגים ואת הגלגלים, וידעתי שזקי פה. עם החבר'ה שלו. יכולתי להריח את הסיגריות הכורדיות שהוא אהב לעשן כל הזמן. הוא והסגנים שלו.

הרב ויינגרטן עוד לא הבין למה נהייתי פתאום בשקט, וסימן לי ללכת איתו החוצה מהגינה, הוא אמר משהו על מעריב - ואז הוא עצר, כי זקי פשט עלינו בבת אחת. הוא וששת הבריונים שלו, כולם על אופניים גנובים, עושים 'גלינג גלינג' עם הפעמונים של האופניים כמו פסיכים. וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה, מתקרב אליי, מתעלם לגמרי מהרב, תוקע לי אגודל מתחת הסנטר ומכריח אותי להרים את הראש ולהסתכל לו בעיניים המוטרפות שלו, ומסנן בשיא הזלזול עלי אדמות: אז מה, עבדת עלינו? אתה משת"פ? - ונותן לי סטירת לחי מצלצלת.

 

[יעקב1245]

סגנון חדש ומפתיע למי שמכיר את 'געציל תן לישון'
ריאלי ומסודר, ומאוד יפה

אולי היא ארכה שניות ספורות, בסופו של דבר, רק שבשבילי עבר נצח.

הפיסוק כאן לא טוב

 

[Natan Galant]

סגנון חדש ומפתיע למי שמכיר את 'געציל תן לישון'
ריאלי ומסודר, ומאוד יפה

הפיסוק כאן לא טוב

איך היית מפסק שונה? (עם כל הפסקה)

 

[יעקב1245]

השתיקה שלו לא הייתה ארוכה, אולי היא ארכה שניות ספורות, בסופו של דבר, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה.

השתיקה שלו לא היתה ארוכה, ובסופו של דבר היא ארכה שניות ספורות, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה

 

[Natan Galant]

השתיקה שלו לא היתה ארוכה, ובסופו של דבר היא ארכה שניות ספורות, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה

נחמד. תמיד יפה לראות איך אפשר להזיז חלקים ממשפט ולחבר אותם בצורה חדשה חלקה יותר. תודה לך.

 

[שני זאת אני :)]

נס ששמת שם את הרב וינגרטין ליד, אחרת לא יודעת אם היה אפשר לעמוד בזה. מלחיץ.
ומזכיר קצת את התאורים על כיכר החתולות...

 

[RACHELIZ]

העיניים שלי נעצמות אבל אי אפשר להפסיק לקרוא.

*

ונותן לי סטירת לחי מצלצלת

כל הקטע נכתב בעבר וזה בהווה. בעקרון אני מבינה שזה מהלך שנועד להכניס למתח לקראת הפרק הבא, השאלה אם זה בסדר לשנות כך.

 

[Natan Galant]

העיניים שלי נעצמות אבל אי אפשר להפסיק לקרוא.

*


כל הקטע נכתב בעבר וזה בהווה. בעקרון אני מבינה שזה מהלך שנועד להכניס למתח לקראת הפרק הבא, השאלה אם זה בסדר לשנות כך.

טעות דפוס חלקית. מייד נבדוק עם המומחים. @מוישה האם ניתכן להכניס מילת תיאןר בהווה בתוך תיאור בעבר? דוגמת משפט הסיום של הפרק?

 

[מוישה]

טעות דפוס חלקית. מייד נבדוק עם המומחים. @מוישה האם ניתכן להכניס מילת תיאןר בהווה בתוך תיאור בעבר? דוגמת משפט הסיום של הפרק?

אני מרגיש שזה אכן מוזר. הייתי משנה את כל הפסקה האחרונה לתיאור עבר, כמו כל הפרק. אני מנסה להבין למה כתבת את זה בהווה.

 

[Natan Galant]

אני מרגיש שזה אכן מוזר. הייתי משנה את כל הפסקה האחרונה לתיאור עבר, כמו כל הפרק. אני מנסה להבין למה כתבת את זה בהווה.

תודה מומחה
האמת, אני נזכר מה בלבל אותי.
רוב מהקטע נכתב בלשון הווה - וזה כן בסדר.
צובע לך באדום ובירוק. מנסה להבין למה הנותן מפריע (גם לי הוא באמת הפריע), כי תכלס' הכל איכשהו כתוב בהווה.
@מ. י. פרצמן תאירו עינינו?


הרב ויינגרטן עוד לא הבין למה נהייתי פתאום בשקט, וסימן לי ללכת איתו החוצה מהגינה, הוא אמר משהו על מעריב - ואז הוא עצר, כי זקי פשט עלינו בבת אחת. הוא וששת הבריונים שלו, כולם על אופניים גנובים, עושים 'גלינג גלינג' עם הפעמונים של האופניים כמו פסיכים. וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה,
וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה, מתקרב אליי, מתעלם לגמרי מהרב, תוקע לי אגודל מתחת הסנטר ומכריח אותי להרים את הראש ולהסתכל לו בעיניים המוטרפות שלו, ומסנן בשיא הזלזול עלי אדמות:
אז מה, עבדת עלינו? אתה משת"פ? - ונותן לי סטירת לחי מצלצלת.

 

[מ. י. פרצמן]

אהבתי מאוד את הקטע. אוירתי, ועם סגנון יחודי.
לגבי הפיסוק, הייתי משפצת אותו כהוגן, הוא קצת... קצת. אבל מצד שני, זה מוסיף לאוירה. ככה שאולי הקצת הזה מעולה.
מה גם שלקהל היעד, כפי שאני מנתחת אותו, הקצת הזה מתאים.

לגבי העבר וההווה. התבלבלתי מכל הירוק והאדום, אז אני חוזרת לפרק המקורי. מנתחת את הפסקה, מנסה להחליט מה הייתי עושה עם זה אם הייתי עורכת את הטקסט.
שימו לב למשפט הזה, שכתבתי: הוא מחולק לעבר והווה, לפי ההיגיון: התבלבלתי מהירוק והאדום בעבר, כעת אני חוזרת לפסקה למעלה. מנתחת, מנסה להחליט, בהווה.
בוא נעשה אותו דבר לפסקה שבפרק.
הפרק כולו מסופר בלשון עבר, מעולה. אז הקורא מכוון להתביית על עבר.
הפסקה מתחילה בלשון עבר: הרב עצר, לא הבין, סימן, אמר. עד כאן הכל טוב.
ואז, הופכים להווה: החבר'ה של זקי משתלטים, מסתכלים, נותן, מתקרב, מתעלם.
שזה, כך נראה, החלפה דרסטית. השאלה היא, האם ההחלפה הזאת הגיונית? רצויה?
כדי לענות על השאלה, הבה ננתח את ההתרחשות, בעין של הקורא:
הגיבור מספר לנו על משהו שקרה בעבר. הפרק כולו בגוף ראשון - מה שיוצר חיבור אצל הקורא, אבל גוף העבר, מצד שני, יוצר ריחוק כלשהו. הקורא קורא סיפור שקרה פעם, מגוף ראשון.
אחר כך, אנחנו עוברים לגוף ראשון בהווה, שמתאר סצנת התרחשות בהווה. כאן, זה כבר לא מספר את הדברים כפי שהתרחשו, אלא מראה את הדברים כפי שהם מתרחשים כעת. זה כמו סרט. הקורא עומד בצד, ומסתכל על מה שקורה: זקי מגיע, האופנוע נופל, מתקרב אל הגיבור, מרים את הסנטר ומרביץ לו. הגיבור כבר לא מספר לקורא את מה שקרה, אלא מראה לו את זה. כמו בסרט, הוא מכניס אותו למערכה שמתרחשת עכשיו.
ככה, שמבחינת גוף הווה - זה מצוין. הדרמה המתרחשת קרובה יותר לקורא, כי הוא רואה אותה בעצמו, בהווה.
השאלה היחידה שנשארת, עכשיו, היא - האם ההחלפה של הזמן מתאימה? להחליף מסיפור לסרט?
קוראת את הפסקה עוד פעם. מתלבטת. ומחליטה, בתור הקורא, שהתת מודע שלי רוצה הסבר ברור שאומר לו: הי, קורא, עכשיו - תצא מהסיפור, ותיכנס לסרט. ההוראה הזאת צריכה להיאמר. ואיך תיאמר? על ידי החלפת פסקה ומשפט מקשר.
זאת אומרת, לסיכום:
החלפת הזמן מעולה, כל עוד אנחנו מודיעים לקורא שאנחנו מחליפים לו עכשיו את התת מודע מסיפור לסרט, ומספרים לו מה קרה.

סיפור:
הרב ויינגרטן עוד לא הבין למה נהייתי פתאום בשקט, וסימן לי ללכת איתו החוצה מהגינה, הוא אמר משהו על מעריב - ואז הוא עצר, כי זקי פשט עלינו בבת אחת.
סרט:
בהיתי בהם בתדהמה.[המשפט הזה מקשר בין הסיפור והסרט: הוא מעין נקודותיים, שאומרות בהיתי בהם, ועכשיו אני מספר לכם מה ראיתי.] הוא וששת הבריונים שלו, כולם על אופניים גנובים, עושים 'גלינג גלינג' עם הפעמונים של האופניים כמו פסיכים. וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה, מתקרב אליי, מתעלם לגמרי מהרב, תוקע לי אגודל מתחת הסנטר ומכריח אותי להרים את הראש ולהסתכל לו בעיניים המוטרפות שלו, ומסנן בשיא הזלזול עלי אדמות:
אז מה, עבדת עלינו? אתה משת"פ? - ונותן לי סטירת לחי מצלצלת.

כמובן, יש עוד דרכים אפשריות ויצירתיות שבהן אפשר לשחק בין עבר להווה, אין כאן דרך נכונה ולא נכונה. במקרה הזה, אני חושבת שהדרך הזאת מתאימה לגיבור ולסגנון הייחודי של הכתיבה.

 

[Natan Galant]

אהבתי מאוד את הקטע. אוירתי, ועם סגנון יחודי.
לגבי הפיסוק, הייתי משפצת אותו כהוגן, הוא קצת... קצת. אבל מצד שני, זה מוסיף לאוירה. ככה שאולי הקצת הזה מעולה.
מה גם שלקהל היעד, כפי שאני מנתחת אותו, הקצת הזה מתאים.

לגבי העבר וההווה. התבלבלתי מכל הירוק והאדום, אז אני חוזרת לפרק המקורי. מנתחת את הפסקה, מנסה להחליט מה הייתי עושה עם זה אם הייתי עורכת את הטקסט.
שימו לב למשפט הזה, שכתבתי: הוא מחולק לעבר והווה, לפי ההיגיון: התבלבלתי מהירוק והאדום בעבר, כעת אני חוזרת לפסקה למעלה. מנתחת, מנסה להחליט, בהווה.
בוא נעשה אותו דבר לפסקה שבפרק.
הפרק כולו מסופר בלשון עבר, מעולה. אז הקורא מכוון להתביית על עבר.
הפסקה מתחילה בלשון עבר: הרב עצר, לא הבין, סימן, אמר. עד כאן הכל טוב.
ואז, הופכים להווה: החבר'ה של זקי משתלטים, מסתכלים, נותן, מתקרב, מתעלם.
שזה, כך נראה, החלפה דרסטית. השאלה היא, האם ההחלפה הזאת הגיונית? רצויה?
כדי לענות על השאלה, הבה ננתח את ההתרחשות, בעין של הקורא:
הגיבור מספר לנו על משהו שקרה בעבר. הפרק כולו בגוף ראשון - מה שיוצר חיבור אצל הקורא, אבל גוף העבר, מצד שני, יוצר ריחוק כלשהו. הקורא קורא סיפור שקרה פעם, מגוף ראשון.
אחר כך, אנחנו עוברים לגוף ראשון בהווה, שמתאר סצנת התרחשות בהווה. כאן, זה כבר לא מספר את הדברים כפי שהתרחשו, אלא מראה את הדברים כפי שהם מתרחשים כעת. זה כמו סרט. הקורא עומד בצד, ומסתכל על מה שקורה: זקי מגיע, האופנוע נופל, מתקרב אל הגיבור, מרים את הסנטר ומרביץ לו. הגיבור כבר לא מספר לקורא את מה שקרה, אלא מראה לו את זה. כמו בסרט, הוא מכניס אותו למערכה שמתרחשת עכשיו.
ככה, שמבחינת גוף הווה - זה מצוין. הדרמה המתרחשת קרובה יותר לקורא, כי הוא רואה אותה בעצמו, בהווה.
השאלה היחידה שנשארת, עכשיו, היא - האם ההחלפה של הזמן מתאימה? להחליף מסיפור לסרט?
קוראת את הפסקה עוד פעם. מתלבטת. ומחליטה, בתור הקורא, שהתת מודע שלי רוצה הסבר ברור שאומר לו: הי, קורא, עכשיו - תצא מהסיפור, ותיכנס לסרט. ההוראה הזאת צריכה להיאמר. ואיך תיאמר? על ידי החלפת פסקה ומשפט מקשר.
זאת אומרת, לסיכום:
החלפת הזמן מעולה, כל עוד אנחנו מודיעים לקורא שאנחנו מחליפים לו עכשיו את התת מודע מסיפור לסרט, ומספרים לו מה קרה.

כמובן, יש עוד דרכים אפשריות ויצירתיות שבהן אפשר לשחק בין עבר להווה, אין כאן דרך נכונה ולא נכונה. במקרה הזה, אני חושבת שהדרך הזאת מתאימה לגיבור ולסגנון הייחודי של הכתיבה.

איזה יופי.
תודה רבה.
למוד אלמד את ההודעה היטב.
יישר כוח.
ואם כן, נשאלת השאלה, אם בסופו של דבר המעבר בין כתיבה בעבר להווה פועלת יפה, למה המילה האחרונה שכתובה בהווה (נותן) צורמת?