דיון הילת הסופרים

[מ"ם]

הכתוב לקמן הינו חצי פאשקוויל, לכן יש לתת לו את הכבוד המגיע לפאשקוויל, וגם לקחת אותו ברצינות המתאימה. עם זאת, חשוב לזכור שפאשקוויל הינו סוגה לגיטימית, תופס מקום של כבוד בעיצוב תודעה והוא מעורר את הציבור לחשיבה מחודשת.
בזאת תובהר גם ההשלתחות התמוהה במנהלנו הנערץ שנדמה היה כבר שעזבנו לאנחות, טרם שב לעורר את העם בדברי כיבושין. פאשקוויל גופו השתלחות, וכל הגדול מחבירו משולח יותר ממנו. זהו טבע הבריאה

מילת הסופרים
משל למה הדבר דומה, לראש ממשלה חלופי המתייצב באמצע ישיבת ממשלת נתניהו וחוצב להבות בנאומו להגן ולגבות את מפגיני הדגלים השחורים.
וכאן הבן יאיר שואל: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?! האמנם, אין גבול לכל תעלול?
האם כשנתנו לכם חופש ביטוי, היה הדבר על דעת הידרדרות מוסרית כזו?
וכי מאחר ששלחתם כבר 200 מילים חלולים למייל המיועד,
הרשות בידכם נתונה לסרוק בבשר כל החברים כאן במסרקות של ברזל מלובן באש קוצקאית יוקדת?

אקדים ואומר למען הסר ספק ולזות שפתיים:
אני הקטן הח"מ, עוסק במלאכת הכתיבה אך ורק כדי לסייע לציבור לצאת ממצוקותיו הנפשיות והגשמיות, להרים את קרן ישראל בעולם ואת קרנה של המדינה הציוניות בין האומות והבי. די. אס, ובאופן כללי הריני איש של שליחות צרופה אשר אין עמה או מאחוריה כל אינטרס או גחמות ושאיפות אישיות חלילה. כמובן.

אחרי שאמרנו את זה, ארד מעט אל העם ואנסה לייצג אותו אל מול ההתקפה הפרועה המוסווית היטב במילים חלולות, כביכול תמימות-מתייעצות, אבל תחתם מקנן ארס שמאיים לקבר דמיון חיים של בני אדם; לחולל הרס באישיות בנויה לתלפיות אשר על נהרות הספרות יכוננה בעליה. לשם נוחות הקריאה והכתיבה נכתבו הדברים הבאים בגוף ראשון.

לשר הירקות המכהן אסור לומר שהוא מכהן בתפקידו כדי לשפר את מצבו הכלכלי ומעמדו הציבורי האישי; כדי לחפות על האמת הזו, הוא משווק שהוא נמצא שם רק כדי לשפר את החקלאות בערבה ואת השווקים הסיטונאיים בקצרין.
מייסד עמותה לחיזוק ילדים בפריפריה שחשב שזו תהיה דרך מצוינת עבורו לגדול ולהשפיע, מגלה מתחרה חזק על אותו שוק, ומתחיל להסביר שחוסר המקצועיות של המתחרה פוגעת בילדים ולא באף אחד אחר. אסור לו לומר שהוא חושש מירידת הארגון 'שלו'.
למה נסתמו פיות האנשים הטובים, ואל להם לומר את אשר על ליבם? כלום פסול יש בהבאת פרנסה לילדיו הרעבים של שר הירקות?

הסוד הוא שלעולם באה מגיפה, ושמה טהרנות, או בכינוי החיבה שלה - טהרנות ארורה.
נסתם הגולל על החיים המפכים כפי שהכרנו אותם, ונפתח דף חדש ומלאכותי, בו אין לאנשים מניעים אישיים וזרים; תמו האינטרסים והפניות והתחיל עידן חדש של טהרה וניקיון כפיים.
האינסטלטורים צועדים אל בורות הביוב כששיר מתרונן על שפתותיהם, כל כולם וציודם מוקדש לסיוע למשפחות מסכנות שאין ביכולתם לעשות שימוש בצנרת שלהם. המנכלי"ם פועלים מתוך תחושת שליחות, והחברות המסחריות רואות חובה קדושה לתרום לצרכן ערך מוסף. הירקן המתראיין תמיד מרגיש ומדגיש שפירות טריים 'הם בנשמה שלו'.

התודעה האנושית הוותיקה והבלתי מושלמת נכנסת למנהרה אפילה של הנדסה וNLP שבסיומה תוהו ובוהו. אפס לגיטימציה לחולשות אנוש, לילד הקטן שבתוך כל אחד ואחד, לרגעים פחות חזקים, לשאיפות אנושיות עלובות.

יקרה משהו אם מישהו יפתח קריירה של סופר כי הוא רוצה להיות מפורסם; הדחף הזה משונה ולא אנושי?! ילד קטן וחלש גדל בסביבה כוחנית ותחרותית, מרגיש שאף אחד לא סופר אותו ואת שכמותו; בשיניים הוא מנסה לפלס לעצמו דרך אל הפסגה כפי שהוא רואה אותה ממושבו הירוד; חננו השם בטרמפ מסודר ומבורך אל אותה פסגה; למה זה אחיי תרעו? מה אכפת לכם מאותו מסכן ירוד בטחון עצמי אשר מבקש לנפשו קורטוב של נחת לא יהודית?

אילו היינו דורכים כעת על אדמת קלם או נובהרדוק או קוצק, ודקויות של רוחניות היו אסקופה הנרמסת תחת פעמינו המטפסים מעלה מעלה, כי אז הייתה הצדקה של ממש לדון בשאלה אם ראוי לו ליהודי בעל נפש ורוח לתור אל אליל הפרסום והכזב וללכת שבי אחר המערכת אשר אינה מתגמלת כנכון, רק בשביל תאוות כבוד מדומה. או אז שומה היה גם על האדון הנכבד להביא ציטוטים מחז"ל ופוסקים, ולתבל בדברי מוסר חגיגיים האסורים על פי תקנון האתר (הישן).

אבל עומדות היו רגלינו בשערייך גוש דן, מתפלשים בעפר הגלות ובמדמנת החיים הארציים הנמוכים; השגותינו הרוחניות אינן גבוהות כדבעי, וגבהות רוח פסולה פוקדת אפילו את מעונותינו מפעם לפעם. אנחנו אפילו כותבים בפרוג, ה"י. ומה מטריד את מורינו הרב: אם ההילה דמיונית או לא דמיונית, אמיתית או לא אמיתית.

באמת, כולנו פה בקרוסלת הדמיון והשקר; ב-2020 אין דבר אחד על הכדור שלנו, מגרינלנד ועד פינלנד, שאינו שקר ורעות רוח כי הכל הבל. חשוב בוודאי גם להזכיר את זה. אבל מכאן ועד לבוא לכיכר פורום סופרים, לכנס את כל בני העיירה כהרשל'ה בשעתו, ולתדרך בארסיות נגד המקצוע כולו - כלך לך אצל מאיירים ואנשי מעשה, ספר להם את סיפוריך על הסופרים שבעצם לא שווים דבר וחצי דבר. שם וודאי ימחא העם כף אל כף בהנאה של קיום מצוות עשה 'בנפול אויבך תשמח', יתמוגג יצרם הרע לראות שאין הדשא של השכן ירוק כל כך, ותיטב עליו שנתו בעיניו ותשא חסד לפניו.

באמת כבר אמרת שהמקצוע לא מתגמל בכלל, וחיי האוחזים בו אומללים מדחי אל בכי, רק תקווה אחת נשתיירה להם בבית גנזיהם, ואתה מבקש ליתנה לאבדון. חדל מהעיסוק בניפוץ חלומות כאילו היו פסליו של תרח; אל נא תתנפל על כבשת הרש המסכן, כאשר רק קולמוס לו לו לזקן.

אחד הטובים שלך!

 

[דיונון]

הכתוב לקמן הינו חצי פאשקוויל, לכן יש לתת לו את הכבוד המגיע לפאשקוויל, וגם לקחת אותו ברצינות המתאימה. עם זאת, חשוב לזכור שפאשקוויל הינו סוגה לגיטימית, תופס מקום של כבוד בעיצוב תודעה והוא מעורר את הציבור לחשיבה מחודשת.
בזאת תובהר גם ההשלתחות התמוהה במנהלנו הנערץ שנדמה היה כבר שעזבנו לאנחות, טרם שב לעורר את העם בדברי כיבושין. פאשקוויל גופו השתלחות, וכל הגדול מחבירו משולח יותר ממנו. זהו טבע הבריאה

מילת הסופרים
משל למה הדבר דומה, לראש ממשלה חלופי המתייצב באמצע ישיבת ממשלת נתניהו וחוצב להבות בנאומו להגן ולגבות את מפגיני הדגלים השחורים.
וכאן הבן יאיר שואל: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?! האמנם, אין גבול לכל תעלול?
האם כשנתנו לכם חופש ביטוי, היה הדבר על דעת הידרדרות מוסרית כזו?
וכי מאחר ששלחתם כבר 200 מילים חלולים למייל המיועד,
הרשות בידכם נתונה לסרוק בבשר כל החברים כאן במסרקות של ברזל מלובן באש קוצקאית יוקדת?

אקדים ואומר למען הסר ספק ולזות שפתיים:
אני הקטן הח"מ, עוסק במלאכת הכתיבה אך ורק כדי לסייע לציבור לצאת ממצוקותיו הנפשיות והגשמיות, להרים את קרן ישראל בעולם ואת קרנה של המדינה הציוניות בין האומות והבי. די. אס, ובאופן כללי הריני איש של שליחות צרופה אשר אין עמה או מאחוריה כל אינטרס או גחמות ושאיפות אישיות חלילה. כמובן.

אחרי שאמרנו את זה, ארד מעט אל העם ואנסה לייצג אותו אל מול ההתקפה הפרועה המוסווית היטב במילים חלולות, כביכול תמימות-מתייעצות, אבל תחתם מקנן ארס שמאיים לקבר דמיון חיים של בני אדם; לחולל הרס באישיות בנויה לתלפיות אשר על נהרות הספרות יכוננה בעליה. לשם נוחות הקריאה והכתיבה נכתבו הדברים הבאים בגוף ראשון.

לשר הירקות המכהן אסור לומר שהוא מכהן בתפקידו כדי לשפר את מצבו הכלכלי ומעמדו הציבורי האישי; כדי לחפות על האמת הזו, הוא משווק שהוא נמצא שם רק כדי לשפר את החקלאות בערבה ואת השווקים הסיטונאיים בקצרין.
מייסד עמותה לחיזוק ילדים בפריפריה שחשב שזו תהיה דרך מצוינת עבורו לגדול ולהשפיע, מגלה מתחרה חזק על אותו שוק, ומתחיל להסביר שחוסר המקצועיות של המתחרה פוגעת בילדים ולא באף אחד אחר. אסור לו לומר שהוא חושש מירידת הארגון 'שלו'.
למה נסתמו פיות האנשים הטובים, ואל להם לומר את אשר על ליבם? כלום פסול יש בהבאת פרנסה לילדיו הרעבים של שר הירקות?

הסוד הוא שלעולם באה מגיפה, ושמה טהרנות, או בכינוי החיבה שלה - טהרנות ארורה.
נסתם הגולל על החיים המפכים כפי שהכרנו אותם, ונפתח דף חדש ומלאכותי, בו אין לאנשים מניעים אישיים וזרים; תמו האינטרסים והפניות והתחיל עידן חדש של טהרה וניקיון כפיים.
האינסטלטורים צועדים אל בורות הביוב כששיר מתרונן על שפתותיהם, כל כולם וציודם מוקדש לסיוע למשפחות מסכנות שאין ביכולתם לעשות שימוש בצנרת שלהם. המנכלי"ם פועלים מתוך תחושת שליחות, והחברות המסחריות רואות חובה קדושה לתרום לצרכן ערך מוסף. הירקן המתראיין תמיד מרגיש ומדגיש שפירות טריים 'הם בנשמה שלו'.

התודעה האנושית הוותיקה והבלתי מושלמת נכנסת למנהרה אפילה של הנדסה וNLP שבסיומה תוהו ובוהו. אפס לגיטימציה לחולשות אנוש, לילד הקטן שבתוך כל אחד ואחד, לרגעים פחות חזקים, לשאיפות אנושיות עלובות.

יקרה משהו אם מישהו יפתח קריירה של סופר כי הוא רוצה להיות מפורסם; הדחף הזה משונה ולא אנושי?! ילד קטן וחלש גדל בסביבה כוחנית ותחרותית, מרגיש שאף אחד לא סופר אותו ואת שכמותו; בשיניים הוא מנסה לפלס לעצמו דרך אל הפסגה כפי שהוא רואה אותה ממושבו הירוד; חננו השם בטרמפ מסודר ומבורך אל אותה פסגה; למה זה אחיי תרעו? מה אכפת לכם מאותו מסכן ירוד בטחון עצמי אשר מבקש לנפשו קורטוב של נחת לא יהודית?

אילו היינו דורכים כעת על אדמת קלם או נובהרדוק או קוצק, ודקויות של רוחניות היו אסקופה הנרמסת תחת פעמינו המטפסים מעלה מעלה, כי אז הייתה הצדקה של ממש לדון בשאלה אם ראוי לו ליהודי בעל נפש ורוח לתור אל אליל הפרסום והכזב וללכת שבי אחר המערכת אשר אינה מתגמלת כנכון, רק בשביל תאוות כבוד מדומה. או אז שומה היה גם על האדון הנכבד להביא ציטוטים מחז"ל ופוסקים, ולתבל בדברי מוסר חגיגיים האסורים על פי תקנון האתר (הישן).

אבל עומדות היו רגלינו בשערייך גוש דן, מתפלשים בעפר הגלות ובמדמנת החיים הארציים הנמוכים; השגותינו הרוחניות אינן גבוהות כדבעי, וגבהות רוח פסולה פוקדת אפילו את מעונותינו מפעם לפעם. אנחנו אפילו כותבים בפרוג, ה"י. ומה מטריד את מורינו הרב: אם ההילה דמיונית או לא דמיונית, אמיתית או לא אמיתית.

באמת, כולנו פה בקרוסלת הדמיון והשקר; ב-2020 אין דבר אחד על הכדור שלנו, מגרינלנד ועד פינלנד, שאינו שקר ורעות רוח כי הכל הבל. חשוב בוודאי גם להזכיר את זה. אבל מכאן ועד לבוא לכיכר פורום סופרים, לכנס את כל בני העיירה כהרשל'ה בשעתו, ולתדרך בארסיות נגד המקצוע כולו - כלך לך אצל מאיירים ואנשי מעשה, ספר להם את סיפוריך על הסופרים שבעצם לא שווים דבר וחצי דבר. שם וודאי ימחא העם כף אל כף בהנאה של קיום מצוות עשה 'בנפול אויבך תשמח', יתמוגג יצרם הרע לראות שאין הדשא של השכן ירוק כל כך, ותיטב עליו שנתו בעיניו ותשא חסד לפניו.

באמת כבר אמרת שהמקצוע לא מתגמל בכלל, וחיי האוחזים בו אומללים מדחי אל בכי, רק תקווה אחת נשתיירה להם בבית גנזיהם, ואתה מבקש ליתנה לאבדון. חדל מהעיסוק בניפוץ חלומות כאילו היו פסליו של תרח; אל נא תתנפל על כבשת הרש המסכן, כאשר רק קולמוס לו לו לזקן.

ענק.
לא ינום ולא יישן @ראש לשועלים עד שכולנו נעשה 'קוליע', ונכריז קבל עם שגם אם אנחנו מתדמים לבני מלכים, בתוך תוכנו כולנו תרנגולים מנקרי זרעונים שמקומם מתחת לשלחן.
חזק ואמץ! המשך בנפלאותיך ובכחך זה הושע את ישראל.

 

[ראש לשועלים]

אתה נהדר כשנחה הרוח

אחד הטובים שלך!

ענק.
לא ינום ולא יישן @ראש לשועלים עד שכולנו נעשה 'קוליע', ונכריז קבל עם שגם אם אנחנו מתדמים לבני מלכים, בתוך תוכנו כולנו תרנגולים מנקרי זרעונים שמקומם מתחת לשלחן.
חזק ואמץ! המשך בנפלאותיך ובכחך זה הושע את ישראל.

איזו הילה

 

[RACHELIZ]

ר' חיים בריסקער (כמדומני) אמר שחיסרון בהסברה נובע מחיסרון בהבנה.
הצד המקביל הוא שיכולת הסברה טובה נובעת מיכולת הבנה טובה.
ניתן לומר שכשרון כתיבה = כשרון הסברה.
כלומר שיכולת כתיבה מצוינת מצביעה על יכולת הבנה מעולה.
ומכאן: כותב טוב - אדם חכם.

בעולם שלנו אנשים מעריכים חכמה. לדעתי, אפילו גם כאלו שאינם חכמים במיוחד.
כותב טוב הוא בהכרח חכם. חייב.

ואם אדם חכם מן השורה צריך לדבר כמה משפטים טובים בשביל שידעו שהוא חכם, אז באה המילה סופר / כותב / כדומה ועושה את העבודה.

עכשיו, לגבי לייקים. להיות מכור זה אף פעם לא טוב, לשום דבר. אבל מה, פעם נתקלתי במשפט שאמר בראיון חיים ולדר האגדי (וסליחה מכל מי שהמילה הזו מרגיזה אותו) למשמע השאלה:

לפני חודשיים מערכת העיתון ערכה משוב לקוראים, והתברר שהמדור שלך הוא האהוב ביותר... מופתע?

"יותר שמח ממופתע. אומרים ש´תשואות הן לחמו של האמן´ זה נותן המון כוח לקבל משוב חיובי. זה נותן כוח ומחזק מאד".

מקור

אני לא חושבת שאנשים כותבים נטו רק למען ההילה. כמו שאמרו קודם, אולי היא באה פתאום באמצע הטיפוס למעלה, אבל מאמינה שהיא חולפת מתישהו, אולי כשאתה באמת נהיה גדול. ואולי לא. אולי זו מלחמה פנימית יומיומית. אני עדיין לא שם. אעדכן כשאהיה

 

[m a r g a l i t]

כאשר מאחד הניירות עלתה העובדה שאני מתעסק בכתיבה, אמר המוכר: הופה! סלב...

תגובות כאלו הם לא רק לכתיבה, זה לכל מקצוע אומנותי
(תגובות דומות אני שומעת על המוזיקה).

לקרוא למי שעוסק בתחום רק בגלל ההילה, לשקול זאת שוב.

לא נראה לי שקיים מישהו כזה...

 

[מ"ם]

תגובות כאלו הם לא רק לכתיבה, זה לכל מקצוע אומנותי
(תגובות דומות אני שומעת על המוזיקה).

הרי זה בדיוק מה שכתבתי בהודעה הפותחת, סעיף 3. הילה זהה קיימת גם אצל מוזיקאים ואחרים.
(וכאמור, גם למקצוע לא אומנותי. כל מקצוע שהופך את עוסקיו לידוענים).
והמוזיקאים, פחות עוסקים בהסברה. או שחוכמתם מרובה.

גם עצם המשוואה שסופר טוב = מסבירן טוב, לא בהכרח נכונה.
דאגלס אדמס, למשל.
סופר מדע בדיוני שספריו קשים לקריאה.
לא כי תוכנם מכאיב ועוסק בטרגדיות. קומדיה פול טיים ג'וב.
אלא כי סגנון הכתיבה הוא פתלתל, משפטים מתארכים ומתמשכים, כמה נושאים ומושאים. לפעמים צריך לקרוא את המשפט כמה פעמים כדי להבין מה רצה, יותר מבכתיבה אקדמית.
ולפעמים אפילו יידרש מסבירן אחר שיסביר למה התכוון הסופר.

ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, הוא אחד הסופרים ההילאיים ביותר.

 

[מ. י. פרצמן]

לטעמי, יש מקום לחלק את המושג 'הילת סופרים' לשתי קטגוריות מרכזיות.

1. יש את ההערצה המוסברת, שהיא הערצה שבאה ממניע אינטלקטואלי ברור ובעל סיבה לוגית. הערצה כזאת, בהקשר שלנו, מגיעה לרוב בעקבות הערכה לכישרון כתיבה.
מי מאיתנו לא עמד מול יצירת ספרות מרהיבה, והרגיש הערצה אל האדם שכתב אותה? וואו. אחת אפס. איך לכל הרוחות הצלחת לעשות את זה. מוכר? לי, לפחות, מוכר מאוד.
ההערצה המדוברת - שימו לב, לא מעריצה את הכותב, אלא את הכתיבה. זאת הערצה אל היכולת המרשימה שהיוצר הפגין.
קרה לי לא אחת אל מול משפטים עוצרי נשימה של מיה קינן, אל מול הנורמלי האחרון של @Ruty Kepler ואל מול הסיפור 'הטלפון האחרון' של משה גוטמן. ריפיון חושים. הערצה. תחושה של - וואו.

2. הסוג השני של ההערצה הוא הערצה עיוורת. לתחושה כזאת אין הסבר לוגי שעומד מאחוריה, אלא אמונה עיוורת שקיימת כאן הילה, וסגידה אליה. אני מוצאת שהערצה הזו מגיעה לרוב מ'המון העם', סלחו לי על הביטוי. אלו שפחות אכפת להם ההיגיון או הכבוד העצמי, והם אוהבים לנהור אחר סלבים. למה? כי זה מגניב. למה זה מגניב? ככה.
כאן, אין אל מי לדבר. לא תשכנעו אותם עם כישרון כתיבה, לא תדברו על ליבם עם מילים הגיוניות. כתבת ספר? אתה איש מגניב. כתבת סדרה? אתה סופרמן. אתה סופר מוכר? תביא חתימה.

 

[ראש לשועלים]

ואל מול הסיפור 'הטלפון האחרון' של משה גוטמן. ריפיון חושים. הערצה. תחושה של - וואו.

גם אם לא היה זוכה בפרס אלמוג? לדעתי סיפוריו ה'חרדיים', בדרך כלל טובים בהרבה.

 

[מ. י. פרצמן]

גם אם לא היה זוכה בפרס אלמוג? לדעתי סיפוריו ה'חרדיים', בדרך כלל טובים בהרבה.

כן.

 

[yonatanr]

נראה לי שכבר כתבו הכל...

2. מתי בפעם האחרונה התארח בביתכם האינסטלטור הדגול? אולי מתקין המזגנים הידוע? סופר, כמו בעלי מקצועות אחרים, כותב לפרנסתו. הוא יוצר תכנים, התמקצע בניסוח והגשה, ואולי גם התברך בחוש מפותח מלכתחילה. ממש כמו בעלי מקצוע רבים אחרים. אגב, רובם נאלצו לעבור מסלול הרבה יותר ממקצע ומאלף מאשר זה שעבר הסופר. מהיכן מגיעה ההילה הגדולה סביב הסופרים?

3. שמא תגידו, הדבר נובע מהכבוד למילה הכתובה ולחוכמה הרבה הטמונה בטקסט הספרותי? הרשו לי לפקפק. מהילה דומה נהנים (או סובלים, בהתאמה) גם עיתונאים, שדרנים, זמרים, נגנים ותקליטנים. כל מי שנכנס להגדרה "סלב", בעברית: "ידוען", או בתרגום יפה יותר: "מאן דהוא-הא!"

ישנם כמה חילוקים בין יוצר תכנים ספרותיים ומוזיקליים לאינסטלטור:
א. היצירה הספרותית והמוזיקלית שובה את לבם של הקוראים והשומעים, ובתוך לבם גם הם היו רוצים להיות כאלו, בעלי קול נפלא או כשרון כתיבה שכזה, ומכאן מגיעה ההערצה. במקצועות הללו לרוב גם יש רבדים רבים של כשרון, ואלו שנמצאים בפסגת ההר, מקבלים את כל ההערצה. לעומת זאת, איני מכיר הרבה אנשים שרוצים בעומק ליבם להיות אינסטלטורים. אלו שבאמת רוצים, גם עוקבים בעיניים מעריצות אחרי האינסטלטור.

ב. רגש. עבודה טכנית שאינה מערבת את הרגש, לא יכולה לשבות את הרגש של ההמון. גם מתכנת מוכשר שמרוויח חמישים אלף בחודש, לא יקבל הערצה כמו סופר מרגש, שמרוויח בקושי שכר מינימום. מי שמצליח לנגן על מיתרי הרגש של האנשים, מקבל את הערצתם. זמרה אינה רק עבודה טכנית, בלי ה'שואו' שמביא המשחק הרגשי של הזמר, לא יסתכלו עליו.

ג. זמן החשיפה. האנשים נחשפים לסופרים, עיתונאים ושחקנים במהלך בילוי שעות הפנאי שלהם, ויש להם את הפנאי הנפשי להעריץ אותם ולעקוב אחריהם, בשונה ממתקן מזגנים, שעיקר החשיפה אליו הוא כשהמזגן מתקלקל וחם חם חם, והפניות הנפשית עומדת על מינוס. כנ"ל לגבי מתכנתים, מהנדסים וטכנאים. גם אם הוא יחולל פלאים, זה יהיה במסגרת העבודה, ומלבד הערצתם של הקולגות, הוא לא יכול לסחוף המונים. אם הוא יעשה זאת בסרט - זה משהו אחר...

 

[7שבע7]

מאמר מנוסח היטב, בבהירות וב"נחישות".

גם אני חוטאת באותה מחשבה "הילתית". כשאני מגלה שאני עומדת לפגוש סופר ידוע ואהוב - אני נמלאת רטט של התרגשות, רטט של יראת כבוד.
מבחינתי זה טוב ויפה והגיוני, כי בכל-זאת אלה אנשים שעיצבו חלקים מהשקפת עולמי - עד שאני מגלה שגם אני מייחלת להיות אחת מהם. אחת מאותה חבורה אפופת הילה.
ואז אני נמלאת חרדה - כי אני הרי אישה פשוטה... ואלו דברי חכמה, בכלל, אוכל לחלוק עם מאזיניי?

ואחרי שאני כובשת את החרדה - אני מבינה את האחריות.
אם באמת יש לי סיכוי להיות סופרת משפיעת-אנשים, הרי שעליי ליישר את עצמי, לזכך את עצמי, כדי שאזכה להיות ראויה...
ומכיוון שכך - יוצא שכתיבתי רק משתבחת. רק מעמיקה יותר. רק נעשית טובה יותר. (או לפחות כך אני מקווה).

אז אולי יש איזשהו יתרון בהילה הדמיונית הזו שסביב אנשי הרוח?

 

[yonatanr]

4. אלא מהי הסיבה? אנשי רוח, כפי שהזכרנו בפתיח. מושג שהגיע לחצרות קודשנו מעבר לכביש. שם, אנשי הרוח הם הסופרים והשחקנים, האמנים והשדרנים. תסמונת העגלה הריקה. אבל ההעתקה הגיעה למקום הלא נכון: בבית ספרנו אנשי הרוח הם גדולי ישראל, ראשי ישיבות ואדמו"רים, רבנים ומנהיגי קהילות. ואם נלך לפי הפירוש "איש אשר רוח בו – שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד" – אז גם גבאי בית כנסת מוצלח הוא איש רוח. והסופר? הילתו אמורה להיות שקולה להילת השרברב.

איני בא חלילה לערער על חשיבותם של גדולי ישראל ומנהיגי הקהילות.
אך בעולם אחר - ללא כל קשר למציאות - יתכן מצב של 'ראש ישיבה' שעסוק עשרות שנים ראשו ורובו בסוגיות הש"ס ופסקי ההלכה, ואינו מספיק בקי בניואנסים שבין כיפה עם סרט לזו שבלעדיה, ובין חיידר שמקבל 'שלושים אחוז', לזה שמקבל רק 'עשר אחוז'. לרוב הוא משתייך לחוגים היותר סגורים של הציבור החרדי, ומלבד להורות מה להצביע בבחירות, אין לו השפעה אמיתית על בני דורו, במיוחד לא על אלו מהזן הפתוח.
ודווקא הסופרות, שבתוך עמן הן יושבות, ומכירות את הלך הרוח של בני דורן, יכולות להשפיע בהחלט על ציבור קוראיהן. וכמובן שהדוגמה הראשונה היא מיה קינן ורותי קפלר, מהיושבות ראשונה בספרות, שכל אחת מהן לוקחת את הקוראים לכיוון שונה.

 

[anotherית]

ודווקא הסופרות, שבתוך עמן הן יושבות, ומכירות את הלך הרוח של בני דורן, יכולות להשפיע בהחלט על ציבור קוראיהן. וכמובן שהדוגמה הראשונה היא מיה קינן ורותי קפלר, מהיושבות ראשונה בספרות, וכל אחת לוקחת את הקוראים לכיוון שונה.

נכון, וזה רק מראה כמה ספרות יכולה להיות מסוכנת.

 

[יעקב1245]

למנהל המאמר היקר

כמדומה שהתערבו בדבריך שתי נקודות יסודיות (כמו שהבדלת בעצמך), האחת, מהו מקור אבק הכוכבים המרחף מסביב לסופרים, ושני לו הוא התפיסה כי

בכתיבה בענייני השקפה, דת ומדינה, מנהג והליכות – דעתו של הסופר מעניינת כקליפת שום מנוסחת היטב. מי שמך? מה שמכם ומי שמכם, סופרים דגולים? דעתו של הירקן ונהג המונית רלוונטית באותה מידה. ולהיפך: דעתו האישית של הסופר מסוכנת יותר, בהיותה מנוסחת היטב ונוטה לשכנע.

שתי נקודות אלו, כמובן משפיעות ומזינות זעא''ז.

דעתי הענייה שאף אינה מנוסחת היטב, ששום דעה אינה לא רלוונטית. האדם הוא יצור חשוב מידי מכדי שנוכל לפטור את מחשבותיו בנימוק כי הוא טרקטוריסט. יתכן שנאלץ להעמיק חקר בשביל לבוא בסוד ליבו, אך גם אז לא נגלה אלא גלד דק מהלב - מי יידענו.

כמדומני שהתפיסה כיום שדעות של אנשים 'פשוטים' אינן מעניינות, היא תפיסה חדשה יחסית, אם נפתח תקופונים מכל הסוגים לפני מאה שנה ואף פחות, נגלה המון מאמרים מכל מיני אנשים וכתבנים עם המון זוויות והסתכלויות שבוודאי חזרו והשפיעו על הציבור וגם על האנשים הגדולים יותר, הקטנים מאירים עיני הגדולים כמבואר בכמה מקומות.
הסיבה לכך שהיום רוב החומר הנכתב ברוב המקומות פשוט לא מעניין, הוא בדיוק בגלל חוסר הלגיטימציה שקיים לומר משהו בכלל, הדעה שלי באופן רשמי - שווה ל- 0, מה שמביא לכך שבסופו של דבר אנשים כותבים רק את מה שאין עליו ויכוח, כמה אטרקטיבי זה כבר יכול להיות?!

כמדומני שהתפיסה היותר נכונה וראויה היא שדעתו של האדם היא משמעותית ביותר, ויחד עם המחוייבות הגדולה לחשוב ולדון בדעתו, הוא חייב להבין את גבולותיה, לדעת שאף אם דעתו שונה מהחכמים הוא צריך לשמוע לדעתם, לא למחוק חלילה את מחשבותיו, אלא לבוא ולנסות להבין מדוע החכם אומר אחרת. יתכן שיבין, יתכן אף שהחכם ישנה מעט או הרבה מדעתו, ויתכן גם שלא יבין, שאלות אינן צריכות להיות מחיקות גם אם הן בלתי פתירות.

אכן, כגודל הסיכוי כך גודל הסיכון, ולכן חייב הסופר לעמוד הכן עם רגל על הבלם, אך לא פחות חשוב הוא לעמוד עם רגל על הגז, ולעשות זאת רוב הזמן.

ומכאן לשאלה העיקרית של האשכול.

כידוע אין סופר שאינו נותן מסר. בין אם זה חיים ולדר שבו הסיפור נתפר לפי המסר (אם כי יש לציין שהוא לא מאבד את הסיפור בדרך, יש על זה תיאוריה - אולי בעתיד), ובין אם יונה ספיר שמציירת דמויות, אך לא יכולה להתחמק מלתת להם גבולות והגדרות, כאשר בסופו של דבר בליבו של הקורא מוטבע המסר. (מסר בהקשר הזה=תפיסת עולם).

כיוון שלדעתי מחשבותיהם של בני אדם הם דבר חשוב, כאשר מתנסח לפני הקורא איזשהו עולם מוגדר יותר מהעולם ההיולי אותו הוא פוגש ברחוב, הרי שהדבר מוליד הערצה, הערצה לתחושת הנגיעה במשהו גבוה, אנושי, מעבר לאדמה האבן והברזל.
אכן, ההערצה הזו קיימת גם בתחומים אחרים, נמוכים יותר, אך כמובן שגם בהם ההערצה נובעת מכך שהאדם המוערץ חידד איזו נקודה אנושית, אם בכוח, ואם בהבעת רגשות וסיפורים אנושיים על ידי משחק.

אך אל לנו להתבלבל ולבזות את תפקיד הסופר, ההערצה יש לה מקום נכון, גם אם מוגבל.

 

[ביזנסטורי - אילה]

לעניות דעתי, הקהל מעריץ ידע.
הערצה זאת מתבטאת גם אצל זמרים, ציירים, עורכי דין, ושאר אנשי המקצוע.
הם יודעים עוד משהו שאני לא.
(לאילו טונים הוא מצליח לעלות, איזו פרספקטיבה מטורפת, איזו חידה שנונה...)
לכן,
ככל שאני יודע משהו בתחום מסויים, הערצתי תגבר לאלו שעוסקים באותו תחום ויודעים ומבינים בו יותר ממני.

אצל הסופרים,
הערצת הידע היא רחבה יותר,
מפני שלא די שהסופר יודע להעביר את המסרים בצורה נכונה, להתבטא בבהירות, להכניס הומור ורגש במילים, וכו',
הוא גם יודע ומכיר את העולמות עליהם כתב.
הרי סופר מקצועי חוקר כל תקופה שהוא כותב עליה.
קורא חומרים רפואיים, דיוני ממשלה, ערכים שונים בויקיפדיה (סליחה, במכלול).
ממילא,
הוא צובר ידע רב שרוב הציבור לא מגיע אליו מחוסר עניין והכוונה.

 

[stars]

בלת"ק וסליחה על ההקפצה.

לעניות דעתי, הקהל מעריץ ידע.
הערצה זאת מתבטאת גם אצל זמרים, ציירים, עורכי דין, ושאר אנשי המקצוע.
הם יודעים עוד משהו שאני לא.
(לאילו טונים הוא מצליח לעלות, איזו פרספקטיבה מטורפת, איזו חידה שנונה...)
לכן,
ככל שאני יודע משהו בתחום מסויים, הערצתי תגבר לאלו שעוסקים באותו תחום ויודעים ומבינים בו יותר ממני.

אצל הסופרים,
הערצת הידע היא רחבה יותר,
מפני שלא די שהסופר יודע להעביר את המסרים בצורה נכונה, להתבטא בבהירות, להכניס הומור ורגש במילים, וכו',
הוא גם יודע ומכיר את העולמות עליהם כתב.
הרי סופר מקצועי חוקר כל תקופה שהוא כותב עליה.
קורא חומרים רפואיים, דיוני ממשלה, ערכים שונים בויקיפדיה (סליחה, במכלול).
ממילא,
הוא צובר ידע רב שרוב הציבור לא מגיע אליו מחוסר עניין והכוונה.

אני מסכים עם העיקרון של הערצת הידע, אבל לדעתי יש חילוק בין הערצת זמרים ודומיהם לבין הערצת סופרים ודומיהם.
בעוד שהערצת הסופר, עורך הדין או העיתונאי היא הערצת ידע, הרי שהערצת הזמר, השחקן או הצייר היא הערצת יכולת. ואני חושב שאין ספק איזו הערצה מביניהם בעלת רמה גבוהה יותר.

אבל! אסייג ואדגיש כי כל זה מתייחס להערצת עצם היכולת. אבל עדיין, גם אם אני לא אדם שמעריץ יכולת (אולי מעריך, אבל לא מסוגל להעריץ), אני עדיין יכול להעריץ את הזמר או הצייר מצד המקור ממנו נובעת השירה או הציור, למשל רגש נפלא או ראייה עמוקה על החיים, כך שאינני מעריץ את יכולתו, אלא את הרגש או התובנה העמוקה שלו, וזה לדעתי בהחלט דבר הראוי להערצה.


סתם אגב, אני התמים היחיד שלא ידע שיש בפורום הזה הילה סביב קהילת הסופרים?

 

[קופי 100]

ידוענים בהגדרה הם אנשים שאתה עלול להכיר אותם למרות שאתה לא מכיר אותם. כלומר מעולם לא םגשת ודיברת איתם.
אתה יודע עליהם כל מיני דברים והם לא שמעו עליך מעולם.
זה נכון בנוגע לזמרים, אנשי ציבור וגם סופרים. זה יוצר באופן מיידי הילה. כי הנה יש כאן דמות שאני 'מכיר' היטב וכמוני עוד רבים למרות שאולי מעולם לא ראיתי ובוודאי לא דיברתי.
אפשר להרחיב בזה אבל העיקרון ברור.

 

[@Simcha]

זה יוצר באופן מיידי הילה

הפוך.
מאחר ויש סביבם הילה מגיע הצימאון של הציבור ללמוד עליהם פרטי מידע שונים, משונים ומגוונים.

 

[קופי 100]

הפוך.
מאחר ויש סביבם הילה מגיע הצימאון של הציבור ללמוד עליהם פרטי מידע שונים, משונים ומגוונים.

מה הפוך פה?
בלי שמישהו ירצה, סופרים שייכים לתחום בו אנשים יודעים את שמם גם בלי להכיר אותם ולפגוש בהם.
על העובדה הזאת אתה חולק?
אין לי מושג אם יש צימאון או לא. הטיעון שלי שעצם זה שאתה מכיר מישהו בשמו בלי שהוא מכיר אותך בונה לך תמונה בראש שמייצרת הילה.
ברור שכשתפגוש אותו במציאות זה יגרום לך התרגשות מסויימת. הנה הוא יצא מהספר/רדיו ודומיו.

 

[@Simcha]

מה הפוך פה?

סברתי לתומי כי כאשר כתבת כי הציבור מכיר את הסופר כוונתך למציצנות הנלווית להילה שמביאה אותנו להכרת הביוגרפיה של הידוענים על שלל פרטי המידע שאנו צוברים בסקרנות עם השנים.
ועל כך כתבתי שהמצב הוא הפוך.

בלי שמישהו ירצה, סופרים שייכים לתחום בו אנשים יודעים את שמם גם בלי להכיר אותם ולפגוש בהם.
על העובדה הזאת אתה חולק?

רבים הם האנשים שאנו יודעים את שמם בלי שהם יכירו אותנו ובכל זאת לא אופפת אותם הילה קדושה ומסתורית. החל מבעל המכולת השכונתי, ממשיך בטכנאי הסאונד ברדיו וכלה בבעל הגמ"ח הגדול בעיר.