הנושאים החמים
שב נא הסופר
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #1
(עבר עריכה ספרותית שלי)
"הו, השעה מאוחרת, איך נרדמתי עד עכשיו", נדהמה פייגי ורצה חיש להעיר את מוטל'ה שלה.
עיניה נקרעו לרווחה. מיטתו ריקה, התפילין מיותמים על מקומם, דלת הארון שרועה על צירה, ופה ושם חפצים מושלכים ארצה. "איפה מוטי", ליבה הלם בפראות. "לאן הוא נעלם", מוחה ניבא לה רעות. בצעדים כבדים שרכה את רגליה לעבר הארון, על המדף חיכה לה דף קטן מקומט. ידה הרועדת אחזה בו, ועיניה ריצדו מבלי תנוחה על תוכנו.
בוקר טוב אמא
אל תשאלי. אתמול באמצע הלילה התקשר אלי יוסי, הוא הצליח לארגן לו ולי טיסה זולה במיוחד לניו יורק. לא רציתי להעיר אותך ולהודיע לך. ת'אמת, לא בטוח שגם היית מסכימה. אבל הייתי חייב. לא כל יום מזדמנת לי כזו הזדמנות. אני צעיר והחיים עוד לפני. תביני אמא.
אל תדאגי יותר מידי אמא. אני יעשה שם הרבה כסף, ואשוב מיד הביתה. אחזור עשיר, ואעזור לך לכלכל את ביתינו האהוב בריווח גדול. זה יהיה טוב. כבר לא תצטרכי לעבוד קשה. איזה כיף זה יהיה, הא אמא?
אז בינתיים להתראות
בגעגועים, מוטי.
כוחה לא עמד לה, ודמעות כאב שטפו את פניה המיוסרות זה שנים.
"רבונו של עולם. אתה יודע כמה טרחתי ויגעתי כדי שבעלי המנוח יוכל לשבת וללמוד תורה בהשקט ורגיעה. ואתה יודע כמה יגעתי על חינוך ילדיי היקרים שיגדלו לתורה ויראת שמים לעשות רצונך. את משפחתי כולה שיכלתי בטרגדיה איומה, ואני הייתי אז כה קטנה. את בעלי שיכלתי לא מכבר, ונהייתי אלמנה רצוצה. עכשיו גם את בני הקטן איבדתי? עשה נא למען תורתך הקדושה, החזר אותו בתשובה שלימה והשיבהו נא אלי הביתה כבתחילה. אין בי עוד טיפת כוח, אני חלשה וגמורה, עשה נא למען שמך". זעקה חרישית.
חלפו שבועות. הכסף כבר אזל מכיסם.
"מה עושים, יוסי. זה לא עסק ככה. אין כסף. אנחנו כאן כבר כמה שבועות, הייתי בטוח שאוטוטו נמצא עבודה מסודרת ונחיה כמו בני אדם. לא כמו...", רטן מוטי. "אל תדאג, כבר בישלתי תוכנית. נלך להתרים עשירים", עודד אותו יוסי. "להתרים עשירים?! תראה איך אנחנו נראים, פריקים משועממים. את מי אתה מתכונן להתרים אולי תסביר לי", שאל מוטי בפליאה. "תבוא, תראה. רק אל תדבר מילה. רואה את זה?", שלף יוסי אקדח מכיסו, "זה יעשה לנו את העבודה". "חחח, אתה רציני יוסי?! בואנה זה צעצוע זה.. מצאת זמן להסתלבט?!", צחק מוטי בשפתיים חשוקות. "חכה תראה...", אמר יוסי. פניו הביעו רצינות.
רכב שרד חלף על פניהם וחנה לא הרחק מהם. דלתו נפתחה, ממנה יצא איש הדור אשר צעד לכיוון בנין המשרדים ממול. שניהם עקבו אחריו. דלת המעלית נפתחה, הוא נכנס פנימה וגם הם חמקו לתוכה. אף אדם זולתם לא שהה בה. "מוטי, תדביק אותו עם הפנים לדופן", לחש יוסי בקול מצווה. מוטי עשה זאת בזריזות אופיינית לגברתן כמותו. "תן לי מיד 1000 דולר", פקד עליו יוסי לא לפני שהצמיד את "אקדחו" לרקתו. כאדם שקפאו שד, שיחרר האיש 1000 דולר ללא מילים, ובקומה הקרובה חיש חמק מן המעלית. "נו, מה אתה אומר? אה?" שאג יוסי בהתנצחות "משכורת חודשית בשניות". ככה העבירו את זמנם שם, בתקיפות שוד. מוטי הטוב והעדין, כבר נשחק מזמן.
חודשיים חלפו מאז עזב מוטי את ביתו, ועדיין לא יצר קשר עם אימו.
"שמע מוטי. נודע לי על איזה זקן אחד ערירי מלייארדר, חבל על הזמן. ים של כסף. בוא נסגור איתו עיסקא, ככה נוכל לנוח מהעבודה ולצאת קצת לטייל. עובדים קשה. מגיע לנו, לא?" ציחקק יוסי. "אוקי", הנהן מוטי בהסכמה. ובשעות הערב כבר הסתתרו אחורי ביתו, ממתינים לבואו. הוא הגיע. רכבו ההדור נכנס לחנייה. זקן מופלג הוא, בקושי שרך את רגליו אל ביתו. "העבודה היום תהיה קלה בהרבה ממה שחשבתי" לחש יוסי. שניהם התגנבו פנימה דרך חלון ביתו האחורי, שם המתינו לו בהפתעה. לא הספיק הזקן לפשוט את מעילו, וכבר שניהם אחזו בו מאחוריו בחוזקה. "איפה מונח כאן הכסף שלך?", שאג יוסי בקול מצווה ונופף את אקדחו ממול פניו המבועתות. בהבינו שאולי זוהי דקת נשימתו האחרונה, הוביל אותם הזקן ברוב פחד אל עבר חדרו הפנימי שם ניצבה לה כספתו המזויינת, תיקתק את הקוד הסודי, ובצורה אלגנטית נפתחה דלתה מאיליה. מוטי אחז באיש, תוך כדי שיוסי מרוקן את תכולתה העמוסה לתוך שקו הרחב. "זהו, גמרנו", רעם יוסי ופקד על האיש להוליכם אל עבר פתח ביתו, משם חמקו חוצה אל רכבם החונה בסמיכות, ונעלמו בחשיכה כאילו בלעתם האדמה.
"יוסי, אני לא מסוגל..", אמר לפתע מוטי בקול נכאים. "מה לא מסוגל?", תמה יוסי. "זה הזקן הזה, מסכן מה שעשינו לו, היית צריך לראות את הפנים שלו, מפחיד. קשה לי עם זה. אני חושב שנלך להחזיר לו את הכסף", אמר מוטי בקול קר ובוטח. "תגיד לי אתה נורמלי?? שום כסף חזרה!" שאג יוסי. "לא שואל אותך, אני כעת שובר שמאלה וחוזר אליו לבית להחזיר לו", אמר מוטי בקול פוקד. "אני אהרוג אותך מוטי. שום דבר. אתה ממשיך מכאן הלאה", ציווה יוסי. אך מוטי בשלו, שבר שמאלה חזרה אל עבר ביתו של האיש הזקן. יוסי ניסה לסובב לו את ההגה ואף החל להכותו. אבל מוטי לא נרתע, הוא בשלו. כמעט שהגיעו אל ביתו של הזקן, אך לפתע ננעלו עליהם שתי ניידות משטרה, ממנה זינקו חמשה גברתניים ופרצו אל רכבם. "אתם ביצעתם את השוד כאן, אה? תפסנו אתכם על חם!", התגלגל קולו של אחד מהם בעוד השאר מהנהנים בראשיהם. "שמע, נכון, אנחנו ביצענו את השוד, אבל התחרטנו ובאנו כעת להחזיר את הכסף לזקן הזה", אמר מוטי בקול רועד. "אהה. אוקי, תחזירו בעצמכם את הכסף לבנאדם, שיראה אתכם. זה חשוב. אבל אחר כך ניקח אתכם איתנו. לא תצליחו להתחמק", אמר הגברתן בבוז. ואכן, שניהם סרכו רגליהם אל תוך ביתו של הזקן, הניחו את שק הכסף לפניו, ובקול רועד התנצל מוטי לפניו על כל מה שעוללו לו ואף הסביר לו שמיד לאחר השוד הצטערו מאד וכבר שבו להחזיר את כספו, אלא שקרוב אל ביתו נתפשו בידי המשטרה. כל אותה עת הביט הזקן בפני מוטי, ולאחר שגמר להתנצל לפניו מילמל כמה מילים ונפל ארצה מתעלף. מוטי עתה נבהל עוד יותר, וכבר רצה להגיש לו עזרה אלא שיד חזקה לפתה בגרונו ושלפה אותו החוצה יחד עם יוסי ושניהם הובלו תכף אל בית המעצר. שבועיים בילו שם יחד. לבסוף, מוטי שוחרר בערבות.
אחרי ששוחרר, מצפונו של מוטי החל לייסרו "מדוע נגררתי אחרי יוסי לכל העסק הביש הזה. איך אסתכל לתוך עיניה של אמי שזה כבר יותר מחודשיים שלא התקשרתי אליה מאז שעזבתי. מה אומר לה, שאני שודד מצטיין? טוב, זהו. גמרתי עם זה. אחפש לי עבודה באמת מכובדת וישרה. אבל קודם אלך שוב לבקש סליחה מאותו זקן, מעניין מה איתו עכשיו. מסכן". לאחר בירור עמוק, נודע לו שאותו זקן מאושפז עדיין בבית החולים מאונט סיני במנהטן. תכף ומיד נסע מוטי לשם. בפתח חדרו, נתקל באחד הרופאים. "תגיד לי בחור, אתה היית זה שביצע את השוד בביתו של הזקן הזה?", שאל הרופא בהתעניינות רצינית. "כן", ענה מוטי בבושת פנים. "טוב, אני חייב לדבר איתך, בוא איתי בבקשה", אמר הרופא וצעד יחד עמו אל חדרו האישי. "איך קוראים לאמך?", שאל. "אממ.. פייגי", ענה מוטי כולו מתפלא. "איך אני יכול ליצור עמה קשר?" שאל שוב הרופא. "אבל למה..? אתה רוצה לספר לה מה שעשיתי? לא! רק זה לא! בבקשה ממך אדון רופא", התחנן מוטי כולו נבעת. "לא, אל תדאג. זה לא עסק שלי מה שעשית. את זה אשאיר למשטרה. יש לי ענין אחר לדבר איתה. תן לי בבקשה את הטלפון שלה. אבל דחוף ביותר", אמר שוב. מוטי מסר לו את מספרה, מוחו החל קודח מחשבות אימה. ומיד יצא מחדרו של הרופא אשר נעל אותה היטב אחריו.
"שלום, זו גברת פייגי? מדבר ד"ר וולף מבית החולים מאונט סיני במנהטן" אמר. פייגי היתה אחוזת בהלה "מה?? קרה משהו למוטי שלי?". "לא לא. הוא מרגיש טוב מאד. יש לי ענין חשוב לדבר איתך, אבל את חייבת לטוס לכאן בהקדם האפשרי ביותר. זה לא סובל דיחוי כלל", אמר הרופא. "אבל למה..? ומאיפה יש לי עכשיו כסף לטיסה ועוד דחופה. אולי תסביר לי מה הענין. למה שאבוא סתם?" ניסתה פייגי את כוחה בשיכנוע. "לא שייך. את צריכה להגיע לכאן. זה דחוף מאד. כדאי לך, זה לטובתך. את כסף הנסיעות אני אשלם לך בינתיים. אז תתארגני ותבואי לכאן מיד מיד", אמר הרופא בקוצר רוח וניתק. בלב כבד עשתה פייגי כדבריו, לא היתה לה ברירה, ותוך 24 שעות כבר ניצבה בחדרו של ד"ר וולף. "שלום לך גב' פייגי", פתח הרופא בדבריו "כבר יותר משבועיים מאושפז בבית החולים כאן זקן אחד שאולי יש לו איזושהי היכרות איתך, רק שאני צריך לברר איתך קודם כמה פרטים נחוצים". לאחר שאימת איתה את כל הפרטים ונודע לו שאכן זו היא המדוברת, מסר לידיה מכתב.
שלום לך פייגי שלי
לא יודע אם אספיק עוד לראותך. אבל ראיתי את הילד שלך המתוק, הוא ממש דומה לך שתי טיפות מים. הוא עמד מולי ודיבר, הרגשתי שאת זו שעומדת מולי. אותן הבעות, אותו קול, אותו פרצוף. ממש את. רציתי כל כך לחבק אותו, אבל לא החזקתי מעמד ומיד התעלפתי מהתרגשות. קרוב לשישים שנה שלא התראינו מאז השואה האיומה.
נכון שלא הייתי מעדיף להפגש איתו בצורה שבה נפגשנו, אבל תדעי שזה היה לטובה. הוא חזר בתשובה על מה שעשה, וזה ממש זיעזע אותי. אמרתי לעצמי, אם בחור צעיר כזה מסוגל ככה להתחרט על מעשיו, אז למה אני לא מסוגל להתחרט על עשרות שנים של פריקת עול. שבתי בתשובה שלימה, וזה בזכותו ורק בזכותו. מיד למחרת בקשתי שיביאו לי תפילין, הנחתי אותם, ופשוט בכיתי כמו ילד קטן לפני הקב"ה. אי אי אי, כמה עברות עשיתי. כמה כפרות אני צריך על כל מה שעברתי.
פייגי שלי, השארתי לך צוואה חתומה על ידי עו"ד, כל רכושי עובר אלייך. אך אנא, תדאגי שזה הבן שלך יגדל ויהיה תלמיד חכם, ותתפללו עלי, תלמדו לעילוי נשמתי שיהיה לי כפרה שלימה.
שלך בגעגועים
אבא שלוימה
פייגי, נשמתה כמעט ונעתקה ממנה. "איפה הוא??", צעקה לפתע לעבר הרופא. "בואי אקח אותך אליו. אבל תדעי, את זה הוא כתב לפני שבועיים כשהיה עוד בהכרה. אבל כעת מצבו הדרדר וכבר אינו יכול לדבר, בקושי לנשום. הלואי שיסתכל עליך", אמר לה הרופא בקול כואב, מבין הוא לליבה. יחד נכנסו אל חדרו. מולה שכב אדם זקן שאותות צער ויסורין אפפו את פניו הקמוטות. חרש ניגשה אליו, לפתה את ידו, ובקול רועד קראה " טאטע, טאטע". לפתע הוא זז, אט אט פקח את עיניו והביט אליה. "זו אני פייגי", פרצה היא בבכי. עיניו נעצמו שוב, ומצחו התקמט בחוזקה. "טאטע טאטע", קראה שוב בקול רועד. עיניו לא נפקחו עוד, אך חיוך רחב התפשט על פניו. היא הבינה, הוא ראה אותה ויודע שזו היא בתו האהובה. לא חלפו דקות אחדות, וכבר צוות הרופאים נזעק אל מיטתו. לבורא הוא השיב את נשמתו.
"הו, השעה מאוחרת, איך נרדמתי עד עכשיו", נדהמה פייגי ורצה חיש להעיר את מוטל'ה שלה.
עיניה נקרעו לרווחה. מיטתו ריקה, התפילין מיותמים על מקומם, דלת הארון שרועה על צירה, ופה ושם חפצים מושלכים ארצה. "איפה מוטי", ליבה הלם בפראות. "לאן הוא נעלם", מוחה ניבא לה רעות. בצעדים כבדים שרכה את רגליה לעבר הארון, על המדף חיכה לה דף קטן מקומט. ידה הרועדת אחזה בו, ועיניה ריצדו מבלי תנוחה על תוכנו.
בוקר טוב אמא
אל תשאלי. אתמול באמצע הלילה התקשר אלי יוסי, הוא הצליח לארגן לו ולי טיסה זולה במיוחד לניו יורק. לא רציתי להעיר אותך ולהודיע לך. ת'אמת, לא בטוח שגם היית מסכימה. אבל הייתי חייב. לא כל יום מזדמנת לי כזו הזדמנות. אני צעיר והחיים עוד לפני. תביני אמא.
אל תדאגי יותר מידי אמא. אני יעשה שם הרבה כסף, ואשוב מיד הביתה. אחזור עשיר, ואעזור לך לכלכל את ביתינו האהוב בריווח גדול. זה יהיה טוב. כבר לא תצטרכי לעבוד קשה. איזה כיף זה יהיה, הא אמא?
אז בינתיים להתראות
בגעגועים, מוטי.
כוחה לא עמד לה, ודמעות כאב שטפו את פניה המיוסרות זה שנים.
"רבונו של עולם. אתה יודע כמה טרחתי ויגעתי כדי שבעלי המנוח יוכל לשבת וללמוד תורה בהשקט ורגיעה. ואתה יודע כמה יגעתי על חינוך ילדיי היקרים שיגדלו לתורה ויראת שמים לעשות רצונך. את משפחתי כולה שיכלתי בטרגדיה איומה, ואני הייתי אז כה קטנה. את בעלי שיכלתי לא מכבר, ונהייתי אלמנה רצוצה. עכשיו גם את בני הקטן איבדתי? עשה נא למען תורתך הקדושה, החזר אותו בתשובה שלימה והשיבהו נא אלי הביתה כבתחילה. אין בי עוד טיפת כוח, אני חלשה וגמורה, עשה נא למען שמך". זעקה חרישית.
***
חלפו שבועות. הכסף כבר אזל מכיסם.
"מה עושים, יוסי. זה לא עסק ככה. אין כסף. אנחנו כאן כבר כמה שבועות, הייתי בטוח שאוטוטו נמצא עבודה מסודרת ונחיה כמו בני אדם. לא כמו...", רטן מוטי. "אל תדאג, כבר בישלתי תוכנית. נלך להתרים עשירים", עודד אותו יוסי. "להתרים עשירים?! תראה איך אנחנו נראים, פריקים משועממים. את מי אתה מתכונן להתרים אולי תסביר לי", שאל מוטי בפליאה. "תבוא, תראה. רק אל תדבר מילה. רואה את זה?", שלף יוסי אקדח מכיסו, "זה יעשה לנו את העבודה". "חחח, אתה רציני יוסי?! בואנה זה צעצוע זה.. מצאת זמן להסתלבט?!", צחק מוטי בשפתיים חשוקות. "חכה תראה...", אמר יוסי. פניו הביעו רצינות.
רכב שרד חלף על פניהם וחנה לא הרחק מהם. דלתו נפתחה, ממנה יצא איש הדור אשר צעד לכיוון בנין המשרדים ממול. שניהם עקבו אחריו. דלת המעלית נפתחה, הוא נכנס פנימה וגם הם חמקו לתוכה. אף אדם זולתם לא שהה בה. "מוטי, תדביק אותו עם הפנים לדופן", לחש יוסי בקול מצווה. מוטי עשה זאת בזריזות אופיינית לגברתן כמותו. "תן לי מיד 1000 דולר", פקד עליו יוסי לא לפני שהצמיד את "אקדחו" לרקתו. כאדם שקפאו שד, שיחרר האיש 1000 דולר ללא מילים, ובקומה הקרובה חיש חמק מן המעלית. "נו, מה אתה אומר? אה?" שאג יוסי בהתנצחות "משכורת חודשית בשניות". ככה העבירו את זמנם שם, בתקיפות שוד. מוטי הטוב והעדין, כבר נשחק מזמן.
חודשיים חלפו מאז עזב מוטי את ביתו, ועדיין לא יצר קשר עם אימו.
"שמע מוטי. נודע לי על איזה זקן אחד ערירי מלייארדר, חבל על הזמן. ים של כסף. בוא נסגור איתו עיסקא, ככה נוכל לנוח מהעבודה ולצאת קצת לטייל. עובדים קשה. מגיע לנו, לא?" ציחקק יוסי. "אוקי", הנהן מוטי בהסכמה. ובשעות הערב כבר הסתתרו אחורי ביתו, ממתינים לבואו. הוא הגיע. רכבו ההדור נכנס לחנייה. זקן מופלג הוא, בקושי שרך את רגליו אל ביתו. "העבודה היום תהיה קלה בהרבה ממה שחשבתי" לחש יוסי. שניהם התגנבו פנימה דרך חלון ביתו האחורי, שם המתינו לו בהפתעה. לא הספיק הזקן לפשוט את מעילו, וכבר שניהם אחזו בו מאחוריו בחוזקה. "איפה מונח כאן הכסף שלך?", שאג יוסי בקול מצווה ונופף את אקדחו ממול פניו המבועתות. בהבינו שאולי זוהי דקת נשימתו האחרונה, הוביל אותם הזקן ברוב פחד אל עבר חדרו הפנימי שם ניצבה לה כספתו המזויינת, תיקתק את הקוד הסודי, ובצורה אלגנטית נפתחה דלתה מאיליה. מוטי אחז באיש, תוך כדי שיוסי מרוקן את תכולתה העמוסה לתוך שקו הרחב. "זהו, גמרנו", רעם יוסי ופקד על האיש להוליכם אל עבר פתח ביתו, משם חמקו חוצה אל רכבם החונה בסמיכות, ונעלמו בחשיכה כאילו בלעתם האדמה.
"יוסי, אני לא מסוגל..", אמר לפתע מוטי בקול נכאים. "מה לא מסוגל?", תמה יוסי. "זה הזקן הזה, מסכן מה שעשינו לו, היית צריך לראות את הפנים שלו, מפחיד. קשה לי עם זה. אני חושב שנלך להחזיר לו את הכסף", אמר מוטי בקול קר ובוטח. "תגיד לי אתה נורמלי?? שום כסף חזרה!" שאג יוסי. "לא שואל אותך, אני כעת שובר שמאלה וחוזר אליו לבית להחזיר לו", אמר מוטי בקול פוקד. "אני אהרוג אותך מוטי. שום דבר. אתה ממשיך מכאן הלאה", ציווה יוסי. אך מוטי בשלו, שבר שמאלה חזרה אל עבר ביתו של האיש הזקן. יוסי ניסה לסובב לו את ההגה ואף החל להכותו. אבל מוטי לא נרתע, הוא בשלו. כמעט שהגיעו אל ביתו של הזקן, אך לפתע ננעלו עליהם שתי ניידות משטרה, ממנה זינקו חמשה גברתניים ופרצו אל רכבם. "אתם ביצעתם את השוד כאן, אה? תפסנו אתכם על חם!", התגלגל קולו של אחד מהם בעוד השאר מהנהנים בראשיהם. "שמע, נכון, אנחנו ביצענו את השוד, אבל התחרטנו ובאנו כעת להחזיר את הכסף לזקן הזה", אמר מוטי בקול רועד. "אהה. אוקי, תחזירו בעצמכם את הכסף לבנאדם, שיראה אתכם. זה חשוב. אבל אחר כך ניקח אתכם איתנו. לא תצליחו להתחמק", אמר הגברתן בבוז. ואכן, שניהם סרכו רגליהם אל תוך ביתו של הזקן, הניחו את שק הכסף לפניו, ובקול רועד התנצל מוטי לפניו על כל מה שעוללו לו ואף הסביר לו שמיד לאחר השוד הצטערו מאד וכבר שבו להחזיר את כספו, אלא שקרוב אל ביתו נתפשו בידי המשטרה. כל אותה עת הביט הזקן בפני מוטי, ולאחר שגמר להתנצל לפניו מילמל כמה מילים ונפל ארצה מתעלף. מוטי עתה נבהל עוד יותר, וכבר רצה להגיש לו עזרה אלא שיד חזקה לפתה בגרונו ושלפה אותו החוצה יחד עם יוסי ושניהם הובלו תכף אל בית המעצר. שבועיים בילו שם יחד. לבסוף, מוטי שוחרר בערבות.
אחרי ששוחרר, מצפונו של מוטי החל לייסרו "מדוע נגררתי אחרי יוסי לכל העסק הביש הזה. איך אסתכל לתוך עיניה של אמי שזה כבר יותר מחודשיים שלא התקשרתי אליה מאז שעזבתי. מה אומר לה, שאני שודד מצטיין? טוב, זהו. גמרתי עם זה. אחפש לי עבודה באמת מכובדת וישרה. אבל קודם אלך שוב לבקש סליחה מאותו זקן, מעניין מה איתו עכשיו. מסכן". לאחר בירור עמוק, נודע לו שאותו זקן מאושפז עדיין בבית החולים מאונט סיני במנהטן. תכף ומיד נסע מוטי לשם. בפתח חדרו, נתקל באחד הרופאים. "תגיד לי בחור, אתה היית זה שביצע את השוד בביתו של הזקן הזה?", שאל הרופא בהתעניינות רצינית. "כן", ענה מוטי בבושת פנים. "טוב, אני חייב לדבר איתך, בוא איתי בבקשה", אמר הרופא וצעד יחד עמו אל חדרו האישי. "איך קוראים לאמך?", שאל. "אממ.. פייגי", ענה מוטי כולו מתפלא. "איך אני יכול ליצור עמה קשר?" שאל שוב הרופא. "אבל למה..? אתה רוצה לספר לה מה שעשיתי? לא! רק זה לא! בבקשה ממך אדון רופא", התחנן מוטי כולו נבעת. "לא, אל תדאג. זה לא עסק שלי מה שעשית. את זה אשאיר למשטרה. יש לי ענין אחר לדבר איתה. תן לי בבקשה את הטלפון שלה. אבל דחוף ביותר", אמר שוב. מוטי מסר לו את מספרה, מוחו החל קודח מחשבות אימה. ומיד יצא מחדרו של הרופא אשר נעל אותה היטב אחריו.
***
"שלום, זו גברת פייגי? מדבר ד"ר וולף מבית החולים מאונט סיני במנהטן" אמר. פייגי היתה אחוזת בהלה "מה?? קרה משהו למוטי שלי?". "לא לא. הוא מרגיש טוב מאד. יש לי ענין חשוב לדבר איתך, אבל את חייבת לטוס לכאן בהקדם האפשרי ביותר. זה לא סובל דיחוי כלל", אמר הרופא. "אבל למה..? ומאיפה יש לי עכשיו כסף לטיסה ועוד דחופה. אולי תסביר לי מה הענין. למה שאבוא סתם?" ניסתה פייגי את כוחה בשיכנוע. "לא שייך. את צריכה להגיע לכאן. זה דחוף מאד. כדאי לך, זה לטובתך. את כסף הנסיעות אני אשלם לך בינתיים. אז תתארגני ותבואי לכאן מיד מיד", אמר הרופא בקוצר רוח וניתק. בלב כבד עשתה פייגי כדבריו, לא היתה לה ברירה, ותוך 24 שעות כבר ניצבה בחדרו של ד"ר וולף. "שלום לך גב' פייגי", פתח הרופא בדבריו "כבר יותר משבועיים מאושפז בבית החולים כאן זקן אחד שאולי יש לו איזושהי היכרות איתך, רק שאני צריך לברר איתך קודם כמה פרטים נחוצים". לאחר שאימת איתה את כל הפרטים ונודע לו שאכן זו היא המדוברת, מסר לידיה מכתב.
שלום לך פייגי שלי
לא יודע אם אספיק עוד לראותך. אבל ראיתי את הילד שלך המתוק, הוא ממש דומה לך שתי טיפות מים. הוא עמד מולי ודיבר, הרגשתי שאת זו שעומדת מולי. אותן הבעות, אותו קול, אותו פרצוף. ממש את. רציתי כל כך לחבק אותו, אבל לא החזקתי מעמד ומיד התעלפתי מהתרגשות. קרוב לשישים שנה שלא התראינו מאז השואה האיומה.
נכון שלא הייתי מעדיף להפגש איתו בצורה שבה נפגשנו, אבל תדעי שזה היה לטובה. הוא חזר בתשובה על מה שעשה, וזה ממש זיעזע אותי. אמרתי לעצמי, אם בחור צעיר כזה מסוגל ככה להתחרט על מעשיו, אז למה אני לא מסוגל להתחרט על עשרות שנים של פריקת עול. שבתי בתשובה שלימה, וזה בזכותו ורק בזכותו. מיד למחרת בקשתי שיביאו לי תפילין, הנחתי אותם, ופשוט בכיתי כמו ילד קטן לפני הקב"ה. אי אי אי, כמה עברות עשיתי. כמה כפרות אני צריך על כל מה שעברתי.
פייגי שלי, השארתי לך צוואה חתומה על ידי עו"ד, כל רכושי עובר אלייך. אך אנא, תדאגי שזה הבן שלך יגדל ויהיה תלמיד חכם, ותתפללו עלי, תלמדו לעילוי נשמתי שיהיה לי כפרה שלימה.
שלך בגעגועים
אבא שלוימה
פייגי, נשמתה כמעט ונעתקה ממנה. "איפה הוא??", צעקה לפתע לעבר הרופא. "בואי אקח אותך אליו. אבל תדעי, את זה הוא כתב לפני שבועיים כשהיה עוד בהכרה. אבל כעת מצבו הדרדר וכבר אינו יכול לדבר, בקושי לנשום. הלואי שיסתכל עליך", אמר לה הרופא בקול כואב, מבין הוא לליבה. יחד נכנסו אל חדרו. מולה שכב אדם זקן שאותות צער ויסורין אפפו את פניו הקמוטות. חרש ניגשה אליו, לפתה את ידו, ובקול רועד קראה " טאטע, טאטע". לפתע הוא זז, אט אט פקח את עיניו והביט אליה. "זו אני פייגי", פרצה היא בבכי. עיניו נעצמו שוב, ומצחו התקמט בחוזקה. "טאטע טאטע", קראה שוב בקול רועד. עיניו לא נפקחו עוד, אך חיוך רחב התפשט על פניו. היא הבינה, הוא ראה אותה ויודע שזו היא בתו האהובה. לא חלפו דקות אחדות, וכבר צוות הרופאים נזעק אל מיטתו. לבורא הוא השיב את נשמתו.
אם זה קרה באמת? לא יודע. לבינתיים.. זהו פרי מוחי הקודח.
נערך לאחרונה ב:
