הבית של סבא בני ברק

  • הוסף לסימניות
  • #1
הבית של סבא בני ברק


בכל קיץ היינו נוסעים לבני ברק, לסבא.
היו לנו שם שלל אטרקציות.
סימני ההיכר שהגענו היו הרחוב הקטן והשביל שמוביל אל הבניין. שביל עם שני טורים של ריבועי מרצפות גדולים בצבע אפור.

בסלון הגדול היו לו ספות. אחת מהן ספת יחיד מפוספסת בשחור לבן, כמו זברה.
הספה הזו הייתה נפתחת למיטה ותמיד רבנו מי ישן עליה. זה שהלך לישון הראשון, זכה בה.
הספה השנייה הייתה גדולה, בגוון חום בהיר - בז'י במרקם מחוספס ועיגולי עם כריות תואמות. כולנו ישנו בסלון כי מלבד חדר השינה, לא היו עוד חדרים.
היו שם גם ארון ספרים עם מגירות בעלי ידיות מתנדנדות ושולחן וכסאות עם רגליים עגולות.

מהסלון יצאה מרפסת והיו לה דלתות מעץ לבן, עם שלבים כאלו שיורדים כלפי מטה, ושלושה סוגי מנעולים; מוט ברזל שמתלבש בסיבוב על וו קטן, מנעול מסתובב בצורת משושה
ועוד שני מנעולים שנכנסו לחורים בריצפה. נעלנו ופתחנו שוב ושוב. הדלתות לא נפתחו כלפי חוץ, אלא נכנסו לתוך הקיר. איזה קסם!

סבא היה גר בקומה ראשונה ומחוץ למרפסת היו לו ברזלים כאלו שעליהם היה בונה כל שנה את הסוכה. היינו מטפסים על הגדר ויורדים על הברזלים ומשם ממשיכים לכיוון חצר הבניין, עושים סיבוב, חוזרים לבית ומטפסים שוב על הברזלים. כמה כיף!

כל מטר בבית היה חתיכת משחק...
במסדרון הייתה לו מראה בתוך מסגרת מעץ בצבע חום. למראה הייתה מגירה כזו שנפתחת על ידי מפתח קטן. ממש כמו בסיפורי האגדות.

לקראת סוף המסדרון, בצד שמאל, היה וילון גדול שחיפה על מסדרונון שהוביל לחדרי השירותים והאמבטיה. אהבנו לעבור דרכו וגם לערוך הצגת יחיד. בדרך כלל ללא קהל.

באמבטיה היה לו כיור מעניין. מאחורי הברז הייתה כמו ידית קטנה שפתחה וסתמה את הכיור. היינו ממלאים את הכיור במים ואז מרימים את הידית ומשחררים את כל המים!

ליד הכיור הייתה לו ארונית מפלסטיק שהייתה בנויה מחוץ לבית. כיום, מוזר לי לחשוב על כך אבל אז, כל דבר שונה קיבל מקום של כבוד.

והמזגן. הוא היה אטרקציה של ממש.
המזגן חלק קיר משותף, בין המטבח לחדר השינה. ואם הצצנו פנימה, יכולנו לראות איכשהו אחד את השני. לפחות חלק מהעין.
אהבנו לדבר דרך המזגן ולשמוע את הקולות המעוותים שיצאו לנו בחסות הרוח.

מחדר השינה היה מסדרון סגור שהוביל אל המטבח. היינו משחקים שם "עוכבת", מסתובבים מהמטבח להול מההול לחדר השינה ולמטבח שוב.
אחח, היו ימים...

סבא תמיד הביא לנו שוקולדים, חפיסות כאלו קטנות ואישיות. כל חפיסה הייתה מחולקת לקוביות, ממש כמו שוקולד גדול רק בקטן. לא זוכרת שנתקלתי בשוקולד הזה היום.
הוא חילק לנו גם קוביות סוכר. ככה בלי תיווך של צבעי מאכל.

כמה אהבנו לבוא לשם!

משם נסענו לפארק הלאומי ועשינו שייט. רצנו בשביל עם ידיים מאוגרפות קדימה, מחקים את כל הספורטאים. נסענו גם לים ולגני יהושוע
אבל הבית, משום מה, היה יותר מהכל.

הכרנו את השכנים של סבא. היינו רואים אותם פעם בשנה. אז, בקיץ. בהתחלה הם היו מציצים עלינו בביישנות מבעד לתריסים של החלונות הגדולים, בהמשך כבר עלינו אליהם קצת.
איזו נוסטלגיה...

לא הרבה שנים זכינו לנסוע לבית של סבא.
בהמשך הוא לא הרגיש טוב, ואחר כך הוא נפטר. הדירה הושכרה והכל היה היסטוריה מתוקה.

אחרי כמה שנים מכרו את הדירה.

כששמעתי שמכרו, לא הסכמתי שימסרו את המפתח לפני שאני מבקרת בדירה שוב.

נסעתי עם אמא שלי לביקור נוסטלגי בבני ברק.
הגענו לכיוון הבניין, פסענו בשביל, עלינו את שלוש המדריגות, פתחנו את הדלת, באנו להדליק את האור ואבוי - הוא לא נדלק. הבית היה חשוך. איזו אכזבה.
חשבנו שאולי המפסק הראשי סגור. פתחנו את ארון החשמל בחדר המדריגות ואכן, המפסק היה למטה. הרמנו אותו והאור נדלק! איזה אושר!

בבת אחת כל הזכרונות פרצו להווה.
היה מוזר ומצחיק לגלות שהסלון הגדול היה קצת קטן. כנראה שתפיסת המרחב של ילדים שונה מתפיסה של מבוגר.

עברתי ממקום למקום, נזכרת בכל האטרקציות בערגה.
צילמתי כל פיסת זיכרון: הדלת של המרפסת, הברזלים, הכיור והידית, המזגן...
עברתי במסדרון והיי, המגירה של המראה נעלמה! חבל...

ככה הסתובבתי בבית, נושמת את העבר, שהיה ואיננו.

אחר כך יצאנו. צילמתי את הבית מבחוץ, גם את השלט של הבניין עם שם הרחוב והמספר. נפרדתי עם צביטה בלב.
ואז פנינו להסתובב קצת ברבי עקיבא.

***

מאז הביקור, עברו כמה שנים טובות,
אבל עכשיו, בקיץ, בחופש, פתאום נזכרתי בזה.
והלב נצבט לי שוב בגעגוע...


20190826_133855.jpg


IMG_0583.JPG
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
איזה אותנטי!
אין כמו זיכרונות ילדות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אין!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מקסים מקסים מקסים.

איך אנחנו גורמים לילדים ובהמשך לנכדים שלנו לזכור אותנו כך בערגה, אני תוהה בזה שוב ושוב, וקצת לא בטוח שאוכל לשחזר את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מקסים מקסים מקסים.

איך אנחנו גורמים לילדים ובהמשך לנכדים שלנו לזכור אותנו כך בערגה, אני תוהה בזה שוב ושוב, וקצת לא בטוח שאוכל לשחזר את זה.
תודה!
חשבתי על זה גם.
חושבת שזה קל יותר בנכדים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה!
חשבתי על זה גם.
חושבת שזה קל יותר בנכדים...
אני באמת לא יודע, יכול להיות שזה דומה לבלוף של ירידת הדורות, מלמטה קשה לנו להשוות את עצמנו לנוסטלגיות.
לא מזמן סיירתי באחד מהמקומות המאוד נוסטלגיים של ילדותי, אולי אכתוב על זה בהזדמנות, והרגשתי החמצה נוראית, איך שאני ספגתי כל הרבה והילדים שלי חווים חיים כל כך שגרתיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אני מחכה לבני ברקי האסלי שיזהה את הבית
לי זה נראה איזור בית הכנסת הגדול,
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
והילדים שלי חווים חיים כל כך שגרתיים.
ואולי כשהם ממש יגדלו הם גם יכתבו / יספרו על נוסטלגיות ונדע שהמושג לא חלף מן העולם?
רוצה מאוד להאמין שיש תקווה...
לא בטוחה בזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #10
ואולי כשהם ממש יגדלו הם גם יכתבו / יספרו על נוסטלגיות ונדע שהמושג לא חלף מן העולם?
רוצה מאוד להאמין שיש תקווה...
לא בטוחה בזה.
אנחנו כבר דור שלישי של השטאנץ, נולדנו בתוך התבניות של קוביות הקרח שנמצאים בתא העליון במקפיא, (פעם קראו לזה דיפו) הם באמת שונים אחד מהשני, אבל כולם אותו דבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אנחנו כבר דור שלישי של השטאנץ, נולדנו בתוך התבניות של קוביות הקרח שנמצאים בתא העליון במקפיא, (פעם קראו לזה דיפו) הם באמת שונים אחד מהשני, אבל כולם אותו דבר.
מה זה אומר לגבי נוסטלגיות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לא מזמן סיירתי באחד מהמקומות המאוד נוסטלגיים של ילדותי,
והרגשתי החמצה נוראית, איך שאני ספגתי כל הרבה והילדים שלי חווים חיים כל כך שגרתיים.
אנחנו כבר דור שלישי של השטאנץ,
פשוט לא הבנתי משהו. כתבת שאתה ספגת הרבה והילדים לא, מצד שני הכללת את עצמך בתוך השטאנץ...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
פשוט לא הבנתי משהו. כתבת שאתה ספגת הרבה והילדים לא, מצד שני הכללת את עצמך בתוך השטאנץ...
נכון, אני כבר בתוך השטאנץ (למרות שגדלתי בפחות שטאנץ) וככל שאנחנו מעמיקים בתוכו אנחנו שומרים על רקע אחיד לכל השטאנץ
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אני באמת לא יודע, יכול להיות שזה דומה לבלוף של ירידת הדורות, מלמטה קשה לנו להשוות את עצמנו לנוסטלגיות.
לא מזמן סיירתי באחד מהמקומות המאוד נוסטלגיים של ילדותי, אולי אכתוב על זה בהזדמנות, והרגשתי החמצה נוראית, איך שאני ספגתי כל הרבה והילדים שלי חווים חיים כל כך שגרתיים.
לדעתי זה תלוי ברף החוויות שהילדים סופגים.
כשמדי חג ומועד ובין הזמנים יש לילדים טרמפולינות ושערות סבתא, וכל שנה נופשים במקום מרתק אחר, ורמת האטרקציות רק הולכת ועולה, אין להם את אותה הנאה שהיתה לנו ממשחק 'עוקבת' וכדומה.
כשהגינה האומללה שהייתה בזמננו מנתה מגלשה נמוכה חצי שבורה, ונדנדה שעשויה מ'טייר' קשור לחבלים, היה הרבה יותר מרתק להתרוצץ בבית של סבא וסבתא.
בזמננו - גם אם יש לסבא וסבתא מגלשה ואופניים ודשא ועוד - הגינה העשירה שתחת ביתם, קורצת הרבה יותר.
אבל אל דאגה, גם הילדים שלך יסתובבו עוד עשרות שנים בבית של ההורים שלך, וירגישו החמצה נוראית...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
איך אנחנו גורמים לילדים ובהמשך לנכדים שלנו לזכור אותנו כך בערגה, אני תוהה בזה שוב ושוב, וקצת לא בטוח שאוכל לשחזר את זה.

בדיוק כמו שבין 1948 ל: 1967 ערגה בזיכרונות הייתה רק מהעיר העתיקה השבויה בירושלים,
ובדיוק כמו שלפני כמה עשרות שנים ערגה בזיכרונות הייתה רק מלפני המלחמה הנוראה,
ובדיוק כמו שלפני עשרים שנה ערגה בזיכרונות הייתה רק ממאה שערים ומתל אביב של פעם,
ובדיוק כמו שלפני עשר שנים ערגה בזיכרונות הייתה רק משוק מחנהיודה של פעם,
ובדיוק כמו שעכשיו ערגה בזיכרונות זה גם מבני ברק של פעם,
כך עוד עשר שנים ערגה בזיכרונות תהייה מהבית שלנו אתמול,
ועוד עשרים שנה מהבית של היום,
ועוד שלושים שנה מהבית של מחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
"הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
"אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
"אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
"אשאל אותם", אמר אבא.
*
לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
"הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
"אתה לקחת את הגביע?"
"רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.
 תגובה אחרונה 
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
שיתוף - לביקורת החלום לחלום
מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה