הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #41
סימן סח
עוד בענין הנ"ל
להרב המפורסם הנ"ל עוד בענין הנ"ל
הנה מעלתו נ"י השיג עלי על מה שהבאתי ראיה מצפורן של קטורת, שנעלם ממני דברי תוס' ישנים בכריתות שם [ו' ע"א ד"ה מסייע]. וגם משופר של ראש השנה דאין נותנין לתוכו מי רגלים [ראש השנה ל"ג ע"א], אף על גב דיכול לסלק ולנקות. וגם מיש אומרים דמי רגלים היינו מעיין שנקרא כך.
והנה משופר של ראש השנה אין ראיה, דהנה תשמישי מצוה אסור להשתמש בהן, ובדבר מגונה, אפילו לאחר מצותן אסור, כדאיתא במגן אברהם סימן כ"א [ס"ק א']. ואם כן שופר של ראש השנה, לא מבעיא אם כבר תקעו בו ועדיין עומד לתקוע בו, הרי אסור להשתמש בו ואסור לגנותו משום ביזוי מצוה כמו כל תשמישי מצוה, ואם כן מה שייך שיסלקו מי הרגלים, הרי בשעת נתינתו לתוכו הוא מבזה תשמישי מצווה, וכן כתבו התוס' בכריתות שם בהדיא דאסור משום תשמישי מצוה. ואפילו אי לא תקעו בו עדיין, נמי יש לומר לפי מה שכתב המגן אברהם בסימן תרל"ח ס"ק ג', דהזמנה לגוף הקדושה, דאפילו אם מילתא היא, מכל מקום תשמישי מצוה קילי, עיין שם, והר"ן ריש פרק ראוהו בית דין [ו' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מיהו אף על גב] גבי שופר מבהמה טמאה, כתב, דשופר דבא לזכרון כבפנים דמי, ולא דמי לשאר תשמישי מצוה. ואם כן איכא למימר דגם בהזמנה מועיל ואסור לבזותו.
והנה התוס' דימו צפורן של קטורת לשופר דהוי תשמישי מצוה, ומאי ענין זה לזה. ועל כרחך או דסבירא להו דצפורן הוי הזמנה לגוף הקדושה לקטורת, או דסבירא להו דקנו אותן הסימנים במעות הלשכה, ולכך עדיפי מתשמישי מצוה, ובודאי אסור, ואין מזה ראיה לנידון שלנו, שבשעה ששימשו למיאוס לא היה תשמישי מצוה, אלא לאחר שפינו המיאוס רוצים ליחדו ולקבעו למצוה.
וכן המפרשים מי מעיין הם, הוא דברי הכלבו [סימן ל"ח ד"ה ואלו הן] שהביא בשם יש מפרשים, והביאו הב"ח באורח חיים סימן קל"ג [סד"ה פיטום], סבירא להו דפשיטא דאסור, היינו לשרות דבר המיועד לקודש בדבר מטונף ומאוס, אבל לאחר שפינו אין ראיה, ואם כן מתוס' אין ראיה. אבל מהאבודרהם [סדר תפלות של חול פטום הקטורת] שכתב לתרץ הואיל והוא בתערובת, על כרחך סבירא ליה דצפורן עדיין לא נקרא תשמישי מצוה, ולא קנו אותו במעות הלשכה, ואין איסור אלא משום שיתנו ממנו אחר כך לקטורת. על זה שפיר קשיא לי כנ"ל דמוכח ממנו דפינוי אינו מועיל. מיהו כבר כתבתי שאין מזה ראיה.
ומכל מקום נראה דבכי האי גונא פינוי מועיל. דהרי הבני מעים הם גם כן מטונפים, ואפילו הכי לאחר שרחצם נאמר בהם [ויקרא א' י"ג] 'ריח ניחוח' בעולה.
ולכאורה יש לי להביא ראיה דפינוי אינו מועיל, מהא דאמרינן בבבא בתרא דף צ"ז ע"ב, יין שנתגלה וסיננו, ואפילו לרבי נחמיה דסינון מועיל להדיוט, אסור ומאוס לגבוה. ואם כן לכאורה מוכח דסילוק ופינוי אינו מועיל.
מיהו משם יש להביא ראיה איפכא. מדברי הטור באורח חיים סימן ער"ב שהביא בשם הרי"ץ, דגם בזמן הזה יין שנתגלה אסור לקידוש, וכתב הב"ח לפרש דיליף זה ממה דאסור לרבי נחמיה בסינון. וזה מוכרח, דאם לא כן למה הביא הטור סינון, דהרי אנן לא קיימא לן כרבי נחמיה. וקשה, האיך מביא הרי"ץ ראיה מהתם מסינון, התם כיון דהיה מאוס פעם אחת, נשאר באיסורו, מה שאין כן בזמן הזה. ועל כרחך דפינוי מועיל, ולכך הוכרח לומר דהטעם דגילוי מצד עצמו הוא פחיתות וריעותא, ואתי שפיר דברי הטור והרי"ץ, ויהיה ראיה לדברי דלעיל.
והנה מעלתו נ"י רוצה לומר דבעינן שיפסיק בקביעת דירה, שיעשה מרפת ההוא בית דירה, וידור שם אדם חודש או ב' או י"ב חודש כפי מה שנקרא בעלמא דירה, ואז יכול לעשות מהדירה בית הכנסת. והנה זה בוודאי סברא נכונה וכבוד שמים, אבל דנאמר דעל ידי זה הותר, לא מצאתי לזה מקום. דאפילו נימא דעקירה מועיל, מכל מקום כהאי גוונא שקבעו רק דירה כדי לעשותה אחר כך לבית הכנסת, אפשר דאינו מועיל, כמו דאמרינן ליש אומרים ביורה דעה סימן פ"ט [סעיף א'] בהג"ה, דברכת המזון על דעת לאכול בשר, לא מיקרי הפסק. ותו, דבלאו הכי איכא עקירה מיד כשעוקר הרפת, ובונה בית נקרא בית, דקרא כתיב [דברים י"ט ה'] 'מי האיש אשר בנה בית', אבל עדיין אינו נקרא בית הכנסת עד שיתפללו בו, ואם כן איכא הפסק. ובוודאי אם יפסיקו בדירה איכא כבוד טפי, מכל מקום זהו אם אפשר ולמצוה מן המבחר, אבל שיגרום זה היתר לא שמענו.
ובתוס' מגילה דף ו' ע"א ד"ה טרטיאות משמע דכל שהיה בו דבר מטונף, לעולם אסור. ונראה דאסור עד שישתקע שמיה מיניה. ונהי דלפי מה שכתבתי באגרת שלפני זה אין משם ראיה לנידון שלנו, דהכא לא שמשו המחיצות והקורות לדבר מאוס כדלעיל, מכל מקום שמענו מתוס' דהיכא דאסור, לעולם אסור. ואם נימא כאן דפינוי אינו מועיל, אם כן לעולם אסור עד שישתקע שם המגונה מיניה.
ומה שהביא מעלתו נ"י מדברי התורת כהנים פרשת מצורע [פרשה ז' פרק ה' אות ג'] בבית מנוגע דאמרינן על קרא [ויקרא י"ד מ"ה] 'ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו' וגו', דקורה שבין בית ועלייה אינו שייך לא לבית ולא לעלייה, והוא הדין כאן לא שייך לרפת, אלא דמכל מקום אסור משום מיאוס. משם אין ראיה, דוודאי קורה שייך לבית וגם לעלייה והוי בשותפות לשניהם, אלא הואיל דכתיב 'אבניו' בעינן מיוחד לו דוקא, וכעין שדרשו בב"ק דף צ' [ע"א] 'עבדו' ו'כספו' [שמות כ"א כ' - כ"א] המיוחד לו, וממעטינן עבד של שני שותפין, וכן פירש בקרבן אהרן [תורת כהנים שם]. אבל וודאי הקורה שייכת לשניהם, ואם כן אי אסור, גם הקורה אסורה.
והנה מעלתו נ"י הביא ראיה דאפילו פינו את המיאוס אסור, מבגדי כהונה שדרשו [יומא כ"ג ע"ב] 'ולבש בגדים אחרים' [ויקרא ו' ד'] שבגדים פחותים ילבש להוצאה וכו'. והנה מזה אין ראיה, דהרי בגדי כהונה אין מלבנין ואין מכבסין כדאיתא בזבחים פ"ח [ע"א], ופסקו הרמב"ם בפרק ח' מכלי המקדש הלכה ה', ואם כן על ידי הוצאת הדשן בוודאי יש לחוש שיתלכלכו ושוב לא יהיה להם תיקון.
ולפי מה שכתב הלחם משנה בכוונת הרמב"ם בפרק ב' מתמידין דין י', דבגד שעושה לתשמיש מכובד, אסור לעשות בו תשמיש פחות, ונראה שם דהוא הדין בהיפך, אם עושה לתשמיש פחות, לא יעשה בו תשמיש מכובד. מכל מקום הרי אמרו על זה דלימדך תורה דרך ארץ, ואמרו בשבת דף קי"ט [ע"א] ללמוד מזה דלתשמיש פחות ילבש בגד פחות, וכן כיוצא בזה שם בשבת קי"ד [ע"א], וכיון דדרך ארץ קמשמע לן, אם כן היינו לכתחילה, וכבר אמרנו דלכתחילה וודאי אין לעשות שימוש בקודש מכל בגד ששימש בו הדיוט, כדקיימא לן באורח חיים סימן קנ"ג [סעיף כ"א] גם לענין בית הכנסת.
אמנם כל הנ"ל הפלפול הוא אם עתה אינו מאוס אלא מכח שהיה בו מעיקרא דבר מאוס. אבל עתה כתב לן מעלתו נ"י שעדיין מאיסתיה עליה, ואי אפשר לנקות הזוהמא אשר על הקורה, אלא שרוצין לצייר, ועל ידי סיוד וכיור מסתפק מעלתו נ"י אי עדיין שם מאוס עליו. והנה ציור אינו כצבוע שכתבנו למעלה בשם מרן זצ"ל בעל חתם סופר חלק אורח חיים סימן ל"ט דהוי שינוי גמור, דהתם אינו חוזר לברייתו, מה שאין כן כאן. אמנם בדבר זה לא אוכל לדון, ואין לאדם בזה אלא מה שעיניו רואות. דהנה דבר מאוס אינו כשאר איסור דיש לו דין מן התורה, אלא תליא בטבע האדם, ואית ביה קולי וחומרי, ואם אינו מאוס לו ודעתו יפה, אמרינן בגמרא [חולין ס"ד ע"ב] ופסקו בשלחן ערוך [יורה דעה] סימן ס"ו [סעיף ז'] דבצים המוזרות מי שדעתו יפה יאכלם. וכיוצא בזה אמרו במקום שאינו מאוס כל כך או בדבר שאינו מאוס כל כך, בכל הללו אזלינן בתר הרוב, ולא מיקרי מאוס לאוסרו לגבוה, ושוב יש בו חומרא למי שהוא מאוס לו, אפילו אית ביה ששים, כתב הש"ך ביורה דעה סימן ק"ד [ס"ק ח'] דאסור אפילו למצוה. ולכאורה הבאתי ראיה לזה דלא כהטורי זהב [שם ס"ק ד'] דכתב דמועיל ששים, דהרי אמרו בבכורות דף מ"ד ע"ב דלא ישתין אדם מים על גבי כלי חרס, דהני מדורי דבבל מהדרי מים לעין עיטם, והרי בוודאי יש ששים ואפילו הכי אסור.
מכל מקום היינו בדבר מאוס, אבל אם יציירן ויהיה נחמד למראה, שיהא דעתו של אדם אף אחר הציור והכיור קוצה בו, אינו נראה לי, ולא אוכל להבין, וכמדומה לי שאז לא יהא שום אדם קוצה בו, שהרי האדם יראה לעינים, ועינא וליבא סרסורי דעבירה נינהו [תנחומא שלח ט"ו]. ואפילו נימא שמכח הידיעה שהיה מקודם דבר מאוס יהיה גם עתה המיאוס על זכרונו, [זה אינו], כי לדעתי שוב יבוא העין ויראה כי הוא נחמד למראה ולא יקוץ בו, ו'טוב מראה עינים מהלך נפש' כתיב [קהלת ו' ט']. ואם כן הציור הזה עושה רק שיהא דעתו של אדם יפה, ואם כן כיון דעתה אינו מאוס, שוב אין לנו לדון רק מכח שהיה מאוס, ומזה כבר דברנו.
אמנם שוב נפל בדעתי, שהרי אמרו בסנהדרין דף ל"ט [ע"א] דלכך נבראת האשה בהיות האדם ישן, שלא יראה אותה בניוולה ותמאס עליו. משמע דראייה דמעיקרא פועל שגם אחר כך יהא נמאס בעיניו. אמנם אין לאדם בזה אלא מה שעיניו רואות, ואם הדבר יפה ומקובל בעיניו ובעיני כל הרואים, אי אפשר לומר עליו שהוא מאוס ונפשו של אדם יקוץ בו משום שהיה מאוס מעיקרא. והש"ס אמר רק דמילתא דעדיפא מיניה עבד השי"ת עם האדם במה שלא ראה מעולם בבזיונה ובניוולה.
איברא דעדיין יש לדון, דאם אמנם דצד הנראה לנו בכיור וציור אינו מאוס, מכל מקום הקורה בעצמה מתחת הציור הלוא היא מאוסה, והקורה כולה משמשת למצוה, ואפילו העלייה והגג נתקדש ומשמש למצוה, ואם כן איך ישתמש דבר שתוכו מאוס למצוה.
מכל מקום גם זה נראה דלית ביה חששא. דמיאוס אינו שווה בכל אנפין, ומאוס לשתיה או לאכילה צריך לדון על כל חלק מחלקיו אם הוא מאוס או לא, אבל לבנות אצלו מיקרי מאוס, רק אם מה שהוא נראה הוא מאוס, אבל חלק שבתוכו מאי איכפת לן בזה, ומי יקרא לו שם מאוס לבנות בו משום שתוכו הוא מאוס. ואם כן איכא למימר, דכיון דמה שנראה לנו הוא יפה ונחמד, לא מיקרי כלל מאוס אפילו אם מה שתחת הציור הוא מאוס, מכל מקום לבנות בו אינו מאוס, דלבנות בו קפדינן רק על חלק הנראה, ואם כן אפשר דכהאי גונא לא הוי מאוס, ואם כן באנו לדון בזה רק על מה שכבר היה מאוס, ומזה כבר דברנו.
ואסיים בברכה ושלום.
הק' משה שיק מברעזאווע
