ביקורת ספרות ביקורת סופרים - תש"פ

  • הוסף לסימניות
  • #41
קראתי בענין את הוויכוח.
אוסיף את נקודת המבט שלי.
יש כאן שני נידונים שונים.
האחד הוא - מהי ספרות טובה? והשני הוא - כיצד ובאיזה אופן יש להשתמש בספרות טובה.

האם יש חולק על כך ששוקולד שווייצרי משובח הוא טעים, גם אם לא מחלקים אותו בחגיגת סיום מסכת?
יש כאלו שיטענו שאם הם אוכלים אותו ללא סיבה חינוכית או ערכית, הם לא מרגישים תחושת סיפוק פנימית, אבל השוקולד עצמו נשאר טעים.
באותה מידה אפשר לטעון נגד שימוש בספרות ללא מסר מסוים, אך אין ספק שאפשר לדבר על ספרות משובחת, גם אם היא אינה באה להעביר מסר מסוים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
אצטט כאן את דברי של שמואל אורבך, בספרו 'קול קורא במדבר':

מחזאי ידוע כתב מאמר נפלא על סוגים שונים של ספרות. הוא מעלה מצד אחד את הסוג של הספרות עם 'מסר' , ספרות שבה הטובים מנצחים והרעים מפסידים, ומטיפה ללא הרף את הרעיונות שלמחבר יש ענין בהם; ומאידך הוא מציג את הספרות הגדולה באמת - טולסטוי, שייקספיר: ספרות שלכאורה אין בה כל מסר שהוא. למה אנו מרגישים שהספרות הזו אכן גדולה יותר? - כי היא גדולה באמת. המסר שלה הוא החיים עצמם. שלחיים, עם כל הניצחון של הרעים והדברים הלא נעימים שקורים, יש ערך. כל אדם מרגיש את הדבר הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
לדעתי המתווכחים צריכים קודם כל להגדיר מהו מסר בעיניהם.
כי גם בעולם הכללי, אם אין "אמירה" מסוימת לספר, אין לו משמעות.
אמירה יכולה להיות גם שלילית, ושם יש גם מסרים שליליים של אלימות ורוע.
אבל אמירה תהיה. תמיד.
גם מרק טווין (אותו ציטטתי מהאקלברי פין) העביר אמירה בספר. דרך העיניים של האקלברי הוא צייר את העבדות, ונתן לצופים להבין את הפרשנות לבד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
קראתי בענין את הוויכוח.
אוסיף את נקודת המבט שלי.
יש כאן שני נידונים שונים.
האחד הוא - מהי ספרות טובה? והשני הוא - כיצד ובאיזה אופן יש להשתמש בספרות טובה.

האם יש חולק על כך ששוקולד שווייצרי משובח הוא טעים, גם אם לא מחלקים אותו בחגיגת סיום מסכת?
יש כאלו שיטענו שאם הם אוכלים אותו ללא סיבה חינוכית או ערכית, הם לא מרגישים תחושת סיפוק פנימית, אבל השוקולד עצמו נשאר טעים.
באותה מידה אפשר לטעון נגד שימוש בספרות ללא מסר מסוים, אך אין ספק שאפשר לדבר על ספרות משובחת, גם אם היא אינה באה להעביר מסר מסוים.

לא חושבת ששוקולד זה המחשה מדויקת, במיוחד לא בהקשר של סיום מסכת.
שני הנידונים שהצגת נכנסים לכותרת אחת: הספרות החרדית.
לא כתבתי על הטפה, כתבתי על משמעות.
בעיני, ספרות חרדית ללא פשר ומשמעות אין בה מאומה בלשון המעטה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
לדעתי המתווכחים צריכים קודם כל להגדיר מהו מסר בעיניהם.
כי גם בעולם הכללי, אם אין "אמירה" מסוימת לספר, אין לו משמעות.
אמירה יכולה להיות גם שלילית, ושם יש גם מסרים שליליים של אלימות ורוע.
אבל אמירה תהיה. תמיד.
גם מרק טווין (אותו ציטטתי מהאקלברי פין) העביר אמירה בספר. דרך העיניים של האקלברי הוא צייר את העבדות, ונתן לצופים להבין את הפרשנות לבד.
זאת הנקודה בדיוק.
בול!
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
האם יש מושג כזה של ספר בלי אמירה? הרי עצם זה שמישהו כתב משהו, הוא מביא איתו את האמונות שלו וכו'. לכן כ"כ התריעו נגד ספרות בעייתית, לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
לדעתי הוויכוח הוא שונה,
הוא האם חייבים מסר (אמירה) יהודי בספר או שלא,
אמירה תהיה. תמיד.
נכון.
האם המסר תואם את ההשקפה, דעת תורה?
ולא נכנס עכשיו למהו דעת תורה. כל אחד ורבותיו ודרכו הרוחנית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
נכון.
האם המסר תואם את ההשקפה, דעת תורה?
ולא נכנס עכשיו למהו דעת תורה. כל אחד ורבותיו ודרכו הרוחנית.
לא, לא האם זה תואם דעת תורה,
אלא, האם ספר מחייב מסר רוחני.

אני מציבה כשאלה כמובן, לא כדעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
לא, לא האם זה תואם דעת תורה,
אלא, האם ספר מחייב מסר רוחני.

אני מציבה כשאלה כמובן, לא כדעה.
אפשר לפתוח סקר על זה. זו השאלה הממוקדת שיצאה מהדיון הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
לא, לא האם זה תואם דעת תורה,
אלא, האם ספר מחייב מסר רוחני.
לא הבנתי.
אם הגענו למסקנה שספר חייב מסר כלשהו, אז אין שאלה שרוצים מסר חיובי כמובן ולא שלילי.
מה זה "רוחני"?
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
לא הבנתי.
אם הגענו למסקנה שספר חייב מסר כלשהו, אז אין שאלה שרוצים מסר חיובי כמובן ולא שלילי.
מה זה "רוחני"?
ממש לא בהכרח. האם אמירה כמו טוב ללכת בשמש עם בגדים בהירים, מספקת.
כנראה, תלוי את מי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
כמו ששוקולד הוא טעים, תמיד, השאלה אם לאכול רק בסיום או שלא.
קשה לי עם המשפט הזה. הדוגמה לא נראית לי מתאימה.
אבל אם נשארנו בזה.
הייתי אומרת כמו ששוקולד הוא טעים, תמיד, השאלה זכרת לברך קודם, ואתה זוכר שזה כלי שגורם לך הנאה כחלק מעבודת ד' שלך, ולא כמטרה בפני עצמה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
קשה לי עם המשפט הזה. הדוגמה לא נראית לי מתאימה.

למה?
שוקולד, כמו קריאה, זה דבר תמיד כיף, בעיקרון.
יש מי שלא שווה לה לבזבז את הקלוריות בלי סיבה טובה מספיק.
ויש מי שלא שווה לו לבזבז זמן של קריאה בלי סיבה טובה מספיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
למה?
שוקולד, כמו קריאה, זה דבר תמיד כיף, בעיקרון.
יש מי שלא שווה לה לבזבז את הקלוריות בלי סיבה טובה מספיק.
ויש מי שלא שווה לו לבזבז זמן של קריאה בלי סיבה טובה מספיק.
ערכתי את ההודעה לעיל
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
שני הנידונים שהצגת נכנסים לכותרת אחת: הספרות החרדית.
מצוין. ועכשיו נדון מהי ספרות חרדית? ומהו חרדי בכלל?
אי פעם היה על זה אשכול ארוך-ארוך.
אז תחילה גם את מודה שתתכן בהחלט ספרות משובחת בלי מסר. אלא שלדעתך ספרות חרדית חייבת להיות עם מסר. יש כאלו שיחלקו עליך, ולטעמם ספרות חרדית היא ספרות שחרדים יכולים לקרוא, שאינה מדברת על דברים שהצנעה יפה להם ולא נהוג אצלנו לדבר עליהם. מכאן ואילך - מי שירצה לקרוא ספרי מוסר, שיהיה לו בהצלחה, וזכותם לקרוא ספרות שאינה מעבירה מסר בהכרח, בתור אוורור ובילוי לשעת הפנאי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה