האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

  • הוסף לסימניות
  • #21
ומיואל בחזרה אלינו.
בפרקים שפרסמתי פה באשכול עד כה נפלה טעות קטנה, סתירה קלה, נראה אתכם מוצאים.

בנוסף; ספרו לי עוד רשמים שלכם על פרק ג'.
כתוב שהדודה גרה בבאר שבע אח"כ קופצים לשכונת התקווה בתל אביב,
הבחורצ'יק לומד בישיבה או תלמוד תורה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
כתוב שהדודה גרה בבאר שבע אח"כ קופצים לשכונת התקווה בתל אביב,
הבחורצ'יק לומד בישיבה או תלמוד תורה?
אממ.. טוב, נחדד בפרקים הבאים.
הסיפור קצת קופץ בין הזמנים.
הדודה גרה בבאר שבע, והוא יוצא מהבית שלה.

תקופה קודם הוא היה מסתובב בשכונת התקווה בירושלים (אין כזו שכונה, חרות ספרותית).
בזמן שהוא אצל הדודה הוא כבר לומד בישיבה. שנה קודם (-שאז הוא נהג להסתובב בתקווה) בת"ת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
אממ.. טוב, נחדד בפרקים הבאים.
הסיפור קצת קופץ בין הזמנים.
הדודה גרה בבאר שבע, והוא יוצא מהבית שלה.

תקופה קודם הוא היה מסתובב בשכונת התקווה בירושלים (אין כזו שכונה, חרות ספרותית).
בזמן שהוא אצל הדודה הוא כבר לומד בישיבה. שנה קודם (-שאז הוא נהג להסתובב בתקווה) בת"ת.
אבל ההורים שלו גרים בעתניאל, איך תלמוד התורה בירושלים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
אממ.. טוב, נחדד בפרקים הבאים.
הסיפור קצת קופץ בין הזמנים.
הדודה גרה בבאר שבע, והוא יוצא מהבית שלה.

תקופה קודם הוא היה מסתובב בשכונת התקווה בירושלים (אין כזו שכונה, חרות ספרותית).
בזמן שהוא אצל הדודה הוא כבר לומד בישיבה. שנה קודם (-שאז הוא נהג להסתובב בתקווה) בת"ת.
חשבתי אולי כך.. אבל פרק ב' הסתיים בכך שהוא רוצה לעזוב את הבית של הדודים ופרק ג' מתחיל בחדר המדרגות.
קצת מבלבל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
אבל ההורים שלו גרים בעתניאל, איך תלמוד התורה בירושלים?
הכל יוסבר בפרקים הבאים...
בגדול ההורים שלו היו גרים בירושלים והוא היה גר איתם. עכשיו הוא גר עם הדודה.

חשבתי אולי כך.. אבל פרק ב' הסתיים בכך שהוא רוצה לעזוב את הבית של הדודים ופרק ג' מתחיל בחדר המדרגות.
קצת מבלבל...
זה יהיה עוד יותר מבלבל, אל דאגה. לשמור כוחות.
בסוף פרק ב' הוא עוזב את בית הדודים, ונזכר בחדרי מדרגות האהובים עליו (מירושלים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
העוילם במצב נפשי לפרק נוסף?
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
פרק ד.

השתיקה שלו לא הייתה ארוכה, אולי היא ארכה שניות ספורות, בסופו של דבר, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה. הייתי די מתוח, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. וכל רגע דמיינתי שזקי כבר מגיע פה. בשעות אלו הוא מסתובב בכל האזור כמו גנרל בשעת השי"ן. בטח שלא רציתי שהוא יראה אותי ליד הרב, הוא תמיד חי בסרט שיש רבנים ושוטרים ששולחים לשכונה מרגלים כדי להפליל אותו, כל מיני שטויות מטופשות מהסוג הזה.

עשיתי דבר שבחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ.

הלכת לרב, תפסתי לו בעדינות במרפק, הצבעתי בזהירות לכיוון של הרחוב מעלינו, יוסקוביץ המשוררת, ואמרתי שוב פעם, מהר:

כבוד הרב, אף אחד נורמלי לא גר פה, כולם מזמן עזבו פה, יש פה היום רק חבר'ה לא טובים ולא מהסוג של הרב. בבקשה שהרב יילך מהר לרחוב למעלה, פה לא מקום טוב בשביל הרב.

במקום לכעוס על החוצפה שלי, הוא חייך קצת, התחיל ללכת לכיוון המשוררת, והתעקש שאבוא איתו.
הלכתי, נו.

אחרי שתי דקות הגענו לרחוב יוסקוביץ המשוררת. שם זה עולם אחר. מדרכות נקיות, אנשים רגועים הולכים הביתה אחרי יום עבודה, אמהות צעירות מלוות הביתה את הילדות שלהם מכל החוגים, כל פנסי הרחוב נדלקים בבת אחת כמו שעון, אף אחד לא מסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה ובעיקר אחורה.

האופי של השכונה בורגני כזה, מעמד הביניים. פה ושם גם יש כמה אנשים דתיים יותר. חבר'ה כמו הרב ויינגרטן גרים בשכונה ליד, ישועה. שמה כולם נראים כמוהו. לא יכולתי לדעת שמאוד מהר גם אני.

הוא הלך איתי למכולת של סבתא שמחה, ככה היה כתוב בשלט הצבעוני מעל הכניסה וככה כולם קראו למקום, קנה לעצמו בקבוק מים קטן, ובשבילי חבילת שוקולד של שמנונית. כזו שזקי משיג לעצמו כל יום ומחלק רק לסגנים שלו.

התיישבנו בחוץ על ספסל, ילדים קטנים מבתים טובים שיחקו בכדור את הסוף של המשחק, בזמן שהאמהות שלהם התחננו אליהם שיבואו הביתה, ואני ניסיתי לא לקנא בהם. לא לנסות להיזכר מתי פעם אחרונה אמא שלי ככה קראה לי. מתי בכלל שיחקתי כדור עם ילדים מבתים טובים.

בזמן ששמרתי חזק על הלב שלי שלא יחמיץ, הרב ויינגרטן עודד אותי לפתוח את החבילה ולהתפרע על השמנונית. תאכל מצידי את הכל, הוא אמר וחייך, רק בזהירות שלא תקבל כאב בטן...

החום שלו היה מדבק, כי פתאום גם אני חייכתי. אכלתי כל פעם שלוש קוביות שוקולד בבת אחת, בקושי לעסתי, מיהרתי לבלוע כדי להרגיש את הטעם, ובמקביל חייכתי. פתאום היה לי טוב. מלא זמן לא חייכתי.

הרב ויינגרטן שאל אותי מי אני, ועניתי לו מייד, בלי חוכמות: קלמי הבן של דיצה ועודד מהבניין ליד המקלט.

ועוד לפני שהוא הספיק לשאול, עניתי לו: אני שונא את השם קלמי, ואני גם רק רבע אשכנזי, ככה אמא שלי החליטה שהיא רוצה לקרוא לי. אבא שלי קורא לי פשוט גַאצִי המפוקשש. הוא חושב שאני כישלון. את צורי הוא דווקא מכבד, אפילו שהוא לא מסוגל לקרוא לו צורי.

הרב הניח על השפם שלו שתי אצבעות חושבות, ומצאתי את עצמי מספר לו את מה שהרבה פעמים שאלו אותי ולא רציתי לגלות:
אני חצי עיראקי וגם רבע קווקזי. לא יודע למה, איכשהו יצא שאמא שלי גדלה בבית יתומים אשכנזי, עם כל הפולניות שם. שם היא נהייתה חרדית ודתיה חזק. היו להם מלא הרצאות, השקפה, היא מדברת על התקופה הזו בגעגועים לא נורמלים. מכל הרבנים של המוסד היא הכי כיבדה את הרב קלמי ירוסלבסקי. הנשיא והמייסד של המקום. כשהיא התחתנה עם אבא שלי, עודד, היא חלמה שהוא ילמד ויהיה כמוהו. רב, גדול, צדיק. אבל הוא רק רצה להיות עודד. הוא גם לא קורא לאח שלי צורי, אלא משתמש בשם השני שלו, אפי. זה היה רעיון של כפיר ממן, היועץ המשפחתי שעובד צמוד לרב קלמי, שני הפכים אבל תכל'ס הם משתפים פעולה.

אכלתי את הסוף של השמנונית, הרב הושיט לי את הבקבוק שלו ובלי לחשוב שתיתי לו איזה חצי במכה אחת, והמשכתי:
אז ההורים שלי הלכו לגור במחנה ברקוביץ, שם היו לבית היתומים דירות, ושכרו שם דירה במחיר פסיכי של עשירית מהמחיר בשוק. הם גרים שם עד היום ונראה לי שהמחיר לא השתנה. אולי הם כן משלמים קצת יותר בשנים האחרונות, אולי טיפונת.

אתמול אבא שלי עזב, אמרתי בשקט, אוזניי אדומות פחד. הוא בטח יחזור מחר מחרתיים. ככה זה כבר הרבה זמן. מידי פעם הוא קם ועוזב.

הרב עשה תנועת שאלה קטנה עם היד, ובלי חשק הסברתי לו: הם אף פעם לא הסתדרו - אמרתי ולא האמנתי שאני מוציא מהפה את הדברים האלו - הם תמיד היו במצב של טרום גרושין.
אבא שלי כל החיים רצה לעזוב את המקום ולגור בחיספין, להיות איש אדמה, וגם לבנות מבשלה קטנה של בירה. הוא מת על בירה. חולם עליה, אוסף מתכונים, שותה כל רגע שהוא יכול, ומכיר מאות סוגים.

הוא הסכים להמשיך לגור במחנה ברקוביץ עם כל הטיפוסים, רק בגלל שאמא שלי לא הייתה מוכנה לזוז משם. היא אמרה שיש ברכה מיוחדת למי שגר בבתים ששייכים לרב ירוסלבסקי.

וככה הם חיו. הוא היה מוסכניק זוטר אצל ירון, עושה שם את התיקונים הקטנים של הפח והאנטנות, ירון לא נתן לו בחיים לתקן דברים יותר רציניים, וחולם לעוף משם ולפתוח מבשלת בירה, והיא הייתה אומרת תהילים כל היום, באה לבקר פעמיים ביום בבית היתומים, מנקה שם את המקום במשכורת של פחות משכר מינימום, ומנסה לשכנע את אבא שלי ללבוש שחור לבן ולהתחיל ללמוד יום שלם בכולל של הרב רחמים מעל דוכן החמוצים של שושו וחדווה. וככה אני וצורי וציפ גדלנו. בתוך הבלאגן מוות הזה.

הרב הניע את ראשו בבלבול, מעפעף במהירות, תמה:
צורי? ציפ? מי אלו?

רציתי לענות לו, קמתי מהספסל, חשבתי ללוות אותו לאן שהוא צריך ללכת, אבל אז שמעתי רשרוש, וכל העולם סביבנו נהיה פתאום בשקט. פתאום שמתי לב שכבר כמה דקות אני לא שומע את הילדים ואת האמהות, והגינה התרוקנה לחלוטין, ורוח קרירה באה פתאום וצמררה אותי. הרשרושים התגברו, ואז שמעתי את הגלינגים ואת הגלגלים, וידעתי שזקי פה. עם החבר'ה שלו. יכולתי להריח את הסיגריות הכורדיות שהוא אהב לעשן כל הזמן. הוא והסגנים שלו.

הרב ויינגרטן עוד לא הבין למה נהייתי פתאום בשקט, וסימן לי ללכת איתו החוצה מהגינה, הוא אמר משהו על מעריב - ואז הוא עצר, כי זקי פשט עלינו בבת אחת. הוא וששת הבריונים שלו, כולם על אופניים גנובים, עושים 'גלינג גלינג' עם הפעמונים של האופניים כמו פסיכים. וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה, מתקרב אליי, מתעלם לגמרי מהרב, תוקע לי אגודל מתחת הסנטר ומכריח אותי להרים את הראש ולהסתכל לו בעיניים המוטרפות שלו, ומסנן בשיא הזלזול עלי אדמות: אז מה, עבדת עלינו? אתה משת"פ? - ונותן לי סטירת לחי מצלצלת.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #30
סגנון חדש ומפתיע למי שמכיר את 'געציל תן לישון'
ריאלי ומסודר, ומאוד יפה
אולי היא ארכה שניות ספורות, בסופו של דבר, רק שבשבילי עבר נצח.
הפיסוק כאן לא טוב
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
  • הוסף לסימניות
  • #32
השתיקה שלו לא הייתה ארוכה, אולי היא ארכה שניות ספורות, בסופו של דבר, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה.
השתיקה שלו לא היתה ארוכה, ובסופו של דבר היא ארכה שניות ספורות, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
השתיקה שלו לא היתה ארוכה, ובסופו של דבר היא ארכה שניות ספורות, רק שבשבילי עבר נצח. אתם מכירים את זה
נחמד. תמיד יפה לראות איך אפשר להזיז חלקים ממשפט ולחבר אותם בצורה חדשה חלקה יותר. תודה לך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
העיניים שלי נעצמות אבל אי אפשר להפסיק לקרוא.

*

ונותן לי סטירת לחי מצלצלת
כל הקטע נכתב בעבר וזה בהווה. בעקרון אני מבינה שזה מהלך שנועד להכניס למתח לקראת הפרק הבא, השאלה אם זה בסדר לשנות כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
העיניים שלי נעצמות אבל אי אפשר להפסיק לקרוא.

*


כל הקטע נכתב בעבר וזה בהווה. בעקרון אני מבינה שזה מהלך שנועד להכניס למתח לקראת הפרק הבא, השאלה אם זה בסדר לשנות כך.
טעות דפוס חלקית. מייד נבדוק עם המומחים. @מוישה האם ניתכן להכניס מילת תיאןר בהווה בתוך תיאור בעבר? דוגמת משפט הסיום של הפרק?
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
טעות דפוס חלקית. מייד נבדוק עם המומחים. @מוישה האם ניתכן להכניס מילת תיאןר בהווה בתוך תיאור בעבר? דוגמת משפט הסיום של הפרק?
אני מרגיש שזה אכן מוזר. הייתי משנה את כל הפסקה האחרונה לתיאור עבר, כמו כל הפרק. אני מנסה להבין למה כתבת את זה בהווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
אני מרגיש שזה אכן מוזר. הייתי משנה את כל הפסקה האחרונה לתיאור עבר, כמו כל הפרק. אני מנסה להבין למה כתבת את זה בהווה.
תודה מומחה:)
האמת, אני נזכר מה בלבל אותי.
רוב מהקטע נכתב בלשון הווה - וזה כן בסדר.
צובע לך באדום ובירוק. מנסה להבין למה הנותן מפריע (גם לי הוא באמת הפריע), כי תכלס' הכל איכשהו כתוב בהווה.
@מ. י. פרצמן תאירו עינינו?


הרב ויינגרטן עוד לא הבין למה נהייתי פתאום בשקט, וסימן לי ללכת איתו החוצה מהגינה, הוא אמר משהו על מעריב - ואז הוא עצר, כי זקי פשט עלינו בבת אחת. הוא וששת הבריונים שלו, כולם על אופניים גנובים, עושים 'גלינג גלינג' עם הפעמונים של האופניים כמו פסיכים. וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה,
וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה, מתקרב אליי, מתעלם לגמרי מהרב, תוקע לי אגודל מתחת הסנטר ומכריח אותי להרים את הראש ולהסתכל לו בעיניים המוטרפות שלו, ומסנן בשיא הזלזול עלי אדמות:
אז מה, עבדת עלינו? אתה משת"פ? - ונותן לי סטירת לחי מצלצלת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
אהבתי מאוד את הקטע. אוירתי, ועם סגנון יחודי.
לגבי הפיסוק, הייתי משפצת אותו כהוגן, הוא קצת... קצת. אבל מצד שני, זה מוסיף לאוירה. ככה שאולי הקצת הזה מעולה.
מה גם שלקהל היעד, כפי שאני מנתחת אותו, הקצת הזה מתאים.

לגבי העבר וההווה. התבלבלתי מכל הירוק והאדום, אז אני חוזרת לפרק המקורי. מנתחת את הפסקה, מנסה להחליט מה הייתי עושה עם זה אם הייתי עורכת את הטקסט.
שימו לב למשפט הזה, שכתבתי: הוא מחולק לעבר והווה, לפי ההיגיון: התבלבלתי מהירוק והאדום בעבר, כעת אני חוזרת לפסקה למעלה. מנתחת, מנסה להחליט, בהווה.
בוא נעשה אותו דבר לפסקה שבפרק.
הפרק כולו מסופר בלשון עבר, מעולה. אז הקורא מכוון להתביית על עבר.
הפסקה מתחילה בלשון עבר: הרב עצר, לא הבין, סימן, אמר. עד כאן הכל טוב.
ואז, הופכים להווה: החבר'ה של זקי משתלטים, מסתכלים, נותן, מתקרב, מתעלם.
שזה, כך נראה, החלפה דרסטית. השאלה היא, האם ההחלפה הזאת הגיונית? רצויה?
כדי לענות על השאלה, הבה ננתח את ההתרחשות, בעין של הקורא:
הגיבור מספר לנו על משהו שקרה בעבר. הפרק כולו בגוף ראשון - מה שיוצר חיבור אצל הקורא, אבל גוף העבר, מצד שני, יוצר ריחוק כלשהו. הקורא קורא סיפור שקרה פעם, מגוף ראשון.
אחר כך, אנחנו עוברים לגוף ראשון בהווה, שמתאר סצנת התרחשות בהווה. כאן, זה כבר לא מספר את הדברים כפי שהתרחשו, אלא מראה את הדברים כפי שהם מתרחשים כעת. זה כמו סרט. הקורא עומד בצד, ומסתכל על מה שקורה: זקי מגיע, האופנוע נופל, מתקרב אל הגיבור, מרים את הסנטר ומרביץ לו. הגיבור כבר לא מספר לקורא את מה שקרה, אלא מראה לו את זה. כמו בסרט, הוא מכניס אותו למערכה שמתרחשת עכשיו.
ככה, שמבחינת גוף הווה - זה מצוין. הדרמה המתרחשת קרובה יותר לקורא, כי הוא רואה אותה בעצמו, בהווה.
השאלה היחידה שנשארת, עכשיו, היא - האם ההחלפה של הזמן מתאימה? להחליף מסיפור לסרט?
קוראת את הפסקה עוד פעם. מתלבטת. ומחליטה, בתור הקורא, שהתת מודע שלי רוצה הסבר ברור שאומר לו: הי, קורא, עכשיו - תצא מהסיפור, ותיכנס לסרט. ההוראה הזאת צריכה להיאמר. ואיך תיאמר? על ידי החלפת פסקה ומשפט מקשר.
זאת אומרת, לסיכום:
החלפת הזמן מעולה, כל עוד אנחנו מודיעים לקורא שאנחנו מחליפים לו עכשיו את התת מודע מסיפור לסרט, ומספרים לו מה קרה.
סיפור:
הרב ויינגרטן עוד לא הבין למה נהייתי פתאום בשקט, וסימן לי ללכת איתו החוצה מהגינה, הוא אמר משהו על מעריב - ואז הוא עצר, כי זקי פשט עלינו בבת אחת.
סרט:
בהיתי בהם בתדהמה.[המשפט הזה מקשר בין הסיפור והסרט: הוא מעין נקודותיים, שאומרות בהיתי בהם, ועכשיו אני מספר לכם מה ראיתי.] הוא וששת הבריונים שלו, כולם על אופניים גנובים, עושים 'גלינג גלינג' עם הפעמונים של האופניים כמו פסיכים. וכולם מסתכלים עלינו עם החיוך העקום שלהם, ואז מסתכלים על זקי שיורד מהאופניים שלו, נותן להם ליפול על הדשא היפה, מתקרב אליי, מתעלם לגמרי מהרב, תוקע לי אגודל מתחת הסנטר ומכריח אותי להרים את הראש ולהסתכל לו בעיניים המוטרפות שלו, ומסנן בשיא הזלזול עלי אדמות:
אז מה, עבדת עלינו? אתה משת"פ? - ונותן לי סטירת לחי מצלצלת.
כמובן, יש עוד דרכים אפשריות ויצירתיות שבהן אפשר לשחק בין עבר להווה, אין כאן דרך נכונה ולא נכונה. במקרה הזה, אני חושבת שהדרך הזאת מתאימה לגיבור ולסגנון הייחודי של הכתיבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
אהבתי מאוד את הקטע. אוירתי, ועם סגנון יחודי.
לגבי הפיסוק, הייתי משפצת אותו כהוגן, הוא קצת... קצת. אבל מצד שני, זה מוסיף לאוירה. ככה שאולי הקצת הזה מעולה.
מה גם שלקהל היעד, כפי שאני מנתחת אותו, הקצת הזה מתאים.

לגבי העבר וההווה. התבלבלתי מכל הירוק והאדום, אז אני חוזרת לפרק המקורי. מנתחת את הפסקה, מנסה להחליט מה הייתי עושה עם זה אם הייתי עורכת את הטקסט.
שימו לב למשפט הזה, שכתבתי: הוא מחולק לעבר והווה, לפי ההיגיון: התבלבלתי מהירוק והאדום בעבר, כעת אני חוזרת לפסקה למעלה. מנתחת, מנסה להחליט, בהווה.
בוא נעשה אותו דבר לפסקה שבפרק.
הפרק כולו מסופר בלשון עבר, מעולה. אז הקורא מכוון להתביית על עבר.
הפסקה מתחילה בלשון עבר: הרב עצר, לא הבין, סימן, אמר. עד כאן הכל טוב.
ואז, הופכים להווה: החבר'ה של זקי משתלטים, מסתכלים, נותן, מתקרב, מתעלם.
שזה, כך נראה, החלפה דרסטית. השאלה היא, האם ההחלפה הזאת הגיונית? רצויה?
כדי לענות על השאלה, הבה ננתח את ההתרחשות, בעין של הקורא:
הגיבור מספר לנו על משהו שקרה בעבר. הפרק כולו בגוף ראשון - מה שיוצר חיבור אצל הקורא, אבל גוף העבר, מצד שני, יוצר ריחוק כלשהו. הקורא קורא סיפור שקרה פעם, מגוף ראשון.
אחר כך, אנחנו עוברים לגוף ראשון בהווה, שמתאר סצנת התרחשות בהווה. כאן, זה כבר לא מספר את הדברים כפי שהתרחשו, אלא מראה את הדברים כפי שהם מתרחשים כעת. זה כמו סרט. הקורא עומד בצד, ומסתכל על מה שקורה: זקי מגיע, האופנוע נופל, מתקרב אל הגיבור, מרים את הסנטר ומרביץ לו. הגיבור כבר לא מספר לקורא את מה שקרה, אלא מראה לו את זה. כמו בסרט, הוא מכניס אותו למערכה שמתרחשת עכשיו.
ככה, שמבחינת גוף הווה - זה מצוין. הדרמה המתרחשת קרובה יותר לקורא, כי הוא רואה אותה בעצמו, בהווה.
השאלה היחידה שנשארת, עכשיו, היא - האם ההחלפה של הזמן מתאימה? להחליף מסיפור לסרט?
קוראת את הפסקה עוד פעם. מתלבטת. ומחליטה, בתור הקורא, שהתת מודע שלי רוצה הסבר ברור שאומר לו: הי, קורא, עכשיו - תצא מהסיפור, ותיכנס לסרט. ההוראה הזאת צריכה להיאמר. ואיך תיאמר? על ידי החלפת פסקה ומשפט מקשר.
זאת אומרת, לסיכום:
החלפת הזמן מעולה, כל עוד אנחנו מודיעים לקורא שאנחנו מחליפים לו עכשיו את התת מודע מסיפור לסרט, ומספרים לו מה קרה.

כמובן, יש עוד דרכים אפשריות ויצירתיות שבהן אפשר לשחק בין עבר להווה, אין כאן דרך נכונה ולא נכונה. במקרה הזה, אני חושבת שהדרך הזאת מתאימה לגיבור ולסגנון הייחודי של הכתיבה.
איזה יופי.
תודה רבה.
למוד אלמד את ההודעה היטב.
יישר כוח.
ואם כן, נשאלת השאלה, אם בסופו של דבר המעבר בין כתיבה בעבר להווה פועלת יפה, למה המילה האחרונה שכתובה בהווה (נותן) צורמת?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה