פרק ה
על הדלת ברחוב האלמוגים 27 קומה ראשונה, תלוי השלט; שלמה וחדווה ויינברג.
אין מי שמכיר את הזוג הזה ולא מתמודד עם קנאה סמויה בלב. הלוואי שאנו היינו מלאי אמביציות כמותם כשהיינו בגילאי העשרים, היו אומרים השכנים שוב ושוב.
תמיד היית פוגש אותם עם חיוך מלא על הפנים, תמיד הם היו מרוצים ושמחים. כששאלנו את חדווה מה גורם להם לשמחה וסיפוק כל כך, ענתה ללא ספק כי אם היו כולם זוכים לנחת כמו שלהם היו כל יושבי תבל מאושרים כמותם.
כיצד יתכן שלא תקנו חז"ל ברכה מיוחדת על הנכדים שנולדים לנו, הייתה חדווה תמהה שוב ושוב, מתוך אהבתה את נכדיה.
שמונה ילדים מונה משפחת ויינברג. את האחרונה חיתנו לפני חמש שנים, הם קנו לה דירה בבנין שלהם, כי פחדו קצת מהבדידות.
'בדידות', כל כך רחוק להדביק עליהם את המושג הזה. בכל יום, ארוחת הצהריים של הזוג הייתה לא פחות ממסיבה חגיגית. הנכדים התארגנו ל'תור' מסודר, בכל יום משפחה אחרת מגיעה לאכול את ארוחת הצהריים אצל סבתא.
הארוחה הזו הייתה נותנת הרבה דלק לסבא וסבתא, אבל גם - ואולי אפילו בעיקר - לילדים, הם אהבו אותם מאוד. בשבילם זו לא סתם עוד סבתא. 'אין כמו סבתא ויינברג', היינו שומעים אותם מפטירים בעליזות בכל פעם שיצאו מהבית.
שלמה ויינברג הוא מהטיפוסים היותר מסודרים שקיימים בעולם. יש לו שעה קבועה לכל דבר, קטן כגדול. החל מהשעה בה היה פורש למנוחת הלילה, השעה בה היה מתעורר, וכלה בשעה בה היה נוטל ציפורניו בערב שבת.
למשל, כולם ידעו שביום שישי בשעה אחת בצהריים אי אפשר לשוחח אתו, כי אז הוא מתקלח, אבל באחת ועשרים זה הזמן הכי נח בשבילו לדבר. בשעה עשר ועשרים בדיוק היה הולך לישון מידי לילה, ובשעה שבע וחצי בבוקר נפגוש את בני הזוג כבר אחרי ארוחת בוקר.
יש לו לשלמה חברותא בן גילו, ר' שמריהו הלפר, אתו הוא לומד כבר כמעט חמישים שנה ברצף, מאז שנכנסו יחדיו לישיבה גדולה ועד היום. בשעה עשר ושבע דקות הוא יוצא מהבית, כי בעשר ורבע הם מתחילים ללמוד. בשעה אחת שלשים ושמונה נראה אותו שוב עולה במדרגות הבנין.
בשעות הצהריים, אחרי ארוחת הצהריים החגיגית פורש שלמה למנוחה קלה. לאחריה היה נכנס לחדר העבודה שלו. שם היה יושב ומכין את הכתבות שיפורסמו במגזין התורני היוקרתי 'נשמות', מבית עיתון 'מעודכן כאן'. האינטליגנציה התורנית הרב-תחומית שלו, בתוספת כושר הבעה נדיר במיוחד שהתברך בו, הקנו לכתבותיו רייטינג עצום. כאשר שקל פעם לפרוש מעבודתו, הפעילו עליו כל צוות עורכי העיתון לחצים מכל הכיוונים, כולל מבני המשפחה המורחבת שעשו עבודתם נאמנה ופמפמו באזניו שוב ושוב פידבקים ששמעו במקרה מקוראי המגזין. הם סיפרו על שיחת שכנים שקלטה אזנם בה ניתחו השכנים את הכתבה האחרונה שלו. פעם הם הדפיסו לו אפילו כמה תגובות מפרגנות במיוחד שהצליחו לצוד מתוך קהילת כתיבה מקצועית בפורום פרוג. כמובן שהם דאגו להשמיט את הביקורת שהתלוותה אליהן.
בינתיים הם הצליחו. בינתיים הוא עוד שם.
היה נראה כי אין דבר בעולם שיוכל להזיז משהו בסדר יומם המדוקדק של בני הזוג. עשרות שנים של רוגע ושלווה מאחוריהם, וכנראה גם לפניהם.
יום רביעי. ראש חודש אדר.
ארוחת הצהריים החגיגית הסתיימה זה עתה. מהר מתמיד.
חדווה ראתה על שלמה שפניו אינם כתמול שלשום. היא ראתה אותו קצת אפתי. פניו החתומות זעקו יותר מאלף מילים שיש לו מה לומר.
היא הגישה את האוכל בזריזות, האיצה את הנכדים שיאכלו מהר. הם לא הבינו מה ארע, וגם מאוד התפלאו שסבא לא שואל אותם איך היה הבוקר. הוא אפילו לא פרגן לנתנאל הקטנצ'יק על התחפושת היפה שהכינו לו בגן.
אבל הרבה ברירות לא היו להם. הם צייתו להוראות והזדרזו.
הנכדים בחוץ. סגרו את הדלת אחריהם. והיא יושבת מולו במטבח. מחכה לשמוע מה יום מיומיים. זה היה נדיר מאוד אצל שלמה לראות אותו כך.
"מה נשמע, שלמה?", שאלה.
שלמה יושב ופניו זעופות. עיניו מצטעפות בדמעות שהחניק בשעה האחרונה. קשה לו לדבר.
"חדווה", הוא פותח, "האמת שהסתפקתי מאוד האם לשתף אותך, אבל אם את קוראת את העיניים שלי, הרבה ברירות לא נשארו לי. אני חייב לומר לך".
"אבל בשביל שתביני את הפואנטה אני חייב לקחת אותך קצת אחורה. רקע קטן למה שמתחולל לי בתוך הלב פנימה כבר עשרות שנים. ואת לא ידעת מאומה".
והוא מתחיל בסיפורו.
אך כדרכם של יהודים, לא יענו תשובתם טרם ישאלו שאלות. ולכן, לפני שהתחיל לספר החליט להעלות באוב כמה וכמה אירועים מלפני עשרות שנים, ובעקבותיהם העלה תמיהות ישנות מליבה של רעייתו.
"בטח את זוכרת את השבת הראשונה שלאחר האירוסין שלנו, אכן כך?".
"יותר ממה שאני זוכרת את השבת ההיא, אני זוכרת את האכזבה הגדולה שהייתה לי כאשר ביום חמישי בלילה התקשרת להודיע שלא תוכל להגיע אלינו לסעודות השבת, כמקובל, ודחית את בואך לשבת הבאה".
"נכון. ממש לזה התכוונתי".
"אולי תנסי להיזכר בעוד כמה דברים מאותה תקופה", שואל שלמה.
חדווה ממש על קוצים. "אולי תגיע ישר לענין, מה הקשר עכשיו כל הסיפורים האלו".
"לא, זה ממש בכוונה. תנסי להיזכר באירועים שסובבו אותנו בתקופת האירוסין שלנו", דרש.
היא מנסה להיזכר, ללא הצלחה מרובה. ושלמה מחליט לתפוס את המיקרופון ולספר הכל. הכל פתוח על השולחן.
פרק ו
לא קל לבן אדם לפתוח פצע כל כך כואב שהשאיר אותו סגור ומסוגר במשך עשרות שנים. וכשהוא עושה את זה, לא פלא שדמעותיו צפות להן בנקיקי עיניו, גם כשמדובר על איש קר כשלמה.
הסיפור ארע לפני ארבעים ושמונה שנים ביום רביעי, יומיים אחרי האירוסין שלנו.
ישבתי בחדר בפנימייה בשעת לילה מאוחרת, ושוחחתי עם חברי הטוב שמוליק בלוך. כמובן ששיחתנו עסקה בנושאים האקטואליים לשנינו, דברנו על אירוסין ועל חתונה, על תזמורות והזמנות. הוא שיתף אותי קצת מהעבודה הקשה כל כך של כתיבת מכתבי הזמנה לחברים.
דברנו גם קצת על ההתרגשות הגדולה שאוחזת אותנו לקראת בניית הבית, הוא סיפר לי איך הוא מונה את הימים והשעות לקראת יום החתונה שלו. למשל, הוא סיפר שכלתו קנתה לו ארבעים וששה שוקולדים יקרים, ואמרה לו לאכול כל יום אחד. כל שוקולד כנגד עוד יום שנשאר להם לחכות ולצפות ליום החתונה.
היא כתבה לו פתק בתוך כל אחד מהם. בפתק היא רשמה עד כמה היא לא באמת מצליחה לחכות ולהמתין. היא סיפרה לו על התכניות שלה לאותו יום, מה היא מתכננת לקנות ביום הזה, ומה להכין למחרת. היא שיתפה אותו בהתרגשות שלה.
שמוליק סיפר לי איך כל פתק כזה רק מגביר אצלו את הציפייה והדריכות לקראת החתונה. שאלתי אותו האם הוא מתאפק ופותח כל יום רק את הפתק של אותו יום. אבל הוא לא הבין את השאלה. בטח, הוא אמר, היא סמכה עלי. זה בדיוק מה שהיא רוצה שאני יעשה. אתה חושב שאהרוס לה את התכנית?
לאחר שהשיחה התארכה והשעה התאחרה, החלטנו לרדת לגינה שליד הישיבה לדבר שם. להמשיך לספר ולשתף.
אין מה לומר, האוויר הירושלמי הנעים כל כך, העניק לשיחתנו נופך פסטורלי למדי. איך הולך בסלנג – היה גישמא'ק. אני זוכר כל פרט ופרט במדוייק מה דברנו שם. מה הוא סיפר ומה אני שתפתי אותו. אני זוכר גם בדיוק מה היה שם, ישבנו על ספסל עשוי נסרים נסרים, מחוברים בברגים חלודים למוטות ברזל המחוברים לקרקע הגינה. היה הוא מקובע בכניסה לגינה בצד שמאל. שם ישבנו ודברנו.
גלשנו בשיחתנו קצת פנימה אל תוך חיי הנישואין, על שאיפה של אברך. דברנו קצת על עולם הכוללים, האם הוא אידיאל או ברירת מחדל. העמקנו קצת בסוגית הפרנסה ועוד.
כשהתקרבה השעה שלש לפנות בוקר, התעייפתי מעט. אחרי הכל לא הייתי רגיל כלל להיות ער בכאלו שעות. למרות שעבור חבריי זו שעת השינה האופטימלית, הרי שאני כבר בשעה אחת עשרה מידי לילה פרשתי למיטתי.
אבל למרות העייפות, לא היה לי באמת צד לוותר על השיחה הנעימה הזו. רק בקשה אחת קטנה בקשתי מידידי שמוליק, שיעשה לי טובה ויחצה את הכביש לעבר תחנת הדלק הממוקמת בדיוק מולנו, ויקנה שם פחית קולה ואריזה קטנה של חטיף מלוח, וכמובן יכניס שם גם חפיסת סיגריות. למרות שנשארו לי עוד שלש חפיסות מהסנטוכה, הן היו בחדר, ואני רציתי כאן ועכשיו.
שמוליק היה בחור טוב עם לב זהב. זה לא היה חריג לבקש ממנו כזו בקשה. הוא ממש אהב את זה, אהב לעשות טוב לסביבה. ולכן לא פלא שהסכים מיד. אין בעיה, הוא אמר, דקה אני פה.
התרומם שמוליק מהספסל, אני זוכר שהוא עבר דרך הפח שעמד בכניסה לגינה והוריק לשם כמה חתיכות טישיו שהצטברו בידו, ופתח בריצה קלה לעבר תחנת הדלק.
אני בינתיים ניצלתי את ההפוגה הזו להתבונן מעט במה שדברנו. לא כל כך הבנתי את מה שהוא טוען שלמרות שפעם היה מקובל יותר לעבוד לפרנסה, הרי שהיום מסגרת הכולל מהווה אידיאל לכשעצמה. ניסיתי לחשוב על זה קצת יותר לעומק. חשבתי על רעיון לקבץ קבוצת אברכים שילמדו ביחד באותו בית מדרש, לפי מה שכולם רוצים. לא יהיה מי שיכתיב לנו מה לעשות ומה ללמוד. גיבשתי את הרעיון כמעט לפרטי פרטים, והנה הוא כבר בשל מספיק בשביל לזרוק אותו לשמוליק. אוטוטו הוא יבוא ואשמע את דעתו על הענין.
לא נתתי לרעשי הרקע להסיח את דעתי מהסוגיה העמוקה שאני עוסק בה. לא הבחנתי בחתול שנכנס לגינה והתיישב לו בנינוחות על הספסל שמולי. וגם לא הבחנתי ברעש מוזר ברקע. לא הבחנתי בצפירות חזקות, ולא הבחנתי בצעקות שנשמעו ברקע. אבל מקולות יללת הסירנה כבר לא יכולתי להתעלם.
ניתרתי ממקומי לראות על מה ולמה המהומה. ואת שראיתי שם הייתי מעדיף לשכוח לצמיתות. לראות את שמוליק מדמם על הרצפה היה עבורי מחזה שהלב הרגיש שלי ממש לא יכול היה לעמוד בו.