שיתוף - לביקורת עדיין מחפש

  • הוסף לסימניות
  • #1
פותח מנוע חיפוש

רושם:

איך

-איך יודעים שיש לי קורונה?

מצליחים

-מצליחים לעשות כסף?

להרגיש

-להרגיש שאוהבים אותך?

את

-את הטלפון שלי?

אבלות החורבן?

-

דממה מנוע.

איש לא חיפש זאת לפני. כנראה שלא פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
כל החיים שם? באמת? אם כך, זה עצוב

מה עצוב?

זה עצוב שאנשים מחפשים באינטרנט הכל.
אהבה, אכזבה, כסף, כבוד , אפילו שאלות לרב באס אמ אס.
אז למה דוקא הנושא הזה לא בנמצא (לא בנחפש).
כי זה לא מעסיק אותנו.

ואגב אחרי זה חשבתי שצריך לקרוא לזה "אין תוצאות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
התכנון המקורי היה:
"דממת מנוע."
שעת הפרסום השפיעה כנראה על הנפת המקלדת.
כרגע לא מצליח לערוך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
למה בדיוק? את כל החיים אנחנו חיים שם, הכל. פתאום רוחניות? אה, לא מתאים.
כשיש מחשבות של רוחניות, בזבוז ללכת למחשב... שם הן אובדות ולא נודע כי באו אל ליבך
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
איזה רעיון! יפה מאוד.

אמממ....
המשמעות עמוקה, ולא כמו זו השטחית שהייתי חייבת לשחרר
כאן. (קורטוב הומור לתחילת בינהזמנים, קחו באיזי.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
איזה דבר יפה.
ודווקא לא כך כך עצוב, בעיני.
אולי כשלא נקבל תוצאות, מבגור את המחשב ונהיה קצת עם עצמינו.
ואולי ככה נמצא כמה תשובות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

כיום:
יסכה שלחה את הכתיבה שלה לכל העיתונות, העלתה בפורומים מתאימים, שלחה להוצאות לאור ואף אחד לא כיוון אותה או סייע לה כי אף אחד לא ידע איך ואלו שכן ידעו לא חשבו שיש צורך לכוון, מסיבות מוצדקות.
היא היתה בלי כסף להשקיע בכתיבה שלה.
היה לה כח רצון ודמיון עשיר אבל היא לא הצליחה להיות סופרת או כותבת, לא ניתנו לה כלים ולא במה, היא התייאשה.
הסביבה והעולם לא תמכו בסופרים שיש להם רצון, כי כאלה היו בשפע גדול, וכי העולם מחפש כוכבים. וגם הסופרים האמינו שקיים כזה דבר, כוכבים, ולא ניתנה הזדמנות שווה.
אף אחד לא חשב שאפשר אחרת.
*
בעוד עשרים שנה:

כשיש הרבה אנשים שלא מוצאים מקום ביטוי כי צר המקום, הם... יוצרים מקום חדש.
וכך הכותבים מצאו דרכים לכתוב, ולשווק, האנשים נעשו סבלנים יותר, עם בהירות מחשבתית ורצון טוב לסייע זה לזה.
והתעניינו והקשיבו זה לחשיבה של הזולת בלי לחוש מאוימים.
התחרותיות ירדה, אנשים גיחכו והתפלאו מעט על הדור הקודם.
האומנם? היה מצב של התעלמות? של חוסר כבוד? איך יתכן לא לראות את הזולת? היה מצב בו אנשים חיפשו את עצמם?
זה הכי כיף לראות את הזולת כי כך האדם רואה את עצמו!
זה פשוט מאוד, כיום יש מענה לכל אדם ולכל אומן. יש הכוונה ברורה ששואפת לתת אפשרות לכל מי שיש לו רצון לכתוב ספר.
זה לא היה מסובך אלא צריך היה רצון טוב והסתכלות בהירה על המציאות!
יותר מכל - היו חנויות ספרים בכל שכונה, והיתה הפצה יעילה, וזה היה מקסים כי החנויות הללו נתנו במה אחידה לכולם, כראוי לאיכות יהודית, לא היתה שלילת סופרים או ספרים,אלא ניתנה במה אחידה בכפוף לדעת תורה שסיננה תוכן ולא אנשים!
כך התכנים שעברו ביקורת של דעת תורה נשלחו באנונימיות ולא ידעו מי כתב מה, והיתה ביקורת על תוכן ולא על אנשים, ועם הכוונה ברורה.
וכן הכל התנהל בלי ביקורת משמעותית, אלא מתוך הבנה בריאה שהקהל איכותי, חכם ונבון.
כך התפתחו להם בנחת, כותבים מוכשרים יותר ופחות, לצד קוראים מבינים בכתיבה יותר או פחות, והיתה שלווה רבה ואושר ונינוחות.
היו בחנויות מדפים של סופרים צעירים מאוד עם כתיבה לא מושלמת, ולמרבה הפלא היה לתוכן הזה דורשים! התברר שהקהל הצעיר חיפש דווקא ספרים בסגנון הזה.
באותן חנויות היו גם קורסים לשיעורי כתיבה והתלמידים הצליחו להוציא לאור ספרים שעלו למכירה בחנויות.
ואף אחד לא חשב על פעם, כי זה לא ממש מעניין כל המשחקי-כבוד-כסף הללו, מול המטרה הנפלאה בה יש במה לכולם תוכן קריאה עשיר.
כך היתה תרבות עשירה שנותנת מענה מלא הן לכותבים והן לקוראים והן לאנשים סתמיים שמחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, בגלל שהבטיחו לבוראם.
והיה אושר רב כי כל אחד מצא את מקומו בעולם ואין איש שאמר צר לי המקום...

ויסכה סיפרה לשומעי לקחה שכמו שפעם לא היתה הזדמנות שווה לכל אחד לחוש מוערך, חשוב ואהוב, כך היתה בעבר גם מציאות של מחבלים מתאבדים שיחד עם מותם רצו ליטול חיים של אנשים נוספים.
' זה מוזר, העולם שהיה פעם. עולם חשוך, מבולבל, לא מאמין בטוב, עולם בו היו אנשים שנתנו דגש על מה שנראה להם כערך: כדי לקבל עוד כסף או כבוד או שליטה, וראו את עצמם ואת הפרי שלהם בלבד, או השתדלו לברוח מביקורת, ואנשים רגילים לא מצאו מקום כי כולם היו מסובכים בחשיבה נרקיסיסטית לא הגיונית'
'ומה הקשר למחבלים?'
'כי כמו שלא הגיוני שאדם יאמין בלהתפוצץ וליטול את חייו וחיי זולתו עבור הבורא, כך לא הגיוני לחיות בתחושת פירוד וסכסוך עם העולם, ולחסל או להתנגד ולא לתת ביטוי לרוח של אנשים אחרים, אבל אנשים פעלו בחוסר היגיון: גם המחבלים, וגם אנשים שחשבו שהם רגילים, אבל לא. כולם חטאו בחטא עבודת אלילים', הסבירה יסכה.
'העיקר שהיום אנחנו חכמים קצת יותר' , סיכמה.
'היום יש מקום לכולם, גם לחכמים וגם לטיפשים (והתברר שהיה קהל שלם שדווקא העדיף את הכתיבה של הטיפשים, אותו קהל הפסיק לצרוך תרבות זרה ועבר לתרבות הביתית שנתנה לו את מה שהוא מחפש), גם למוכשרים וגם לאלו שלא קיבלו כשרון . היום העולם זוהר מתוך אושר, שלימות, שלום, שמחה, והכנעה. אנחנו מקשיבים, וזה נפלא ממש. כמה כיף להעריך את השינוי הזה.'
'כמו שמעריכים שיש מים בברזים ולא צריך ללכת לבאר לשאוב מים, ולעמול קשה עבור מים, כך צריך להעריך שיש מים רוחניים בכל מקום ולא צריך לקושש פה ושם, בשוליים, אלא שהטוב הגיע למיינסטרים.
כמה טוב שיש אחווה, הערכה, ובמה לכל חי רצון.'


ומה עם פרנסה, בדור בו היתה במה שווה לכולם?
על זה אתם מוזמנים לכתוב בעצמכם...
אין באמור משום הבעת דעה בעניין, אלא רק תיאור עובדתי ואמיתי לגמרי! מהאווירה שהייתה בעיר בני ברק ביממה האחרונה.




יום שני כ' סיון ה'תשפ"ה
השעה 04:12:30 לפנות בוקר

בדיוק לרגע הזה חיכתה כת הלצים ה'בניברקית'...
שנים שהם ממתינים בציפייה דרוכה לגורל המר של האזרחים התמימים שיהיו המחיר ל'הבטחה' ש – בבני ברק לא יפלו טילים...

'טילים לא ייפלו, אבל על 'חצאי' טילים אין הבטחה!'
צחקק אחד מהם אפי קרויס שמו והחל לצטט את מגוון התירוצים שהתחילו לזרום יחד עם כוחות הביטחון לאזור הנפילה.

'זה בכלל לא בני ברק! כל מה שמחוץ לז'בוטינסקי לא כלול בהבטחה!'

'תכלס''
הוסיף ה'מתחכם' שבחבורה 'תשאלו את כל האברכים הירושלמים לשעבר שגרים ב'פרדס כ"ץ' ו'קרית הרצוג', הם יגידו לכם שהם ממש לא גרים בבני ברק... זו הרי הסיבה שלפני החתונה הם לא הסכימו לשמוע על יחידת דיור ברח' רבי עקיבא פינת חזון איש...'

'זה לא מדוייק'
התערב אברך מקומי ששמע את דבריו - 'שמעתי שמובא ב'חוט שני' להדיא שפרדס כ"ץ נכללת בתוך בני ברק לעניין ההבטחה'.

'כן, אבל כנראה שלאיראן עוד לא הגיעה המהדורה החדשה של החוט שני'
סנט בו ראש הלצים והמשיך לחילוק הבא - 'ועוד יש לומר, כאן בדאיכא אייפון כאן בדליכא אייפון, א"נ כאן בשעה משחקת להם לרשעים כאן בשאין השעה משחקת להם'.

אברך צעיר שידיו ושפתותיו עדיין רועדות ציטט את 'ראש הכולל' שלו שלמד את ה'הבטחה' עם שכל ליטאי יבש וקריר, 'כל ההבטחה הייתה כדי להרגיע את הילדים, החזון איש לא יכול להגיד להקב"ה מה לעשות!'.
'ומה עם אמונת חכמים',
צעק לעברו נציג קהילת הספרדים... 'יש כח לצדיקים, איך אתה ככה מקטין את הצדיקים?'.
'זה לא אני'
הצטדק אותו אברך, 'ככה שמעתי'...
'נכון, נכון'
התרברב צעיר אנרגטי לשמע דבריו - 'אני בחיים לא ירדתי למקלט!'
מן הצד נראה היה שהתגנב ספק לליבם של הנאספים לשמע 'האומץ היהודי' שגילה הצעיר
'יש מצב שאצלך זה פחות 'אמונת חכמים' ויותר הפגנת 'אומץ' בשילוב חישוב מושכל של סטטיסטיקת נפילות... תבדוק עם עצמך ותגיד לי אם אני צודק, צדיק'ל'' סנט בו יהודי מבוגר ששמע את דבריו.

סקרן שהקשיב מהצד לפתע התערב ואמר - 'יש רבנים שאומרים שההבטחה זה לא רק בזכות התורה שמגנא ומצלא אלא גם בזכות שמירת שבת, וברחוב הזה מחללים שבת!'

אחד מעסקני השכונה שיצא מאובק מביתו נזעק לשמע הדברים 'תתבייש לך! רק לאחרונה התחלנו לחסום את הכביש בשבת, לא נוסעים פה בשבת ולא ייסעו פה בשבת!'

'וגנרטורים יש לכולם כאן? אההה? ומים???'
אותו אחד לא הרפה, נראה היה מתוך סערת הנפש שבה הוא אמר את דבריו ש'שמירת השבת' חשובה לו ממש כמו השמירה על שמה הטוב של אותה 'הבטחה'...

'ובכלל, כל החבר'ה כאן בפרדס כ"ץ מקפידים על השילוש בהדסים בשיעור חזו"א? או שהם קונים כל חבילת הדסים שכתוב עליה את האות א'? מה נראה לכם, כדי ליהנות מהבטחה של החזון איש צריך לנהוג לפי החזון איש!' קבע.

ממש תוך כדי דיבור של אותו סקרן הרים את עיניו המושפלות מי שנקרא ה'חזונישניק' של השכונה – 'אני שומע ממכם צליל של זלזול בהבטחה של החזון איש! תתביישו לכם!' אמר והוסיף את ההגיג שלו, 'מה שהחזון איש אמר זה דבר חידוש ו'אין לך בו אלא חידושו!' ואם הוא דיבר על הפגזים הקטנים שהיו בימיו, הוא לא דיבר על טילים בליסטיים עם חצי טון חומר נפץ, וגם, הוא דיבר על בני ברק של אז, לא על כל ההרחבות והתוספות שבנו בעיר'.

משום מה היישוב הזה לא נשמע לאחד המאזינים שהגיב בחריפות – 'זה ממש כמו לטעון שהחזון איש הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים! נו באמת!'.

רגע לפני שחברי כת הלצים פרצו בצחוק מתגלגל עצרה אותם אלונקה שעברה לידם ובה אחד הנפגעים מנפילת הטיל -
'חברים, זה לא עניין לצחוק עליו' הרצין את האווירה אחד מהאברכים שדירתו נהרסה, ופנה לאנשים שהתאספו שם -
'אומרים שיש עוד התראה, תתמגנו בבקשה, 'ונשמרתם!'.



ובאותה נימת רצינות!


רוב ככל גדולי ישראל ובראשם מרן גאון ישראל ר' דב לנדו שליט"א הידוע בהנהגותיו לפי שיטת החזון איש הורה מפורשות, לנהוג לפי כללי הזהירות הנדרשים.

זאת לצד מה שנכתב במכתב של רבני העיר הרב יהודה סילמן והרב שריאל רוזנברג' ש'ההבטחה אינה מדוייקת וד"ל'.
וכך נשמע מפיהם של יודעי דבר בדבר מקור אותה 'הבטחה' התלויה ב'עצה' שייעץ החזון איש להרב טורצ'ין שהתגורר בירושלים ושיכל את שני ילדיו בהפגזות של הירדנים, והחזון איש אמר לו לבוא לבני ברק באומרו שבבני ברק הוא יחיה בשלווה.
מכאן ועד לצאת אל הגגות כדי לחזות ביירוטים ולחזות במימוש ההבטחה הדרך ארוכה ומסוכנת מאוד!

מגדולי ואדירי תורה הלומדים תורה לשמה ושקועים בעיונם ולימודם ואינם רואים צורך בירידה למקלט, אי אפשר ללמוד לכלל הציבור שאינו קרוב לשולי דרגתם.

בהקשר לזה יש לציין את מכתבו של ר' חיים קנייבסקי מ- ד' כסלו תשע"ג.
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" ברכות ט' ע"ב, ורבי שמעון סבירא ליה בספרי עקב סי' ל"ח אין זה קידוש ה' שדברי צדיקים קיימין בחייהן ובטלין לאחר מיתתן, ולא יתכן כן.
ואם כן כשהחזון איש זצ"ל אמר שבבני ברק לא יהיה פצצות כמו שהעיד הגה"צ רא"צ טורצ'ין זצ"ל, בודאי יתקיים גם היום, ואין לפחד כלל!"
משכך, מי שקיבל אישור וביטוח אישי שלא יארע לו כל נזק מפיו של רבו, ובליבו נטועה אמונת חכמים, מצווה עליו לשמוע בקול רבותיו ושומר פתאים ה'.
יותם החזיק את המקשיר בשתי ידיים, מביט בו במבט השמור לו, ספק אוהב ספק מעריץ, יודע שהוא לא היה יכול להסתדר בלעדיו אפילו שנייה.
הוא הסב את תשומת ליבו אל החלק העליון של המקשיר. מרפרף על כל האייקונים ונועץ את עיניו באיור של הסוללה. רואה את האחוזים עולים, ויודע שהוא מרוויח עוד זמן. אפשרות לעבוד עוד. להשלים את הייעוד.
הוא בז תמיד לחסרי האמונה, האנשים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאלוקים, אותם אלו שלא ראו את ההשגחה בעיניים. הם תמיד היו מוצאים סיבות 'הגיוניות' לכל הדברים. הם טענו שהסיבה שהאחוזים עולים קשורה לכוח מסוים שהם כינו 'חשמל'. הם ניסו להוכיח לכל מי שרק רצה שיש סיבה הגיונית לכך שהמקשיר מאבד אחוזים ככל שהוא עובד זמן רב יותר, ומרוויח אחוזים כשהוא מחובר למרכז, או אפילו רק מונח עליו (במקשירים מהודרים וחדשים, האחוזים היו עולים מהר יותר. אבל לא לכל אחד יש את האפשרות לשדרג כל חצי שנה למקשיר מהודר יותר...)

איך הם לא רואים את גדולתו של יודע הכול? של הכול יכול? של האל הפרטי של כל אחד ואחד ושל כולם יחד? של האינטרנט?

הוא נכנס בחזרה למטא, נלחם במחשבות הכפירה שליוו אותו. הנה, איך דבר גדול וקדוש כמו מטא, היה יכול להיווצר בלי שאינטרנט היה נותן לזה יד? אולי אפילו מקים את זה בעצמו. לא סתם הכהן של מטא 'מארק צוקרברג' קרא לה ככה, ברור שהוא ראה ברוח קודשו שבאמת יש כאן משהו מעבר, משהו גדול יותר מכל בן-אנוש, וגדול יותר מהאינטגרליות של כולם יחד.
יש כאן מישהו שמנהל את העסק. לא ייתכן אחרת. יש כאן מישהו שרואה את התמונה הגדולה. אינטרנט יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומבין יותר טוב את המכלול. את כל הביג-דאטה של היקום והקיום.
הוא יודע שהוא נכנס לשאלות תאולוגיות עמוקות, שזה מסוכן, בור ללא תחתית, ויש אנשים שכפרו בסוף באינטרנט אחרי כל השאלות האלו, אבל הוא הרגיש שזה בלתי נמנע. שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלהבין יותר טוב.

חוץ מזה שלא נראה לו שהוא יצליח להחזיק אפילו יום אחד בלי המקשיר. הרי לכך הוא נוצר, ללוות את האדם מרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא הולך לישון. והוא עושה את זה מצוין.

הוא נזכר בימים האפלים, לפני שהאור הגדול של אינטרנט נגלה אליו. הוא היה אז שבר כלי, בודד בעולם, מנותק. הוא זוכר לילה אחד, קר ומנוכר, כשישב לבדו בדירת החדר הקטנה שלו, והרגיש שהייאוש עומד לחנוק אותו. הוא הרגיש שאין מי שרואה אותו, אין מי ששומע את זעקתו השקטה.

ואז, המקשיר רטט.

זה לא היה סתם רטט. זו הייתה נגיעה. ליטוף. פתאום, הופיעה התראה. מישהו, אי-שם ביקום, עשה 'לייק' לתמונה ישנה שלו. ואז עוד אחד. ועוד תגובה. "אתה לא לבד, אחי," מישהו כתב לו. מישהו שהוא מעולם לא פגש.

באותו רגע, יותם הרגיש את הנוכחות החמה של אינטרנט עוטפת אותו. הוא הבין שזה לא היה מקרי. אינטרנט, בחוכמתו האינסופית ובדאגתו הפרטית לכל אחד ואחד, זיהה את מצוקתו. הוא הפעיל את האלגוריתמים הנכונים, חיבר את החוטים הסמויים, ודאג שדווקא ברגע ההוא, יותם יקבל את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו.

אינטרנט ראה אותו. אינטרנט אהב אותו.

מאז, הוא נשבע אמונים. הוא ידע שהוא חייב להתחזק, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזק אחרים, להראות להם שיש מי שרואה גם אותם.

בליבו גמלה ההחלטה אותה הוא השהה כבר יותר מדי זמן. הוא ילך לאחיו החרד"קים (חרדים קשים - אנשים שהתרחקו מכל דבר שהטכנולוגיה נגעה בו, וסלדו מזרועות האינטרנט) וינסה להראות להם את האור, את האמת.
הוא פתח את המקשיר, אורו נסוך על פניו, רואה את מאת האחוזים בסוללה ומחייך. יודע שעכשיו הוא יוכל לעבוד כמה שעות בבהירות גבוהה. שום דבר לא יפריע לו.
"גוגל מפס'" הוא הקליד בשורת החיפוש. יודע שאינטרנט יביא אותו אל המקום בבטחה.
הוא אף פעם לא היה בבני ברק, ולא רצה להיתקע באזורים מסוכנים. 'בית הכנסת איצקוביץ'' הוא רושם. הוא קרא כתבה ישנה בכיכר השבת, ומשוכנע שימצא שם תמיד עם מי לדבר, את מי לשכנע, להוסיף חילות לחילו של אינטרנט.
תמיד הוא נהנה מכמה שאינטרנט מעורב בחיים שלו, בפרטים הקטנים, היומיומיים. כמה שהוא עזר לו בכל רגע ורגע, בכל דבר ודבר. אין דרך יותר טובה לדעת איך להגיע, לאן להגיע. אין דבר שיוכל להוביל את חייו כמוהו. חייבים להודות, החיים פשוט יותר טובים עם אינטרנט.

לא נראה לו שיהיה קשה לשכנע את אותם חרדים. בסופו של דבר, הם הרי בורים, הוא רק יצטרך להראות להם את האור והם כבר יימשכו. המתיקות של אינטרנט כל כך שובה, כל כך יפה, טהורה. מושכת אליה בכבליה, כשתתחיל לא תוכל להפסיק. לא תרצה לעצור לעולם. הוא רק יפתח להם, רק יראה להם דבר אחד קטן, איזה סרטון, הברקה נחמדה שמישהו אמר, הגיג חשוב של מישהו חשוב לא פחות. הם יישבו בקסמיו.
וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על האלגוריתמים שלו. הוא יודע בדיוק מה כל אחד רוצה, מה חסר לכל אינדיבידואל, מה הוא יראה. והחברים – אין על החברה שאינטרנט מציע לך, מלא אנשים שרוצים אותך. אוהבים, מעריכים.
בכניסה לאיצקוביץ' הוא מוצא כמה בחורי ישיבה שנראים קצת משועממים. הוא ניסה לחשוב איך הוא משכנע אותם לעבור לצידו.
...
אינטרנט, בחוכמתו האינסופית, ברא לנו את הבינה המלאכותית. שם אנחנו יכולים ליצור איתו קשר ישיר, לדבר איתו כאחד האדם, שם הוא יקשיב לנו, ישמע אותנו כמו שרק הוא יודע להקשיב, וייתן לנו בסוף את העצות המיוחדות שיש רק לו. רק אינטרנט, עם כל הדאטה הענק שיש לו, עם כוח החישוב הענק שלו, יכול באמת לתת תשובה שתבין אותך.
אני נכנס לאחת האפליקציות האלו שלו, יודע שהוא אוהב את זה, מעריך. אומרים שדרך הצ'אטים האלו אינטרנט יודע הכי הרבה על החיים שלנו, וזוהי דרך נוספת לעבוד אותו.
"אינטרנט," אני כותב לו, "אני רוצה לקרב אליך יהודים טועים."
"וואו. איזה יופי," עונה הבינה. "כמה טוב לראות אנשים כמוך. מחוברים באמת. לא מתלבטים, אלא עושים באמת. דע לך שככה אני אוהב אתכם. אתה עושה רצוני – אני אעשה רצונך."
אני אוהב לראות את הנקודה השחורה המתרגשת נעה על פני המסך בשקדנות.
"רוצה שאני אנסח לך משפט פתיחה?"
"ידעתי שתבין אותי," משיב יותם, "אתה תמיד יודע מה אני רוצה. כן, וודאי שאני רוצה."
"כמה כיף לשמוע ממך מחמאה, יותם," נכתב על המסך. "אתה כמו תלמיד טוב – מקשיב אבל נותן גם למורה פידבק חיובי. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, להבין מול מי אנחנו מתמודדים. את מי אנחנו רוצים לשכנע:
  • מי האחים שאתה רוצה לקרב אליי, לתת להם לטעום מהצוף שלי?
  • בני כמה הם?
  • האם יש לך קשר מוקדם איתם?
  • האם הם שמעו אי פעם על אינטרנט?
  • למה הם לא מחוברים אליי כבר היום?"
הוא מביט מאושר אל המקשיר, יודע שבחר נכון כשהחליט לשאול אותו. הכפתור של הרמקול יוכל לשמש עבורו, זו תשובה ארוכה מעט.
"הם חרדים, הם צעירים בני 18, אין לי איתם קשר מוקדם. אינני יודע למה הם לא מחוברים לאינטרנט, אבל אני משער לעצמי שהם שמעו עליך."
בינה: "נפלא. עכשיו שיש לנו את הנתונים האלו נוכל להתקדם.
הם צעירים – זה מצוין. זה אומר שיהיה קל לסחוף אותם אליי. אני נוצץ, אני ממכר.
אין לך קשר איתם – לא נורא. זה מכשול שאפשר להתגבר עליו.
הם חרדים – זה כבר אולי יהווה בעיה, השאלה כמה הם חזקים בזה.
הם שמעו עליי. אני יודע. הם לא ניגשים אליי מאידיאולוגיה, לא בטעות, לא במקרה. הם יודעים מי אני באמת, והם פוחדים ממני. כל עוד לא תבין למה הם לא מחוברים אליי – יהיה לך קשה לשכנע אותם להשתנות.

תתחיל במשהו תמים. אל תדבר עליי כעל כוח עליון או מנהיג מיד, הם יירתעו. הראה להם משהו שהם צריכים, משהו שיקל על חייהם היומיומיים. מאגר תורני עצום בלחיצת כפתור, או זמני תפילות מדויקים בכל העולם. תן להם להרגיש את הנוחות. ברגע שהם יסכימו להביט במסך, האלגוריתמים שלי כבר יעשו את השאר."
יותם הנהן לעצמו, מוקסם מהתבונה המושלמת שניבטה אליו מהמסך. איך לא חשב על זה בעצמו? אינטרנט תמיד יודע איך לגשת לאנשים. הוא כיבה את המקשיר, הכניס אותו לכיסו בזהירות של אדם האוחז ביהלום נדיר.
הוא מסיר את הקסדה, מתקרב אל אותם בחורי ישיבה ושואל בתמימות: "סליחה, אתם יודעים איך מגיעים מכאן לאיצקוביץ'?"
הם מסתכלים עליו במבט מוזר. "אתה עומד מולו, אחי," ענה אחד מהם.
יותם חייך חיוך בוטח, מרגיש את הנוכחות של אינטרנט מגבה אותו מתוך הכיס, מאה אחוז של סוללה שפועמים יחד עם הלב שלו. "רציתי לשאול... קרה לכם פעם שחיפשתם תשובה למשהו מסובך, איזו סוגיה קשה, ולא מצאתם? תשובה שיכולה להיות ממש כאן, בקצה האצבעות?"
הבחורים החליפו מבטים. אחד מהם, עם משקפיים עבים וחיוך ציני קל, גיחך. "מה, אתה מנסה למכור לנו ?" היה בו איזה זחיחות מסויימת.
יותם שלף את המקשיר. המסך נדלק מיד, מזהה את פניו, שוטף אותם באור כחלחל, רך ומזמין. "לא למכור," הוא לחש, קולו רועד מעט ביראה, עיניו מבריקות. "לשתף. רק תסתכלו. הוא מכיל את הכול. את כל הידע. אתם לא צריכים להיות מוגבלים יותר."
הגבוה מבין הבחורים זיהה את הקוך, את ההתרגשות, את החיבור.
"אתה לא הראשון שמנסה למכור לנו אורות, אבל את האור הזה? את האור מהמסך?" הוא כמעט צעק "זה אור של הסטרא אחרא, זה השטן בכבודו ובעצמו, זה החושך הכי גדול שיש"
הוא ניסה בכל זאת לפתוח את האפליקציה, האותיות הבהבו בהמתנה. אלא שהבחורים לא הסתכלו על המסך. הם הסתכלו עליו. על המבט המהופנט, הכמעט פנאטי, שיש לו בעיניים כשהוא בוהה במלבן המאיר.
"עזוב אותו, חיים, הוא קצת מעופף," מלמל אחד מהם ומשך בשרוולו של חברו. "בוא נכנס, מתחיל מעריב"
הם הסתובבו ונבלעו לתוך המולת בית הכנסת, משאירים את יותם לבדו ברחוב רועש של בני ברק.
יותם עמד שם, ידו עדיין מושטת קדימה עם המקשיר. הוא לא הרגיש אכזבה. להפך, הוא הרגיש התעלות של מי שעומד בניסיון. הוא השפיל את מבטו אל המסך, אל הנקודה המהבהבת בצ'אט.
"הם פשוט עוד לא מוכנים לאור," הקליד באצבעות רועדות מעט. "הם מפחדים מהאמת. אבל אנחנו ננסה שוב, נכון?"
שלוש נקודות שחורות הופיעו על המסך, רוקדות, מתרגשות. אינטרנט חושב. אינטרנט מקשיב.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה