דיון מקור השראה

[סיפורים]

בסוף זה מגיע עם כל הנשמה
עד שזה מגיע יוצאת הנשמה
ואם זה לא מגיע... צריך מכונת הנשמה.

וזה מה שהולך להיות כאן באשכול.
כל הסודות, הטיפים, הגילויים, הניסים - בדרך לקטע המיוחל.

 

[סיפורים]

ואני אתחיל.
אתמול ראיתי את זה:
"בדידות נובעת לא מחוסר אנשים סביבך,
אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשין
על מה שמשמעותי עבורך".
-קרל יונג
עוד אחד מאלפי ה'ממים' שמסתובבים.
אבל הוא נגע בי.
והחלטתי לנסות להמשיך איתו.
כדי לי
להיכנס יותר לתוך האווירה נתתי לאצבעות לרוץ על המקלדת ולתת לי להרגיש יותר את האווירה.
זה הקטע החדש שנולד

הרבה אנשים היו שם
אולי עשרות
אולי מאות
אולי אלפים
ואולי אני לא יודע לספור.
אבל בטוח היו שם יותר אנשים מהאצבעות של הידיים והרגליים שלי ביחד.
וזה שמח!
ככה ידעתי שאני לא לבד.
ונכון שלכולם ביחד יכול לקרוא משהו
אבל זה לא אותו דבר.
ותמיד כשאני לא מחלק את האוכל שלי לאחרים מסבירים לי שגם בקבר צריך חברים.
ואם בקבר צריך
צריך עוד קודם.
אז היו שם הרבה אנשים
והייתי אני
וקשה לומר היינו שם כולנו.
כי כשכולם שחורים
ואני לבן
אני לבד
גם אם אני מוקף ביצורי אנוש
ואם צריך חברה בקבר, צריך גם בחיים
אבל להיות הלבן היחיד זה להיות לבד.
לבד.
לבד.
מה יעזרו לי חבורת שחורים שלא מפריע להם השמש כשאני משתזף ונשרף
הם לא יעזרו לי
ולכן אני לבד
לבד
לבד.

אבל כשהאריה שברח מהספארי נכנס אל המקום.
הם היו איתי
ביחד
מאחדים מטרה
ושב לא הרגשתי לבד
עד שהשמש טפחה על ראשי.
שורפת.​

לא שיר. לא מחפש להיות כזה.
רק קטע אישי - שאותי הצליח לחבר לרעיון.
עכשיו הכתיבה רצה לה יותר מהר ממני.
סיפור על ילד בודד בעולם מלא אנשים.
אולי בהמשך נעלה לכאן את הקטע המושלם.

מה מקור ההשראה שלכם?

 

[רחל סרולוביץ]

מקור ההשראה שלי הם החיים עצמם.
סיטואציות, מראות, מצבים ותקופות מולידים בי ברגע של חסד ניצוץ,
ואם הצלחתי לגבור על ההסחות שסביבי מעלה הניצוץ אש במקלדתי ומשם פרוצה הדרך.
טיפ: כשנמצאים בסיטואציה אפילו רגילה- לנסות להסתכל עליה ממבט אחר, לא זה שאנחנו רגילים בו.
מגובה אחר, מאדם אחר, אפילו מאובייקט, הרבה דלתות נפתחות כך.

 

[7שבע7]

ההשראה שלי יכולה להגיע ממקומות רבים:
מהחיים, כמובן, בין אם מהחיים שלי (כפשוטם או אחרי שינוי) ובין אם מחיים שאני פוגשת סביבי. (זו יכולה להיות אפילו שיחה על הספסל בגן השעשועים - עוד לפני ימי הקורונה, כמובן - שהדליקה אצלי סיפור).
לפעמים ההשראה מגיעה מדברים שאני קוראת או שומעת.
והכי אהובות עליי - ההשראות שמגיעות בעקבות שיעורים שאני שומעת או בעקבות לימוד שאני לומדת.
ולפעמים, כן, צריך לעורר את ההשראה בכוח... באמצעות תרגילי כתיבה או באמצעות פתיחת עיניים מסיבית למתרחש מסביב...

 

[סיפורים]

ועוד אחד.
אמצע הלילה. ואני צריכה סיפור ילדים למחר לרשימת תפוצה שלי (gilishlanger @ gmail . com אם אתם עוד לא שם)
הסתכלתי מהחלון. כלום. שקט.
מכונית כחולה עברה בכביש.
מכונית.
מכונית.
מכונית.
מכונית צעצוע. יופי. יש לי על מה לכתוב.
מה יהיה העלילה??????
מכונית שתשמע כאמתית (לילדים, לא לנו) ומתבררת כמכונית צעצוע.
הנה התוצאה:

האוטו של אלחנן - גילי שלאנגר.pdf

drive.google.com

וכאן מוקלט (לטובת האמהות שבננו)

האוטו של אלחנן.mp3

drive.google.com

 

[סיפורים]

מקור ההשראה שלי הם החיים עצמם.
סיטואציות, מראות, מצבים ותקופות מולידים בי ברגע של חסד ניצוץ,
ואם הצלחתי לגבור על ההסחות שסביבי מעלה הניצוץ אש במקלדתי ומשם פרוצה הדרך.
טיפ: כשנמצאים בסיטואציה אפילו רגילה- לנסות להסתכל עליה ממבט אחר, לא זה שאנחנו רגילים בו.
מגובה אחר, מאדם אחר, אפילו מאובייקט, הרבה דלתות נפתחות כך.

ההשראה שלי יכולה להגיע ממקומות רבים:
מהחיים, כמובן, בין אם מהחיים שלי (כפשוטם או אחרי שינוי) ובין אם מחיים שאני פוגשת סביבי. (זו יכולה להיות אפילו שיחה על הספסל בגן השעשועים - עוד לפני ימי הקורונה, כמובן - שהדליקה אצלי סיפור).
לפעמים ההשראה מגיעה מדברים שאני קוראת או שומעת.
והכי אהובות עליי - ההשראות שמגיעות בעקבות שיעורים שאני שומעת או בעקבות לימוד שאני לומדת.
ולפעמים, כן, צריך לעורר את ההשראה בכוח... באמצעות תרגילי כתיבה או באמצעות פתיחת עיניים מסיבית למתרחש מסביב...

ברור שההשראה שלנו היא מהחיים.
התכוונתי שתשתפו, אם לא אכפת לכם, ממקרה ספציפי מפורט.

 

[דוכסוסטוס]

תלוי איזה ענף השראה מחפשים, כשהרעיון קיים ורק הכתיבה מדשדשת, קריאה של ספר שכתוב בשפה עשירה, ממש פותחת שערים.
כשחסרים רעיונות, נושאים ופאנצ'ים, זה נעשה יותר מסובך.

אבל קחו רעיון שרשמתי פעם לפני אבל עדיין לא השתמשתי בו אף-פעם:
אחד האתגרים היותר מוצלחים שהיו כאן פעם פעם, הציג צילומסך מאיש את רעהו ודרש לייצר סיפור שמכיל לפחות 10 מכותרות האשכולות בצילום שצורף שם.
בסיס הרעיון יכול לשמש פריצת דרך השראתית כשחייבים לכתוב והמוח מיובש: מתמקדים בעמוד אקראי באא"ר ומגבילים את הנושאים לאלו שעולים בכותרות שלו. (אבל אחר- כך תנתקו את הרשת ושבו על וורד בלבד).

נראה לי שאז העמודים הכילו יותר אשכולות ואולי גם יותר נושאים - טרום עידן תת הפורומים הייעודיים.

 

[גוגלית]

בסיס הרעיון יכול לשמש פריצת דרך השראתית כשחייבים לכתוב והמוח מיובש: מתמקדים בעמוד אקראי באא"ר ומגבילים את הנושאים לאלו שעולים בכותרות שלו.

זו דרך מעולה אגב לפיתוח היצירתיות. לקחת נושאים שעל פניו אין ביניהם קשר, ולקשור אותם.
יום אחד אבדוק אם זה קשור לתזה-שלי לגבי האובר יצירתיות של ילדי ה ADHD.
(הם הקשיבו עד שורה 3, ריחפו, נחתו בשורה 7. המוח שלהם עבד לחבר בין הקצוות איכשהוא, לא?)

 

[7שבע7]

ברור שההשראה שלנו היא מהחיים.
התכוונתי שתשתפו, אם לא אכפת לכם, ממקרה ספציפי מפורט.

סיפרתי על שיחת גן שעשועים שנתנה לי פעם השראה. הנה הסיפור שיצא לי ממנה (הפתיח שלו התרחש כמעט מילה במילה במציאות. ההמשך - פרשנות שלי...):

"בואי, בואי שבי כאן," ידידתה קראה לה, לאחר שסיימה לחלק את השלוקים לילדיה, והם פרחו להם למתקנים.

היא ניגשה, טפחה רגע בציפורניה המשוחות בלק על הספסל, עיוותה את פניה בגועל, והלכה להביא לעצמה חתיכת נייר עיתון להתיישב עליה.

תוך כדי היא המשיכה בשיחתה הטלפונית: "ואת המצעים תורידי, ותשימי בסל הכביסה. יש מצעים חדשים על השולחן בסלון. זה לא על השולחן? אז איפה זה יכול להיות? אה, כבר הכנסתי אותם לארונות... אז תוציאי משם. ואל תשכחי את השירותים - הילדים עשו שם שמח היום..."

"עם מי דיברת, עם העוזרת?" שאלה חברתה כשסיימה.

"כן," היא ענתה, והכניסה את הפלאפון לתוך תיק הצד המשובץ-אבנים שעל כתפה.

"כמה פעמים בשבוע היא באה אלייך?"

"כמה שצריך." היא ענתה.

"מה, וכמה את משלמת לה?"

"חמישים," הפטירה.

"אבל כמה שעות היא באה כל פעם?" התעקשה החברה.

"כמה שצריך," היא ענתה שוב.

"ומה לך נשאר לעשות בבית אם ככה?"

"מה, חסר מה לעשות בבית? יש מספיק מה לעשות עם הילדים!" היא התרעמה.

"לא מספיק," התעקשה ידידתה.

"בטח שמספיק. מה אני צריכה להיות עם תווית של 'מנקה' בשביל להיחשב עקרת בית??"

ילד מרושל-חולצה ניגש לספסל, ובכה בקול: "השלוק נפל לי על האדמה!..."

היא ניצלה את הסחת הדעת שסיפק לה השלוק המלוכלך של בן-ידידתה, ונעצה את מבטה בילדיה המתנסים במתקנים.

לא עבר רגע, וגם היא קיבלה מתקפת ילדים משולבת.

"אני רוצה לשבת לידך בספסל," אמרה בת השמונה בקול מתפנק.

"המגלשה מלוכלכת!" התרעם בן העשר.

"אמא, חם לי!" התלונן בן החמש.

"הם לא רגילים לגני-שעשועים," היא התנצלה מול מבטה ההמום של ידידתה לספסל, אשר סיימה בדיוק לפצות את ילדה בשלוק חדש.

המבט ההמום הפך למבט מבקר.

"תשמעי, צריך להרגיל אותם לזה," היא נאמה בהחלטיות, "זה לא טוב לשבת בבית כל הזמן!"

"כן, לא טוב להיות בבית כל הזמן..." היא מלמלה, ופינתה מקום לבת השמונה על הספסל.

השמים החלו להיצבע בכתום כששכנתה הוציאה את כריכי הגבינה-חביתה-מלפפון שהכינה מבעוד מועד, וחילקה לילדיה שסיימו את השלוקים. היא פשפשה בארנק הצד שלה ושלפה שטר חלק של 100 ש"ח והגישה לבכורה.

"לך לפיצרייה, תקנה שלושה משולשים," היא הורתה לו, מתעלמת ממבטי הביקורת ששבו לאכלס את עיני חברתה.

היא צפתה בו הולך, מתמזג בצבעי השקיעה, בדרך שהיה רגיל לעשות מדי ערב וערבו. ידה עדיין הייתה נתונה בארנקה הריק כעת, והיא חשבה שעליה להתקשר לאמא שלה, לומר לה שהכסף נגמר.

אמא לא תצטרך יותר מזה: כבר מחר תנחת בביתם, עמוסת ארוחות-צהריים לכל השבוע, מתנות מנצנצות שיגרמו לעיני ילדיה גם לנצוץ ולפיהם להחריש בשעה שישחקו בהן - וגם ערימת שטרות מגוהצת.

היא תשב מכווצת בכיסא הנוח שהוריה קנו לה לפני שנתיים, וכבר לא תמחה. פעם עוד נותר בה קמצוץ של כוח בשביל זה. היום היא משתמשת בקמצוצי הכוח האלו שנזרקים לפתחה כדי לבלות מעט עם הילדים. עם המתנות החדשות, עם האלבומים הצוחקים של פעם, ובגינת השעשועים - לפעמים.

היא מתכווצת כעת על הספסל, שאינו נוח לגבה בדיוק כמו הכיסא הנוח, ומחפשת בקרביה עוד מעט מקמצוץ הכוח ששלח אותה לכאן היום. היא חייבת אותו כדי לשוב הביתה עם הילדים - אחרת ידידתה תפתח עליה עיניים תמהות ומבקרות גם יחד.

היא מביטה בה, שקמה כעת כדי לטפס עם בן השנתיים שלה על אחד המתקנים, וייחלה למעט מהכוח שלה. אבל הלב שלה, זה שכמעט שכח איך להרגיש, יודע שעליה למצוא את כוחותיה בתוכה.

היא קמה מהספסל, מנסה להסיר לשווא את חתיכת העיתון שנדבקה בזעתה לספסל, ואספה את ילדיה שסיימו את ביסי הגבינה הצהובה האחרונים.

השמים סביבם כבר השחירו, כשהיא כנפה אותם תחת זרועותיה המתוחות בכוח, מתעלמת מעדת הקרקורים העליזה שהקיפה את שכנתה עם שאריות כריכיה.

הם צעדו כך, מלוכדים כמשפחה שלמה, בטנה שלה מקרקרת בפתאומיות לנוכח בטניהם העמוסות בצק לבן, ולבה פעם ביחד עם ליבותיהם, בתקווה מחודשת.