היכל הנגינה

  • הוסף לסימניות
  • #1
חלק א':
הן נפגשו לראשונה בחדר החזרות.
אלה ישבה על יד הפסנתר ואביטל עמדה מאחוריה עוקבת אחרי האצבעות הארוכות שנעו בזריזות מופלאה על הקלידים.
"וואו, את מנגנת מדהים"
אלה עצרה מהנגינה והסתובבה אליה, מחייכת. "תודה, אני אלה"
"נעים מאד, אביטל"
"אה, נכון, אני זוכרת אותך. ראיתי את האודישן שלך, יש לך קול קסום שלא שמעתי מעולם" היא החמיאה.
אביטל הסמיקה. "נו ,אל תגזימי"
"אני מגזימה? שמעתי טוב מאד את המחמאות שקיבלת, אז אני מבינה שאני לא הראשונה שאומרת לך את זה. את נראית לי טיפוס שלא מסוגל לקבל מחמאות, אה?"
"אולי" אביטל משכה בכתפה והתיישבה מול הפסנתר. "יש לי חולשה לפסנתרים והנגינה שלך פשוט קסומה. רוצה לנגן ב4 ידיים?"
"בטח" אלה הניחה את הידיים על הפסנתר וצלילים ענוגים התפשטו בחלל. ההרמוניה שלהן הייתה כמעט טבעית והן ניגנו שיר אחרי שיר.
"את גם מנגנת מדהים" התפעלה אלה.
"תודה" חייכה אביטל. "זה היה כיף"
אלה הביטה בה, מהססת.
אביטל החזירה לה מבט תוהה "מה?"
"אפשר לשאול אותך משהו קצת אישי?"
אביטל הנהנה.
"יש מצב שאת לא יודעת לקבל מחמאות, רק כשזה מגיע לשירה?" שאלה- קבעה אלה.
אביטל נשכה את שפתיה והשפילה מבט.
"סליחה, אני מתנצלת" לחשה אלה, מתחרטת שדיברה. למה היא הייתה צריכה להיות ישירה כל כך?
"זה בסדר, מישהו אמר לך פעם שאת יודעת לקרוא אנשים במדויק?" התעניינה אביטל.
"אמרו"
"זה נושא רגיש אצלי השירה, אני... כמו שאת רואה אותי היום, אז אני... אני... לא תמיד הייתי נראית ככה" אביטל השתתקה ואלה הביטה בה מבולבלת, מחכה להמשך.
"אני מגיעה מבית חרדי" הסבירה אביטל.
"חרדי? מה זאת אומרת?" שאלה אלה.
"חרדי, ממש כמו שכתוב, שומרים תורה ומצוות, מקפידים על צניעות, דוסים לגמרי"
העיניים של אלה נפערו לגודל מקסימלי "התורה של הבורא, זאת שלמדנו עליה בשיעור היסטוריה? אבל למדנו שזה משהו שכבר לא שומרים היום, מה זה דוסים בכלל?"
אביטל פערה גם היא עיניים. "את לא יודעת מה זה דוסים?"
"לא ממש" נבוכה אלה.
"איך זה יכול להיות?"
"לא יודעת, אני עליתי מרוסיה לפני כמה שנים ומאז אנחנו גרים בקיבוץ בצפון, אני לא יוצאת ממנו הרבה, אז אני לא ממש מכירה איך זה עובד בישראל"
"וואו, יש לך עברית מעולה וממש אין לך מבטא" ציינה אביטל. "אני יכולה לשאול אותך גם משהו אישי?"
אלה הנהנה.
אביטל עדיין התלבטה "זאת שאלה קצת מביכה, במיוחד בשביל מישהי שאני מדברת איתה פעם ראשונה. אבל אני חייבת לקבל תשובה, אולי זה יסביר לי מה שקורה פה. את... אל תעלבי, טוב? את יהודייה?"
אלה צחקה. "לא מביך בכלל. לא, אני לא יהודייה. לכן אני לא יודעת מה זה דוסים? למדתי פעם בבית הספר ברוסיה שהיהודים הם הבנים של האלוקים, ושהוא נתן להם תורה ומצוות. אבל את עדיין יהודייה, אז למה את אומרת שהיום את כבר לא?"
אביטל נאנחה. "אני לא מאמינה שאני צריכה להסביר למישהו דברים כאלו. את באמת חיה בעולם אחר! את באמת לא יודעת איך זה עובד?" אביטל מצאה את עצמה מסבירה מה זה תורה, מהן המצוות, מהי צניעות. מהו ההבדל בין שומרי תורה ומצוות לאלו שאינם. אלה שתתה בצמא את דבריה.
"אבל למה?" היא הקשתה "איך יכול להיות שיש אנשים שלא עושים מה שכתוב בתורה? ובעצם, איך את... למה היום את לא?"
"זה סיפור ארוך," השיבה אביטל. "אבל כשאני חושבת על זה עכשיו, הוא התחיל בעיקר בגלל המוזיקה. בתורה יש איסור שאומר ש"קול באישה ערווה" כלומר, אסור לגבר לשמוע אישה שרה"
"למה?" הרעיון היה חדש לאלה, ומוזר מאד.
"זה מורכב, הרעיון הוא שזה מושך ושזה מביא לידי עברה וכולי, לא משנה, רציני מידי בשביל פגישה בחדר חזרות פעם ראשונה. תכלס, לי היה ממש קשה עם זה. הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. שאני לא עושה כלום עם היכולות הקוליות שלי, שאף אחד לא מעריך את זה. אני אוהבת לשיר, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם חוץ מלנגן בפסנתר. אבל לא היה לי מה לעשות עם זה בעולם החרדי. הייתי שרה כל היום ורוצה לשמוע מחמאות על השירה שלי. במקום זה אבא שלי היה גוער בי ואומר לי:"אביטל, קול באישה ערווה", משם זה רק התחיל, אחר כך היו לי חברות שסחפו, דברים שנחשפתי אליהם ואיכשהו זה התגלגל, עד שעזבתי לגמרי" אביטל השתתקה והביטה על דמותה המשתקפת מכנף הפסנתר.
"לכן קשה לך לשמוע מחמאות" הבינה אלה.
"כן, כי זה מדגיש לי כל הזמן כמה זה היה חסר לי פעם, זה גורם לי להרגיש שוב פעם את התשוקה הזאת להכרה, להערכה" הכאב דיבר מתוך גרונה של אביטל ואלה הניחה יד על כתפה. "העיקר עכשיו טוב לך" היא אמרה "את מקבלת המון מחמאות עד שבסוף תתרגלי לזה, אני רואה שממש מתלהבים ממך פה וצופים לך עתיד מזהיר"
אביטל ניסתה לחייך, אבל העווית שיצאה לה הייתה דומה יותר לבכי. חודשים היא לא דיברה על הנושא עם אף אחד. אפילו על ההצלחה באודישן היא דיברה רק עם החברות והשותפות לדירה, אלו שליוו אותה לאודישן ותמכו בה לאורך כל הדרך. למשפחה היא לא סיפרה כלום, ממילא אין סיכוי שמישהו מהם יראה את התוכנית הזאת אי פעם בטלוויזיה. וגם אין סיכוי שמישהו מהם יתמוך בה או יתרגש מזה שחלומה הגדול התגשם.
היא מעולם לא סיפרה לאף אחד כמה היא חולמת לשיר, וכמה היא כמהה להכרה הזאת. אפילו שיר, החברה הטובה התפלאה כששמעה שהיא נרשמה לאודישנים.
"את? לאודישנים של "קולות"? תמיד חשבתי שאת מתביישת לשיר בציבור"
זה היה נכון, היא הייתה שרה המון בדירה, עם החברות. אבל תמיד כשהציעו לה לשיר בציבור, היא סירבה. מין בושה כזאת שהייתה טבועה בה מהימים של פעם. מה גרם להחלטה הזאת פתאום? החברה שלחצה נורא? התחושה הנחיתית הזאת שזה לא יתפתח ממילא למשהו רציני, ושהיא בטוח לא תתקבל? התשוקה הזאת שפתאום התעוררה בה שוב? היא לא יודעת.
אבל פתאום היא מצאה את עצמה באודישן מול המלהק. בהתחלה היא הייתה לחוצה ממש, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שרה ממש מול גבר. נכון שכבר תקופה ארוכה שהיא לא מקיימת מצוות ולא שומרת על צניעות. אבל זה היה מין גבול כזה שאף פעם לא יצא לה לעבור. והוא היה טבוע אצלה כל כך חזק. היא התחילה לשיר והקול שלה רעד. למזלה, המלהק חשב שזו התרגשות קלאסית של אודישן ראשון ונתן לה כמה דקות להירגע. אחר כך היא עצמה עיניים, ודמיינה שהיא בבית, מול המראה.
ואז, היא שרה, רק שרה. כמו שתמיד חלמה.
המלהק מחא כפיים, ואפילו מחה דמעה קטנה.
אח"כ הגיע הרגע הזה שהיא דמיינה כבר שנים, ולא האמינה לעולם שתגיע אליו. היא קיבלה הזמנה לאודישן אמיתי כמו בחלומות, מול מנטורים וקהל.
פתאום זה נהיה רציני, וכבר לא הייתה אפשרות נסיגה. המוזיקה סנוורה אותה, כמו שסנוורה אותה אז, כשעשתה את הדרך החוצה, מהחממה החרדית לעולם שבחוץ.
האמת שמעולם לא העזה להודות בפה מלא שהמוזיקה הייתה הגורם העיקרי למהפך שלה. אבל אלה מצליחה לקלף ממנה פתאום שכבות שלא קולפו מעולם. בלי שהיא מכירה אותה כלל, היא הצליחה מיד לקרוא אותה.
היא לא מבינה איך יכול להיות שיש אנשים שלא מקיימים תורה ומצוות. היא חשבה שכל היהודים עושים זאת. אביטל יודעת שאלה לא הצליחה להבין עד הסוף כמה רע היה לה פעם.

ועכשיו, עכשיו טוב לה? הלוואי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
הסיפור הזה נכתב מתוך כאב עצום על תופעה שמתפשטת לאחרונה יותר ויותר.

המוזיקה שחודרת אלינו - חילונית, לועזית או כזאת שנחשבת "חרדית", אבל היא לא.

אנשים לא מספיק מודעים לבעייתיות שבעניין ולהשפעתה של המוזיקה על נפשנו, ונופלים לנסיון הזה בלי לדעת כמה הם מזיקים לנשמתם.

התופעה הזאת היום מצויה בעיקר אצל בנות ובני נוער, אך לא רק.

מכירים מישהו/ מישהי שמתמודדים עם הנסיון הזה? שתפו אותם...

כתיבה טובה.
אבל תרשי לי להיות מעצבנת?
הרעיון של כתיבת מסר בסיפור זה שהמסר הוא עקיף, מגיע מסביב, נוגע-לא-נוגע, מעלה שאלות ומשאיר מקום למחשבה.
בשביל מסר ישיר לא צריך סיפור, אפשר פשוט לומר אותו.
הקדמה כזו גונבת מהסיפור את היכולת להצליח במקום שהמסר הישיר נכשל, וחבל :(
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
"זה מורכב, הרעיון הוא שזה מושך ושזה מביא לידי עברה וכולי, לא משנה, רציני מידי בשביל פגישה בחדר חזרות פעם ראשונה. תכלס, לי היה ממש קשה עם זה. הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. שאני לא עושה כלום עם היכולות הקוליות שלי, שאף אחד לא מעריך את זה. אני אוהבת לשיר, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם חוץ מלנגן בפסנתר. אבל לא היה לי מה לעשות עם זה בעולם החרדי. הייתי שרה כל היום ורוצה לשמוע מחמאות על השירה שלי. במקום זה אבא שלי היה גוער בי ואומר לי:"אביטל, קול באישה ערווה", משם...
מסר מעולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כתיבה טובה.
אבל תרשי לי להיות מעצבנת?
הרעיון של כתיבת מסר בסיפור זה שהמסר הוא עקיף, מגיע מסביב, נוגע-לא-נוגע, מעלה שאלות ומשאיר מקום למחשבה.
בשביל מסר ישיר לא צריך סיפור, אפשר פשוט לומר אותו.
הקדמה כזו גונבת מהסיפור את היכולת להצליח במקום שהמסר הישיר נכשל, וחבל :(
האמת היא שממש התלבטתי לפני הוספת השורות האלו.
כיוון שאת הסיפור הזה כתבתי בעקבות כמה מקרים שנחשפתי אליהם לאחרונה, ככה שהוא יצא לי ממש מתוך כאב, יותר מאשר מתוך כתיבה ספרותית מקצועית. ורציתי שכמה שיותר אנשים שמודעים לתופעה הזאת יקראו את הסיפור בידיעה שהוא נוגע לתחום הזה.
השאלה היא אם באמת עדיף להוריד אותם?
יש לי עוד זמן לערוך ואני אשמח לשמוע את דעתך.
אולי כדאי להוריד את השורות האלו ולכתוב אותן בסוף הסיפור?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
סיפור יפה, אני מתלבט אם השפה הזו עדיין נמצאת היום במקומות חילוניים, למרות ששלחת את זה לרוסיה, ולקיבוץ חילוני.
וגם, זה לפתוח מידי הרבה בפגישה ראשונה, זה יכול להיות אי שם בהמשך בפגישה אל תוך הלילה אחרי חזרות מתישות...

למי נועד סיפור כזה?
למי ששם, או למי שכאן? סליחה על השאלה הישירה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
למי נועד סיפור כזה?
למי ששם, או למי שכאן? סליחה על השאלה הישירה.
הסיפור נועד לאלו שכאן, כיוון שאלו ששם פחות מתעניינים בפרוג, לעניות דעתי...;);)
ובנימה רצינית יותר, הסיפור נועד גם לאלו שכאן, דבר ראשון כיון שהמסר יכול לדבר לכולם, כל אחד במקומו, ובנוסף - בדור של היום, יש כאלו שלא נמצאים ברחוב, אבל הרחוב נמצא אצלם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
חלק ב':
"בואי נעשה את זה שוב מהתחלה" מבקשת גלית.
"אוקיי" אביטל חוזרת למרכז הבמה ומתחילה מחדש את השיר. אבל הפעם המנטורית עוצרת את הביצוע שלה ממש בתחילתו.
"תקשיבי, מבחינה קולית זה מצוין, אבל משהו חסר לי ברגש. את שרה את זה, ומשום מה זה מרגיש לי מנותק. אני רוצה שתנסי להיכנס לראש של המשוררת כשהיא כתבה את המילים, ולשחזר את המסר והרגש שהיא רצתה להעביר למאזין, את יודעת, מוזיקה זה הרבה מעבר למילים ומנגינה, מוצארט שהיה מלחין אגדי אמר פעם ש"המוזיקה אינה בתווים, אלא בשקט שביניהם. בחוויה שהיא מעבירה את הקהל בלי שהוא מודע לה אפילו". תנסי עם קצת יותר רגש, קצת יותר להתחבר למה שאת שרה, אוקיי? אביטל...? את בסדר?"
גלית מביטה בה, ואביטל מרגישה משהו שחונק אותה בגרון. היא משתעלת שוב ושוב, אבל הוא לא מרפה.
"אני בסדר" היא לוחשת, "אולי כדאי שנעשה הפסקה קצרה, הגרון שלי כבר ממש יבש"
"אוקיי, איך שתרצי" גלית זורמת עם שינויים בקלות והן פורשות להפסקה קצרה.
"שנמשיך?" שואלת המנטורית, אחרי שאביטל נראית מאוששת. אביטל מהנהנת.
אבל שוב גלית עוצרת אותה אחרי כמה שניות. "את בטוחה שאת בסדר? את נראית לא פה. כאילו משהו אחר תופס אותך מאז שאמרתי לך לנסות להכניס יותר רגש. את לא אמורה להיעלב מזה אביטל. ביקורת קטנה שרק תשפר אותך, ותהפוך אותך לזמרת אמיתית. זמרת אמיתית יודעת להעביר דרך השירה את הרגשות שלה, יודעת לגרום לקהל להזדהות איתה, ואני רוצה לעבוד איתך על זה שתהיי הכי טובה שיש, בשביל זה אנחנו פה, לא?"
"לא, זאת אומרת כן" אביטל מרגישה מבולבלת, "אני מתכוונת שלא זה מה שמפריע לי, אני תמיד שמחה לשמוע ממך ביקורת. אבל אולי כדאי שבאמת נגמור להיום ונמשיך שוב מחר?"
"אוקיי, באמת עבדנו הרבה היום" מסכימה גם גלית. "תעבדי על העניין של הרגש חזק. תבואי מחר מוכנה, אוקיי? אני רוצה שתבואי להופעה ותתני ביצוע לא פחות ממושלם. עם הרבה השקעה ורצון, את יכולה גם לקטוף את התואר "המנצחת של העונה". רק להשקיע הרבה, כן? ולבוא מחר מוכנה"
אביטל לא פנויה לשמוע את המחמאות הרבות שחולקת לה המנטורית. בזמן אחר אולי הייתה מתרגשת לשמוע את המשפטים האלו, אבל עכשיו היא לוקחת את התיק שלה, אומרת "תודה" חלושה ועוזבת את החדר.

מול האולפן ממוקם פארק ירוק ורחב ידיים, וספסל קטן מעץ מזמין אותה לשבת עליו. היא מנסה להסדיר את הנשימה, ולהירגע.
"זמרת אמיתית יודעת להעביר דרך השירה את הרגשות שלה, לגרום לקהל להזדהות איתה" צווחת מולה להקת עורבים חולפת.
"המוזיקה..." רועם בה קולה של גלית,"החוויה שהיא מעבירה את הקהל בלי שהוא מודע לה אפילו".
הקול של גלית מתערבב לה עם קולו של אבא: "זמר טוב יודע להעביר לך גם את מה שהוא מרגיש וחושב, אביטל, הוא יודע להעביר לך חלק מהאישיות שלו, הוא מצליח להעביר אותך חוויה כלשהי בלי שתשימי לב לכך"
הקול שלו מוחשי כל כך, שהיא מסתובבת לרגע לראות אם הוא לא עומד מאחורי הספסל. אבל לא, רק חתולה לבנה רובצת למרגלותיה ונועצת בה עיניים חומות וגדולות.
אבא היה טוען כך תמיד. והיא? היא הייתה מבטלת את דבריו.
"אני בסה"כ שומעת שיר שהוא שר, לא מקשיבה להרצאה שלו, לא מאזינה לדעות שהוא מאמין בהן. למה שאני יושפע ממנו?" היא הייתה מקשה, וממשיכה להאזין לכל שיר חדש שיצא.
אז, היא לא הסכימה עם הדברים של אבא, ופתאום היום גלית המנטורית אומרת לה את אותן משפטים בדיוק. אבל אבא רחוק כל כך מהעולם שלה עכשיו. רחוק מכדי לשמוע שהיום, כשהיא עצמה בתוך הדבר הזה, היא כבר מבינה למה הוא התכוון, ועמוק בלב היא אפילו קצת מסכימה איתו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
סיפור יפה.
כדאי שתרווחי יותר בין הקטעים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
חלק ג':
אומרים שכשנהנים, הזמן עובר מהר. אביטל מרגישה זאת לראשונה כשהיא קולטת פתאום שרבע הגמר מאחוריה.

"את גדולה אביטל, נתת ביצוע וואו!" מחמיאה לה גלית בהתרגשות בסיום ההופעה, "איך בכינו כולנו"
כשגלית מרוצה, היא מחבקת חזק וגם דואגת שכל הצוות ידע כמה היא מרוצה.

"את שומעת, ליאת?" היא מספרת לטכנאית הסאונד. "זה היה ביצוע מטורף!! כולם נעמדו על הרגליים. כל המנטורים בכו, היית מאמינה שברק בכה מהביצוע שלה? ברק!! המנטור הכי קשוח!! הוא אפילו אמר שמבחינתו אפילו שזה רק רבע גמר, היא הזוכה שלו לעונה הזאת! זה היה ביצוע של גמר!!"

אחר כך שותפים להתרגשות שלה גם אנשי ההגברה, טכנאי השידור וגם אלה, החברה הטובה שבאה לפרגן.
"כמה בכיתי בגללך" היא נוזפת באביטל בחיוך," איך ריגשת אותי!! זה היה נראה שאת מאד מחוברת לשיר הזה. היית כולך בתוכו וכמה רגש יצא ממך החוצה, וואו!!"
"תודה" לוחשת אביטל.
"את באמת עוד מרוגשת כולך מההופעה" מפרשת אלה את התגובה השקטה, ורצה לחפש לה כוס מים.

אביטל לא ערה למתרחש סביבה. כולם משוחחים בהתרגשות על הביצוע ההיסטרי שלה, אבל היא בכלל לא כאן.

זה נכון, היא מאד מחוברת לשיר הזה. מאד מאד.

לקראת רבע הגמר ביקשה ממנה גלית שהיא תבחר בעצמה את השיר לפי הקריטריון שההפקה נתנה. "שיר שגדלת עליו" היא הסבירה. "אני יודעת שגדלת במשפחה חרדית ובטח גדלת על שירים שונים, אבל זה מה שההפקה ביקשה וזה דווקא יכול להיות ייחודי שתשירי שיר "דוס". מה את אומרת?"
בהתחלה אביטל נרתעה. היא תעמוד ותשיר מול כולם שיר חרדי אותנטי מבית אבא ואמא? אבל אחרי שגלית הפצירה, היא ניסתה לחשוב, איזה שיר יכול לזכות בתואר "השיר שגדלת עליו"? פחות מעשר שניות חלפו עד שידעה מה השיר.

וכך זכתה הבמה של "קולות", לראשונה בהיסטורית עשרת העונות שלה, לביצוע לשיר "שיר למעלות".

זה היה השיר שהם שרו כל המשפחה בכל שבת בסעודה שלישית. זה היה רגע מדהים בשביל אביטל. רגע שבו היא שרה, ואבא לא אמר לה: "קול באישה ערווה" . להיפך, אבא היה מסתכל עליה בעיניים נוצצות ואומר לה: "כמה רגש יש לך בקול, אביטל, תמיד תשתמשי ברגש הזה לעבודת הבורא".

בהתחלה היא לא הייתה שלמה כלל עם הבחירה.
"אני מפחדת שהשיר הזה יכשיל אותי" היא שטחה בפני גלית את התלבטותה, "הקהל לא מכיר את השיר וזה לא סגנון השירים שהוא רגיל אליו. אני חוששת שהוא לא יעביר אותי הלאה לשלב הבא ושאני אודח בגללו".
גלית הבינה את ההיגיון שבטיעון, אך ביקשה מאביטל בכל אופן לנסות. "אם תרגישי ממש לא בטוחה עם זה, נחליף שיר. בטוח יש לך שיר יותר מוכר. יש שירים חרדים שמוכרים גם בציבור שלנו. "קטונתי" למשל, או משהו בסגנון"
אביטל הסכימה לנסות.

כשהיא סיימה לשיר בפעם הראשונה את השיר, גלית שתקה ורק מחתה כמה דמעות.

אביטל הביטה בה מופתעת.

"אני לא מרשה לך לשיר שיר אחר" אמרה לה גלית, אחרי שנרגעה טיפה. "לא צריך להכיר את השיר הזה כדי להתחבר לביצוע שלך. הרגש נשפך ממך בכמויות כשאת שרה אותו. את כנראה ממש ממש אוהבת אותו"
אביטל הנהנה.
"זוכרת שדיברנו על הרגש שהזמר מכניס, כמה שזה מחבר אליו את המאזין? אז לזה התכוונתי! זה השיר שאת הולכת לשיר, ואין לי מה לעבוד איתך עליו. איך ששרת אותו עכשיו, ככה תשירי אותו בהופעה. אני מפחדת שכל הערה שלי רק תהרוס. תעשי את זה ככה בדיוק, אני לא נוגעת!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
עוקבת :)
הכיוון שלך יפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
חלק ד':

ביום המופע, אביטל הגיעה עם פרפרים בבטן.

היא באמת הולכת לשיר את "שיר למעלות" בתוכנית? באמת יש לה את האומץ לעשות את זה? איך הקהל יגיב? ומה יאמר ברק, המנטור האנטי- דתי המובהק? בכל הופעה הוא מתפעל ממנה וצופה שמקומה בגמר מובטח. אבל הפעם הוא מסוגל לתת לה ביקורת שלילית, רק בגלל אופיו הדתי של השיר.

הידיים שלה רעדו כשהיא נטלה את המיקרופון והתחילה לשיר. אבל תוך שניות ספורות היא התנתקה מהכל. שכחה שהיא על במה, שכחה שיש מולה קהל, שהיא עומדת למבחן ושהביצוע שלה כל כך לא קשור לסיטואציה. היא הרגישה פתאום שהיא יושבת בשולחן שבת ושרה. ולמרות שגם בתוך כל האופוריה הזאת היה ברור לה שאבא לא בא לראות אותה, היא יכלה לדמיין אותו יושב מולה ועינו נוצצות.

בסוף הביצוע היא נשמה עמוקות, מגלה מולה קהל מריע ורביעיית מנטורים עומדים נפעמים, מוחים דמעות התרגשות.
"זה היה ביצוע אגדי" התפעלה מיטל.

"כמה רגש יש לך" הוסיף גם מאור.

אבל מה שברק אמר, זעזע אותה לגמרי. "זה היה מופלא, הרגשתי לכמה רגעים כאילו בעולם אחר, טוב יותר. לא ממש הצלחתי להבין עד הסוף את המשמעות של מה ששרת, ולא כל כך הבנתי את כל המילים של השיר, אבל בלי להבין, הרגשתי פתאום משהו טוב מתפשט באולם,משהו טהור, הרגשה כזאת שמעוררת אותי לעשות משהו טוב, לשאוף למקום טוב יותר".

ברק, האנטי דתי. הרגיש משהו טוב. כשהיא שרה. .

"היכלות הנגינה קרובים להיכלות התשובה" יגיד לה אבא.

"השירה משפיעה על הנפש ויכולה לקרב את הבנ"א לריבוינו של עוילם!!" הוא יוסיף.

והיא- שכל כך לא קיבלה את דבריו, היא ההוכחה הגדולה.

מה עשה ביצוע אחד שלה, עם מילותיו הקדושות של דוד המלך.

בסוף הערב הקהל והמנטורים העבירו אותה פה אחד, ללא עוררין, לחצי הגמר. ברק אפילו ביקש ממנה אם היא יכולה לבצע בחצי הגמר שיר מהסגנון של השיר של היום, והיא? היא לא יודעת איפה להניח את עצמה, ואת הראש שלה שמחשב להתפקע.

היא רוצה רק דבר אחד עכשיו, לברוח מן המחשבות שעוטפות אותה מכל עבר.

דמעה קטנה זולגת לה על הלחי.

מה זה אביטל, את בוכה???
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
חלק ה':

"מה את חושבת על זה?" שואלת אביטל את אלה כשהן נפגשות למחרת בחדר החזרות.

"אני חושבת שאני מבינה למה הוא התכוון" אומרת אלה בעודה מניחה את התיק שלה באולפן של מיטל, המנטורית שלה. "קראתי פעם שאריסטו טען שהמוסיקה משפיעה עלינו כמו שהיא, כי היא מפיקה תגובה רגשית חזקה אצל המאזין, והתגובה הזאת משפיעה על נפשנו באופן ברור וחד יותר מכל טיעון הגיוני ככל שיהיה, ותוך זמן קצר הרבה יותר. זה לא רק העניין של הרגשות שהזמר או הזמרת מעבירים לך. לא קורה לך שמוזיקה מניעה אותך לפעול?"

"ברור שקורה" משיבה אביטל, "המוזיקה תמיד ממריצה אותי לעבוד, או לבצע דברים שאני פחות אוהבת".

"לא רק זה" מדייקת אלה. "אני מתכוונת גם לפן הרגשי יותר. זאת אומרת, קורה שאני שומעת שיר מחאה כלשהו וזה גורם לי לרצות לפעול, לשנות את העולם. וזו רק דוגמה אחת. מוזיקה שמדברת על חברות, יכולה לגרום לך לרצות עכשיו אנשים לידך, ופזמון שמדבר על שמחה ימתח לך חיוך רחב על הפנים, את לא מכירה את זה?"
אביטל מנסה להתרכז במילים של אלה, אך שוב פעם קולו של אבא, מוחשי כל כך פורץ לתודעתה.

"תמנעי מזה, אביטל, זה מסוגל לגרום לך בקלות להרהורי עבירה. שיר יכול להשפיע על המעשים שלך, גם בלי שתרצי. שיר אחד תמים מסוגל להחדיר בך שאיפות מקולקלות, רצונות ותאוות שאין מקומן בראשה של בת ישראל צדיקה".

מה קרה שכולם פתאום חברו נגדה? מה קרה שכולם מסכימים עם דבריו של אבא? אלו שהיא תמיד ביטלה בזלזול, בטענה שאבא הוא מהאנשים של פעם, אלו שלא מספיק מבינים את הראש של הדור הצעיר.

"את איתי, אביטל? את לא עונה לי כבר כמה פעמים" אלה מביטה בה בפליאה.

אה... כן" אביטל מתנערת, "אני פשוט חושבת על מה שאת אומרת".

"את יודעת מה הכי מוזר?" משתפת אותה אלה. "לסבתא שלי יש איזו קלטת ישנה, של שירים שאני לא מכירה ואני גם לא מבינה על מה הם מדברים. אבל מאז שסבא שלי נפטר, תמיד שהיינו באים לבקר אותה, זה היה דלוק ברקע. את תצחקי ותגידי שזה מיסטי, אבל זה באמת מרגיש לי ככה. תמיד שהייתי יוצאת ממנה, פתאום היה לי חשק לעשות משהו טוב, לעזור למישהו, לתת כבוד למישהו, משהו כזה. תמיד חשבתי שזה סבתא, עכשיו אני חושבת שזו לא היא, זו הקלטת שלה. ככה נראה לי... "

מיטל נכנסת לחדר החזרות ואלה קמה לעברה בחיוך.
"שיהיה לך בהצלחה היום" היא מאחלת לאביטל והן נכנסות לאולפן.
אביטל נותרת בחוץ מהורהרת, אבא צדק, אבל למה היא הייתה צריכה לעבור את כל המסלול הארוך הזה בשביל להאמין לו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
יופי של פרק. אהבתי את התובנות וההתחבטות שלה עם עצמה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
מתנצלת ממש על ההפסקה הארוכה!!
מתנצלת בפני אלו ששלחו באישי ולא הספקתי לענות להם תשובה.
היו לי שבועיים עמוסים ומטורפים שלא היה לי רגע לשבת על זה... בעזרת ד', אני אשתדל לעלות בימים הקרובים ברצף.
ולמי ששאל, זה לא סיפור בהמשכים באורך של ספר, ממש לא. זה סיפור של 12 פרקים בערך.
שבוע טוב!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
חלק ה':

"את יודעת מה הכי מוזר?" משתפת אותה אלה. "לסבתא שלי יש איזו קלטת ישנה, של שירים שאני לא מכירה ואני גם לא מבינה על מה הם מדברים. אבל מאז שסבא שלי נפטר, תמיד שהיינו באים לבקר אותה, זה היה דלוק ברקע. את תצחקי ותגידי שזה מיסטי, אבל זה באמת מרגיש לי ככה. תמיד שהייתי יוצאת ממנה, פתאום היה לי חשק לעשות משהו טוב, לעזור למישהו, לתת כבוד למישהו, משהו כזה. תמיד חשבתי שזה סבתא, עכשיו אני חושבת שזו לא היא, זו הקלטת שלה. ככה נראה לי... "

לא שקוף מידי? או שבסוף לא תהיי קיטשית...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
חלק ו':

"אנחנו בגמר, אביטל, בגמר" אלה נרגשת, סובבת סביב אביטל במעגלים.
"את מאמינה, אביטל? שתינו בגמר. את ואני ב-ג-מ-ר!!"
אביטל מהנהנת, מרוגשת גם היא.
"לא חשבתי שאני אגיע לגמר, באמת. כל תוכנית מחדש דמיינתי את הרגע הזה שבו יגידו שאני מודחת. 100 פעמים כבר ראיתי בעיני רוחי את עידו המנחה אומר: "צר לי אביטל, אבל אנחנו נאלצים להיפרד ממך הערב", כבר שיננתי בעל פה את משפטי הפרידה שאני אגיד. ובסוף אני עדיין פה. את קולטת שאנחנו הולכות היום לראשונה להתחרות זו מול זו? אחת מאיתנו יכולה להיות הזוכה של העונה, אמאלה!!" אביטל מתופפת על הברכיים, מנסה להירגע.

"אביטל?" קולו של הבימאי חודר לשיחתן, "את צריכה להתארגן לעליה לבמה".

אביטל מהנהנת, נפרדת מאלה בחיבוק. "בהצלחה" היא מאחלת לה בחום.
היא צועדת אחרי הבימאי אל הכניסה לבמה, מוצאת את עצמה לוחשת פרקי תהילים, כאלו שכבר חודשים היא לא אמרה.
"ריבונו של עולם" היא אומרת "אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת שעזבתי אותך, שהכעסתי אותך. אבל עמוק בפנים אני מאמינה בך ויודעת שאני עדיין בת שלך ושאתה עדיין אוהב אותי ודואג לי. תעזור לי להצליח, תעזור לי לזכות, אני כל כך רוצה את זה, כמו שלא רציתי דבר מעולם. תעזור לי ולו בזכות הקידוש ד' שעשיתי עם הביצוע שלי ברבע הגמר".

"היא מלאת רגש, מלאת כישרון ומלאת כריזמה, קבלו את המתמודדת הראשונה שלנו בדו קרב: אביטל זוהר".
נשימה עמוקה, אביטל, הכל בסדר. תנשמי, תירגעי היא מזכירה לעצמה, מנסה להסדיר את נשימתה לאורך הדרך למרכז הבמה.

"הי אביטל, מה נשמע?" שואל עידו.
"בסדר, מתרגשת" הקול שלה קצת רועד.
"יופי, טבעי להתרגש, נורמלי לגמרי. תני לי לרגש אותך עוד קצת . יש פה מישהו שרוצה לאחל לך בהצלחה. תסתובבי יחד איתי למסך שמאחורינו ובואי נראה".
אביטל מסתובבת, מנסה להעביר במוחה את האנשים שיכולים לשלוח לה איחולי הצלחה.
שיר? לילך? אולי אלה?
היא כמעט נופלת מעוצמת התדהמה כשהיא מגלה את הפרצופים שמביטים אליה מהמסך.

אבא ואמא??
איך הם יודעים שהיא פה בכלל? איך הם שיתפו פעולה?

"אביטל שלנו" היא שומעת את הקול החם של אמא וגעגועים עזים מתעוררים בה. "אנחנו אוהבים אותך ומתפללים שתצליחי. ובעיקר שתמיד תהיי שמחה, ותדעי להתמודד עם כל כשלון וכל הצלחה"
"בעזרת ד'" מוסיף אבא בחיוך ,אמא מפריחה נשיקה לאוויר והמסך נכבה. הקהל מוחא כפיים.

אביטל מרגישה שהרצפה רועדת מתחת לרגליה. אחר כך גם האורות מטשטשים לה מול העיניים, והקהל שמולה הופך לעיסת צבעים ססגונית.
"את רוצה לשתות, אביטל?" מציע עידו, היא משיבה בחיוב. מאי שם צצה כוס מים, היא שותה ומנסה להירגע.
"את בסדר?" שואל עידו בדאגה. היא מהנהנת.
"אביטל שלנו ממש מתרגשת" מסביר עידו לקהל. אבל אביטל יודעת שאף אחד לא מבין כמה מרגש המחזה הזה. כמה הקרבה עומדת מאחורי המשפט הקטן שאמא אמרה, החיוך שאבא הוסיף, ההשתתפות שלהם בדבר שכל כך נוגד את השקפת עולמם, רק בגלל הידיעה שזה הדבר שהכי חשוב בעולם לבת שלהם. האהבה הזאת, והדאגה האינסופית למרות כל מה שהיא ציערה, ואכזבה. למרות כל מה שהיא כן, וכל מה שהיא לא.

אביטל מרגישה שלמרות שמפלס ההתרגשות עלה, קל לה יותר לשיר. היא לא לבד, מישהו חושב עליה, דואג לה, מתפלל להצלחתה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

המעטפה בדואר קרצה לה החוצה, והיא פתחה אותה בסקרנות מה.
וואו. איזה יופי. סוף-סוף שירי מתחתנת.
עיניה רצו בין השורות במהירות שיא, תרות אחר הנקודה החשובה ביותר עבורה. האולם.

אאוצ'.

היא נזכרת בחתונה של איילת לפני שנה, ומתכווצת.

---

מוזיקת רקע שקטה ונעימה, החתן והכלה נכנסו בזה הרגע לחדר ייחוד. מנה ראשונה מוצעת אחר כבוד למוזמנים היקרים, בתפריט מנות עשירות ביותר. דג? סטייק? ההתלבטות קשה.

"איזה אוכל טוב. וואו". תהילה לעסה סטייק עשוי היטב, הרוטב שלו מבריק על שפתיה. "זה אולם!"

מיכל הנהנה במרץ, מתענגת אף היא על מנת גורמה. "כן, ממש. לא כמו האולם שאילה התחתנה בו. פשוט בושה להביא לשם אנשים. אוכל שלא הייתי מגישה לחתולים של השכנה המבוגרת שלי. שבוע כאבה לי הבטן". היא עיוותה את פניה בגועל, ולאביטל היושבת לצידה התחשק שיגביהו את המוזיקה השקטה ברקע. רק לא לשמוע את המשפטים הנוראיים האלה.

"אהה". הפה של שירי עמוס גם הוא. "לגמרי. אגב, כמה שמתן לה? אני שמתי שלוש מאות וחמישים. המנה כאן היא מינימום מאתיים וחמישים שקל. אז שיהיה קצת עודף לחתן ולכלה".

"אני שמתי לה שלוש מאות". ענתה מיכל. תהילה הצביעה על עצמה תוך כדי, לאות שאף היא נדבה את אותו הסכום. "המינימום זה לכסות את המנה. אי אפשר לבוא לחתונה, לאכול ולא לשלם. אנשים שילמו הרבה כסף, השקיעו באולם יקר בשביל האורחים. לפחות תכסה את מה שאתה אוכל".

ואביטל?!

אביטל ישבה בצד וסירבה למנה מהמלצרית בנימוס. לחברות היא הפטירה ש'כואבת לה הבטן ואין סיכוי שהיא מכניסה אפילו סיכה'. אם הן היו מתקרבות אליה קצת יותר היו שומעות את הקרקורים ברעש צורם.

ולכלה? לכלה היא כתבה מכתב ארוך ויפה על חברוּת ארוכת שנים ועל ההתחלות שתמיד קשות אבל יפות, רקדה איתה במעגלים וגרמה לעיניה להבריק מאושר. היא תוהה לעצמה מה שימח את איילת יותר. היא, או הכסף של החברות שלצידה שכיסה את המנות.

היא לא יודעת.

היא רק יודעת שאם הייתה מביאה מאתיים וחמישים שקל למנה, זה היה גוזל מהמנות היומיומיות שלה ושל בעלה. בעלה ברוך השם אברך. המשכורת שלה מדוייקת כל כך, שלפעמים הם מגרדים בקושי את החודש.

בדרך חזור הסתכלה אביטל על הרחוב החשוך דרך שמשת האוטובוס, משקף בדיוק את מצב רוחה הקודר. והגשם שהחל לטפטף בדיוק באותו רגע, כמו הזדהה עם הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. ההחלטה שלה לאחר השיחה הצולבת בשולחן החתונה של איילת הייתה חד משמעית. לא לכל חתונה היא הולכת.

---

"ראיתי את ההזמנה". יוסף נעץ מזלג בתפוח אדמה רותח, נושף עליו. "את הולכת, כן?"

אביטל אכלה בדממה, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת. "לא".

יוסף הרגיש בשקט המוגזם מצידה של אשתו ועצר ממלאכתו, מניח את המזלג. הוא הסתכל עליה בתהייה, עיניו מצטמצמות. "למה? אני זוכר שהיית מדברת עליה מדי פעם. הייתן באותה כיתה, לא?"

"נכון". יש דברים אחרים שחשובים לי יותר, יוסף.

"אז למה?" מה יש לה?

היא התיקה את מבטה המרוכז בנקודה הנעלמת והביטה בו באדישות מעושה. "ראית באיזה אולם החתונה?" סתם, אגב. לא הכי חשוב בעולם.

יוסף הסתכל על המקרר, ההזמנה תולה בו בססגוניות מזויפת. שם האולם נכתב למטה, מרצד באותיות גאוותניות. "אהה. הספקתי לשכוח. אבל אני לא מבין אותך". הוא הסב אליה מבטו חזרה. "למה את חושבת שאת צריכה לממן לה את המנה? היא החליטה להתחתן שם. זה אומר שאת צריכה לשים מעטפה של שלוש מאות שקל?"

"יוסף, ככה זה". עוד פעם אותו ויכוח חסר תועלת שלא מוביל לשום מקום. החֶברה שלה שונה משלו. מה היא אשמה?!

"מי החליט?" הוא מרגיש שהזעם מתחיל לפעפע בו. "אנשי השופוני? שלא יזמינו אנשים פשוטים כמונו לאירועים שלהם, וככה גם לא יצפו למשהו שלא ביכולתינו. חכם יותר, לא?" כמה שזה מכעיס אותו. אצלו בחבר'ה, אף אחד לא ציפה ממנו למעטפה שמנה. הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא לרקוד במעגלים מסחררים ולפזר חיוכים לשמחתו של החתן.

אביטל מסכימה. בהחלט. אבל מה אפשר לעשות שהמציאות העגומה היא ששירי תפגע אם היא לא תגיע? כך או כך - המצב לא מלבב.

"שירי תיפגע אם אני לא אבוא". היא אומרת את מחשבותיה בקול. "זה מה שיושב עליי. אותי היא ממש שמחה בחתונה".

"אם אחד הקריטריונים של לשמח כלה תלוי בכמה שמים לה במעטפה". הוא עוצר לרגע, נושם עמוק. "אז חבל שיש כאלה חברות באמת".

חבל באמת.
סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
פרק 1

"מה ברא ה' ביום הראשון?"
הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
"את האור ואת החושך"
כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
אני לא. התוף שלי ביד.
אבל היד השניה בראש. מגרדת.

היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
אבל מגרד לי!
מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

"בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
"את יכולה להביא את זה לאמא?"
"זה" זה פתק.
פתק לבן וגדול.
אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
אני אביא את הפתק לאמא.
לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
לי לא.
אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
היא רק תתקשר לדודה ברכה.
דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
היא גם תסרק אותי.
אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה