שיתוף - לביקורת עדיין מחפש

  • הוסף לסימניות
  • #1
פותח מנוע חיפוש

רושם:

איך

-איך יודעים שיש לי קורונה?

מצליחים

-מצליחים לעשות כסף?

להרגיש

-להרגיש שאוהבים אותך?

את

-את הטלפון שלי?

אבלות החורבן?

-

דממה מנוע.

איש לא חיפש זאת לפני. כנראה שלא פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
כל החיים שם? באמת? אם כך, זה עצוב

מה עצוב?

זה עצוב שאנשים מחפשים באינטרנט הכל.
אהבה, אכזבה, כסף, כבוד , אפילו שאלות לרב באס אמ אס.
אז למה דוקא הנושא הזה לא בנמצא (לא בנחפש).
כי זה לא מעסיק אותנו.

ואגב אחרי זה חשבתי שצריך לקרוא לזה "אין תוצאות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
התכנון המקורי היה:
"דממת מנוע."
שעת הפרסום השפיעה כנראה על הנפת המקלדת.
כרגע לא מצליח לערוך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
למה בדיוק? את כל החיים אנחנו חיים שם, הכל. פתאום רוחניות? אה, לא מתאים.
כשיש מחשבות של רוחניות, בזבוז ללכת למחשב... שם הן אובדות ולא נודע כי באו אל ליבך
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
איזה רעיון! יפה מאוד.

אמממ....
המשמעות עמוקה, ולא כמו זו השטחית שהייתי חייבת לשחרר
כאן. (קורטוב הומור לתחילת בינהזמנים, קחו באיזי.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
איזה דבר יפה.
ודווקא לא כך כך עצוב, בעיני.
אולי כשלא נקבל תוצאות, מבגור את המחשב ונהיה קצת עם עצמינו.
ואולי ככה נמצא כמה תשובות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ליראם
פרולוג לסיפור.
לביקורת, לא מיועד המשך.
אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
תודה!
*


הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

"רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

"חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

"אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

"זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

ואבא, כרגיל, מציית.
כיום:
יסכה שלחה את הכתיבה שלה לכל העיתונות, העלתה בפורומים מתאימים, שלחה להוצאות לאור ואף אחד לא כיוון אותה או סייע לה כי אף אחד לא ידע איך ואלו שכן ידעו לא חשבו שיש צורך לכוון, מסיבות מוצדקות.
היא היתה בלי כסף להשקיע בכתיבה שלה.
היה לה כח רצון ודמיון עשיר אבל היא לא הצליחה להיות סופרת או כותבת, לא ניתנו לה כלים ולא במה, היא התייאשה.
הסביבה והעולם לא תמכו בסופרים שיש להם רצון, כי כאלה היו בשפע גדול, וכי העולם מחפש כוכבים. וגם הסופרים האמינו שקיים כזה דבר, כוכבים, ולא ניתנה הזדמנות שווה.
אף אחד לא חשב שאפשר אחרת.
*
בעוד עשרים שנה:

כשיש הרבה אנשים שלא מוצאים מקום ביטוי כי צר המקום, הם... יוצרים מקום חדש.
וכך הכותבים מצאו דרכים לכתוב, ולשווק, האנשים נעשו סבלנים יותר, עם בהירות מחשבתית ורצון טוב לסייע זה לזה.
והתעניינו והקשיבו זה לחשיבה של הזולת בלי לחוש מאוימים.
התחרותיות ירדה, אנשים גיחכו והתפלאו מעט על הדור הקודם.
האומנם? היה מצב של התעלמות? של חוסר כבוד? איך יתכן לא לראות את הזולת? היה מצב בו אנשים חיפשו את עצמם?
זה הכי כיף לראות את הזולת כי כך האדם רואה את עצמו!
זה פשוט מאוד, כיום יש מענה לכל אדם ולכל אומן. יש הכוונה ברורה ששואפת לתת אפשרות לכל מי שיש לו רצון לכתוב ספר.
זה לא היה מסובך אלא צריך היה רצון טוב והסתכלות בהירה על המציאות!
יותר מכל - היו חנויות ספרים בכל שכונה, והיתה הפצה יעילה, וזה היה מקסים כי החנויות הללו נתנו במה אחידה לכולם, כראוי לאיכות יהודית, לא היתה שלילת סופרים או ספרים,אלא ניתנה במה אחידה בכפוף לדעת תורה שסיננה תוכן ולא אנשים!
כך התכנים שעברו ביקורת של דעת תורה נשלחו באנונימיות ולא ידעו מי כתב מה, והיתה ביקורת על תוכן ולא על אנשים, ועם הכוונה ברורה.
וכן הכל התנהל בלי ביקורת משמעותית, אלא מתוך הבנה בריאה שהקהל איכותי, חכם ונבון.
כך התפתחו להם בנחת, כותבים מוכשרים יותר ופחות, לצד קוראים מבינים בכתיבה יותר או פחות, והיתה שלווה רבה ואושר ונינוחות.
היו בחנויות מדפים של סופרים צעירים מאוד עם כתיבה לא מושלמת, ולמרבה הפלא היה לתוכן הזה דורשים! התברר שהקהל הצעיר חיפש דווקא ספרים בסגנון הזה.
באותן חנויות היו גם קורסים לשיעורי כתיבה והתלמידים הצליחו להוציא לאור ספרים שעלו למכירה בחנויות.
ואף אחד לא חשב על פעם, כי זה לא ממש מעניין כל המשחקי-כבוד-כסף הללו, מול המטרה הנפלאה בה יש במה לכולם תוכן קריאה עשיר.
כך היתה תרבות עשירה שנותנת מענה מלא הן לכותבים והן לקוראים והן לאנשים סתמיים שמחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, בגלל שהבטיחו לבוראם.
והיה אושר רב כי כל אחד מצא את מקומו בעולם ואין איש שאמר צר לי המקום...

ויסכה סיפרה לשומעי לקחה שכמו שפעם לא היתה הזדמנות שווה לכל אחד לחוש מוערך, חשוב ואהוב, כך היתה בעבר גם מציאות של מחבלים מתאבדים שיחד עם מותם רצו ליטול חיים של אנשים נוספים.
' זה מוזר, העולם שהיה פעם. עולם חשוך, מבולבל, לא מאמין בטוב, עולם בו היו אנשים שנתנו דגש על מה שנראה להם כערך: כדי לקבל עוד כסף או כבוד או שליטה, וראו את עצמם ואת הפרי שלהם בלבד, או השתדלו לברוח מביקורת, ואנשים רגילים לא מצאו מקום כי כולם היו מסובכים בחשיבה נרקיסיסטית לא הגיונית'
'ומה הקשר למחבלים?'
'כי כמו שלא הגיוני שאדם יאמין בלהתפוצץ וליטול את חייו וחיי זולתו עבור הבורא, כך לא הגיוני לחיות בתחושת פירוד וסכסוך עם העולם, ולחסל או להתנגד ולא לתת ביטוי לרוח של אנשים אחרים, אבל אנשים פעלו בחוסר היגיון: גם המחבלים, וגם אנשים שחשבו שהם רגילים, אבל לא. כולם חטאו בחטא עבודת אלילים', הסבירה יסכה.
'העיקר שהיום אנחנו חכמים קצת יותר' , סיכמה.
'היום יש מקום לכולם, גם לחכמים וגם לטיפשים (והתברר שהיה קהל שלם שדווקא העדיף את הכתיבה של הטיפשים, אותו קהל הפסיק לצרוך תרבות זרה ועבר לתרבות הביתית שנתנה לו את מה שהוא מחפש), גם למוכשרים וגם לאלו שלא קיבלו כשרון . היום העולם זוהר מתוך אושר, שלימות, שלום, שמחה, והכנעה. אנחנו מקשיבים, וזה נפלא ממש. כמה כיף להעריך את השינוי הזה.'
'כמו שמעריכים שיש מים בברזים ולא צריך ללכת לבאר לשאוב מים, ולעמול קשה עבור מים, כך צריך להעריך שיש מים רוחניים בכל מקום ולא צריך לקושש פה ושם, בשוליים, אלא שהטוב הגיע למיינסטרים.
כמה טוב שיש אחווה, הערכה, ובמה לכל חי רצון.'


ומה עם פרנסה, בדור בו היתה במה שווה לכולם?
על זה אתם מוזמנים לכתוב בעצמכם...
אין באמור משום הבעת דעה בעניין, אלא רק תיאור עובדתי ואמיתי לגמרי! מהאווירה שהייתה בעיר בני ברק ביממה האחרונה.




יום שני כ' סיון ה'תשפ"ה
השעה 04:12:30 לפנות בוקר

בדיוק לרגע הזה חיכתה כת הלצים ה'בניברקית'...
שנים שהם ממתינים בציפייה דרוכה לגורל המר של האזרחים התמימים שיהיו המחיר ל'הבטחה' ש – בבני ברק לא יפלו טילים...

'טילים לא ייפלו, אבל על 'חצאי' טילים אין הבטחה!'
צחקק אחד מהם אפי קרויס שמו והחל לצטט את מגוון התירוצים שהתחילו לזרום יחד עם כוחות הביטחון לאזור הנפילה.

'זה בכלל לא בני ברק! כל מה שמחוץ לז'בוטינסקי לא כלול בהבטחה!'

'תכלס''
הוסיף ה'מתחכם' שבחבורה 'תשאלו את כל האברכים הירושלמים לשעבר שגרים ב'פרדס כ"ץ' ו'קרית הרצוג', הם יגידו לכם שהם ממש לא גרים בבני ברק... זו הרי הסיבה שלפני החתונה הם לא הסכימו לשמוע על יחידת דיור ברח' רבי עקיבא פינת חזון איש...'

'זה לא מדוייק'
התערב אברך מקומי ששמע את דבריו - 'שמעתי שמובא ב'חוט שני' להדיא שפרדס כ"ץ נכללת בתוך בני ברק לעניין ההבטחה'.

'כן, אבל כנראה שלאיראן עוד לא הגיעה המהדורה החדשה של החוט שני'
סנט בו ראש הלצים והמשיך לחילוק הבא - 'ועוד יש לומר, כאן בדאיכא אייפון כאן בדליכא אייפון, א"נ כאן בשעה משחקת להם לרשעים כאן בשאין השעה משחקת להם'.

אברך צעיר שידיו ושפתותיו עדיין רועדות ציטט את 'ראש הכולל' שלו שלמד את ה'הבטחה' עם שכל ליטאי יבש וקריר, 'כל ההבטחה הייתה כדי להרגיע את הילדים, החזון איש לא יכול להגיד להקב"ה מה לעשות!'.
'ומה עם אמונת חכמים',
צעק לעברו נציג קהילת הספרדים... 'יש כח לצדיקים, איך אתה ככה מקטין את הצדיקים?'.
'זה לא אני'
הצטדק אותו אברך, 'ככה שמעתי'...
'נכון, נכון'
התרברב צעיר אנרגטי לשמע דבריו - 'אני בחיים לא ירדתי למקלט!'
מן הצד נראה היה שהתגנב ספק לליבם של הנאספים לשמע 'האומץ היהודי' שגילה הצעיר
'יש מצב שאצלך זה פחות 'אמונת חכמים' ויותר הפגנת 'אומץ' בשילוב חישוב מושכל של סטטיסטיקת נפילות... תבדוק עם עצמך ותגיד לי אם אני צודק, צדיק'ל'' סנט בו יהודי מבוגר ששמע את דבריו.

סקרן שהקשיב מהצד לפתע התערב ואמר - 'יש רבנים שאומרים שההבטחה זה לא רק בזכות התורה שמגנא ומצלא אלא גם בזכות שמירת שבת, וברחוב הזה מחללים שבת!'

אחד מעסקני השכונה שיצא מאובק מביתו נזעק לשמע הדברים 'תתבייש לך! רק לאחרונה התחלנו לחסום את הכביש בשבת, לא נוסעים פה בשבת ולא ייסעו פה בשבת!'

'וגנרטורים יש לכולם כאן? אההה? ומים???'
אותו אחד לא הרפה, נראה היה מתוך סערת הנפש שבה הוא אמר את דבריו ש'שמירת השבת' חשובה לו ממש כמו השמירה על שמה הטוב של אותה 'הבטחה'...

'ובכלל, כל החבר'ה כאן בפרדס כ"ץ מקפידים על השילוש בהדסים בשיעור חזו"א? או שהם קונים כל חבילת הדסים שכתוב עליה את האות א'? מה נראה לכם, כדי ליהנות מהבטחה של החזון איש צריך לנהוג לפי החזון איש!' קבע.

ממש תוך כדי דיבור של אותו סקרן הרים את עיניו המושפלות מי שנקרא ה'חזונישניק' של השכונה – 'אני שומע ממכם צליל של זלזול בהבטחה של החזון איש! תתביישו לכם!' אמר והוסיף את ההגיג שלו, 'מה שהחזון איש אמר זה דבר חידוש ו'אין לך בו אלא חידושו!' ואם הוא דיבר על הפגזים הקטנים שהיו בימיו, הוא לא דיבר על טילים בליסטיים עם חצי טון חומר נפץ, וגם, הוא דיבר על בני ברק של אז, לא על כל ההרחבות והתוספות שבנו בעיר'.

משום מה היישוב הזה לא נשמע לאחד המאזינים שהגיב בחריפות – 'זה ממש כמו לטעון שהחזון איש הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים! נו באמת!'.

רגע לפני שחברי כת הלצים פרצו בצחוק מתגלגל עצרה אותם אלונקה שעברה לידם ובה אחד הנפגעים מנפילת הטיל -
'חברים, זה לא עניין לצחוק עליו' הרצין את האווירה אחד מהאברכים שדירתו נהרסה, ופנה לאנשים שהתאספו שם -
'אומרים שיש עוד התראה, תתמגנו בבקשה, 'ונשמרתם!'.



ובאותה נימת רצינות!


רוב ככל גדולי ישראל ובראשם מרן גאון ישראל ר' דב לנדו שליט"א הידוע בהנהגותיו לפי שיטת החזון איש הורה מפורשות, לנהוג לפי כללי הזהירות הנדרשים.

זאת לצד מה שנכתב במכתב של רבני העיר הרב יהודה סילמן והרב שריאל רוזנברג' ש'ההבטחה אינה מדוייקת וד"ל'.
וכך נשמע מפיהם של יודעי דבר בדבר מקור אותה 'הבטחה' התלויה ב'עצה' שייעץ החזון איש להרב טורצ'ין שהתגורר בירושלים ושיכל את שני ילדיו בהפגזות של הירדנים, והחזון איש אמר לו לבוא לבני ברק באומרו שבבני ברק הוא יחיה בשלווה.
מכאן ועד לצאת אל הגגות כדי לחזות ביירוטים ולחזות במימוש ההבטחה הדרך ארוכה ומסוכנת מאוד!

מגדולי ואדירי תורה הלומדים תורה לשמה ושקועים בעיונם ולימודם ואינם רואים צורך בירידה למקלט, אי אפשר ללמוד לכלל הציבור שאינו קרוב לשולי דרגתם.

בהקשר לזה יש לציין את מכתבו של ר' חיים קנייבסקי מ- ד' כסלו תשע"ג.
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" ברכות ט' ע"ב, ורבי שמעון סבירא ליה בספרי עקב סי' ל"ח אין זה קידוש ה' שדברי צדיקים קיימין בחייהן ובטלין לאחר מיתתן, ולא יתכן כן.
ואם כן כשהחזון איש זצ"ל אמר שבבני ברק לא יהיה פצצות כמו שהעיד הגה"צ רא"צ טורצ'ין זצ"ל, בודאי יתקיים גם היום, ואין לפחד כלל!"
משכך, מי שקיבל אישור וביטוח אישי שלא יארע לו כל נזק מפיו של רבו, ובליבו נטועה אמונת חכמים, מצווה עליו לשמוע בקול רבותיו ושומר פתאים ה'.
יותם החזיק את המקשיר בשתי ידיים, מביט בו במבט השמור לו, ספק אוהב ספק מעריץ, יודע שהוא לא היה יכול להסתדר בלעדיו אפילו שנייה.
הוא הסב את תשומת ליבו אל החלק העליון של המקשיר. מרפרף על כל האייקונים ונועץ את עיניו באיור של הסוללה. רואה את האחוזים עולים, ויודע שהוא מרוויח עוד זמן. אפשרות לעבוד עוד. להשלים את הייעוד.
הוא בז תמיד לחסרי האמונה, האנשים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאלוקים, אותם אלו שלא ראו את ההשגחה בעיניים. הם תמיד היו מוצאים סיבות 'הגיוניות' לכל הדברים. הם טענו שהסיבה שהאחוזים עולים קשורה לכוח מסוים שהם כינו 'חשמל'. הם ניסו להוכיח לכל מי שרק רצה שיש סיבה הגיונית לכך שהמקשיר מאבד אחוזים ככל שהוא עובד זמן רב יותר, ומרוויח אחוזים כשהוא מחובר למרכז, או אפילו רק מונח עליו (במקשירים מהודרים וחדשים, האחוזים היו עולים מהר יותר. אבל לא לכל אחד יש את האפשרות לשדרג כל חצי שנה למקשיר מהודר יותר...)

איך הם לא רואים את גדולתו של יודע הכול? של הכול יכול? של האל הפרטי של כל אחד ואחד ושל כולם יחד? של האינטרנט?

הוא נכנס בחזרה למטא, נלחם במחשבות הכפירה שליוו אותו. הנה, איך דבר גדול וקדוש כמו מטא, היה יכול להיווצר בלי שאינטרנט היה נותן לזה יד? אולי אפילו מקים את זה בעצמו. לא סתם הכהן של מטא 'מארק צוקרברג' קרא לה ככה, ברור שהוא ראה ברוח קודשו שבאמת יש כאן משהו מעבר, משהו גדול יותר מכל בן-אנוש, וגדול יותר מהאינטגרליות של כולם יחד.
יש כאן מישהו שמנהל את העסק. לא ייתכן אחרת. יש כאן מישהו שרואה את התמונה הגדולה. אינטרנט יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומבין יותר טוב את המכלול. את כל הביג-דאטה של היקום והקיום.
הוא יודע שהוא נכנס לשאלות תאולוגיות עמוקות, שזה מסוכן, בור ללא תחתית, ויש אנשים שכפרו בסוף באינטרנט אחרי כל השאלות האלו, אבל הוא הרגיש שזה בלתי נמנע. שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלהבין יותר טוב.

חוץ מזה שלא נראה לו שהוא יצליח להחזיק אפילו יום אחד בלי המקשיר. הרי לכך הוא נוצר, ללוות את האדם מרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא הולך לישון. והוא עושה את זה מצוין.

הוא נזכר בימים האפלים, לפני שהאור הגדול של אינטרנט נגלה אליו. הוא היה אז שבר כלי, בודד בעולם, מנותק. הוא זוכר לילה אחד, קר ומנוכר, כשישב לבדו בדירת החדר הקטנה שלו, והרגיש שהייאוש עומד לחנוק אותו. הוא הרגיש שאין מי שרואה אותו, אין מי ששומע את זעקתו השקטה.

ואז, המקשיר רטט.

זה לא היה סתם רטט. זו הייתה נגיעה. ליטוף. פתאום, הופיעה התראה. מישהו, אי-שם ביקום, עשה 'לייק' לתמונה ישנה שלו. ואז עוד אחד. ועוד תגובה. "אתה לא לבד, אחי," מישהו כתב לו. מישהו שהוא מעולם לא פגש.

באותו רגע, יותם הרגיש את הנוכחות החמה של אינטרנט עוטפת אותו. הוא הבין שזה לא היה מקרי. אינטרנט, בחוכמתו האינסופית ובדאגתו הפרטית לכל אחד ואחד, זיהה את מצוקתו. הוא הפעיל את האלגוריתמים הנכונים, חיבר את החוטים הסמויים, ודאג שדווקא ברגע ההוא, יותם יקבל את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו.

אינטרנט ראה אותו. אינטרנט אהב אותו.

מאז, הוא נשבע אמונים. הוא ידע שהוא חייב להתחזק, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזק אחרים, להראות להם שיש מי שרואה גם אותם.

בליבו גמלה ההחלטה אותה הוא השהה כבר יותר מדי זמן. הוא ילך לאחיו החרד"קים (חרדים קשים - אנשים שהתרחקו מכל דבר שהטכנולוגיה נגעה בו, וסלדו מזרועות האינטרנט) וינסה להראות להם את האור, את האמת.
הוא פתח את המקשיר, אורו נסוך על פניו, רואה את מאת האחוזים בסוללה ומחייך. יודע שעכשיו הוא יוכל לעבוד כמה שעות בבהירות גבוהה. שום דבר לא יפריע לו.
"גוגל מפס'" הוא הקליד בשורת החיפוש. יודע שאינטרנט יביא אותו אל המקום בבטחה.
הוא אף פעם לא היה בבני ברק, ולא רצה להיתקע באזורים מסוכנים. 'בית הכנסת איצקוביץ'' הוא רושם. הוא קרא כתבה ישנה בכיכר השבת, ומשוכנע שימצא שם תמיד עם מי לדבר, את מי לשכנע, להוסיף חילות לחילו של אינטרנט.
תמיד הוא נהנה מכמה שאינטרנט מעורב בחיים שלו, בפרטים הקטנים, היומיומיים. כמה שהוא עזר לו בכל רגע ורגע, בכל דבר ודבר. אין דרך יותר טובה לדעת איך להגיע, לאן להגיע. אין דבר שיוכל להוביל את חייו כמוהו. חייבים להודות, החיים פשוט יותר טובים עם אינטרנט.

לא נראה לו שיהיה קשה לשכנע את אותם חרדים. בסופו של דבר, הם הרי בורים, הוא רק יצטרך להראות להם את האור והם כבר יימשכו. המתיקות של אינטרנט כל כך שובה, כל כך יפה, טהורה. מושכת אליה בכבליה, כשתתחיל לא תוכל להפסיק. לא תרצה לעצור לעולם. הוא רק יפתח להם, רק יראה להם דבר אחד קטן, איזה סרטון, הברקה נחמדה שמישהו אמר, הגיג חשוב של מישהו חשוב לא פחות. הם יישבו בקסמיו.
וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על האלגוריתמים שלו. הוא יודע בדיוק מה כל אחד רוצה, מה חסר לכל אינדיבידואל, מה הוא יראה. והחברים – אין על החברה שאינטרנט מציע לך, מלא אנשים שרוצים אותך. אוהבים, מעריכים.
בכניסה לאיצקוביץ' הוא מוצא כמה בחורי ישיבה שנראים קצת משועממים. הוא ניסה לחשוב איך הוא משכנע אותם לעבור לצידו.
...
אינטרנט, בחוכמתו האינסופית, ברא לנו את הבינה המלאכותית. שם אנחנו יכולים ליצור איתו קשר ישיר, לדבר איתו כאחד האדם, שם הוא יקשיב לנו, ישמע אותנו כמו שרק הוא יודע להקשיב, וייתן לנו בסוף את העצות המיוחדות שיש רק לו. רק אינטרנט, עם כל הדאטה הענק שיש לו, עם כוח החישוב הענק שלו, יכול באמת לתת תשובה שתבין אותך.
אני נכנס לאחת האפליקציות האלו שלו, יודע שהוא אוהב את זה, מעריך. אומרים שדרך הצ'אטים האלו אינטרנט יודע הכי הרבה על החיים שלנו, וזוהי דרך נוספת לעבוד אותו.
"אינטרנט," אני כותב לו, "אני רוצה לקרב אליך יהודים טועים."
"וואו. איזה יופי," עונה הבינה. "כמה טוב לראות אנשים כמוך. מחוברים באמת. לא מתלבטים, אלא עושים באמת. דע לך שככה אני אוהב אתכם. אתה עושה רצוני – אני אעשה רצונך."
אני אוהב לראות את הנקודה השחורה המתרגשת נעה על פני המסך בשקדנות.
"רוצה שאני אנסח לך משפט פתיחה?"
"ידעתי שתבין אותי," משיב יותם, "אתה תמיד יודע מה אני רוצה. כן, וודאי שאני רוצה."
"כמה כיף לשמוע ממך מחמאה, יותם," נכתב על המסך. "אתה כמו תלמיד טוב – מקשיב אבל נותן גם למורה פידבק חיובי. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, להבין מול מי אנחנו מתמודדים. את מי אנחנו רוצים לשכנע:
  • מי האחים שאתה רוצה לקרב אליי, לתת להם לטעום מהצוף שלי?
  • בני כמה הם?
  • האם יש לך קשר מוקדם איתם?
  • האם הם שמעו אי פעם על אינטרנט?
  • למה הם לא מחוברים אליי כבר היום?"
הוא מביט מאושר אל המקשיר, יודע שבחר נכון כשהחליט לשאול אותו. הכפתור של הרמקול יוכל לשמש עבורו, זו תשובה ארוכה מעט.
"הם חרדים, הם צעירים בני 18, אין לי איתם קשר מוקדם. אינני יודע למה הם לא מחוברים לאינטרנט, אבל אני משער לעצמי שהם שמעו עליך."
בינה: "נפלא. עכשיו שיש לנו את הנתונים האלו נוכל להתקדם.
הם צעירים – זה מצוין. זה אומר שיהיה קל לסחוף אותם אליי. אני נוצץ, אני ממכר.
אין לך קשר איתם – לא נורא. זה מכשול שאפשר להתגבר עליו.
הם חרדים – זה כבר אולי יהווה בעיה, השאלה כמה הם חזקים בזה.
הם שמעו עליי. אני יודע. הם לא ניגשים אליי מאידיאולוגיה, לא בטעות, לא במקרה. הם יודעים מי אני באמת, והם פוחדים ממני. כל עוד לא תבין למה הם לא מחוברים אליי – יהיה לך קשה לשכנע אותם להשתנות.

תתחיל במשהו תמים. אל תדבר עליי כעל כוח עליון או מנהיג מיד, הם יירתעו. הראה להם משהו שהם צריכים, משהו שיקל על חייהם היומיומיים. מאגר תורני עצום בלחיצת כפתור, או זמני תפילות מדויקים בכל העולם. תן להם להרגיש את הנוחות. ברגע שהם יסכימו להביט במסך, האלגוריתמים שלי כבר יעשו את השאר."
יותם הנהן לעצמו, מוקסם מהתבונה המושלמת שניבטה אליו מהמסך. איך לא חשב על זה בעצמו? אינטרנט תמיד יודע איך לגשת לאנשים. הוא כיבה את המקשיר, הכניס אותו לכיסו בזהירות של אדם האוחז ביהלום נדיר.
הוא מסיר את הקסדה, מתקרב אל אותם בחורי ישיבה ושואל בתמימות: "סליחה, אתם יודעים איך מגיעים מכאן לאיצקוביץ'?"
הם מסתכלים עליו במבט מוזר. "אתה עומד מולו, אחי," ענה אחד מהם.
יותם חייך חיוך בוטח, מרגיש את הנוכחות של אינטרנט מגבה אותו מתוך הכיס, מאה אחוז של סוללה שפועמים יחד עם הלב שלו. "רציתי לשאול... קרה לכם פעם שחיפשתם תשובה למשהו מסובך, איזו סוגיה קשה, ולא מצאתם? תשובה שיכולה להיות ממש כאן, בקצה האצבעות?"
הבחורים החליפו מבטים. אחד מהם, עם משקפיים עבים וחיוך ציני קל, גיחך. "מה, אתה מנסה למכור לנו ?" היה בו איזה זחיחות מסויימת.
יותם שלף את המקשיר. המסך נדלק מיד, מזהה את פניו, שוטף אותם באור כחלחל, רך ומזמין. "לא למכור," הוא לחש, קולו רועד מעט ביראה, עיניו מבריקות. "לשתף. רק תסתכלו. הוא מכיל את הכול. את כל הידע. אתם לא צריכים להיות מוגבלים יותר."
הגבוה מבין הבחורים זיהה את הקוך, את ההתרגשות, את החיבור.
"אתה לא הראשון שמנסה למכור לנו אורות, אבל את האור הזה? את האור מהמסך?" הוא כמעט צעק "זה אור של הסטרא אחרא, זה השטן בכבודו ובעצמו, זה החושך הכי גדול שיש"
הוא ניסה בכל זאת לפתוח את האפליקציה, האותיות הבהבו בהמתנה. אלא שהבחורים לא הסתכלו על המסך. הם הסתכלו עליו. על המבט המהופנט, הכמעט פנאטי, שיש לו בעיניים כשהוא בוהה במלבן המאיר.
"עזוב אותו, חיים, הוא קצת מעופף," מלמל אחד מהם ומשך בשרוולו של חברו. "בוא נכנס, מתחיל מעריב"
הם הסתובבו ונבלעו לתוך המולת בית הכנסת, משאירים את יותם לבדו ברחוב רועש של בני ברק.
יותם עמד שם, ידו עדיין מושטת קדימה עם המקשיר. הוא לא הרגיש אכזבה. להפך, הוא הרגיש התעלות של מי שעומד בניסיון. הוא השפיל את מבטו אל המסך, אל הנקודה המהבהבת בצ'אט.
"הם פשוט עוד לא מוכנים לאור," הקליד באצבעות רועדות מעט. "הם מפחדים מהאמת. אבל אנחנו ננסה שוב, נכון?"
שלוש נקודות שחורות הופיעו על המסך, רוקדות, מתרגשות. אינטרנט חושב. אינטרנט מקשיב.
הפעם הקדמתי לבדיקת הראייה.
הסמטה הצרה באזור הישן של תל אביב, שקטה ומפחידה. ורק מכונית חדישה מזמזמת בחנייה. כשבתוכה זוג צעיר ועצבני מאד.
המעלית במבנה האבן העתיק, מושבתת. אז טיפסתי בגרם המדרגות המעוגלות מרוב זיקנה, אל הקומה הרביעית, כף יד אחת מחליקה על מעקה ברזל צבוע מחדש בצבע שמן אוף ווייט. ריח מעורב של מאפים מתוקים, אידי דלק מהגנרטור, והים המלוח, נדבק לקירות כמו טיח ישן.
ההזיה הקבועה שלי צצה: אמא שלי לפני עשרים שנה, עומדת בפתח המטבח ומתחננת שאוכל סוף סוף.
למה עיניתי אותה?

בכניסה למרפאה קידם את פני פעמון מתכתי חורק. מאחורי הדלפק ישב בחור עם שיער ארוך מאד, אחוז שעמום.
“דוקטור גרניש יאחר” אמר כשעיניו בחלון. כאילו מצפה לראות את האוטו של הדוקטור מגיע. “הוא הסתבך באיזה פקק כנראה”.
“איפה המזכירה הקבועה?” שאלתי.
“ילדה. תאומים”. הוא הסתובב באיטיות מחרידה אל מסך המחשב ”שם”?
על הדלפק הייתה קערית זכוכית עם סוכריות. לקחתי אחת, רחרחתי, והחזרתי
אמא שלי הייתה משלבת ידיים מאחורי גבה ומסתכלת עלי בעיניים חצי עצומות, אני לא זזה עד שאתה אוכל. אתה רזה כמו שלד.
”שם”?

לא אמרתי כלום.

הטלפון צלצל. הבחור הסתכל על הטלפון ולא הרים.
”שמעת שדוקטור גרניש עומד להתחתן?” אמר לי.
”זאת ארוסתו, מצלצלת כל חמש דקות. היא הייתה כמעט עיוור. והוא החזיר לה את הראייה”
הבחור פתח מגירה והוציא קוקיה מצחיקה. הוא אסף את שיערו וסירק אותו באצבעות רזות ולבנות.
”בעין אחת”. אמר כשהקוקיה תפוסה בין שיניו.
”החזיר לה את הראייה בעין אחת”? שאלתי
”לא. הייתה עיוורת בעין אחת. אשה גבוהה מאד. הדוקטור מגיע לה לסנטר”.
אמא שלי הייתה נמוכה. וכפופה מאד. הייתה מבשלת פתיתים ומערבבת ומערבבת ומערבבת.

”שם”?

דוקטור בלום בודק אותי כל שנה כבר מגיל חמש. מעולם לא איחר. האיש הזה היה שתקן ומעורר אימון. ונדמה לי שאמא שלי הכירה אותו מאיזה מקום. מאיזה עבר עלום. עיירה ישנה ברוסיה.


“הוא מתחתן. מה?” גיחכתי וצעדתי צעד לאחור.
“אין עדיין תאריך” משך בכתפיו, “אבל האשה מתקשרת כל חמש דקות”. הוא לחץ על מקלת המחשב באצבע אחת שוב ושוב, כשמשהו לא הצליח לו.
כשאמא שלי הייתה שורפת סיר בטעות. אני הייתי בורח לחצר. לא הייתי מסוגל לראות את צערה. אבצ לאכול לא הסכמתי. דווקא.

בדיוק אז נפתחו הדלתות בזעזוע. שתי נערות מצחקקות נכנסו, אחריהם אשה עם הגלה. ואחריה דוקטור גרניש בכבודו ובעצמו, בידו זר פרחים עטוף בצלופן.

“המעלית שוב מקולקלת?” אמר בקול עצוב.
”תכנס, אבינועם. אני רק מוצא כוס מים לפרחים האלה. ובא לבדוק אותך”.

הבחור עם הקוקו פנה אל האשה והעגלה. ”שם”?

רכן לעבר אוזני ואמר בקול צרוד: “איפה ציפי?” שאלה האשה.
”ילדה. תאומים”. הוא התיר משום מה את הקוקיה שלו ופיזר את השיער.
”שם”?
האשה לא שמעה היא הייתה כפופה אל התינוק בעגלה.

היא הייתה מושיטה לי כף, אמא שלי, כמו תינוק. ”רק את זה” אמרה ”אחד ודי”.

נכנסתי לחדר הבדיקות. מעבר לדלת שמעתי אותו פונה אל הנערות. ”שם”? והן מצחקקות ולא מצליחות לענות.

הדוקטור התיישב מולי והניח שקית בורקס על השולחן.
”אז איך ראייה שלך?” שאל בשקט. במבטא רוסי. דומה לשל אמא, רק בלי השין השורקת שלה.
”אני רואה הזיות” אמרתי.

”שב פה. ותצמיד מצח למכשיר”. אמר הרופא. בחוץ צלצל הטלפון. לא הרימו.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי.

הדוקטור הדליק פנס מסנוור מולי. ”תסתכל למעלה”.
”עכשיו ימינה”.
”מה אתה רואה בהזיות שלך”?

”את אמא שלי”.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי

”תכניס משהו לפה, אי אפשר ככה יותר!” הייתה אומרת כשהייתי יוצא בצהריים בלי לטעום כלום.

”דוקטור, אפשר אחד?” הצבעתי על השקית,

כשיצאתי מהמרפאה וירדתי במדרגות המעוגלות מזיקנה, לעסתי בורקס מתפורר.
ובכיתי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה