הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תגידו את האמת לתלמידים שלכם.
תודו כשאתם טועים,
זה לא יגרום להם להעריך אתכם פחות.
תוסיפו סימן שאלה כשאתם לא בטוחים,
זה לא יגרום להם להאמין לכם פחות.
תבקשו סליחה כשצריך,
זה לא יגרום להם לכבד אתכם פחות.
ותנו להם לבחור -
מה מתוך כל מה שאתם מציעים מתאים להם לקחת.
זה רק יגרום להם לרצות
יותר.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
שהחיים לא מושלמים,
וגם אתם לא.
שהלוואי והיה קל כל כך לדעת מה נכון.
שתמיד מותר להרגיש,
ותמיד מותר לשאול,
ושאין לכם את כל התשובות.
גם אם אתם יודעים שישנן, בוודאי.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
כמה צבעים יש בעולם,
כמה פנים שונות.
כמה זה מבלבל לפעמים,
וזה בסדר.
זה בסדר. זה מותר.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
שאתם בני אדם.
רוצים ונפגעים ומקווים וצודקים וטועים,
כמו כולם.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
כי אם לא תעשו את זה –
מתישהו הם יפסיקו לשמוע.
אשמח מאוד לביקורת.
תודו כשאתם טועים,
זה לא יגרום להם להעריך אתכם פחות.
תוסיפו סימן שאלה כשאתם לא בטוחים,
זה לא יגרום להם להאמין לכם פחות.
תבקשו סליחה כשצריך,
זה לא יגרום להם לכבד אתכם פחות.
ותנו להם לבחור -
מה מתוך כל מה שאתם מציעים מתאים להם לקחת.
זה רק יגרום להם לרצות
יותר.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
שהחיים לא מושלמים,
וגם אתם לא.
שהלוואי והיה קל כל כך לדעת מה נכון.
שתמיד מותר להרגיש,
ותמיד מותר לשאול,
ושאין לכם את כל התשובות.
גם אם אתם יודעים שישנן, בוודאי.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
כמה צבעים יש בעולם,
כמה פנים שונות.
כמה זה מבלבל לפעמים,
וזה בסדר.
זה בסדר. זה מותר.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
שאתם בני אדם.
רוצים ונפגעים ומקווים וצודקים וטועים,
כמו כולם.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם,
כי אם לא תעשו את זה –
מתישהו הם יפסיקו לשמוע.
בעקבות היצירה של @anotherית עלו כאן מספר תגובות. חלקן ספרותיות יותר, (כמו זו) חלקן פחות, אבל כולן אותנטיות. וכואבות. מאוד.
קראתי ברגשות מעורבים. היה קל להזדהות עם הכעס והתסכול, עברו לי בראש גם שניים שלושה סיפורי ילדות שהזכירו לי רגעים דומים.
אבל לא הרגשתי שאני יכולה להסתפק בזה. ולו בגלל שגם אני, בעוונותיי, מורה.
נו, אז?
מה אני עושה עם זה?
איך אני יודעת שהלכתי לעבוד היום כדי לעשות טוב, ולא לפצוע? כדי לתת ולא לקחת משהו שאולי אי אפשר להחזיר?
אז זאת התשובה היחידה שלי: כנות.
קראתי ברגשות מעורבים. היה קל להזדהות עם הכעס והתסכול, עברו לי בראש גם שניים שלושה סיפורי ילדות שהזכירו לי רגעים דומים.
אבל לא הרגשתי שאני יכולה להסתפק בזה. ולו בגלל שגם אני, בעוונותיי, מורה.
נו, אז?
מה אני עושה עם זה?
איך אני יודעת שהלכתי לעבוד היום כדי לעשות טוב, ולא לפצוע? כדי לתת ולא לקחת משהו שאולי אי אפשר להחזיר?
אז זאת התשובה היחידה שלי: כנות.
אשמח מאוד לביקורת.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: פרפר משי, אביגלוש, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //