סיפור הטשולנט של צחי

  • הוסף לסימניות
  • #1
בעיקרון כולם קוראים לי צח-צחי, הוא היה היחיד שקרא לי סתם 'איצי' כאילו לא אהב את הצחצוח של השם שלי ובחר בשם פולני כזה, בדיוק כמוהו.

בסך הכול הייתי עוזר לו במשלוחים, לא משהו. לחשו לי באוזן שהוא נשאר בצפון תל אביב רק בגלל שלא רצה להשאיר את האזור חילוני לגמרי, אבל ת'אמת, למרות הזקן הארוך שלו והספר שהתנדנד עליו – הוא היה דווקא גזעי, הבין ת'שפה שלנו, זרם עם כל החברה, אבל איתי בעיקר היה לו שפה משותפת, בכל אופן הגעתי מבית מסורתי.

אני בטוח שהוא ראה שלפעמים פילחתי כמה פירות מהמשלוח, תמיד היה טופח לי על השכם ואומר לי "אתה, בחור כארז אתה צדיק" (במלעיל כמובן). קצת הצחיק אותי הביטוי כי חוץ מכיפת בוטן שלבשתי בשביל אמא'שלי אפ'חד לא היה קורא לי צדיק עם השרירים שלי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות שלו, שיחשוב, דווקא טוב. לא היה כ'פת לי שגם במורים שלי בבצ'פר יחשבו ככה.

זו הייתה סתם תקופה שהייתי נער שליחיות, ולמרות שהוא שילם טוב והחמיא לי הרבה זה נגמר, כמו שכל דבר טוב נגמר בסוף. ואני התחלתי לעבוד ב א מ ת קשה, בלילה, אבל הרווחים היו יופי טופי.

בתחילה שחברים שלי קראו לי להצטרף לעבודה הזו צעקתי עליהם והצהרתי (מילה יפה, נכון? יש לי את זה!) בקול הבס שלי ש'אני, בעיניים של אמאש'לי לא אגנוב" אז בינגו צחק לי שחבל שאני מעוור כל כך מהר את אמא שלי ואם אני חושב שאני גיבור גדול אז אני יגדל לזקן חסר שיניים בשכונה המלוכלכת ולא אשב על ערמות של דולרים כמו שהם. לא לקח לי הרבה זמן להשתכנע. רק חודש ומשהו והמקרר הריק בבית והפרוסות של הקשה ואבאש'לי שמסתובב באנ'לא יודע איפה.

אני לא גונב, מה פתאום! חס ושלום! השתגעתם? אני רק מזנב כמה דולרים מאנשים שיש להם מידי הרבה, מיישר את הקו שיהיה קצת שוויון בעולם, לא יותר מזה, וחוצמזה ממילא המדינה והביטוח חייבים למשפחה שלי מלאן כסף והם לא נותנים לנו, אז נעשה עסקה הוגנת – הם יתנו לנגנבים (וואו, איך שאני שונא את המילה הזו!) ואנחנו בעד ניקח קצת, כמה לירות עלובות. כלום לעומת המליונים שיקבלו מהביטוח. אז שישמחו שמישהו עושה להם ת'עבודה השחורה כל האנשי שמנת האלו!

אני גם מקפיד על טוהר הנשק, כלומר הגניבה, מוריד את הכיפה שאני עוזר לחבר'ה שלא יהיה חס ושלום חילול השם! אגב, זה מושג שר' יענקל מפירות והירקות הכניס לי, מה שהמורים שלי לא הצליחו הוא הצליח, אין עליו.



בינגו ושארל החליטו שהבית כנסת שם בירושלים זה עסק טוב, ואם הם החליטו – אז כולם כמובן מסכימים, מגעגעים גע גע גע כאילו הם אבא ואמא ברווזה שמובילים את העדר. רק אני העזתי לערער (תמיד הייתי חוצפן.) "בית כנסת חבר'ה? הגזמתם. אניפ'חד מארון הקודש! אמא שלי מסכנה לא הצליחה לחנך אותי, אבל על בית כנסת היא האכילה אותי בכפית עם הדייסה, לא הולכים על זה!" ניסיתי לפסוק, אבל ידעתי שתכלס' אני נמושה, אם הם יחליטו – אני אגרר אחריהם כמו כלב בחוט, כמה שאני שרירי כזה וחזק, זה רק נראה, בלב שלי אני רועד מפחד מחזקים.

היה כזה שקט כזה אחרי הנאום הספונטני שלי ובינגו גיחך גיחוך לא נעים "בית כנסת, אה? היה שם מצ'ינג, ת'ה יודע? הכול נמצא בכספת. עלי. ואם אתה מפחד עליהם אז לך, תצטרף אליהם" כולם געו בצחוק לנוכח ההברקה ורק שארל הוסיף "אל תדאג, המדינה תפצה אותם בכל הכסף שהגיע לנו מאז ומעולם" ולנוכח הממלכתיות שלו גם הנועזים שבחברו השתיקו את הפה.

אז החלטנו שהולכים על זה, אני פחדתי קצת, זה נראה לי כמו לשחק באש. אבל שארל הודיע לי שהוא לוקח אותי אישית כדי שאני לא יהיה שפן מבוהל שמקלקל להם ת'תכניות. אני אמיץ, אבל עד כאן. לפעול נגד החבר'ה זה קצת יותר מידי בשבילי.

אני לא דג רקק, מי שרואה אותי היה מכנה אותי כריש אבל ליד לוויתנים אני משתדל לשמור על הזנב שלי, יודע יפה יפה את מקומי. אז אני שותק אבל בלב מתרתח, הו הו הו מתרתח, וזה קצת מסוכן, אפילו הרבה.

אני אומר גם לכם, כי בינגו לא נתן לי לדבר, אז אולי אתם תתנו לי. אני ממש לא 'צדיק' כמו שר' יענקל כינה אותי, אמנם אני לא הולך ארבע אמות בלי נטילת ידיים (חהחהחה) אבל אני, ובכן אני יש לי ערכים מינימלים, אנ'לא מוכר את אמא'של- סליחה את הנשמה שלי. יש לי גבולות אני, לא גדלתי ברחוב, רק קצת.

אז חשבתי עם עצמי ככה בשקט, מה אני יכול לעשות? יש עוד יומיים עד הפעולה, יומיים זה הרבה, יומיים זה קצת תלוי מה אתה עושה בהם. אם אתה בכלא זה כמו שנתיים, אם אתה במסיבה זה כמו דקה. יוואו, תמיד אני גולש לנושאים לא קשורים., איפה אחזנו? אה. מה אני עושה עם הביתכנסת הזה?

חשבתי לעצמי כל הלילה, מה עושים? מה??? לא מצאתי פתרון, יש לי ראש חלש (חוץ ממילים יפות) מה לעשות? לא'ידע. הלכתי לישון, לפנות בוקר לחטוף קצת נמנום.

אני מתעורר לעצמי שבתוכי צורח קול: 'ר' יענקל'. אני מבולבל מי ר' יענקל? מה ר' יענקל? איפה ר' יענקל? למה ר' יענקל? מתי ר' יענק'ל?

המוח שלי עדיין מטושטש אבל יש לי הבזק כזה שמתוך עייפות אני מצליח לחשוב שטעו כל המורים שאמרו שיש לי ראש דפוק. אני מבריק, אחלה של בחור.

ר' יענקל יכול לעזור לי. אני בטוח. אין לי זמן, אז אני כמעט עם פיג'מה רץ אליו, אל תראו אותי רכרוכי כזה, אני פשוט יש לי נשמה, מינימום של יהודי.

ר' יענק'ל מקבל אותי כמו תמיד עם כוס תה רותח ומהביל (זה קשור המילה? פשוט קראתי את זה פעם בספר ואהבתי את הצליל.) אני שופך לו הכול. אני כמובן מסתיר שאני בעסק, לא יודע כמה אפשר לסמוך עליו, אבל הוא מקבל את זה ששמעתי מחברים של חברים ואחרי הבטחה שהמשטרה לא תדע מכלום הוא גם מקבל ממני תאריך ושעה. ואני, אנ'לא חכם בכלל. אבל בבני אדם אני מבין.כמו סנדלר בנעליים. ושאני שומע אותו מבטיח לי שהכול יהיה בסדר ואני לא צריך לדאוג – אני באמת נרגע.

אני חוזר הביתה לא לפני שהוא טופח לי על השכם "בחור כארז" ומחביא לי בכיס כמה עוגיות ו100 שקל.





היום הגיע, כלומר הלילה. אנחנו כולנו לבושי שחורים מכף רגל ועד ראש. אפילו כפפות. טוב, כמובן שנלבש כפפות, גם אם לא היינו רוצים להשתחר הרי אנחנו לא רוצים שישארו טביעות אצבעות, נכון? טומי הוא אלוף בלבטל אזעקות ומרדוך בלפרוץ מנעולים, והבית כנסת הזה...מה אני אגיד לכם? כאילו חשבו שכולם צדיקים כמותם, אפילו מצלמות אין שם.

חשוך בבית כנסת, תמיד חשוך בלילה בבתים, אגב, אם תכננתם לעבוד כמוני – זה רק אם אתם ממש, אבל ממש לא פחדנים, כי אפילו אני המחוספס לא אוהב את החושך וכאן יש לנו משהו שאין באפ'מקום. כלומר תמיד יש אותם, ת'אנשים. ובביתכנסת אין אנשים – רק ספרים. ואפשר להדליק את האור, מי יהיה בבית כנסת בשלוש לפנות בוקר? אז אני מתנדב להעלות את המתג. – – – – – – בום ספלאש בום ספלאש, מה זה פה?

שולחן ערוך, מחופה במפת קטיפה. בקבוקים, בורקסים, מזלגות, מפיות ו-עשרה אנשים.

המורים שלנו היו עושים שמיניות לראות אותנו מסמיקים כמו עכשיו, תמיד ה ם היו המסמיקים.

אנחנו נראים כמו תינוק שברח מבית ספר, כמו תינוק שנתפס בקלקלתו, כמו גנב שתפסו אותו – בעצם – למה כמו?

כובעי הגרב שלנו אמורים לבעור כמאמר הפתגם הידוע אבל משום מה המבטים החמים שהם שהחבריה נועצת בנו דווקא מקררת את אמבטית הפחד.

ר' יענק'ל הוא הראשון שמפר את הדממה. "מה אתם מציעים?"

השאלה שלו ברורה. הוא לא צריך להגיד משטרה, כי העיניים שלו מהבהבות כמו כחל אדום. אבל מה הוא מציע במקום? מה, א נ ח נ ו צריכים לחשוב? זה כמעט כמו לשבת בכלא...



"תאכלו בינתיים" מחווה אחד עם זקן לבן. מרוב הלם אנחנו אוכלים, שותים, ואפילו אני שידעתי שמשהו יהיה לא ידעתי ש כ ז ה משהו יהיה.

אנחנו גומרים לאכול, ושוב יש שקט, מביך כזה. ובגלל שאנחנו לא רגילים להיות מובכים אז אנחנו רק רוצים שהדקות יעברו.

"תראו" פותח זה עם הזקן הלבן. "אני מאמין שעד היום לא תפסו אתכם. אבל עם התמונות שיש לי אתכם מבטלים את האזעקה ופורצים את המנעול יכולים לפתוח לכם תיק פלילי, וזה לא איי איי איי נעים..."

אני מהנהן, גם טומי שהבטיח לאבא שלו שהוא לא יסתבך עם פושעים. כולנו שותקים אבל רק שארל שואל דוגרי "אז מה אפשר במקום?"

"לבוא לאכול אצלי טשולנט כל שבת" עונה ר' יענק'ל נחושות ואנ'לא'יודע למה ואיך אבל מישהו מתחיל לצחוק וכולנו מצטרפים אליו, כולל עשרת המכובדים בעלי הזקן הארוך שעד עכשיו שתקו כמו דג, ולא רקק.

הצחוק בריא וטוב ובינגו, (שיודע מה זה טשולנט רק מפ'ם אחת שביקר בשלוימלה בבני ברק...) שואל בחגיגיות "למשך כמה שבתות?" ר' יענקל, מחייך שהוא עונה: "שנה".

התייעצות חגיגת נערכת וכולנו מסכימים (טוב, שאני אומר כ ו ל נ ו - כולכם מבינם שהכוונה לשארל ובינגו) שזה עדיף מתיק פלילי "אבל זה לא שאנחנו חוזרים בתשובה או משו, כן?" מסכם שארל, ובטקס חגיגי ההסכם החתם.

ומאז אנחנו אוכלים כל שבת טשולנט אצל ר' יענק'ל, עובדים בחברת שליחויות שסידר לנו בעל הזקן הלבן ושלמישהו מאיתנו עולה הג'אננה לגנוב – הוא מדבר עם אחד מהחבריה שישבו שם שבמקרה הוא גם פסיכולוג.

והכי יפה שבינגו התחיל לשים כיפה "אנ'לא חוזר בתשובה" הוא הודיע "רק מתקרב קצת".

גם טומי כמובן הלך בעקבותיו, אבל ר' יענק'ל לא נרגע עד שהנחנו תפילין. 'לנשמה' כמו שהוא אמר.

ומאז, כל שבת, אנחנו לומדים שיעור אחרי הטשולנט. ומה אנ'יגיד לכם? כל הסיפור הזה, עם הטשולנט, ממש -עולם הזה - ועולם הבא!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
נפלא!
גם הסיפור וגם הכתיבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יפה מאד!

אם תורשה לי הערה קטנה -
כנראה זאת רק אני, אבל הסיפור הרגיש לי טיפ-טיפונת נדוש. בשונה מהסיפור הקודם שהיה פשוט מקסים מבחינת עלילה, כאן הרגשתי כאילו אני יכולה להשלים משפטים לבד. שכונת פשע, סלנג לפה סלנג לשם, סטריאוטיפ הדתי-בלב-שנאלץ-לגנוב והיהודי-הפשוט-והטוב שנותן לו צ'אנס וכולם בסוף מתחזקים.
ואני אומרת את זה רק בגלל שהקודם היה כל כך מעולה, גם מבחינת הכתיבה (שאת זה יש גם כאן) ובעיקר מבחינת הסיפור.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
סטריאוטיפ הדתי-בלב-שנאלץ-לגנוב והיהודי-הפשוט-והטוב שנותן לו צ'אנס וכולם בסוף מתחזקים.
אני לא כל כך מכירה את הסטריאוטיפ הספציפי הזה.
אם כי לדעתי בכל סיפור יש תבנית מסוימת - אולי לזה הכוונה?
ות'אמת - לי עצמי לא היה צפי איך מה ומתי הכול
יפה מאד!

אם תורשה לי הערה קטנה -
כנראה זאת רק אני, אבל הסיפור הרגיש לי טיפ-טיפונת נדוש. בשונה מהסיפור הקודם שהיה פשוט מקסים מבחינת עלילה, כאן הרגשתי כאילו אני יכולה להשלים משפטים לבד. שכונת פשע, סלנג לפה סלנג לשם, סטריאוטיפ הדתי-בלב-שנאלץ-לגנוב והיהודי-הפשוט-והטוב שנותן לו צ'אנס וכולם בסוף מתחזקים.
ואני אומרת את זה רק בגלל שהקודם היה כל כך מעולה, גם מבחינת הכתיבה (שאת זה יש גם כאן) ובעיקר מבחינת הסיפור.
לעניות דעתי בכל סיפור יש סטריאוטיפ, או לפחות מיתוס שהסופר הנכבד - מאשש אותו או מנפץ.
היפה הוא אם - הסופר מחדש משהו, מאיר זוית אחרת, מחדד, מעמיק.
מבחינתי, אדון צחי - היה אדם חדש. נכון, הוא גילם את ה'ילד טוב תל אביב' אבל העגה שלו, הטוב לב המחוספס וההיגררות המהירה נגעו לי בלב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אהבתי איך שהם דאגו להם באמת ולא חיכו לאקשן ולמשטרה שתבוא ותקח אותם כשחיוך מרוח על פניהם. הנה, תפסנו אותם על חם.
מבחינתי זה היה סיום שונה. (כמובן שלא חשבתי שלצחי יעשו משהו הוא הרי התמים והצדיק, חשבתי שיענקל ימנע רק ממנו באיזו דרך.)

לגבי כל המילים הגבוהות שצחי אומר, לדעתי זה קצת מוזר. נשמע שאת כל הזמן מתנצלת בשמו למה הוא כן מדבר כך. ילדים כמוהו לא בדיוק קוראים ספרים. עדיף שתשאירי בשפה קצת רדודה. אפילו שיש לו נשמה טובה.

אבל שיהיה ברור, את כותבת מאוד יפה.
זה למשל, ממש אהבתי:
היום הגיע, כלומר הלילה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

מה שאדם עושה...

ג'ון:

אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

"ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

"או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

"מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

"אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

"ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

-------
המשך יבוא.
למי שלא מכיר:

פונט זה- הזוג כזו"צ.

פונט זה- הם, עוד עשר שנים.



"למה תתחפש?" מתייעצת חני.

"מה?" מוישי בהלם.

"למה תתחפש בפורים?"

"למה שאני אתחפש בפורים?"

"מה, כולם מתחפשים אחרי החתונה..."

"אוי, לא יהיה לי נעים מההורים שלך!"

"הם יאהבו את זה, אני בטוחה!"

"ומה עם השכנים?"

"עזוב אותך, אתה רואה איך הם נראים כל השנה...?"

"חח את צודקת, האמת, הם לא ממש מעניינים אותי..."

ובפורים:

"הו ר' נחום! פורים שמח!" מאחל מוישי לאחד השכנים שפגש ברחוב על הבוקר.

"פורים שמח! מה זה, למה התחפשתם? זה נראה ליצן, לא?"

"אוי ויי" נבהל מוישי "אז זה ליצן, לא קוז'אק?"


"מה קורה מוישה, על מה אתה חושב?" מתעניינת חני.

"אני חושב להתחפש בפורים..." פולט מוישה.

"מה, אף אחד לא מתחפש כבר בגיל כזה!""

"אני לא מדבר על ליצן או קוז'אק כמו הפדיחה בשנה ראשונה..."

"אויש, ההורים שלי לא יאהבו את זה..."

"עוד מעט תגידי לי גם השכנים..."

"זה אמור לעניין אותך!"

"נכון, אבל מה זה קשור אליהם אם אני אתחפש או לא... בכל מקרה, נחליט כבר מה נעשה!"

ובבוקר פורים:

"הו ר' יענקב! פורים שמח!" מאחל מוישי לאחד השכנים שפגש ברחוב על הבוקר.

"פורים שמח! מה זה, התחפשתם? אוי, זה גדול!"

"אני? התחפשתי? אה, ככן..." מגמגם מוישה ומהרהר באימה 'ידעתי שאני אשכח לעשות משהו עם כל הבלגן בבוקר של התחפושות לילדים... שיא הפדיחות! זה עוד מכנסי הפיג'מה הכי מוכתמות שלי!'
סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
פרק 1

"מה ברא ה' ביום הראשון?"
הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
"את האור ואת החושך"
כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
אני לא. התוף שלי ביד.
אבל היד השניה בראש. מגרדת.

היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
אבל מגרד לי!
מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

"בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
"את יכולה להביא את זה לאמא?"
"זה" זה פתק.
פתק לבן וגדול.
אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
אני אביא את הפתק לאמא.
לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
לי לא.
אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
היא רק תתקשר לדודה ברכה.
דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
היא גם תסרק אותי.
אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה