דיון נספח לאתגר - סוף כל סוף

[Natan Galant]

אתגר מעולה שבמעולים. תודה רבה על ההזדמנות ליהנות ככה...

שאלה ל @הדוויג ולאחרים.
מצטט משהו שכתבת באתגר.
"לא רוצה לא אותך ולא את הכסף שלך. אתה לא מבין?" צעק "ואם לא תעוף מפה עכשיו...

האם לא צריך להוסיף פסיק לאחר הצעק?

 

[Natan Galant]

@יאן - מדהים.
מיוחד.
והיפה שהבאת את שני הסופים חדים כתער, ישר ולעניין. תודה רבה לך.

 

[הדוויג]

האם לא צריך להוסיף פסיק לאחר הצעק?

לכאורה צריך.
אולי נעלה את זה שוב בארבע וריאציות פיסוק שונות?

 

[Natan Galant]

לכאורה צריך.
אולי נעלה את זה שוב בארבע וריאציות פיסוק שונות?

עקצתי כהוגן

 

[שני זאת אני :)]

עקצתי כהוגן

האם לא צריך להוסיף רווח אחרי ה'כהוגן'?

 

[ר. פרצמן]

האם לא צריך להוסיף רווח אחרי ה'כהוגן'?

ראה ערך @שני זאת אני :)

 

[שני זאת אני :)]

הרב ניגש אליו, נראה לי שאתה יכול להשאיר אותו וללכת, הוא מרגיש נוח.

מדהים.
וגרמת לסוויטש בחשיבה, אף פעם לא חשבתי על זה שאולי היו לו ילדים שגם להם לא היה נעים.
מיוחד ממש.

 

[יאן]

מדהים.
וגרמת לסוויטש בחשיבה, אף פעם לא חשבתי על זה שאולי היו לו ילדים שגם להם לא היה נעים.
מיוחד ממש.

מקורות שנעזרתי בהם:

אמר רבי עקיבא: אם המים, שהם רכים, הצליחו לשחוק את האבן, ודאי שדברי התורה שהם קשים וחזקים יוכלו להיכנס בלבי. וכי לבי קשה מהאבן? אלך ואלמד פרשה אחת מן התורה.
הלך לו אל בית הספר והתחיל קורא בלוח הלימוד, ולמדו יחד הוא ובנו.
אחז רבי עקיבא בצד אחד של הלוח, ובנו בצד האחר של הלוח.
כתב לו המורה אל"ף־בי"ת – וּלְמָדָהּ, אל"ף־תי"ו – ולמדה. ספר ויקרא – ולמד את כולו.
היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.

[על פי מדרש אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ו']

וכשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין.
[מסכת שמחות, פרק ח, הלכה יג].

 

[אשר שרבר]

@כנפיים לפחות תני קרדיט

 

[כנפיים]

@כנפיים לפחות תני קרדיט

לא הבנתי.
משהו סתום היום כנראה.

 

[שני זאת אני :)]

לא הבנתי.

כמה האשכול הזה ראוי לאתגר הדו שבועי
לתאר את האשכול, לתת את האפשרויות המוצלחות יותר והמוצלחות פחות העולים כאן על שולחן הקצבים...

חשבתם על אותו דבר

 

[כנפיים]

אה. נכון. ראיתי את זה אז, ורציתי לכתוב שאני באמצע לכתוב משהו רק שזיגזגתי בין הכתיבה של זה, לשאלות וקושיות באשכול ההזדהות...

@אשר שרבר קרדיט וברוך שכיוונו...

 

[אשר שרבר]

אה. נכון. ראיתי את זה אז, ורציתי לכתוב שאני באמצע לכתוב משהו רק שזיגזגתי בין הכתיבה של זה, לשאלות וקושיות באשכול ההזדהות...

@אשר שרבר קרדיט וברוך שכיוונו...

אני חושב שצריך לכתוב את ההודעה הראשונה של @כנפיים ואז לעשות סוף אחד שהיא תזדהה למנהלים וסוף אחר שלא תזדהה

 

[שני זאת אני :)]

לאט לאט כל הניקים חוזרים בזנבות שמוטים, הם באים להנהלה ומודים בפנים מושפלות: אני לא עומד בזה.
קחו את השם שלי, את הכתובת והטלפון, את מספר הזהות, את התמונה שלי, וגם תעודת יושר מהמשטרה. רק תחזירו אותי לפורום.

נשמע עגום, אפילו יותר מלהישאר שלושה ניקים בלבד.

 

[שני זאת אני :)]

@ר. פרצמן , סיפור ממש מיוחד, העברת מעולה את התחושות, נוגע וגורם לחמלה.
והסוף של שני הסופים, רעיון מצוין.

 

[RACHELIZ]

אבל אין לי מושג איך היא כתבה את המריבה ההיא.

גם לי אין מושג...
היה לי קשה לכתוב את זה, רק שהייתי חייבת להסביר על מה הילד משקיף.
כתבתי כמה שפחות.

 

[RACHELIZ]

תזכורת אמצע:
ביום ראשון הבא האתגר ינעל.
בואו בהמוניכם!

 

[ר. פרצמן]

כתבתי כמה שפחות.

ובכל אופן, הצלחת להעביר את הרגשות היטב.

 

[RACHELIZ]

ובכל אופן, הצלחת להעביר את הרגשות היטב.

תודה!

 

[אמא ומתכנתת]

ב"ה.


שעת אחר-צהריים בבית המדרש. מבעד לחלונות העגולים בקעו קרני שמש מוארכות והאירו את קבוצת האנשים היושבת במרכז החדר. תלמידים צעירים ומבוגרים הקיפו בהערצה את רבם האוחז מגילת קלף ומקריא מתוכה, מבאר כל מילה ומילה בדרך הפשט.

"שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". הקריא הרב מפרק קכ"ו ועצר לבאר. "כיצד קורא דוד לשנות גלות רבות כל כך בשם "חלום"? האם ישנו בן אנוש המסוגל לישון במשך שבעים שנה רצופות?"

"ומה התשובה?" הקשה תלמיד צעיר שזקנקן מעטר את סנטרו.

"אין בידי תשובה". השיב הרב בצער, תשובה שלא הייתה אופיינית לו. "למעשה, כל ימיי אני מצטער על כך שאיני מצליח להבין את פסוק זה!"

*

שעתיים לאחר מכן, פסע הצדיק מבית המדרש אל ביתו. הדרך התעקלה בינות לחצרות ירושלים וגינותיה. 'אין לך יופי כיופיה של ירושלים' אמרו חז"ל וניתן היה לראות זאת בחוש. פרדסים נטועים, גינות מלבלבות וגאיות ירוקים המשביעים את העין.

מעבר לגדר אבנים נמוכה ניצב קשיש בעל זקן מלבין המגולגל לסנטרו. ידיו הגרומות הסגירו שנים רבות של עבודת אדמה. בוודאי זכה להגיש מידי שנה ביכורים לבית המקדש. כעת הוא נראה נוטע ייחור צעיר של עץ באדמה.

"ברכת ה' עליך!" קרא הצדיק לעבר הקשיש.

"ברכנו אתכם בשם ה', שלום עליכם מורנו ורבינו". השיב הקשיש, אל מעבר לגדר.

"איזה עץ נוטע אתה?" התעניין הצדיק.

"חרוב, רבינו! חרובים מתוקים ומלאי דבש יצמחו מעץ זה, בעזרת ה'!" הוא האריך בשם ונשא עיניו למרום.

"וכמה שנים לוקח לעץ זה לטעון פירות?"

"שבעים שנה, רבינו".

"ואתה מאמין שתחיה עוד שבעים שנה?"

"ראה, רבינו. כשאני הגעתי לעולם, מצאתי בו חרובים. כשם שאבותיי שתלו עבורי, כך שותל אני לבניי!"

"הצדק עמך". הסכים הצדיק. "ברשותך, אכנס לחצרך לאכול מן המזון שבתרמילי? עוד דרך ארוכה לפניי".

"בשמחה, רבינו". צהל הקשיש. "עקיבא משתדל להכניס אורחים ככל יכולתו!"

נכנס הצדיק לחצרו של עקיבא והוציא פת לחם מתרמילו וכד מים מתרמילו. תוך כדי אכילה גברה עליו עייפותו: השיעורים הרבים בבית המדרש, ההליכה המרובה, החדשות הלא-טובות שהגיעו מארמון המלך – כל אלו גרמו לשמורות עיניו להיעצם.

סלע גדול הצמיח הקדוש ברוך הוא מסביבו של הצדיק הישן שינה טובה ועמוקה. כשהתעורר, ראה אדם קוטף פירות מעץ החרובים שבחצרו של עקיבא.

"אתה הוא עקיבא?" בירר אצל האיש הקוטף. דמיון בולט היה בפניו לפניו של הקשיש שנטע את העץ.

"לא, נכדו אני!" השיב האיש. "ומי כבודו? מהדרת פניו ניכר שצדיק הוא, אך מכיר אני את כל צדיקי ירושלים ואיני מכיר את כבודו".

"משמע שישנתי שבעים שנה"... אמר הצדיק באיטיות. "אכן, ישנה אפשרות של שינה במשך שבעים שנה, בדיוק כפי שנכתב בתהילים!"

*

מיהר הצדיק לבית המדרש, כמה לשוב ללימוד התורה המשמח כל נפש. הלא במשך שבעים שנה לא עסק בתורה בהקיץ!

בית המדרש לא השתנה הרבה. הצדיק תפס את מקומו בקצה האולם והחל להשתתף בדיון. מהר מאוד הבחינו כל החכמים כי על כל קושיה העולה בבית המדרש מציע החכם החדש תשובה ברורה וסדורה המיישבת כל תמיהה.

"כל המאמרים מיושבים וברורים כעת!" הצהיר בהנאה אחד החכמים. "בדיוק כמו שסיפרו לנו אבותינו על הזמן בו חוני המעגל היה מיישב ומברר את כל הקושיות בבית המדרש"...

"אני הוא חוני!" טען הצדיק.

***

סוף 1:

החכמים הביטו בו כמי שהשתבשה עליו דעתו. הלא חוני נפטר כבר לפני שבעים שנה!

"הן תראה", אמרו לו החכמים. "אתה אמנם יודע ליישב את השמועות היטב, אך אינך חוני. תוכל להתחיל ללמוד עם התלמידים המתחילים בבית המדרש, ולאט לאט תתקדם במעלות התורה"...

חוני לא היה יכול לסבול מצב זה. הוא הרגיש כי לא יוכל להגות בתורה ללא לימוד משותף עם החכמים הקרובים לדרגתו ומעמדו בלימוד התורה, והעדיף לבקש רחמים משמים להסתלק מן העולם, כשם שהסתלקו כבר שאר אנשי דורו... בקשתו התקבלה.

בעקבות כך, טבע האמורא רבא את האימרה "או חברותא או מיתותא".


סוף 2:


החכמים הביטו בו בספקנות. הלא חוני נפטר כבר לפני שבעים שנה! הם לא ידעו כיצד נראה חוני ואף אדם שזוכר את תואר פניו לא נותר בעיר... אם אכן הוא חוני, היכן היה עד עתה?

"אני יודע!" אמר אחד החכמים. "כאשר חוני היה נכנס לעזרה בבית המקדש הייתה העזרה מאירה! הבה ניטהר, נעלה לבית המקדש ונבדוק זאת!"

בפתח העזרה עקבו חכמים אחר הצדיק הצועד ביראת כבוד אל העזרה. והנה, העזרה כולה מתמלאת באור יקרות...

"אתה הוא חוני!" קראו החכמים בהשתאות. "היכן היית במשך שבעים שנה?"...

חוני השיב בלשון הפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".


מאחורי:

סיפור לילדים.
הסוף הראשון והמוכר יותר הוא המופיע בתלמוד בבלי. הסוף השני הוא המופיע בתלמוד ירושלמי (ובכמה שינויים נוספים, כך שלמעשה החלק הראשון הוא על פי המופיע בתלמוד בבלי).

התחברתי יותר לסוף השני, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.

את הסוף השני לא הכרתי.
תודה על החידוש.