ברור שההשראה שלנו היא מהחיים.
התכוונתי שתשתפו, אם לא אכפת לכם, ממקרה ספציפי מפורט.
סיפרתי על שיחת גן שעשועים שנתנה לי פעם השראה. הנה הסיפור שיצא לי ממנה (הפתיח שלו התרחש כמעט מילה במילה במציאות. ההמשך - פרשנות שלי...):
"בואי, בואי שבי כאן," ידידתה קראה לה, לאחר שסיימה לחלק את השלוקים לילדיה, והם פרחו להם למתקנים.
היא ניגשה, טפחה רגע בציפורניה המשוחות בלק על הספסל, עיוותה את פניה בגועל, והלכה להביא לעצמה חתיכת נייר עיתון להתיישב עליה.
תוך כדי היא המשיכה בשיחתה הטלפונית: "ואת המצעים תורידי, ותשימי בסל הכביסה. יש מצעים חדשים על השולחן בסלון. זה לא על השולחן? אז איפה זה יכול להיות? אה, כבר הכנסתי אותם לארונות... אז תוציאי משם. ואל תשכחי את השירותים - הילדים עשו שם שמח היום..."
"עם מי דיברת, עם העוזרת?" שאלה חברתה כשסיימה.
"כן," היא ענתה, והכניסה את הפלאפון לתוך תיק הצד המשובץ-אבנים שעל כתפה.
"כמה פעמים בשבוע היא באה אלייך?"
"כמה שצריך." היא ענתה.
"מה, וכמה את משלמת לה?"
"חמישים," הפטירה.
"אבל כמה שעות היא באה כל פעם?" התעקשה החברה.
"כמה שצריך," היא ענתה שוב.
"ומה לך נשאר לעשות בבית אם ככה?"
"מה, חסר מה לעשות בבית? יש מספיק מה לעשות עם הילדים!" היא התרעמה.
"לא מספיק," התעקשה ידידתה.
"בטח שמספיק. מה אני צריכה להיות עם תווית של 'מנקה' בשביל להיחשב עקרת בית??"
ילד מרושל-חולצה ניגש לספסל, ובכה בקול: "השלוק נפל לי על האדמה!..."
היא ניצלה את הסחת הדעת שסיפק לה השלוק המלוכלך של בן-ידידתה, ונעצה את מבטה בילדיה המתנסים במתקנים.
לא עבר רגע, וגם היא קיבלה מתקפת ילדים משולבת.
"אני רוצה לשבת לידך בספסל," אמרה בת השמונה בקול מתפנק.
"המגלשה מלוכלכת!" התרעם בן העשר.
"אמא, חם לי!" התלונן בן החמש.
"הם לא רגילים לגני-שעשועים," היא התנצלה מול מבטה ההמום של ידידתה לספסל, אשר סיימה בדיוק לפצות את ילדה בשלוק חדש.
המבט ההמום הפך למבט מבקר.
"תשמעי, צריך להרגיל אותם לזה," היא נאמה בהחלטיות, "זה לא טוב לשבת בבית כל הזמן!"
"כן, לא טוב להיות בבית כל הזמן..." היא מלמלה, ופינתה מקום לבת השמונה על הספסל.
השמים החלו להיצבע בכתום כששכנתה הוציאה את כריכי הגבינה-חביתה-מלפפון שהכינה מבעוד מועד, וחילקה לילדיה שסיימו את השלוקים. היא פשפשה בארנק הצד שלה ושלפה שטר חלק של 100 ש"ח והגישה לבכורה.
"לך לפיצרייה, תקנה שלושה משולשים," היא הורתה לו, מתעלמת ממבטי הביקורת ששבו לאכלס את עיני חברתה.
היא צפתה בו הולך, מתמזג בצבעי השקיעה, בדרך שהיה רגיל לעשות מדי ערב וערבו. ידה עדיין הייתה נתונה בארנקה הריק כעת, והיא חשבה שעליה להתקשר לאמא שלה, לומר לה שהכסף נגמר.
אמא לא תצטרך יותר מזה: כבר מחר תנחת בביתם, עמוסת ארוחות-צהריים לכל השבוע, מתנות מנצנצות שיגרמו לעיני ילדיה גם לנצוץ ולפיהם להחריש בשעה שישחקו בהן - וגם ערימת שטרות מגוהצת.
היא תשב מכווצת בכיסא הנוח שהוריה קנו לה לפני שנתיים, וכבר לא תמחה. פעם עוד נותר בה קמצוץ של כוח בשביל זה. היום היא משתמשת בקמצוצי הכוח האלו שנזרקים לפתחה כדי לבלות מעט עם הילדים. עם המתנות החדשות, עם האלבומים הצוחקים של פעם, ובגינת השעשועים - לפעמים.
היא מתכווצת כעת על הספסל, שאינו נוח לגבה בדיוק כמו הכיסא הנוח, ומחפשת בקרביה עוד מעט מקמצוץ הכוח ששלח אותה לכאן היום. היא חייבת אותו כדי לשוב הביתה עם הילדים - אחרת ידידתה תפתח עליה עיניים תמהות ומבקרות גם יחד.
היא מביטה בה, שקמה כעת כדי לטפס עם בן השנתיים שלה על אחד המתקנים, וייחלה למעט מהכוח שלה. אבל הלב שלה, זה שכמעט שכח איך להרגיש, יודע שעליה למצוא את כוחותיה בתוכה.
היא קמה מהספסל, מנסה להסיר לשווא את חתיכת העיתון שנדבקה בזעתה לספסל, ואספה את ילדיה שסיימו את ביסי הגבינה הצהובה האחרונים.
השמים סביבם כבר השחירו, כשהיא כנפה אותם תחת זרועותיה המתוחות בכוח, מתעלמת מעדת הקרקורים העליזה שהקיפה את שכנתה עם שאריות כריכיה.
הם צעדו כך, מלוכדים כמשפחה שלמה, בטנה שלה מקרקרת בפתאומיות לנוכח בטניהם העמוסות בצק לבן, ולבה פעם ביחד עם ליבותיהם, בתקווה מחודשת.
drive.google.com
הנושאים החמים
