דיון נספח לאתגר - שקוף ומשקיף

[אורית חזן]

@shira bira זה תופעה שנהייתה מחלה.
וכולם שותקים!

צימרררת

 

[shira bira]

@אמא ומתכנתת . הבחירה שלך בעמדת האחות היתה מצוינת ומתאימה. היטבת לדבר מנקודת מבטה. הסיפור כתוב היטב ונוגע ללב במיוחד.

 

[shira bira]

@nechamizak הבחירה בתיאור של מרצה היא כאילו מתבקשת אך לגמרי מקורית ומרעננת. עם זאת נשמח לשמוע גם על המתדלק ושאר הדמויות שתיארת. יש להן פוטנציאל טוב בשילוב עם עט הזהב שלך .

 

[הדוויג]

אני מצונף לי בקצה המיטה, מושך את השמיכה מעל הראש. שתכסה טוב טוב את האוזניים. לא רוצה לשמוע כלום. כלום!
אני יודע שמאוחר בלילה ואחר כך לא יהיה לי כח לקום, אבל אני לא מצליח להירדם ככה.

אני מסתכל על נעמי שישנה כאן, במיטה לידי, רואה את נשימותיה עולות ויורדות בקצב איטי ואחיד. הלוואי שהשלווה הייתה באה גם אלי. הכל עובר ליד האוזניים שלה וממשיך הלאה, מתנקז רק אל האוזניים שלי.
ומוטי? טוב, מוטי תינוק. במילא הוא לא מבין כלום. ורק אני שוכב ככה בחושך. מפוחד.

אני משאיר חצי אוזן בחוץ. חייב לדעת מתי אפשר כבר להוריד את השמיכה.
חם לי ואני מזיע.
אני בכלל לא חייב להתרחץ, כל לילה יש לי מקלחת מחדש.

עכשיו אבא שואג בקול "את! תעשי! רק! מה! שאני! אומר! לך! שמעת?!"
אני מוריד לרגע את השמיכה, בודק מה עם נעמי. רק שלא תתעורר. ומיד אחר כך מושך את השמיכה שוב, מכסה את כולי בחזרה.

אמא בוכה. גם השמיכה שלי מתרטבת, יוצרת צורה מעגלית מעוותת. בטח הצורה בשמיכה של אמא גדולה יותר, מתגנב דמיון מטופש לראשי. אני תופס ביד אחת את שני הקצוות של השמיכה וסוגר את הפה שלי ביד שהתפנתה. שאף אחד לא ישמע שאני בוכה.

"לפחות תסגור את החלון", אמא מתחננת לאבא והוא ממשיך לצעוק "מה 'כפת לי, שכולם ישמעו איך את מתנהגת!"
"אבל מה עשיתי?", אמא מתייפחת. בקושי אפשר להבין מה היא אומרת.
עכשיו היא משתעלת חזק. אני רוצה לקום, להביא לה כוס מים, אבל אני מרגיש את הרגליים כבדות כמו אבן; אם אבא ידע שאני ער, הוא יחטיף לי, גם אמא תצטער שאני שומע את כל זה...

קול חבטה נשמע. ואז קול נפץ.
"המראה נשברה! והכל בגללך! את גורמת לי להיות עצבני! אם רק היית שומעת בקולי!"
אמא עדיין בוכה. בלי קול. אני רק שומע את משיכות האף שלה.

"ועכשיו את שותקת אהה? איפה היית עד עכשיו, כשרציתי שתשתקי ולא תעשי מה שבא לך?! אהה???" אני מדמיין את אבא; אדום כולו, הגבות שלו מחוברות ומעליהן שני החריצים האנכיים עמוקים וחדים. מפחידים.

אני לא מצליח להפסיק לבכות ורועד כאילו מחובר רטט למיטה. החושך ממלא את כל החלל. אפילו האור הקלוש שחדר קודם מבעד לשמיכה, כבר לא מגיע לעיניים שלי.

פתאום אני מוצא את עצמי זועק תפילה חרישית מהמקום הכי הכי הכי עמוק בלב שלי. מקום שעוד לא הייתי שם אף פעם.
ה' תשמור על אמא! בבקשה ממך! תשמור עליה!
כי אני לא יכול.

נוגע ללב עד כדי כאב.

 

[אפקטכתיב]

נוגע ללב עד כדי כאב.

ממש, אין לי מילים.

 

[כנפיים]

@RACHELIZ
אני לא ממש עומדת בכאלו דברים, אבל כתבת נהדר.
התיאור ילדותי מספיק, ובוגר דיו.
מצמרר ומזעזע.

 

[RACHELIZ]

תודה לכולם!

התיאור ילדותי מספיק, ובוגר דיו.

אהבתי!

 

[nechamizak]

@nechamizak הבחירה בתיאור של מרצה היא כאילו מתבקשת אך לגמרי מקורית ומרעננת. עם זאת נשמח לשמוע גם על המתדלק ושאר הדמויות שתיארת. יש להן פוטנציאל טוב בשילוב עם עט הזהב שלך .

תודה!

 

[shira bira]

@RACHELIZ
כתבת טוב עד כדי מחנק שעמד בגרוני.

 

[RACHELIZ]

@RACHELIZ
כתבת טוב עד כדי מחנק שעמד בגרוני.

תודה!
מקווה שעכשיו המחנק כבר עבר לך...

 

[shira bira]

תודה!
מקווה שעכשיו המחנק כבר עבר לך...

כן. עובדה שהצלחתי לכתוב לך תגובה .

 

[ר. פרצמן]

נוגע ללב עד כדי כאב.

@RACHELIZ
אני לא ממש עומדת בכאלו דברים, אבל כתבת נהדר.
התיאור ילדותי מספיק, ובוגר דיו.
מצמרר ומזעזע.

@RACHELIZ
כתבת טוב עד כדי מחנק שעמד בגרוני.

מצטרפת להנ''ל

 

[שיילה]

תודה לכולם!

אהבתי!

לא חשבתי שיכתבו מתישהוא יותר קיצוני מ'לילה ולא דומיה'

 

[Sara led]

@אמא ומתכנתת אהבתי ממש.
בהתחלה חשבתי שהבעיה בתינוק. (תסמונת דאון או משהו כזה)
ההבנה שמכה בסוף היא קשה ומעוררת למחשבות על החיים שיהיו לילד הזה.

משהו אחד לא הבנתי, מי נתן לאבא את הצמיד עם שם התינוק ואפילו לא ידע שהוא רשום בשם אחר?

 

[RACHELIZ]

לא חשבתי שיכתבו מתישהוא יותר קיצוני מ'לילה ולא דומיה'

זו מחמאה או להיפך?
לא קראתי את הספר.

 

[ר. פרצמן]

@אמא ומתכנתת אהבתי ממש.
בהתחלה חשבתי שהבעיה בתינוק. (תסמונת דאון או משהו כזה)
ההבנה שמכה בסוף היא קשה ומעוררת למחשבות על החיים שיהיו לילד הזה.

ואני הייתי בטוחה שהאבא נפטר.

 

[אמא ומתכנתת]

@אמא ומתכנתת אהבתי ממש.
בהתחלה חשבתי שהבעיה בתינוק. (תסמונת דאון או משהו כזה)
ההבנה שמכה בסוף היא קשה ומעוררת למחשבות על החיים שיהיו לילד הזה.

משהו אחד לא הבנתי, מי נתן לאבא את הצמיד עם שם התינוק ואפילו לא ידע שהוא רשום בשם אחר?

תודה.

האמת שבאמת התפספס לי משהו. זכרתי שליולדת נותנים 2 ידונים - אחד עם הפרטים שלה, והשני עם פרטי הילוד. מכאן הסקתי שגם האב מקבל 2 ידונים - אחד עם פרטיו שלו, ואחד עם פרטי הילוד.
הידון שהאב מציג - הוא הידון שלו.

אבל מסתבר שאני טועה, והאב מקבל רק ידון עם פרטי התינוק.

(או שאני בכ"ז צודקת... כבר הספקתי לשכוח איך זה...)

 

[שני זאת אני :)]

איתגרתם אותי לגמרי עם הלהחליט, סיפורים אחד אחד אחד.

 

[Sara led]

תודה.

האמת שבאמת התפספס לי משהו. זכרתי שליולדת נותנים 2 ידונים - אחד עם הפרטים שלה, והשני עם פרטי הילוד. מכאן הסקתי שגם האב מקבל 2 ידונים - אחד עם פרטיו שלו, ואחד עם פרטי הילוד.
הידון שהאב מציג - הוא הידון שלו.

אבל מסתבר שאני טועה, והאב מקבל רק ידון עם פרטי התינוק.

(או שאני בכ"ז צודקת... כבר הספקתי לשכוח איך זה...)

מה שלא מסתדר לי זה שהוא היה כבר עם הידון והוא נדהם שהיא מחקה את השם שלו. ההלם הזה היה אמור להיות שהוא קיבל את הידון, לא אח"כ.

סליחה שנתקעתי על זה אבל פרטים שגורמים לסתירה בסיפור די מפריעים לי.

 

[ר. פרצמן]

אבל בכל אופן, אם מתעלמים מהסתירות (מבלי להתכחש להם) ניתן ליהנות מהסיפור. מאופן כתיבתו, מהזרימה שלו, מהכנסת הקורא לתוך העלילה.