ביקורת ספרות ביקורת סופרים - תש"פ

  • הוסף לסימניות
  • #61
מצוין. ועכשיו נדון מהי ספרות חרדית? ומהו חרדי בכלל?
אי פעם היה על זה אשכול ארוך-ארוך.
אז תחילה גם את מודה שתתכן בהחלט ספרות משובחת בלי מסר. אלא שלדעתך ספרות חרדית חייבת להיות עם מסר. יש כאלו שיחלקו עליך, ולטעמם ספרות חרדית היא ספרות שחרדים יכולים לקרוא, שאינה מדברת על דברים שהצנעה יפה להם ולא נהוג אצלנו לדבר עליהם. מכאן ואילך - מי שירצה לקרוא ספרי מוסר, שיהיה לו בהצלחה, וזכותם לקרוא ספרות שאינה מעבירה מסר בהכרח, בתור אוורור ובילוי לשעת הפנאי.
לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
לברך קודם נשמע לי הגזמה כלשהי, בכל אופן לא לברך זה איסור גמור
ולקרוא ספר חסר תועלת זה לא.
לא, לא הבנת אותי. לא מדברת על אסור ומותר.
מדברת על כך שאדם זוכר מה האמצעי שלו ומה המטרה.
לכן לא אהבתי את דוגמת השוקולד ובוודאי שלא בהקשר לסיום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
לא, לא הבנת אותי. לא מדברת על אסור ומותר.
מדברת על כך שאדם זוכר מה האמצעי שלו ומה המטרה.
לכן לא אהבתי את דוגמת השוקולד ובוודאי שלא בהקשר לסיום.
ללונה פארק, לא תלכי לעולם?
בגדים? קניונים? ים? נופש?
הכל הכל זה למען המטרה?
אשרייך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
ולא בזלזול.
כבנאדם שמעוניין לעשות תמיד את הטוב והישר, זה נכון שהכל למען מטרה אחת.
אבל מבחינתי ספר טוב יכול להיות במקום לונה פארק, לא במקום שעה של שמירת הלשון.

כיהודיה דתית, שאוהבת את הדת, ואוהבת את אלוקים, כמובן שאני אהנה מספר שיביא אותי קרוב יותר לדבר שאני אוהבת.
אבל האם אני אהנה רק מספר כזה?
לא. בהחלט לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
אז תחילה גם את מודה שתתכן בהחלט ספרות משובחת בלי מסר.
ההיפך. טענתי לאורך הדרך שלכל סופר יש אמירה.
מכאן ואילך - מי שירצה לקרוא ספרי מוסר, שיהיה לו בהצלחה, וזכותם לקרוא ספרות שאינה מעבירה מסר בהכרח, בתור אוורור ובילוי לשעת הפנאי.
כמו שלא כתבתי על ספרי מוסר. כנראה שלא באמת הבנת את דעתי.
אנחו חיים בעולם וכל אחד מתאים את עצמו אליו, כל אחד ודרכו, אבל עדיין, לא להיסחף, להשאיר את הראש ישר ולחשוב כמה שיותר גבוה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
ולא בזלזול.
כבנאדם שמעוניין לעשות תמיד את הטוב והישר, זה נכון שהכל למען מטרה אחת.
אבל מבחינתי ספר טוב יכול להיות במקום לונה פארק, לא במקום שעה של שמירת הלשון.

כיהודיה דתית, שאוהבת את הדת, ואוהבת את אלוקים, כמובן שאני אהנה מספר שיביא אותי קרוב יותר לדבר שאני אוהבת.
אבל האם אני אהנה רק מספר כזה?
לא. בהחלט לא.


איך הבנת את זה מדברי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
אסכם את דברי:
כל אומן מביא אמירה, בנושא זה דיברתי על ספרות חרדית.
אני טוענת שספר טוב צריך להביא פשר ומשמעות.
כאן טענתי שמשמעות מבחינתי היא האם זה הוביל אותי למקום טוב יותר.
מבחינתי, האנך שלי הוא השקפה\ דעת תורה.
כל עוד וההנאה שלי הינה תואמת לאנך שלי - כך אמשיך.
כנ"ל לגבי המטרה והאמצעי.
אני טוענת שאנחנו בתור שומרי תורה ומצוות יש לנו מטרה בעולם, אם ספר שכעת הוא אמצעי למטרה פוגע במטרה - הפסדנו במערכה.

ואני לא מדברת על ספרי מוסר ולא לשבת בבית ולהגיד תהילים, זה נחמד להקצין, אבל במטותא, תגלו יסודיות וראש גדול יותר, מכל דברי לא נשמע כדבר הזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #69
אסכם את דברי:
כל אומן מביא אמירה, בנושא זה דיברתי על ספרות חרדית.
אני טוענת שספר טוב צריך להביא פשר ומשמעות.
כאן טענתי שמשמעות מבחינתי היא האם זה הוביל אותי למקום טוב יותר.

נו? ואיך זה קשור לים ובריכה ולונה פארק ולשון הרע?
כי אמרתי, שמבחינת רבים אחרים, משמעות יכולה להיות גם הנאה צרופה של לונה פארק,
ולא בהכרח אם זה יוביל למקום טוב יותר, בשביל יש שעה של לימוד הילכות לשון הרע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
אבל חברה.
יש למישהו משהו לומר או להוסיף בקשר לביקורת עצמה?
לא לדרך אגב שלה?

אפרופו אגב ואפרופו אמירה,
אגב, עברתי פה על כלל חשוב מאוד בכתיבה או בדיבור, שהוא,
להיזהר שלא להסיט את הקהל מהאמירה שאותה אתה רוצה להעביר,
או על ידי מה שנאמר כבדרך אגב, או על ידי הגזמות יתר. ויש עוד כל מיני דרכים גאוניות לעשות זאת :rolleyes:
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
המגזימים בע"מ
אלו שמדגישים ומקצינים אלמנט חשוב בסיפור באמצעות תיאורים מוגזמים ומופרזים, בדרך כלל כדי להעצים את הרגש כלפי המתרחש לדמויות או כדי להעצים את המסר שמובא בסיפור.
(ולדר, מלך ההקצנות. וכמה שמוזר להזכיר את השניים באותו המשפט, אבל גם דבורי רנד משתמשת בטכניקה הזו בשומרת השערים)
הייתי מוסיף גם את מוישה גוטמן.
הנוסטלגיה והעתיד
אלה המתמקדות בפעם המושלם, או בעתיד המדומיין.
סיפורי נובהרדוק, ארץ ישראל, אצ"ל, לח"י וקנטוניסטים. רובוטים ומחשבות שולטות.
בטח, כמה קל להתמודד עם בעיות העבר, לפנטז את בעיות העתיד ולשכוח מבעיות ההווה. והציבור אוהב נוסטלגיות, ופנטזיות. אז בואו ננצל.
(קינן, אורית הראל, טננולד, פ. שטרן)
שכחת להוסיף - לגבי אורית הראל - את סיפורי השואה, ובדגש על אלו שמתרחשים בצרפת.
ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.
ואם
איה זריצקי של הדור שלנו.
משום מה, אני לא ממש מרגיש צורך בזריצקי של הדור שלנו.
אם יש למישהי יש משהו להוסיף, על השווקים שלה, המקלדת בידכן, והרשות נתונה :)
אוסיף את שלי [וסליחה על הבוטות]:
הבלתי הגיוניים:
אלו שמבחינתם הסיפור צריך להיות כמה שיותר הזוי, מדומיין ורחוק מהמציאות, מומלץ גם עם קפיצות גדולות, העיקר שהמסר יופנם.
(משה גוטמן)
המותחים והמרפים:
אלו שלקחו את ז'אנר סיפורי המתח כפשוטו, כשהפיתולים הטוויסטים וה'מתיחות' לא משרתים את העלילה הסופית, אלא את הצורך של הסופר להוציא ספר עב כרס. פתאום הגיבור מגלה שעוקבים אחריו בסמטה חשוכה, ובלוליינות מדהימה הוא מצליח להתחמק, כמובן עד הסמטה הבאה...
(שמואל ארגמן)
הפלפלנים:
אלו שניתן למצוא בספריהם קושיות ותירוצים תלמודיים. סוכן השב"כ נכנס חרש לחדרם של המחבלים, וריסס אותם בחומר מרדים. איי, למה הוא בעצמו לא נרדם? אה, שכחתי לומר לכם שקודם לכן הוא לקח כמובן טבליה מיוחדת שהחומר לא ישפיע עליו! כמו כן יש את אלו שהעמודים האחרונים בספריהם מוקדשים לפלפולים נרחבים שעשויים לקשור את כל הקצוות הנפתלים שבעלילה, לא תמיד בהצלחה יתירה.
מצוי בסופרים הגברים, וכמובן ש. ארגמן וא. אונגר.

כמו כן יש את חוה רוזנברג שבכל ספר שלה צריך להיות אזכור של דמויות בספרים אחרים שלה, ואת ליבי קליין שכל ספר חדש שלה בנוי על הדמויות מהספרים הקודמים, ואם פספסת אחד - אתה מתקשה לקרוא את הבאים בתור. ולאחרונה גיליתי את סיפורה החדש של דבורי רנד ב'בתוך המשפחה' - שמבוסס על דמויות מהספרים הקודמים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #72
ואני לא מדברת על ספרי מוסר ולא לשבת בבית ולהגיד תהילים, זה נחמד להקצין, אבל במטותא, תגלו יסודיות וראש גדול יותר, מכל דברי לא נשמע כדבר הזה.
אני אגיש לך מה כן נשמע מדברייך:
שאת שוללת הנאה מסיפור כהנאה טהורה נטו. כמו הנאה משוקולד, מלונה פארק או מכל דבר אחר.
את חושבת שלסיפור אמורה להיות אמירה, מסר, אפיק רוחני להתקדמות.

כתבת ככה:
ספר - זה משהו שמחבר את כל החושים יחד. ואני לא חושבת שזה קשה להבנה, אולי קשה להפנמה.

"וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ".

תחשבי על זה.
אגיד לך את האמת,
אני לא חושבת שספר מרכז את כל החושים יותר ממוזיקה או פעילות גופנית,
אבל גם אם כן,
מי אמר שמשהו שמרכז את כל החושים צריך להביא מסר?
(הציטוט מאגרת הרמבן הוא לגבי ספר לימוד...)

זו מוסכמה חזקה במגזרינו,
אני יודעת.
אבל אני לא רואה בזה הרבה מעבר למוסכמה.

רק שאני מרגישה שהדיון הזה לא ממש מתקדם,
ונראה לי אפשר להסכים על חוסר הסכמה.
מוסכם עלי:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
לדעתי המתווכחים צריכים קודם כל להגדיר מהו מסר בעיניהם.
כי גם בעולם הכללי, אם אין "אמירה" מסוימת לספר, אין לו משמעות.
אמירה יכולה להיות גם שלילית, ושם יש גם מסרים שליליים של אלימות ורוע.
אבל אמירה תהיה. תמיד.
גם מרק טווין (אותו ציטטתי מהאקלברי פין) העביר אמירה בספר. דרך העיניים של האקלברי הוא צייר את העבדות, ונתן לצופים להבין את הפרשנות לבד.
איזה מסר אפשר למצוא בספרות פוסטמודרנית?
אם אמירה של "אין משמעות למשמעות או לחוסר משמעות" עדיין נחשבת אמירה בעלת משמעות....
אז אוקי:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
זו מוסכמה חזקה במגזרינו,
אני יודעת.
אבל אני לא רואה בזה הרבה מעבר למוסכמה.
דעתי היא שכיון שאין כזה דבר ספר בלי שום מסר/אמירה/איך שתרצו לקרוא למה שעובר בין השורות - צריך לשים לב שזה יהיה חיובי.
אבל אין שום בעיה בספר שמספק שחרור והנאה בלבד.
(יש הרבה ספרי בדיחות, גם חרדיים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
אני אגיש לך מה כן נשמע מדברייך:
שאת שוללת הנאה מסיפור כהנאה טהורה נטו. כמו הנאה משוקולד, מלונה פארק או מכל דבר אחר.
את חושבת שלסיפור אמורה להיות אמירה, מסר, אפיק רוחני להתקדמות.
איפה מצאת את זה?
אגיד לך את האמת,
אני לא חושבת שספר מרכז את כל החושים יותר ממוזיקה או פעילות גופנית,
סיכמנו שסיפור זו אמנות לכל דבר. ולא יותר מכל אמנות אחרת.

מי אמר שמשהו שמרכז את כל החושים צריך להביא מסר?
(הציטוט מאגרת הרמבן הוא לגבי ספר לימוד...)

זו מוסכמה חזקה במגזרינו,
אני יודעת.
אבל אני לא רואה בזה הרבה מעבר למוסכמה.

רק שאני מרגישה שהדיון הזה לא ממש מתקדם,
ונראה לי אפשר להסכים על חוסר הסכמה.
מוסכם עלי:)

ולסיום אביא את דבריה של @רותי רפפורט
לדעתי המתווכחים צריכים קודם כל להגדיר מהו מסר בעיניהם.
כי גם בעולם הכללי, אם אין "אמירה" מסוימת לספר, אין לו משמעות.
אמירה יכולה להיות גם שלילית, ושם יש גם מסרים שליליים של אלימות ורוע.
אבל אמירה תהיה. תמיד.
גם מרק טווין (אותו ציטטתי מהאקלברי פין) העביר אמירה בספר. דרך העיניים של האקלברי הוא צייר את העבדות, ונתן לצופים להבין את הפרשנות לבד.

ההגדרה הכי נכונה שהיתה בדיון.
סיכום הכי נכון ומדויק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
דעתי היא שכיון שאין כזה דבר ספר בלי שום מסר/אמירה/איך שתרצו לקרוא למה שעובר בין השורות - צריך לשים לב שזה יהיה חיובי.
ספר עוסק בדמויות, בדעות שלהן, באמירות ובהתרחשויות שקורות להן ומסביבן.
בלתי אפשרי להביא את אלו בלי לבטא אמירה ומשמעות כלשהי.
לא יתכן.
לכן חובה לבדוק איזה מטען הספר כן נושא עימו.
קריאה בספר היא לא כמו ביקור בלונה פארק ריק. היא כמו ביקור בלונה פארק עמוס אנשים, לונה פארק מוזר שמחייב את הבאים בשעריו לשוחח שיחות עם כל העומדים סביבך.
אם כך - לא תבדקו מי מגיע איתכם לפארק?!
לא חייבים לקרוא למטען הזה "מסר" אם המילה הזו גורמת לאלרגיה. אבל הוא תמיד קיים. הגיבורים חושבים/ רוצים/ מתנהגים/ ומגיבים בסגנון מסוים שנבחר בכוונה תחילה על ידי הסופר - וכל אלו מהווים מטען בפני עצמו.
כל ספר מביא עמו משמעות כלשהי. ואם המשמעות היחידה שהגיבורים מביאים היא רצונם בהנאה צרופה או לחילופין - התאמת צבע הבגדים לעונה - זו אמירה מהדהדת מאד.
ספר שנכתב עם אג'נדה להיכתב ללא מסר - נושא בתוכו מסר עצום.
השאלה היא איזה מסר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
אוסיף את שלי [וסליחה על הבוטות]:
הבלתי הגיוניים:
אלו שמבחינתם הסיפור צריך להיות כמה שיותר הזוי, מדומיין ורחוק מהמציאות, מומלץ גם עם קפיצות גדולות, העיקר שהמסר יופנם.
(משה גוטמן)
המותחים והמרפים:
אלו שלקחו את ז'אנר סיפורי המתח כפשוטו, כשהפיתולים הטוויסטים וה'מתיחות' לא משרתים את העלילה הסופית, אלא את הצורך של הסופר להוציא ספר עב כרס. פתאום הגיבור מגלה שעוקבים אחריו בסמטה חשוכה, ובלוליינות מדהימה הוא מצליח להתחמק, כמובן עד הסמטה הבאה...
(שמואל ארגמן)
הפלפלנים:
אלו שניתן למצוא בספריהם קושיות ותירוצים תלמודיים. סוכן השב"כ נכנס חרש לחדרם של המחבלים, וריסס אותם בחומר מרדים. איי, למה הוא בעצמו לא נרדם? אה, שכחתי לומר לכם שקודם לכן הוא לקח כמובן טבליה מיוחדת שהחומר לא ישפיע עליו! כמו כן יש את אלו שהעמודים האחרונים בספריהם מוקדשים לפלפולים נרחבים שעשויים לקשור את כל הקצוות הנפתלים שבעלילה, לא תמיד בהצלחה יתירה.
מצוי בסופרים הגברים, וכמובן ש. ארגמן וא. אונגר.

כמו כן יש את חוה רוזנברג שבכל ספר שלה צריך להיות אזכור של דמויות בספרים אחרים שלה, ואת הסופרות החדשות ליבי קליין ודבורי רנד, שכל סיפור חדש שלהן בנוי על הדמויות מהספרים הקודמים, ואם פספסת אחד - אתה מתקשה לקרוא את הבאים בתור.
ועם כזו ביקורת מי צריך מילים טובות..

אוסיף גם את שלי:
המנפצים:
אלו שבאו מתחילת הספר ועד הרבה לאחר סיומו, במטרה אחת ויחידה - לערער ולרסק כל מוסכמות שאי פעם הייתה לכם, להבטיח שתעמדו איתנים למול כל התנהגות מוטעית שהתגבשה בקרבכם מן הקהילה והחברה.
(גילוי נאות - אני מאוד אוהב את הספרים שלהם, פחות את הגישה.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
דעתי היא שכיון שאין כזה דבר ספר בלי שום מסר/אמירה/איך שתרצו לקרוא למה שעובר בין השורות - צריך לשים לב שזה יהיה חיובי.
אבל אין שום בעיה בספר שמספק שחרור והנאה בלבד.
(יש הרבה ספרי בדיחות, גם חרדיים)

משהו מהעבר דגדג לי, איזה סיפור בהמשכים עמוק ומלא משמעויות ופשר. חייבת לשתף.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה