מה שעשינו ממשטחי פריקה

  • הוסף לסימניות
  • #21
כבר רציתי מזמן להעלות.
עשיתי עם הילדים בתקופת הסגר של אחרי פסח.
אדנית ארוכה
ספסל גדול
ספסל קטן
שולחן
עציץ מגזרי עצים.
בבקשה
תן לנו הדרכה מא' עד ת'
אלו מוצרים צריך
איפה אפשר להשיג
וכמובן איך חותכים כל כך יפה
ובונים מושלם
תודה מראש
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
בן ה11 היה הזרוע המבצעת, (משום שהוא היה המשועמם הראשי...) הוא הביא ממשנת יוסף את כל משטחי הפריקה שהיו שם. אח"כ התחלנו לפרק (עבודת פרך אמיתית) ואז בנינו את האדנית הארוכה. הגדולים היו אחראים על החיתוך במסור החשמלי. אח"כ הוספנו פס קישוט מפרופילים שהיו אחרונים בטמבור.
פתאום קלטתי שאם נחתוך את אחד המשטחים באמצע נקבל משענת ומושב כל אחד בנפרד. כך התחיל הספסל להתגבש...
אח"כ עם הרבה מחשבה ניסינו להעמיד את המשענת המושב והמשענת חוברו וחיכו בנחת על הרצפה עד שנחליט מה לעשות עם הרגליים. חיפשתי תמונות להשראה ומצאתי. ומשם גם ידעתי איך לעשות את הידיות.
את הספסל הקטן עשינו ממשטח פריקה קטן וגם השולחן נעשה ממנו.
אח"כ שייפנו קצת (עם מכשיר שיוף) ואז צבענו.
היה הרבה כיף בתהליך אבל זו עבודת פרך מטורפת שנס שהיא נגמרה לפני שזרקנו הכל מהחלון...
אבל היום אחרי תקופה כשאני רואה איזו פינת חמד וכמה הילדים נהנים ממנה לא הייתי מוותרת על זה.

ועכשיו לכבוד המשועממות התורניות אנחנו מתחילים לבנות ארון בגדים לבובות האמריקאיות...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #25
וואו, זה היה גם הפתרון שלנו (בין השאר) לשעמום ההוא, יצא לכם מהמם!! מושלם ומדויק כל כך
אמנם חסרה לי האידיליה הזו של אמא יצירתית ומסורה וילדים
אבל לאמרה השעמום מביא לידי חטא אין הגבלת גיל, אז זה גם משהו

תפקיד הבעל: למצוא , לסחוב , לפרק את המשטח (הכי קשה), לתכנן להצטייד לחתוך לבנות
תפקיד האישה: להסתכל להעיר להחמיא לעודד לטאטא את הנסורת אה, וגם לבדוק שזה יציב מספיק לאישה בחודש תשיעי..
אז הנה הוא :
1595285031042.png


וזה מהשאריות:
1595285067875.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
וואו, זה היה גם הפתרון שלנו (בין השאר) לשעמום ההוא, יצא לכם מהמם!! מושלם ומדויק כל כך
אמנם חסרה לי האידיליה הזו של אמא יצירתית ומסורה וילדים
אבל לאמרה השעמום מביא לידי חטא אין הגבלת גיל, אז זה גם משהו

תפקיד הבעל: למצוא , לסחוב , לפרק את המשטח (הכי קשה), לתכנן להצטייד לחתוך לבנות
תפקיד האישה: להסתכל להעיר להחמיא לעודד לטאטא את הנסורת אה, וגם לבדוק שזה יציב מספיק לאישה בחודש תשיעי..
אז הנה הוא :
צפה בקובץ המצורף 693702

וזה מהשאריות:
צפה בקובץ המצורף 693703
מטורף!

טוב עכשיו אני מקווה להתחיל גם... במשרה מלאה...
ועוד כשנה רגע לפני שנעיף מהחלון נסיים ונראה גם.
גיריתם לגמרי!
בי אני מתחילה
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
תודה!
איזה כיף שיש מקום בעולם שלגיטימי בו להשוויץ..

האמת ששרצנו על פינטרסט, יש שם המון מזה , עד שגיבשנו משהו
האתר הזה מציל אותנו מהשעמום! אם אתם מבודדים ואוהבים מלאכת כפיים (ויש לכם סינון טוב! כי לא הכל שם טהור ) לכו עליו

עכשיו אנחנו במוזה של גילופי סלסלאות אבטיח עם פירות למבודדים..
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
בן ה11 היה הזרוע המבצעת, (משום שהוא היה המשועמם הראשי...) הוא הביא ממשנת יוסף את כל משטחי הפריקה שהיו שם. אח"כ התחלנו לפרק (עבודת פרך אמיתית) ואז בנינו את האדנית הארוכה. הגדולים היו אחראים על החיתוך במסור החשמלי. אח"כ הוספנו פס קישוט מפרופילים שהיו אחרונים בטמבור.
פתאום קלטתי שאם נחתוך את אחד המשטחים באמצע נקבל משענת ומושב כל אחד בנפרד. כך התחיל הספסל להתגבש...
אח"כ עם הרבה מחשבה ניסינו להעמיד את המשענת המושב והמשענת חוברו וחיכו בנחת על הרצפה עד שנחליט מה לעשות עם הרגליים. חיפשתי תמונות להשראה ומצאתי. ומשם גם ידעתי איך לעשות את הידיות.
את הספסל הקטן עשינו ממשטח פריקה קטן וגם השולחן נעשה ממנו.
אח"כ שייפנו קצת (עם מכשיר שיוף) ואז צבענו.
היה הרבה כיף בתהליך אבל זו עבודת פרך מטורפת שנס שהיא נגמרה לפני שזרקנו הכל מהחלון...
אבל היום אחרי תקופה כשאני רואה איזו פינת חמד וכמה הילדים נהנים ממנה לא הייתי מוותרת על זה.

ועכשיו לכבוד המשועממות התורניות אנחנו מתחילים לבנות ארון בגדים לבובות האמריקאיות...
איך פירקתם?
אני מנסה עם הלום כבר המון זמן וזה ממש קשה. וחלק מהקרשים נשברים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
  • הוסף לסימניות
  • #32
שמחה מאד שאהבתם! תודה על כל הפירגונים.
הפירוק זה באמת העבודה הכי קשה כאן. ברעיון, דפיקות נמרצות עם פטיש על ריבועי השוהם שמחברים בין הקומות במשטחים לכיוון אלכסון - החוצה. יש משטחים יותר קשים ויש יותר קלים לפירוק. בגלל הקושי שבזה השתדלנו להמנע מלפרק ולכן הספסל הגדול הוא ממשטח אחד שניסרנו באמצע. והספסל הקטן גם כן. ומהמשטח של הקטן ניסרנו גם את השולחן.
את הרגליים לקחנו ממשטח אחר שהילד מצא למטה. משטח שהקרשים שלו היו עבים ורצינו רגליים עבות שיחזיקו את המשקל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
העציץ גם הוא מיוחד בעיני...
עשוי מקופסא של סימילאק שעטפנו בעיתון עליו מרחנו דבק לבן וחיכינו לייבוש.
אח"כ לקחנו גזרי עצים שאספנו בטיול לפרדס וקשרנו בחוט חבל כשכל אחד מהעצים גם הדבקנו עם דבק חם.
לסיום קשרנו את חוט החבל לסרט חמוד.
וזו התוצאה:
IMG_9903.JPG
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #36
  • הוסף לסימניות
  • #39
יפה להפליא!
האם הקפדתם לשתול באדנית היפיפיה צמחים הזקוקים לאותו משטר מים?
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

להלן טקסט שכתב ילד!
כל מילה נוספת מיותרת!
הורים, תבדקו עם הילדים האם הם או אחד מהחברים שלהם מוחרם!




"אני רוצה לקחת אתכם רק לתחילת השנה.
אני ילד שעבר הרבה דברים בחיים שלו, ויום אחד החלטתי שבא לי מקום שאף אחד לא מכיר אותי.
אז עברתי לפנימייה אחרת — לא כי אני רציתי, אלא כי אמא שלי חשבה שיהיה לי טוב שם.
וכן, היה לי טוב בהתחלה.

אבל אז סיפרתי להם שאני יוצר סרטונים ביוטיוב, והם ראו בזה נקודת חולשה.
סיפרתי להם שאני אוהב לשיר, שזה החלום שלי — וגם בזה הם מצאו על מה לרדת עליי.
"ניצחון לחרשים", "אתה ילד פדחן"...

אני אגיד את האמת — זה לא היה לי חדש.
גם בבית ספר קודם ירדו עליי, ניסו להקניט ולהקטין אותי.
ולאט לאט המילים שלהם חלחלו לי למוח.
כמעט הפסקתי לעשות את הסרטונים שאני אוהב, בגלל כל מה שאמרו לי לפני ואחרי שהצטרפתי לבית הספר.

בהתחלה אמרתי לעצמי: "טוב, מה אכפת לי, שיגידו מה שבא להם — זה לא מזיז לי".
אבל זה היה שקר.
והתחלתי להגיד את זה כל הזמן לעצמי בראש.

בגלל שאני לומד בפנימייה, יש לנו שם כל מיני דברים כמו חדר מוזיקה.
אז מהשעה 14:00 הייתי הולך לשם כדי לשכוח קצת מהבעיות שלי.
בהתחלה זה עבד, אבל התחילו להציק לי.

היה לנו טקס לציון 7.10 בפנימייה, ואני עבדתי על שיר לשיר בטקס.
בסוף שרתי שיר אחר.
בהתחלה קיבלתי מלא מחמאות.

אבל יום למחרת, ילד בן איזה 16–17 — לא ילד קטן — חשב שזה מצחיק להרים אותי, להשכיב אותי על שולחן ולהכריח אותי לשיר לו.
וכשסיפרתי על זה למנהל, הוא התחיל לקרוא לי "שטינקר", כי הילד עשה משהו מטומטם וחשב שזה מצחיק — אז כולם חייבים לקחת את זה בתור בדיחה.

---

סיפור שני:
אני יושב לי על ספסל, כי אני אגיד את האמת — אני מרגיש שאין לי הרבה חברים.
יש לי אולי 5 בבית הספר, ואני לא צריך יותר מזה.
אבל הם לא תמיד מגיעים לבית הספר, רוב הזמן הם בבית — אז יוצא שאני לבד רוב הזמן.

אז אני יושב על ספסל לבד, ופתאום חבורה של ילדים בני 17 זורקים עליי מלא תפוזים.
בנס לא פגע בי, אבל זה לא קרה פעם אחת — זה קרה שוב ושוב.
עד שסוף סוף זה פגע לי בבטן.

ולא תגידו שמי שזרק עליי בא והתנצל — הוא פשוט ברח.
בהתחלה לא ידעתי מי זה, פשוט ניחשתי לבד — וצדקתי.
ועד עכשיו אני לא יודע מה עשו איתו.

---

אז אני רק רוצה להבהיר למשרד החינוך — הגיע הזמן שתטפלו בתופעה הזו שנקראת בריונות, חרם וכל דבר פוגעני כזה.
כי אם לא — יהיה פה גל שלם של ילדים ש×××××× חס ושלום.

ובואו נגיד דבר כזה:
אם לא הייתה לי את המוזיקה שלי ואת השירים שאני כותב — כנראה שמזמן לא הייתי פה.

ולכל הילדים שכאן — אני רוצה להעביר לכם מסר:
גם אלה מהפנימייה שלי שאולי מסתלבטים עליי עכשיו —
תחשבו שאולי, רק אולי, יש ילד שחושב ל×××× את ה×××× שלו בגלל שאתם מחרימים אותו.
תחשבו לפני שאתם פועלים ❤️"
אנחנו נמצאים בעזרת ה' בתחילתו של שיפוץ קטן
מה שאנחנו כרגע עושים זה הגדלת הסלון ע"י צירוף המרפסת שנמצא בחזית הסלון
והוספת מרפסת עם יציאה צידית מהסלון

יש לי כמה התלבטויות שאשמח מאד בעזרת חכמת ההמונים וחכמת המקצוענים:

1. אנחנו הולכים לעשות בס"ד חלון גדול בסלון בגודל של 3 על 1.5
זה פונה לחזית הרחוב
חשבתי לעשות ללא תריסים. עם וילון אטום
האם זה מומלץ?/טעות?

2. הייתי רוצה שתהיה איזשהיא זכוכית שלא יראו מבחוץ אבל החוצה יראו טוב
ושאולי גם יסנן קרינת שמש. יש כזה דבר?
במה בדיוק מדובר

3. אני עושה באדן החלון ספסל שיש שיוכלו לשבת + סורג חבית/ מרובע בולט או משהו כזה
אני מתלבטת היכן למקם את החלון? בקדמת האדן בסופו?
כי מצד אחד אני רוצה שיהיה נח לשבת ומצד שני אני רוצה שיהיה אפשרות לעמוד בצד השני ולנקות את החלון לדוגמא.

4. האם יש המלצה על סוגים/ חברות של חלונות? סורגים? שיהיה בטיחותי ומוצלח?

5. לגבי הדלת יציאה למרפסת? יש שם אפשרות לפתח של מטר
איזה דלת מומלץ לעשות. כאשר התוכנית שלי בקרוב לסגור את המרפסת בבניה קלה וגג נפתח.
כדאי לעשות דלת אלומיניום?
עם/ בלי חלון?
החלום שלי, זה לעשות דלת בזזה ברוחב מטר שיכנס אל מעבר לקיר (יש שם מקום)
השאלה, אם קיים כזה דבר למרפסת פתוחה. שיהיה אטום מבחינת חום/ קור /גשם
וכן שיהיה בטיחותי.

אשמח ממש לכל תגובה והעארה\ הארה
או לחילופין אם מישהי יכולה להמליץ לי על מעצבת פנים שמתמצאת בדברים הללו שתוכל לעזור לי תמורת תשלום (סמלי) על יעוץ
תמיד היתה המרפסת. רחבה, נעימה, אחורית, נשכחת. היו שם הפרחים שאהבתי, שורת אדניות בשלל צבעים. היה שם הערסל, שמרגע שהרגליים שלי היו מספיק ארוכות בכדי לבעוט בגדר, הייתי מתנדנדת בו במשך שעות. הלוך חזור, חץץץ- חץץץץ.
שלווה רכה כזאת... שקט... כמה עולמות היו במרפסת! כמה חלומות! כמה חיים...
כשבשעון הוורוד שלי נפגשו המחוגים ממש בסמוך לספרה 5, נפרדתי מהערסל בחיבוק, לחשתי לו- "אל תפחד, מחר אני אחזור" ורצתי הביתה. לא רציתי שהמרפסת תראה בקלוני, כשיקראו לי בנזיפה: שיעורי בית עשית כבר? ומה המורה אמרה? לא רציתי שהפרחים יהיו עצובים איתי...
השעון המשיך לתקתק, תקתוקים קצובים, מהירים. מחוג רודף אחר מחוג, פוגש בו לחלקיק שניה וממשיך במירוץ האינסופי.
גם הוא בורח...?

שנים רבות חלפו מאז, הערסל נעשה מהוה כל כך, ולולאת הברזל שחרקה הרגיזה את אבא, שפסק את גורלו לאשפה. הפרחים נבלו, ואני בכיתי עליהם כ"כ.

כשעזבתי את הבית, המרפסת בכתה. חשופה, כאובה. לא הייתי שם, אבל אני יודעת.
לא היה לי כלום משלי. אכלתי מה שהזדמן לידי, עשיתי לילות עם חברות, מדי פעם הנחתי ראש על ספסל אבן בגינה צדדית. לא זכרתי מי אני, מה אני עושה כאן, אף אחד לא חיפש אותי. לא אבא, לא אמא, אף אחד...

ולילה אחד, כשהלכתי ברחוב צדדי, שמעתי בכי ילדותי. קפצתי. תמיד אני קופצת כשאני שומעת בכי. הרמתי את הראש, ממש מעלי הייתה מרפסת. ערסל חורק. נרעדתי. בתוך הערסל שכב מכורבל, ילד. ילד מתוק, עדין. אולי בן 8, או 9. לא יותר. והבכי שלו, עייף, פגוע- נגע בי, עמוק. בנקודה הכי פנימית בנפש, שלא זכרתי שעוד קיימת בי. או שאולי בנשמה? משהו הזדעזע בי, ואז נשבר. הסתובבתי, והתחלתי לרוץ. זאת לא הייתי אני שהלכה, לא אני מצאתי את דרכי הביתה- זאת היתה המרפסת ששלחה אלי יד, חבקה אותי והצמידה את ראשי אל ליבה.

כשעמדתי בפתחה, מצמצתי בהלם. דמעות חנקו את גרוני, את עיני, אבל לא את ליבי.
לא הכרתי אותה. עייפה, זקנה, בתוך האדניות נראו קיני יונים, ועל הרצפה היו פזורים זרדים, עטיפות איגלואים שילדי השכנים השליכו מן הסתם, גזירי עיתונים מצהיבים וכמה ארגזים אטומים.
ברעד, ברגש שחשבתי שנקבר מזמן, בכל האהבה והגעגוע שבעולם, חיפשתי לי מקום בחיקה, ולא מצאתי.
הבטתי בה, ולא היו מילים בפי. לא היתה לי נחמה להציע לה. חלקנו שתינו מציאות עלובה.
בודדות, מרוקנות, חלשות...

הרכנתי ראש, עיניים ירוקות מצמצו בחזקה, ומאי שם נשרו דמעות בנות 19.
וכבר לא הייתי לבד. היינו שתינו, יחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה