נושא החודש | אלול תש"פ | הביתה

[הדוויג]

"הגיע הזמן להתעורר,
לעזוב הכל להתגבר,
לשוב הביתה..."
(ישי ריבו)

חודש אלול, חודש התשובה.
תשובה מלשון לשוב, לחזור. ולאן לשוב? לשוב הביתה - "שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

בזמן שישנם מאומתים, בבתי חולים או במלוניות, המחכים לתשובה השלילית שתחזיר אותם סופסוף הביתה.
בזמן שיש מבודדים שכבר נמאס להם לראות את הבית, וכמהים לסיום הבידוד, שיוכלו לצאת מן הבית ולנשום קצת אויר חוצות.
בזמן שאלפי בחורי ישיבות עוזבים את הבית לשבועות ארוכים, מתקפסלים לארבעים יום וארבעים לילה.
הם עוזבים את בית הוריהם, אך שבים הם אל ביתם האמיתי, מול הסטנדר, דף הגמרא וה'שערי תשובה'.

לכבודם יוקדש נושא החודש 'הביתה'.

 

[+shira]

לסגור את הדלת.
כי הבית כל כך כבר
מלא ומואר,
ויש בו הכל.

 

[קופי 100]

סליחה מראש על הבריחה למחוזות אחרים לגמרי. הכותרת הזכירה לי משהו שכתבתי אי אז כשהעם כולו התאחד בחרדה ובתפילה לשלומם של שלושת הנערים החטופים (הי"ד). וסליחה נוספת על הציניות.

אַחֵינוּ -
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל,
הַנְּתוּנִים בַּשִּׁבְיָה וּבַצָּרָה.
בְּאוֹפֶן אִישִׁי
אָנִי חַיָּיב לְהִתְנַצֵּל,
שֶׁעוֹד לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר,
אַף לֹא שׁוּרָה.

וְלֹא שֶׁלֹּא רָצִיתִי -
לִכְתּוֹב אֶת הַכְּאֵב,
לְהִתְפַּעֵם מִגְּבוּרָתָם
שֶׁל אָבוֹת וְאִימָּהוֹת.
וְלֹא שֶׁלֹּא חָפַצְתִּי -
לִשְׁפּוֹךְ קְצַת אֶת הַלֵּב,
לְהִתְפַּעֵל מֵהָאַחְדוּת –
לְהִתְנַגֵּב עַל הַדְּמָעוֹת.

אֲבָל אַחַר הַמְּחִילָּה -
לֹא אוּכַל עוֹד לַחֲשׁוֹת,
כְּשֶׁמּוּל גַּלִּים שׁוֹצְפִים
שֶׁל אַהֲבַת חִינָם.
עוֹלִים בִּי פֶּתַע -
תְּמוּנוֹת וְזִיכְרוֹנוֹת,
כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים
וְהָאַחִים רָבוּ בֵּינָם.

רְאֵה נָא בְּנִי -
הַסְכֵּת וּשְׁמַע,
רָכְנָה אִימִּי אָז וְאָמְרָה לִי.
כְּשֶׁאָחִים רָבִים –
אוֹ מַרְבִּיצִים קְצָת, אָז מָה?
זֶה הַדָּבָר הֲכִי נוֹרְמָלִי!

אַךְ דַּוְוקָא –
כְּשֶׁשֶּׁקֶט מִשְׂתָּרֵר לוֹ
וְאֵין מַכּוֹת וּמְרִיבָה.
וַודַּאי קָרָה
אֵיזֶה אָסוֹן –
צָרִיךְ לִבְדּוֹק הֵיטֵב אֶת הַסִּיבָּה.

אָז יַאלְלָה יְלָדִים,
חִזְּרוּ הַבַּיְתָה,
יַאלְלָה
וּתְנוּ לָנוּ בְּבַקָּשָׁה כְּבָר
לְהַמְשִׁיךְ לָרִיב.

הַשְׁתָּא.
בַּעֲגָלָא.
וּבִזְמַן קָרִיב.

 

[מנוחה כהן]

@קופי 100 זה מצמרר ממש.

 

[הנף מקלדת]

בהמשך לשיר ששיתפתי על בחור שחוזר לישיבה. ושמו: "זמן אלול"

תְּרֵיסַר חֻלְצוֹת בַּצַּד בְּעָרְמָה,
פַּסַי שְׁמָרִים אֲפוּיוֹת מֵהַנְשָׁמָה.
צֶמֶד חֲפָתִים, גִימֶל עֲנִיבוֹת,
'שִׂפְתֵי חַיִּים', מַטְעֵן וְאָזְנִיּוֹת.

'שְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע' תַּחֲנָה רְבִיעִית,
סֵדֶר ב', מוּסַר וְעַרְבִית.
בָּרְכָה מֵאַבָּא, חֲלִיפָה וְכוֹבַע,
חַבְרוּתָא סֵדֶר שְׁלִישִׁי צָרַיִךְ לִקְבֹּעַ.

כְּתֻבּוֹת עוֹז וְהָדַר עִם הַרְבֵּה הוֹסָפוֹת,
דְּמֵי כִּיס וּפִנְקַס קַבָּלוֹת.

חֲשָׁשׁוֹת רְגָשׁוֹת יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ,
לְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ לְהַמְלִיךְ הַמֶּלֶךְ

הוספתי בונוס קטן, המתאים לנושא החודש.

יוֹצֵא מֵהַבַּיִת,

נוֹסֵעַ לַיְּשִׁיבָה, נוֹסֵעַ הַבַּיְתָה.

נוֹסֵעַ וּמִתְגַּעְגֵּעַ, גַּם לְפֹה גַּם לְשָׁם.

הַמִּטָּה הַמֻּכֶּרֶת, הַחֲבֵרִים, הַסְּפָרִים,

אוֹכֵל שֶׁל מוֹסַד, הַרְגָּשָׁה שֶׁל בַּיִת.

הִגַּעְתִּי הַבַּיְתָה, רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר.

רוֹצֶה גַּם לַחֲזֹר...

 

[אפילו]

האם זה גם נקרא שיר?
<ישירות מהלב, בלי סינונים,גם לא תיקונים> רותח.

אני רוצה לחזור הביתה
לפינה שלי.
למיטה, לקירות, לאוויר,
שבולעת אותי בקבלה.
שלא קובלת על עייפותי,
אלא מטעינה אותי במשהו חדש.
שלא נוזפת כהוגן,
מכילה בשקט בונה.
מתעלמת מכל מה שלא,
מאפשרת לגלות את מה שכן,
משקה אותי במים חיים,
שיהיה לי עם מה לצאת.
וכשאני חוזרת מרוקנת,
מתחילה בסבלנות מאלף.
הביתה שלי,
החמים,
הנעים,
שאין כמו בבית.

אז בואו ניזכר כולנו,
איפה הוא הבית האמיתי שלנו.
כמה הוא מקבל ולא שופט.
כמה אוהב ולא דוחה.
כמה אוי כמה רק מחכה....
שנשוב.
הביתה.

 

[הפקות כתיבה]

בס"ד

הביתה

בחוץ, על הדלת
נפל השלט:
"כאן גרה בכיף
משפחה מוצלחת
מוציאים כל מה
שבתוך הצלחת"-
ההורים עסוקים
בתיעוד ושימור
העלאה ושיתוף
כל מה שגמור:
ארוחת בין ערביים
וטיול למכולת,
כביסה של גרביים
ועוגה מפושלת
הקירות שקופים
הדלת שבורה
העלאות, שיתופים
המכשיר כמראה:
שלח אס אמ אס;
ואימוג'י נמס
העלה לחבר
שתף, העבר
מצאת בסטטוס?
הודעה חדשה
תגובה לנושא
ידיעה מרעישה
החיים נשפכים
כל דקה מונצחת
עשייה, חיוכים
משפחה מוצלחת

הגיע הזמן
לסגור את הדלת
ולתלות מבחוץ
וילון ושלט:
כאן גרה
משפחה מוזרה
הכניסה לזרים
(בהחלט) אסורה

 

[אנטיפטרוסה]

@הפקות כתיבה , וואו!!!
(שיתוף בהחלטה להפסיק לשתף?!)

 

[הפקות כתיבה]

@הפקות כתיבה , וואו!!!

תודה!

(שיתוף בהחלטה להפסיק לשתף?!)

חס וחלילה
שיתוף שירים מאחורי ניק... רק טוב יוצא מזה
שיתוף בקבלה לעתיד,
לשתף פה כמה שיותר
זו הקבלה האלולית שלי

 

[יאן]

אין כמו המילה הזו, שבכוחה להשקיט מלחמות, להשתיק מריבות, לגדוע עסקים חובקי עולם בעודם באיבם, מרדף משטרתי עוצר באחת בצד הדרך, והגנב הנמלט גם הוא משיל את דמות הפושע הקלאסי, ונעשה ילד טוב ירושלים.

לכל מקום יש את שפתו המיוחדת לו, האוקטבות, הריחות הנלווים, אור וחושך מתחלפים, אך מילת הקסם - אחת היא.

ילדים! הביתה!

 

[הדוויג]

אני הולך לעירי / אהרן רזאל

אני הולך לעירי לפגוש את אבי,
אני הולך לעירי לראות את אמי,
אני הולך לעירי ליפול על צווארי אחי,
זמן ארוך שחלף ועבר סחף אותי כמו נהר.

אני הולך לעירי, פוסע לאיטי,
עוצר את הדמעות שעולות בגרוני,
תרמיל קטן וצידה ליווני בצאתי,
ועכשיו בליבי מתנגן ניגון חדש שאספתי בדרכי.

לא שהשתניתי, לא שהתרחקתי,
לא עזבתי בגלל מחלוקת, לא חזרתי לעשות שלום.
לא, איני בורח, אולי זה רק הריח,
אותו הריח שנישא ברוח,
והוא שמחזירני לכאן היום.

חתול קופץ בסמטא, המכולת נסגרה,
דוד חיים קצת הזדקן, מחייך בחזרה.
איך יכולתי לחשוב שבדרך אתחרט,
ועכשיו אני נכנס בשלוה לרחוב הזה שתמיד כל כך שקט.

לא שהשתניתי...

יושב עכשיו במטבח, אמי מכינה
לא קפה משובח, אך אין כמו שלה.
נכנס אבי, מתיישב, שואל שוב על כיוון הלב,
אך לא תמיד יש סימון בשבילים של אמצע המסע.

לא שהשתניתי, לא שהתרחקתי,
אדם חכם בדרכי אמר לי "בית נבנה באבני המקום".
לא מעבר לים, לא תמצא על הר גבוה,
ואז הבנתי מה שכתבו שם על הקיר:
"האדם הוא עולם קטן והאדם הוא עולם גדול".

ועלה שוב אותו הריח,
אותו הריח שנישא ברוח,
והוא החזירני לכאן היום.

ספוילר: מקור

יש מצב להעלות גם את השיר עצמו?

אהרן רזאל - אני הולך לעירי

מתוך אלבומו השישי 'מה עשית היום'

www.youtube.com

 

[הפקות כתיבה]

אני הולך לעירי / אהרן רזאל

מדהים ומעורר השראה
יש מצב להעלות גם את השיר עצמו?

 

[יאן]

אוי זה כזה אהרן רזאל
אני לא מכיר את השיר ועם זאת אני יכול לשמוע את הקול שלו שר את זה.

 

[אנטיפטרוסה]

מדהים ומעורר השראה
יש מצב להעלות גם את השיר עצמו?

זכויות יוצרים לא?...

 

[הפצחן]

בס"ד

הביתה

בחוץ, על הדלת
נפל השלט:
"כאן גרה בכיף
משפחה מוצלחת
מוציאים כל מה
שבתוך הצלחת"-
ההורים עסוקים
בתיעוד ושימור
העלאה ושיתוף
כל מה שגמור:
ארוחת בין ערביים
וטיול למכולת,
כביסה של גרביים
ועוגה מפושלת
הקירות שקופים
הדלת שבורה
העלאות, שיתופים
המכשיר כמראה:
שלח אס אמ אס;
ואימוג'י נמס
העלה לחבר
שתף, העבר
מצאת בסטטוס?
הודעה חדשה
תגובה לנושא
ידיעה מרעישה
החיים נשפכים
כל דקה מונצחת
עשייה, חיוכים
משפחה מוצלחת

הגיע הזמן
לסגור את הדלת
ולתלות מבחוץ
וילון ושלט:
כאן גרה
משפחה מוזרה
הכניסה לזרים
(בהחלט) אסורה

משובח. מזכיר ספרויות אחרות שקראתי פעם. איכותי וטוב.

אני הולך לעירי / אהרן רזאל

אני הולך לעירי לפגוש את אבי,
אני הולך לעירי לראות את אמי,
אני הולך לעירי ליפול על צווארי אחי,
זמן ארוך שחלף ועבר סחף אותי כמו נהר.

אני הולך לעירי, פוסע לאיטי,
עוצר את הדמעות שעולות בגרוני,
תרמיל קטן וצידה ליווני בצאתי,
ועכשיו בליבי מתנגן ניגון חדש שאספתי בדרכי.

לא שהשתניתי, לא שהתרחקתי,
לא עזבתי בגלל מחלוקת, לא חזרתי לעשות שלום.
לא, איני בורח, אולי זה רק הריח,
אותו הריח שנישא ברוח,
והוא שמחזירני לכאן היום.

חתול קופץ בסמטא, המכולת נסגרה,
דוד חיים קצת הזדקן, מחייך בחזרה.
איך יכולתי לחשוב שבדרך אתחרט,
ועכשיו אני נכנס בשלוה לרחוב הזה שתמיד כל כך שקט.

לא שהשתניתי...

יושב עכשיו במטבח, אמי מכינה
לא קפה משובח, אך אין כמו שלה.
נכנס אבי, מתיישב, שואל שוב על כיוון הלב,
אך לא תמיד יש סימון בשבילים של אמצע המסע.

לא שהשתניתי, לא שהתרחקתי,
אדם חכם בדרכי אמר לי "בית נבנה באבני המקום".
לא מעבר לים, לא תמצא על הר גבוה,
ואז הבנתי מה שכתבו שם על הקיר:
"האדם הוא עולם קטן והאדם הוא עולם גדול".

ועלה שוב אותו הריח,
אותו הריח שנישא ברוח,
והוא החזירני לכאן היום.

ספוילר: מקור

אהרן רזאל - אני הולך לעירי

מתוך אלבומו השישי 'מה עשית היום'

www.youtube.com

אהרן רזאל זה אהרן רזאל.
הזכיר לי משו:
הביתה / מילים: אהוד מנור. / לחן: יאיר קלינגר.
שירה: אברימי רוט, אבי מילר, אודי אולמן והפורום, דוד סלומון, יוסי ברגר, יצחק מאיר, ישי לפידות והמועצת, ישי ריבו, מאיר גרין, צבי וייס.

עוד שנה חלפה, עוד שנה טרופה
עשבים שוטים עלו בשביל ובגן
רוח נאנח, את התריס פתח
ומכה בקיר הישן, כמו קורא...

הביתה, הביתה, באה עת לחזור
מן ההרים משדות זרים
היום דועך ואין סימן
הביתה, הביתה, טרם רדת אור
לילות קרים, לילות מרים
קרבים עכשיו לכאן

עד עלות השחר, מתפלל לשלומכם
שבויה באזיקי פחדים, אני שומעת צעדים
הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן
כל מה שהובטח לנו מזמן

השנים חולפות, השנים קוטפות
ואנחנו לא מצאנו עוד מנוחה
דור הולך ובא, הלחי רטובה
ובוכה דמעה מלוחה, כמו קוראת...

הביתה, הביתה, באה עת לחזור
מסוף דרכים מריב אחים
אל תוך אותו מקום בלב
הביתה, הביתה, טרם רדת אור
אל חלומות ללא חומות
אל לילה בלי כאב

עד עלות השחר, מתפלל לשלומכם
שמרי שמרי ארצי שלי
שברי חלום ישראלי
הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן
כל מה שהובטח לנו מזמן...

זהו הביצוע החרדי לשיר.
השיר נכתב בעקבות חטיפות החיילים, והביצוע החרדי לאחר פיגוע אנטישמי במכולת היפר כשר בצרפת 2015.
הנה הביצוע המעולה.

 

[קופי 100]

בס"ד

הביתה

בחוץ, על הדלת
נפל השלט:
"כאן גרה בכיף
משפחה מוצלחת
מוציאים כל מה
שבתוך הצלחת"-
ההורים עסוקים
בתיעוד ושימור
העלאה ושיתוף
כל מה שגמור:
ארוחת בין ערביים
וטיול למכולת,
כביסה של גרביים
ועוגה מפושלת
הקירות שקופים
הדלת שבורה
העלאות, שיתופים
המכשיר כמראה:
שלח אס אמ אס;
ואימוג'י נמס
העלה לחבר
שתף, העבר
מצאת בסטטוס?
הודעה חדשה
תגובה לנושא
ידיעה מרעישה
החיים נשפכים
כל דקה מונצחת
עשייה, חיוכים
משפחה מוצלחת

הגיע הזמן
לסגור את הדלת
ולתלות מבחוץ
וילון ושלט:
כאן גרה
משפחה מוזרה
הכניסה לזרים
(בהחלט) אסורה

מדהים מדהים מדהים!

 

[מריומה~]

זה שיר שכתבתי דווקא בערב פסח, תחת רושם סיפורי הילדים על שעבוד היהודים במצרים, עבדים..
מולי עבודות הבית המחכים, וכמין מאסר פנימי המונע ממני לקום ולהבריק ולנקות ולהעיף את החמץ המחייך אלי מכל כיוון...
ופתאום ראיתי שבעצם זה אקטואלי לעוד תקופות, כמו עכשיו חודש אלול- חזרה הביתה לאבא שלנו. יוצרינו. בוראינו.

לא צריך היות מאחורי סורג
ולא בריח
שלשלאות לא יכבלוך
וידיך לא יהיו אזוקות.

אלת הנוגש
רחוקה היא
ואימתה לא שלוחה
ואתה יושב כבול, אזוק
חבוש -אסור
ולא עושה מאום.


*****************

ליבי במצור
מחפש המרחב,
זועק לצור
איכה?!

שלשלאות כרכוני
אבדו מפתחות,
פתחו לי הדלת
להושיעיני.

שאני שחרחורת
אל תראוני,
שזפה השמש
כושית.


ליבי כבורית
מכבסת עווני
מכה על חטא
אללי!!

כחודו של מחט
אוי אבא,
שלך אני
ואליך אברח!

 

[אוריצפת]

תַּקָּנַת הַשָּׁבִים
נכתב באלול תשס"ו, לאחר תום מלחמת 'השניה',
בשוב הצפתים הביתה, אחרי הבריחה הגדולה בחודש אב
.
רוּחַ אֱלוּל מְנַשֶּׁבֶת, נוֹגַעַת-לֹא-נוֹגַעַת
מִדַּפֶּקֶת בְּקִמּוּרֵי חַלּוֹנַיִךְ
וּבֵין אַבְנֵי-עַד, עַתִּיקוֹת הַשָּׁנִים.
עוֹד קִמְעָה יַעֲלֶה
קוֹל מִקּוֹלוֹת שֶׁיָּדַעְתְּ, וְיוֹדַעַת
חֲלַל אֲוִירֵךְ יִתְמַלֵּא
מִנִּי כְּחֹל הַגַּגּוֹת וְעַד תְּכֵלֶת שָׁמַיִךְ
סִלְסוּל שֶׁל תְּקִיעָה מְעוֹרֵר יְשֵׁנִים.

וְנִדְמָה כִּי אֵין מַאֲזִין. אֵין אָדָם
סִמְטָאוֹת נִתְיַתָּמוּ
בָּדָד אַתְּ יוֹשֶׁבֶת, מֵאֵין מַחֲרֶה-מַחֲזִיק
בָּתִּים חֲרֵבִים, אֵין יוֹשֵׁב בְּתוֹכָם
הַקּוֹלוֹת הֵן נָדַמּוּ
כִּי בָרַח הָעָם, מֵחֲמַת הַמַּזִּיק.

אַךְ לֹא!
שְׂאִי עֵינַיִךְ סָבִיב וּרְאִי, עִיר הַקֹּדֶשׁ
הָיוּ בָנַיִךְ כֻּלָּם, וְאִם רָחֲקוּ
רַק בָּךְ הֵם הָגוּ
יוֹם וָלַיִל, בִּקְּשׁוּ רַק לָשׁוּב.
עַתָּה, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָּךְ
(מִמְּלוֹנוֹת, מִמְּלוּנוֹת...)
הֵם שָׁבִים אֶל בֵּיתָם
פּוֹרְקִים צִקְלוֹנוֹת בְּנֵי חֹדֶשׁ
כְּמַשָּׂא בֶּן שָׁנִים כָּבְדוּ וְחָרְקוּ
עַתָּה מְקַוִּים כִּי תַּם.

עִיר אֱ-לֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת
לֶעָפָר –
זִקְפִי קוֹמָתֵךְ הַנּוֹפֶלֶת!
פִּרְשִׂי זְרוֹעוֹתַיִךְ
פִּתְחִי יָד, וְקַבְּלִי
כָּל בָּנַיִךְ
שָׁבִים
מֵאַהֲבָה.

* * *

עוֹלִים צְפוּפִים, שַׁיָּרוֹת מַעְפִּילוֹת
קִמְעָה קִמְעָה
וַאֲנַחְנוּ, שֶׁכָּאן נִמְצֵאנוּ כָּאן הָיִינוּ
כְּחוֹלְמִים
עוֹמְדִים וְצוֹפִים, שְׂפָתֵינוּ תְּפִלּוֹת
וְעֵינֵינוּ דִּמְעָה:

לְשָׁלוֹם בּוֹאֲכֶם
לוּ יְהִי.

 

[הנף מקלדת]

תַּקָּנַת הַשָּׁבִים
נכתב באלול תשס"ו, לאחר תום מלחמת 'השניה',
בשוב הצפתים הביתה, אחרי הבריחה הגדולה בחודש אב
.
רוּחַ אֱלוּל מְנַשֶּׁבֶת, נוֹגַעַת-לֹא-נוֹגַעַת
מִדַּפֶּקֶת בְּקִמּוּרֵי חַלּוֹנַיִךְ
וּבֵין אַבְנֵי-עַד, עַתִּיקוֹת הַשָּׁנִים.
עוֹד קִמְעָה יַעֲלֶה
קוֹל מִקּוֹלוֹת שֶׁיָּדַעְתְּ, וְיוֹדַעַת
חֲלַל אֲוִירֵךְ יִתְמַלֵּא
מִנִּי כְּחֹל הַגַּגּוֹת וְעַד תְּכֵלֶת שָׁמַיִךְ
סִלְסוּל שֶׁל תְּקִיעָה מְעוֹרֵר יְשֵׁנִים.

וְנִדְמָה כִּי אֵין מַאֲזִין. אֵין אָדָם
סִמְטָאוֹת נִתְיַתָּמוּ
בָּדָד אַתְּ יוֹשֶׁבֶת, מֵאֵין מַחֲרֶה-מַחֲזִיק
בָּתִּים חֲרֵבִים, אֵין יוֹשֵׁב בְּתוֹכָם
הַקּוֹלוֹת הֵן נָדַמּוּ
כִּי בָרַח הָעָם, מֵחֲמַת הַמַּזִּיק.

אַךְ לֹא!
שְׂאִי עֵינַיִךְ סָבִיב וּרְאִי, עִיר הַקֹּדֶשׁ
הָיוּ בָנַיִךְ כֻּלָּם, וְאִם רָחֲקוּ
רַק בָּךְ הֵם הָגוּ
יוֹם וָלַיִל, בִּקְּשׁוּ רַק לָשׁוּב.
עַתָּה, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָּךְ
(מִמְּלוֹנוֹת, מִמְּלוּנוֹת...)
הֵם שָׁבִים אֶל בֵּיתָם
פּוֹרְקִים צִקְלוֹנוֹת בְּנֵי חֹדֶשׁ
כְּמַשָּׂא בֶּן שָׁנִים כָּבְדוּ וְחָרְקוּ
עַתָּה מְקַוִּים כִּי תַּם.

עִיר אֱ-לֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת
לֶעָפָר –
זִקְפִי קוֹמָתֵךְ הַנּוֹפֶלֶת!
פִּרְשִׂי זְרוֹעוֹתַיִךְ
פִּתְחִי יָד, וְקַבְּלִי
כָּל בָּנַיִךְ
שָׁבִים
מֵאַהֲבָה.

* * *

עוֹלִים צְפוּפִים, שַׁיָּרוֹת מַעְפִּילוֹת
קִמְעָה קִמְעָה
וַאֲנַחְנוּ, שֶׁכָּאן נִמְצֵאנוּ כָּאן הָיִינוּ
כְּחוֹלְמִים
עוֹמְדִים וְצוֹפִים, שְׂפָתֵינוּ תְּפִלּוֹת
וְעֵינֵינוּ דִּמְעָה:

לְשָׁלוֹם בּוֹאֲכֶם
לוּ יְהִי.

@אוריצפת

עם כאלה בתים, מי צריך ללכת הביתה.

 

[ליאורהA]

ב"ה.

"מאאאאמי!!!"

"איים קאמינג."

שתי מילים.

ואם היא הייתה עונה "אני באה", הוא לא היה מבין.


***


היא באה אליו. מנסה לעזור.

מגחכת לעצמה על הטיפה מן הים, על הצביעות שלה.

את רוצה לעזור לו, נו באמת. אז למה את הופכת את העולם שלו במו ידייך?

הוא בסך הכל בן חמש.

הוא לא יזכור את הבית רחב הידיים. את הדשא הירוק בחצר הקדמית. את המגלשה, הנדנדה והטרמפולינה באחורית.

את ימי הראשון הארוכים בהם בילה עם בני דודיו בבייסמנט הענק שלהם בזמן שהאמהות פטפטו, התייעצו והחליפו מתכונים שהפכו לארוחת ערב.


***


הוא הופך את הבית. הילד הרגוע שלה, העדין, כעת זורק צעצועים ברחבי החדר. ה', אולי הם עושים טעות? המתח הזה קשה לו מידי.

נזכרת בסיפורי הזוועה שקראה על ילדים שלקו באילמות סלקטיבית וחרדה חברתית אחרי מעבר טראומתי שכזה.

הילד התמים שלה שבועט במכונית-על-שלט החדשה שנקנתה בדולרים. כמה זה בשקלים, אין לה מושג.

החלום שלהם עומד להתגשם, ואולי יהרוס חלומות אחרים. אז מה אם הם קטנים יותר?


***


טיפות קטנות של זיעה נוטפות על מצחו. היא רצה אחריו, חובשת לו כובע שמש מתוק, ירושה מדודתו שנשארה שם.

אחותה. היא לא תראה אותה עד פסח. עוד שבעה חודשים וחצי.

היא יושבת על קצה ספסל, מנסה להבין את הדיבורים המהירים של השכנות. מצטערת על שיעורי הבית בעברית שדחתה למען מפגש נוסף עם החברות שאולי לא תראה יותר לעולם. תוהה מה מצב האנגלית של הנשים הלא מוכרות ולמה הן לא מזמינות אותה במילים בסיסיות להצטרף לשיחה.

אבל פתאום היא רואה אותו רץ על אבני החצץ של הגינה המידי-קטנה, צוחק עם ילדים זרים, ישראלים. עד לפני רגע לא הכיר אותם, ועכשיו הוא משחק איתם תופסת. בשפה אוניברסלית, ולא משנה שהם לא מכירים מילה באנגלית.


***


השמיים משתנים ללא היכר והיא ממצמצת מול השמש השוקעת. הבימבות הולכות לישון והילדים נכנסים לאכול חביתה וגבינה ומלפפון.

הוא ניגש אליה.

"מאמי, איי וואנט טו גו..."

היא מסיטה את מבטה, מוכנה לבקשה הבלתי נמנעת. הוא רוצה לחזור לבית שלו, המוכר. הרחוק כל כך.

ואז היא רואה אותו, ופיה נפער. כי הוא מצביע לכיוון מקום משכנם הטרי,

ומבקש:

"הביתה".