הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
חלק א':
הן נפגשו לראשונה בחדר החזרות.
אלה ישבה על יד הפסנתר ואביטל עמדה מאחוריה עוקבת אחרי האצבעות הארוכות שנעו בזריזות מופלאה על הקלידים.
"וואו, את מנגנת מדהים"
אלה עצרה מהנגינה והסתובבה אליה, מחייכת. "תודה, אני אלה"
"נעים מאד, אביטל"
"אה, נכון, אני זוכרת אותך. ראיתי את האודישן שלך, יש לך קול קסום שלא שמעתי מעולם" היא החמיאה.
אביטל הסמיקה. "נו ,אל תגזימי"
"אני מגזימה? שמעתי טוב מאד את המחמאות שקיבלת, אז אני מבינה שאני לא הראשונה שאומרת לך את זה. את נראית לי טיפוס שלא מסוגל לקבל מחמאות, אה?"
"אולי" אביטל משכה בכתפה והתיישבה מול הפסנתר. "יש לי חולשה לפסנתרים והנגינה שלך פשוט קסומה. רוצה לנגן ב4 ידיים?"
"בטח" אלה הניחה את הידיים על הפסנתר וצלילים ענוגים התפשטו בחלל. ההרמוניה שלהן הייתה כמעט טבעית והן ניגנו שיר אחרי שיר.
"את גם מנגנת מדהים" התפעלה אלה.
"תודה" חייכה אביטל. "זה היה כיף"
אלה הביטה בה, מהססת.
אביטל החזירה לה מבט תוהה "מה?"
"אפשר לשאול אותך משהו קצת אישי?"
אביטל הנהנה.
"יש מצב שאת לא יודעת לקבל מחמאות, רק כשזה מגיע לשירה?" שאלה- קבעה אלה.
אביטל נשכה את שפתיה והשפילה מבט.
"סליחה, אני מתנצלת" לחשה אלה, מתחרטת שדיברה. למה היא הייתה צריכה להיות ישירה כל כך?
"זה בסדר, מישהו אמר לך פעם שאת יודעת לקרוא אנשים במדויק?" התעניינה אביטל.
"אמרו"
"זה נושא רגיש אצלי השירה, אני... כמו שאת רואה אותי היום, אז אני... אני... לא תמיד הייתי נראית ככה" אביטל השתתקה ואלה הביטה בה מבולבלת, מחכה להמשך.
"אני מגיעה מבית חרדי" הסבירה אביטל.
"חרדי? מה זאת אומרת?" שאלה אלה.
"חרדי, ממש כמו שכתוב, שומרים תורה ומצוות, מקפידים על צניעות, דוסים לגמרי"
העיניים של אלה נפערו לגודל מקסימלי "התורה של הבורא, זאת שלמדנו עליה בשיעור היסטוריה? אבל למדנו שזה משהו שכבר לא שומרים היום, מה זה דוסים בכלל?"
אביטל פערה גם היא עיניים. "את לא יודעת מה זה דוסים?"
"לא ממש" נבוכה אלה.
"איך זה יכול להיות?"
"לא יודעת, אני עליתי מרוסיה לפני כמה שנים ומאז אנחנו גרים בקיבוץ בצפון, אני לא יוצאת ממנו הרבה, אז אני לא ממש מכירה איך זה עובד בישראל"
"וואו, יש לך עברית מעולה וממש אין לך מבטא" ציינה אביטל. "אני יכולה לשאול אותך גם משהו אישי?"
אלה הנהנה.
אביטל עדיין התלבטה "זאת שאלה קצת מביכה, במיוחד בשביל מישהי שאני מדברת איתה פעם ראשונה. אבל אני חייבת לקבל תשובה, אולי זה יסביר לי מה שקורה פה. את... אל תעלבי, טוב? את יהודייה?"
אלה צחקה. "לא מביך בכלל. לא, אני לא יהודייה. לכן אני לא יודעת מה זה דוסים? למדתי פעם בבית הספר ברוסיה שהיהודים הם הבנים של האלוקים, ושהוא נתן להם תורה ומצוות. אבל את עדיין יהודייה, אז למה את אומרת שהיום את כבר לא?"
אביטל נאנחה. "אני לא מאמינה שאני צריכה להסביר למישהו דברים כאלו. את באמת חיה בעולם אחר! את באמת לא יודעת איך זה עובד?" אביטל מצאה את עצמה מסבירה מה זה תורה, מהן המצוות, מהי צניעות. מהו ההבדל בין שומרי תורה ומצוות לאלו שאינם. אלה שתתה בצמא את דבריה.
"אבל למה?" היא הקשתה "איך יכול להיות שיש אנשים שלא עושים מה שכתוב בתורה? ובעצם, איך את... למה היום את לא?"
"זה סיפור ארוך," השיבה אביטל. "אבל כשאני חושבת על זה עכשיו, הוא התחיל בעיקר בגלל המוזיקה. בתורה יש איסור שאומר ש"קול באישה ערווה" כלומר, אסור לגבר לשמוע אישה שרה"
"למה?" הרעיון היה חדש לאלה, ומוזר מאד.
"זה מורכב, הרעיון הוא שזה מושך ושזה מביא לידי עברה וכולי, לא משנה, רציני מידי בשביל פגישה בחדר חזרות פעם ראשונה. תכלס, לי היה ממש קשה עם זה. הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. שאני לא עושה כלום עם היכולות הקוליות שלי, שאף אחד לא מעריך את זה. אני אוהבת לשיר, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם חוץ מלנגן בפסנתר. אבל לא היה לי מה לעשות עם זה בעולם החרדי. הייתי שרה כל היום ורוצה לשמוע מחמאות על השירה שלי. במקום זה אבא שלי היה גוער בי ואומר לי:"אביטל, קול באישה ערווה", משם זה רק התחיל, אחר כך היו לי חברות שסחפו, דברים שנחשפתי אליהם ואיכשהו זה התגלגל, עד שעזבתי לגמרי" אביטל השתתקה והביטה על דמותה המשתקפת מכנף הפסנתר.
"לכן קשה לך לשמוע מחמאות" הבינה אלה.
"כן, כי זה מדגיש לי כל הזמן כמה זה היה חסר לי פעם, זה גורם לי להרגיש שוב פעם את התשוקה הזאת להכרה, להערכה" הכאב דיבר מתוך גרונה של אביטל ואלה הניחה יד על כתפה. "העיקר עכשיו טוב לך" היא אמרה "את מקבלת המון מחמאות עד שבסוף תתרגלי לזה, אני רואה שממש מתלהבים ממך פה וצופים לך עתיד מזהיר"
אביטל ניסתה לחייך, אבל העווית שיצאה לה הייתה דומה יותר לבכי. חודשים היא לא דיברה על הנושא עם אף אחד. אפילו על ההצלחה באודישן היא דיברה רק עם החברות והשותפות לדירה, אלו שליוו אותה לאודישן ותמכו בה לאורך כל הדרך. למשפחה היא לא סיפרה כלום, ממילא אין סיכוי שמישהו מהם יראה את התוכנית הזאת אי פעם בטלוויזיה. וגם אין סיכוי שמישהו מהם יתמוך בה או יתרגש מזה שחלומה הגדול התגשם.
היא מעולם לא סיפרה לאף אחד כמה היא חולמת לשיר, וכמה היא כמהה להכרה הזאת. אפילו שיר, החברה הטובה התפלאה כששמעה שהיא נרשמה לאודישנים.
"את? לאודישנים של "קולות"? תמיד חשבתי שאת מתביישת לשיר בציבור"
זה היה נכון, היא הייתה שרה המון בדירה, עם החברות. אבל תמיד כשהציעו לה לשיר בציבור, היא סירבה. מין בושה כזאת שהייתה טבועה בה מהימים של פעם. מה גרם להחלטה הזאת פתאום? החברה שלחצה נורא? התחושה הנחיתית הזאת שזה לא יתפתח ממילא למשהו רציני, ושהיא בטוח לא תתקבל? התשוקה הזאת שפתאום התעוררה בה שוב? היא לא יודעת.
אבל פתאום היא מצאה את עצמה באודישן מול המלהק. בהתחלה היא הייתה לחוצה ממש, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שרה ממש מול גבר. נכון שכבר תקופה ארוכה שהיא לא מקיימת מצוות ולא שומרת על צניעות. אבל זה היה מין גבול כזה שאף פעם לא יצא לה לעבור. והוא היה טבוע אצלה כל כך חזק. היא התחילה לשיר והקול שלה רעד. למזלה, המלהק חשב שזו התרגשות קלאסית של אודישן ראשון ונתן לה כמה דקות להירגע. אחר כך היא עצמה עיניים, ודמיינה שהיא בבית, מול המראה.
ואז, היא שרה, רק שרה. כמו שתמיד חלמה.
המלהק מחא כפיים, ואפילו מחה דמעה קטנה.
אח"כ הגיע הרגע הזה שהיא דמיינה כבר שנים, ולא האמינה לעולם שתגיע אליו. היא קיבלה הזמנה לאודישן אמיתי כמו בחלומות, מול מנטורים וקהל.
פתאום זה נהיה רציני, וכבר לא הייתה אפשרות נסיגה. המוזיקה סנוורה אותה, כמו שסנוורה אותה אז, כשעשתה את הדרך החוצה, מהחממה החרדית לעולם שבחוץ.
האמת שמעולם לא העזה להודות בפה מלא שהמוזיקה הייתה הגורם העיקרי למהפך שלה. אבל אלה מצליחה לקלף ממנה פתאום שכבות שלא קולפו מעולם. בלי שהיא מכירה אותה כלל, היא הצליחה מיד לקרוא אותה.
היא לא מבינה איך יכול להיות שיש אנשים שלא מקיימים תורה ומצוות. היא חשבה שכל היהודים עושים זאת. אביטל יודעת שאלה לא הצליחה להבין עד הסוף כמה רע היה לה פעם.
ועכשיו, עכשיו טוב לה? הלוואי.
הן נפגשו לראשונה בחדר החזרות.
אלה ישבה על יד הפסנתר ואביטל עמדה מאחוריה עוקבת אחרי האצבעות הארוכות שנעו בזריזות מופלאה על הקלידים.
"וואו, את מנגנת מדהים"
אלה עצרה מהנגינה והסתובבה אליה, מחייכת. "תודה, אני אלה"
"נעים מאד, אביטל"
"אה, נכון, אני זוכרת אותך. ראיתי את האודישן שלך, יש לך קול קסום שלא שמעתי מעולם" היא החמיאה.
אביטל הסמיקה. "נו ,אל תגזימי"
"אני מגזימה? שמעתי טוב מאד את המחמאות שקיבלת, אז אני מבינה שאני לא הראשונה שאומרת לך את זה. את נראית לי טיפוס שלא מסוגל לקבל מחמאות, אה?"
"אולי" אביטל משכה בכתפה והתיישבה מול הפסנתר. "יש לי חולשה לפסנתרים והנגינה שלך פשוט קסומה. רוצה לנגן ב4 ידיים?"
"בטח" אלה הניחה את הידיים על הפסנתר וצלילים ענוגים התפשטו בחלל. ההרמוניה שלהן הייתה כמעט טבעית והן ניגנו שיר אחרי שיר.
"את גם מנגנת מדהים" התפעלה אלה.
"תודה" חייכה אביטל. "זה היה כיף"
אלה הביטה בה, מהססת.
אביטל החזירה לה מבט תוהה "מה?"
"אפשר לשאול אותך משהו קצת אישי?"
אביטל הנהנה.
"יש מצב שאת לא יודעת לקבל מחמאות, רק כשזה מגיע לשירה?" שאלה- קבעה אלה.
אביטל נשכה את שפתיה והשפילה מבט.
"סליחה, אני מתנצלת" לחשה אלה, מתחרטת שדיברה. למה היא הייתה צריכה להיות ישירה כל כך?
"זה בסדר, מישהו אמר לך פעם שאת יודעת לקרוא אנשים במדויק?" התעניינה אביטל.
"אמרו"
"זה נושא רגיש אצלי השירה, אני... כמו שאת רואה אותי היום, אז אני... אני... לא תמיד הייתי נראית ככה" אביטל השתתקה ואלה הביטה בה מבולבלת, מחכה להמשך.
"אני מגיעה מבית חרדי" הסבירה אביטל.
"חרדי? מה זאת אומרת?" שאלה אלה.
"חרדי, ממש כמו שכתוב, שומרים תורה ומצוות, מקפידים על צניעות, דוסים לגמרי"
העיניים של אלה נפערו לגודל מקסימלי "התורה של הבורא, זאת שלמדנו עליה בשיעור היסטוריה? אבל למדנו שזה משהו שכבר לא שומרים היום, מה זה דוסים בכלל?"
אביטל פערה גם היא עיניים. "את לא יודעת מה זה דוסים?"
"לא ממש" נבוכה אלה.
"איך זה יכול להיות?"
"לא יודעת, אני עליתי מרוסיה לפני כמה שנים ומאז אנחנו גרים בקיבוץ בצפון, אני לא יוצאת ממנו הרבה, אז אני לא ממש מכירה איך זה עובד בישראל"
"וואו, יש לך עברית מעולה וממש אין לך מבטא" ציינה אביטל. "אני יכולה לשאול אותך גם משהו אישי?"
אלה הנהנה.
אביטל עדיין התלבטה "זאת שאלה קצת מביכה, במיוחד בשביל מישהי שאני מדברת איתה פעם ראשונה. אבל אני חייבת לקבל תשובה, אולי זה יסביר לי מה שקורה פה. את... אל תעלבי, טוב? את יהודייה?"
אלה צחקה. "לא מביך בכלל. לא, אני לא יהודייה. לכן אני לא יודעת מה זה דוסים? למדתי פעם בבית הספר ברוסיה שהיהודים הם הבנים של האלוקים, ושהוא נתן להם תורה ומצוות. אבל את עדיין יהודייה, אז למה את אומרת שהיום את כבר לא?"
אביטל נאנחה. "אני לא מאמינה שאני צריכה להסביר למישהו דברים כאלו. את באמת חיה בעולם אחר! את באמת לא יודעת איך זה עובד?" אביטל מצאה את עצמה מסבירה מה זה תורה, מהן המצוות, מהי צניעות. מהו ההבדל בין שומרי תורה ומצוות לאלו שאינם. אלה שתתה בצמא את דבריה.
"אבל למה?" היא הקשתה "איך יכול להיות שיש אנשים שלא עושים מה שכתוב בתורה? ובעצם, איך את... למה היום את לא?"
"זה סיפור ארוך," השיבה אביטל. "אבל כשאני חושבת על זה עכשיו, הוא התחיל בעיקר בגלל המוזיקה. בתורה יש איסור שאומר ש"קול באישה ערווה" כלומר, אסור לגבר לשמוע אישה שרה"
"למה?" הרעיון היה חדש לאלה, ומוזר מאד.
"זה מורכב, הרעיון הוא שזה מושך ושזה מביא לידי עברה וכולי, לא משנה, רציני מידי בשביל פגישה בחדר חזרות פעם ראשונה. תכלס, לי היה ממש קשה עם זה. הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. שאני לא עושה כלום עם היכולות הקוליות שלי, שאף אחד לא מעריך את זה. אני אוהבת לשיר, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם חוץ מלנגן בפסנתר. אבל לא היה לי מה לעשות עם זה בעולם החרדי. הייתי שרה כל היום ורוצה לשמוע מחמאות על השירה שלי. במקום זה אבא שלי היה גוער בי ואומר לי:"אביטל, קול באישה ערווה", משם זה רק התחיל, אחר כך היו לי חברות שסחפו, דברים שנחשפתי אליהם ואיכשהו זה התגלגל, עד שעזבתי לגמרי" אביטל השתתקה והביטה על דמותה המשתקפת מכנף הפסנתר.
"לכן קשה לך לשמוע מחמאות" הבינה אלה.
"כן, כי זה מדגיש לי כל הזמן כמה זה היה חסר לי פעם, זה גורם לי להרגיש שוב פעם את התשוקה הזאת להכרה, להערכה" הכאב דיבר מתוך גרונה של אביטל ואלה הניחה יד על כתפה. "העיקר עכשיו טוב לך" היא אמרה "את מקבלת המון מחמאות עד שבסוף תתרגלי לזה, אני רואה שממש מתלהבים ממך פה וצופים לך עתיד מזהיר"
אביטל ניסתה לחייך, אבל העווית שיצאה לה הייתה דומה יותר לבכי. חודשים היא לא דיברה על הנושא עם אף אחד. אפילו על ההצלחה באודישן היא דיברה רק עם החברות והשותפות לדירה, אלו שליוו אותה לאודישן ותמכו בה לאורך כל הדרך. למשפחה היא לא סיפרה כלום, ממילא אין סיכוי שמישהו מהם יראה את התוכנית הזאת אי פעם בטלוויזיה. וגם אין סיכוי שמישהו מהם יתמוך בה או יתרגש מזה שחלומה הגדול התגשם.
היא מעולם לא סיפרה לאף אחד כמה היא חולמת לשיר, וכמה היא כמהה להכרה הזאת. אפילו שיר, החברה הטובה התפלאה כששמעה שהיא נרשמה לאודישנים.
"את? לאודישנים של "קולות"? תמיד חשבתי שאת מתביישת לשיר בציבור"
זה היה נכון, היא הייתה שרה המון בדירה, עם החברות. אבל תמיד כשהציעו לה לשיר בציבור, היא סירבה. מין בושה כזאת שהייתה טבועה בה מהימים של פעם. מה גרם להחלטה הזאת פתאום? החברה שלחצה נורא? התחושה הנחיתית הזאת שזה לא יתפתח ממילא למשהו רציני, ושהיא בטוח לא תתקבל? התשוקה הזאת שפתאום התעוררה בה שוב? היא לא יודעת.
אבל פתאום היא מצאה את עצמה באודישן מול המלהק. בהתחלה היא הייתה לחוצה ממש, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שרה ממש מול גבר. נכון שכבר תקופה ארוכה שהיא לא מקיימת מצוות ולא שומרת על צניעות. אבל זה היה מין גבול כזה שאף פעם לא יצא לה לעבור. והוא היה טבוע אצלה כל כך חזק. היא התחילה לשיר והקול שלה רעד. למזלה, המלהק חשב שזו התרגשות קלאסית של אודישן ראשון ונתן לה כמה דקות להירגע. אחר כך היא עצמה עיניים, ודמיינה שהיא בבית, מול המראה.
ואז, היא שרה, רק שרה. כמו שתמיד חלמה.
המלהק מחא כפיים, ואפילו מחה דמעה קטנה.
אח"כ הגיע הרגע הזה שהיא דמיינה כבר שנים, ולא האמינה לעולם שתגיע אליו. היא קיבלה הזמנה לאודישן אמיתי כמו בחלומות, מול מנטורים וקהל.
פתאום זה נהיה רציני, וכבר לא הייתה אפשרות נסיגה. המוזיקה סנוורה אותה, כמו שסנוורה אותה אז, כשעשתה את הדרך החוצה, מהחממה החרדית לעולם שבחוץ.
האמת שמעולם לא העזה להודות בפה מלא שהמוזיקה הייתה הגורם העיקרי למהפך שלה. אבל אלה מצליחה לקלף ממנה פתאום שכבות שלא קולפו מעולם. בלי שהיא מכירה אותה כלל, היא הצליחה מיד לקרוא אותה.
היא לא מבינה איך יכול להיות שיש אנשים שלא מקיימים תורה ומצוות. היא חשבה שכל היהודים עושים זאת. אביטל יודעת שאלה לא הצליחה להבין עד הסוף כמה רע היה לה פעם.
ועכשיו, עכשיו טוב לה? הלוואי.
נערך לאחרונה ב:
