התייעצות עצות לגמילה. היא מתחילה השבוע גן עירוני .....

  • הוסף לסימניות
  • #41
הבן שלי בן שנתיים ושמונה,
אחרי שלא הבין עם לבוש תחתון צמוד, ניסיתי בלי.
הבחור התאפק, והתאפק, והתאפק. כל כך ריחמתי עליו, פשוט סבל. ואז הלבשתי בגד תחתון, והופ, השתחרר. כנ"ל עם טיטול, אבל בלי בגד צמוד - הוא סובל וסובל ולא משחרר. הוא צועק 'לא!! לא עכשיו!!' ופוחד שיברח לו.
וגם -
הוא פוחד מהשירותים. ומהאמבטיה. ומהסיר. נראה לי שהוא בעצם פוחד שיברח לו. לא מוכן לשבת.
מצידי שיתחיל לפספס על הרצפה. באתי מוכנה לזה... אבל גם זה לא קורה
מה עושים?
כרגע חזרנו לטיטול עד שיעבור התקופה הראשונה של הגן, אבל הגננות נושפות בערפי....
אני ממש אובדת עצות.

פעם קראתי שיש ילדים שמפחדים כאלו נופל מהן איבר או חלק מהם....
זה אולי נשמע קצת כך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
פעם קראתי שיש ילדים שמפחדים כאלו נופל מהן איבר או חלק מהם....
זה אולי נשמע קצת כך...
בהחלט! יש ילדים כאלה...

אני רואה שכ"כ הרבה אמהות מתמודדות עם גמילה
פעם כתבתי פוסט הדרכה מסודר על תהליך גמילה בקלות ושת"פ מהיר
צריכה למצוא בארכיון...

ו - @ריקוש:) מקווה שהסתדרת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
תורידי תטיטול, אל תלבישי חצאית, שתסתובב רק עם תחתונים,
רק תגידו לי מי היה הראשון שהמציא את רעיון הזה??
מנשום מה זה מצמרר אותי כל פעם מחדש!!

הדבר שעושה את הגמילה בצורה הכי קלה הוא פשוט מאד-בשלות רגשית של הילד עצמו! וזה לא בא כשההורה מחליט או כשמגיע הראשון בספטמבר זה בא אצל כל אחד בשלב אחר.

יש ילד שיגמול את עצמו ביום אחד ויש ילד שייקח לו חודשיים אפילו שהוא בן שלוש וחצי החכמה היא לא להלחיץ ולא להכנס לסחררה מהסיפור אחרי הכל הוא ילד קטנטן שלא בהכרח מבין לחלוטין מה רוצים ממנו.

בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
כרגע אנחנו ב"ה בסיום גמילה, (=הילד מודע לגמרי, אבל יכול לפשל מידי פעם)
התחיל עכשיו גן חיידר, חוזר משם יבש לגמרי כל יום, כנראה הגננות מזכירות ללכת לשירותים.
אשתף במה שעזר לנו ויכול לעזור לעוד:

1. התחלנו בבין הזמנים, זו הייתה טעות פטאלית!
חשבנו שבחופש יהיה קל, צ'יק צ'אק בבית, מה יכול להיות? אבל שכחנו שזה זמן של נסיעות,
אז בנסיעה שמנו טיטול, וכשביקרנו אנשים שמנו טיטול שלא יהיה פדיחות (וגם מעצלות...), בלילה שמנו טיטול, בטיולים שמנו טיטול כי אין שירותים...
וכמובן... הילד קלט שיש עוד אופציה.

(ואולי יש למישהו פיתרון מה לעשות בנסיעות ארוכות? לא רוצה לשים טיטול, וחסה על הכסא בטיחות... מה אפשר לשים כדי שיישאר נקי?)

2. ביום בהיר החלטתי (בהתאם להיכרות עם ילדי) שאין יותר טיטולים, לא בלילה ולא ביום.
בלילה הראשון הוא קצת בכה, ואמר שהוא לא רוצה להיות גדול (כבר מישהי כתבה לא לתלות את הגמילה בגודל הילד, כי אז הילד לא רוצה להיות גדול ופתר את הבעיה:)
פשוט הבאתי לו את חבילת הטיטולים לישון איתה, הוא נרדם מחובק עם הטיטול! אה... וקם יבש!! (אפילו אני לא הייתי כ"כ בטוחה בצעד הזה. חטפתי הלם)

אז הרבה הצלחה לכולם, זה לא קל,
בתקופה שהיה נראה שאין עם מי לדבר- מה שהרגיע אותי היה שלא הכרתי מבוגר עם טיטול, אז כנראה שבסוף כולם מצליחים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
(ואולי יש למישהו פיתרון מה לעשות בנסיעות ארוכות? לא רוצה לשים טיטול, וחסה על הכסא בטיחות... מה אפשר לשים כדי שיישאר נקי?)
אפשר לקנות סופגן למיטה, כמו שמשתמשים בבתי חולים.
(קונים בבתי מרקחת)

פשוט הבאתי לו את חבילת הטיטולים לישון איתה, הוא נרדם מחובק עם הטיטול! אה... וקם יבש!! (אפילו אני לא הייתי כ"כ בטוחה בצעד הזה. חטפתי הלם)
סיפור חמוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
אני לא יודעת מה לעשות ללילד לא אכפת שהוא רטוב אני יכולה למצוא פתאום שלוליות...
תמיד אומר שלא צריך יש פתרון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
  • הוסף לסימניות
  • #49
2 עצות שעזרו לי מיידית בסבב השני של הגמילה (שבועיים לאחר הסבב הראשון שכשל, גיל 2.4):
1. סיר ולא שירותים (כן, מגעיל מאוד. אבל עוזר!!)
2. בימים הראשונים לתת לילד להסתובב בחולצה בלבד, ובלי לבוש בחלק הגוף התחתון.
חוזרת להגיד תודה
אחרי אין ספור ניסיונות מתישים
ניסיתי לפני יומיים את העצה השנייה והיום אנחנו כבר לא זוכרים שהיה לו אי פעם טיטול (גומלים ביום בינתיים)
כמעט אפס פספוסים
לא צריך לתת תזכורות
מדהים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
חוזרת להגיד תודה
אחרי אין ספור ניסיונות מתישים
ניסיתי לפני יומיים את העצה השנייה והיום אנחנו כבר לא זוכרים שהיה לו אי פעם טיטול (גומלים ביום בינתיים)
כמעט אפס פספוסים
לא צריך לתת תזכורות
מדהים!
וואו, שימחת אותי! תודה שעדכנת!
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
אם את רוצה לעבור תהליך גמילה בקלות ובמהירות
שלחי לי פרטים כאן
ב"חכמת" הסברתי בהרחבה
מוזמנות לשאול אם יש לכן שאלות
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
2 עצות שעזרו לי מיידית בסבב השני של הגמילה (שבועיים לאחר הסבב הראשון שכשל, גיל 2.4):
1. סיר ולא שירותים (כן, מגעיל מאוד. אבל עוזר!!)
2. בימים הראשונים לתת לילד להסתובב בחולצה בלבד, ובלי לבוש בחלק הגוף התחתון.
ניסית את כל השיטות
כולל לשים בסיר
יש לי את אותו הגיל כמוך
וזה פשוט לא הלך
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
המייל שלי <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
 
  • תודה
Reactions: h&m
  • הוסף לסימניות
  • #59
בזכות נשים צדקניות
ולא בציניות
מעריצה כל אישה שמתמודדת עם הדבר הכי קשה בגידול ילדים
במיוחד שיש את אלה שמבטיחות ש"הן גומלות בתוך 3 ימים"
ומשום מה רק אצלינו זה לא קורה...:(

תפילה וסבלנות
המון הערכה על המאמצים
בסוף זה משתלם
נטו תלוי בילד.
את הגדול שלי לא גמלתי, מגיל שנה הוא היה עם מכנס בלי טיטול, ההתנהגות שלו שידרה בול מתי הוא צריך להתפנות, וליציאות קשות היו שעות מדוייקות בשעון.
אחותו גם נגמלה מהר, פשוט נורא אהבה את הסיר אז היא כל חצי שעה באה לנוח עלייו.
הבא בתור, לדעתי יהיה ארוך... אין לו שום התנהגות רומזת, שום שעה, ממש בעיה בעיני אחרי ההרגל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
העצה הכי גדולה היא פשוט רוגע!!!ולא להיתיאש!!והכי חשוב לא לעשות את זה בלחץ!!!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שלום לכולם 😊

אשמח לעצתכם בנושא. הבת שלי ילידת חשוון, ומישהי הציעה לי להשאיר אותה עוד שנה בגן פרטי לפני המעבר לגן עירייה בשנה הבאה.
כי לפי החוק החדש, שנה נוספת לפני כיתה א’ אפשרית רק עכשיו, לפני גיל 3. ולדעתה זה עדיף לא להיכנס קטנה מידי לכיתה א'.

פרטים על הילדה:
בת שנתיים ו‑2 חודשים
עדיין יונקת, ויש לה אח קטן שנולד לאחרונה (רצינו שתסתגל לאט לאט קודם אליו ואז למסגרת)
רק עכשיו הכנסנו אותה למעון (באמצע השנה), עד כה הייתה בבית
ומאוד קשה לה עם המעון, במיוחד שרגילה כל היום לאמא להנקה וכו'

השאלות שלי:
1. מי מכם עשה שנה נוספת בגן לילד שלו? האם באמת כדאי?
2. גנים פרטיים באזור פרדס כץ – קריית הרצוג: מה העלויות שלהם?
3. מתי נפתחת ונסגרת ההרשמה לגן פרטי + לגן עירייה?
4. אם נרשמים לגן עירייה – האם אפשר לבטל בסוף אם התחרטנו ורוצים גן פרטי?
5. האם יש איש מקצוע שיכול לראות את הילדה ולהעריך התאמה למסגרת?
6. אם נירשם לגן עירייה רק בגיל 4 - זה לא פספוס?
7. אם כן מחליטים להשאיר שנה - האופצייה היחידה היא רק גן פרטי? או שיש אפשרויות אחרות? כמו מטפלת שלוקחת ילדים הביתה? או שחייב מוסד מוכר?

כל עצה תתקבל בברכה!
תודה רבה
הבאתי את הפאה שלי לפאנית (שהיא גם חברה שלי) לעבודת צבע,
פאנית שנחשבת למומחית בתחום,
הסברתי לה בפירוט והרחבה איזה צבע אני רוצה שיהיה בפאה,
כולל תמונות והדגמות שעמלתי לאסוף ושלחתי לה במצגת (!) כדי שלא יהיו פאשלות,
אבל--- היא לא הצליחה להגיע לגוון שרציתי ולכן ביקשתי ממנה שתנסה שוב,
ומכיוון שזה כבר היה אחרי תקופה ארוכה שילמתי על הצבע מחדש...
אבל גם אז שוב הצביעה לא נעשתה כמו שרציתי, ושוב הסברתי לה מחדש,
שלחתי לה תמונות חדשות להדגמה ו-- כמובן- לא יצא טוב.
מכיוון שזאת חברה שלי לא היה לי נעים להפסיק את הלופ הזה וללכת למישהי אחרת,
ובמיוחד שגם הוצאתי על זה מלאאא כסף, וחלק מהתיקונים היו עדיין במסגרת האחריות...
אחרי כמה פעמים של נסיונות כושלים היא הבטיחה שעכשיו זהו היא באמת קלטה מה אני רוצה והיא תקנה לי צבע מיוחד ותעשה איתו, כשבאתי לקחת את הפאה היא הייתה עצבנית עלי מאד,
היא אמרה לי שזהו יותר היא לא מוכנה להתעסק עם הפאה שלי,
היא פלטה משהו שלא הלך לה והיא הייתה צריכה לעבוד על זה שוב וזה לקח לה מלא זמן...
לא ממש הבנתי מה קרה ועל מה העצבים אם זה העבודה שלה, אבל שתקתי והבנתי שהיא לחוצה בגלל העומס שיש לה,
רק כשחזרתי הביתה הבנתי שקרה לפאה שלי משהו , היא פשוט נשרפה:(((((((
סוף כל שיערה קיבל צבע לבן שקוף מוזר וכל השליש האחרון של הפאה מזדקר החוצה כמו פאת קש, והסירוק לא מצליח להחזיק מעמד מרוב שהשיער "מת"
זאת פאה יקרה מאד, שיער טבעי, שעד עכשיו למרות הצביעות הייתה נראית מהמם! עד הפעם האחרונה שקרה משהו אבל לא הבנתי בדיוק מה.
היא אמרה לי מראש שהצביעות לא מייטיבות עם הפאה, אבל הפאה עכשיו פשוט גמורה!
יש לי רק פאה אחת, ואני אוכלת את הלב בכל פעם מחדש כשאני לובשת אותה.
עד עכשיו הדחקתי אבל זהו, נשבר לי.

שאלותי---
1. יש אחריות על שריפת פאה אצל פאנית? אם כן איך זה עובד?
2. מי קובע מה נחשבה לנזק?
3. זה קרה למישהי שתוכל להעשיר אותי מנסיונה?
4. האם זה שהיא אמרה לי שהצביעה לא מייטיבה עם הפאה זורק עלי את האחריות?
5. במקרה והיא צריכה לשלם עליה, איך מחשבים את הערך של הפאה?

אגב, עדיין לא דיברתי איתה על זה, ניסיתי לסרק אותה שוב וקיוויתי שאולי זה רק הסירוק האחרון שהיה גרוע, אבל כמובן שהתבדיתי, הפאה סיימה את תפקידה בעולם. אני רוצה לבוא אליה כשאני מוכנה, בעיקר שמדובר בחברה. כל מידע יעזור לי.

תודה עצומה!
בסד

מעשה בחורבן שלא התרחש מעולם, במקום שלא מופיע כלל על גבי הגלובוס.

ציפורה דחפה את עגלת התאומים לעבר הצרכנייה השכונתית. זה היה יום חמישי בערב. המקום המה בקונים שהזדרזו לעשות את קנייתם השבועית ולהספיק גם להכין משהו לפני שבת.

ציפורה חלמה על ליל שבת ודמיינה את עצמה יושבת ומשתעשעת עם תאומיה בני השנה. סוף סוף מגיעה שבת קודש.

בלי כביסות בלי טלפונים בלי לבשל בלי לגהץ בלי לרוץ להספיק את ההסעה למטפלת. להיכנס למרחב המוגן של שבת קודש, להתענג על הרגע בו בעלה יחזור מבית הכנסת כשכולו הוד והדר קורן מתפילת השבת להתכנס בנינוחות ליד שולחן השבת, להאזין ואולי להצטרף לשירתו החגיגית. ובין לבין לשמוע את הוורטים המרתקים על פרשת השבוע.

לפני שניגשה לקופות לערוך את חשבונה, שמה לב לדבר מוזר ביותר. רחש לא מוכר עבר בין כל הממתינים. קשה היה שלא לראות את ההתגודדות הסוערת שהתרחשה בתור שאליו החישה את עגלתה.

"מה קרה?" הרים הקופאי את ראשו מעל המספרים המרצדים .

"ביטלו את השבת." זרק לו הגבוה בקול לא לו.

"לא יכול להיות?!" ענו כמה מהקונים והרעידו את האווירה

"זה קרה היום, זה קרה! זה קרה! נשבר קולו של הגבוה



"הזוי , השבת כבר קיימת 3300 שנה . הייתכן שהיא התבטלה?? נרעשו הקונים שנגשו האחרונים לתור.

ציפורה המומה מהמחזה הנוראי ומהידיעה המזוויעה, חשה איך רגליה סמרו למקומם. כשראתה איך הקונים מחזירים מוצרים למקומם ויוצאים שפופי ראש, התנפץ משהו גדול בליבה.

מה זאת אומרת התבטלה השבת. לפני שהספיקה להתאושש קבלה טלפון מהבוסית שהודיעה לה בקול ניחר "לצערי מחר יום שישי נאלץ לעבוד רגיל עד 4 וביום השביעי כנ"ל."

"יום השביעי? אין דבר כזה. יש שבת, שבת קודש."

כולנו בצער ציפורה אבל אם אין שבת. אז גם אין יום קודש . וכל השבוע הוא נהפך לחולין אז אין טעם לא להגיע למשרד, בפרט שחייבים להספיק את הפרוייקט שאנו עובדות עליו"

"לא, למה אנו נכנעים בכלל לדבר הנורא הזה. הרי אין טעם לחיים ללא השבת."

"ציפורה . לא בחרנו את זה. זה נפל עלינו משמיים וכנראה יעברו שנים כדי שנדע על מה גלינו מעל שולחן אבינו שבשמיים."

על הצג הופיע בעלה. היא מיהרה לענות. "שלמה, אל תגיד לי שגם אתה יודע על חורבן השבת, לא. זה חייב להיות חלום רע ומיד אתעורר."

לקח לשלמה כמה דקות עד שהצליח לבלוע את דמעותיו ולענות.

"זה כל כך נורא אבל נכון. אני יודע שאני לא איש בשורה אבל כנראה הדמיון גדול מהמציאות."

"אז מה נעשה?" זלגו דמעותיה וגלשו על ראשם של התאומים שעיקמו את שפתותיהם כלפי מטה לבכי שעוד רגע התפרץ.

"תחזירי את הבקר ואת הסלומון. גם הגלידה מיותרת, את יודעת שאנו קונים זאת רק לכבוד ...." את המילה האחרונה לא הצליח שלמה לבטא. "אני לחוץ בכסף וחייב להחזיר חובות."

"לא, אני לא מוותרת. חלמתי כל השבוע על שבת. אתה לא יכול להגיד לי את זה. חוץ מזה אולי מחר בכל זאת תופיע השבת. אולי."

יללות של בכי נשמעו בשעה היעודה לכניסת השבת והתגברו למחרת. ציפורה הביטה על הפמוטים המיותמים שזו הפעם הראשונה שנראים כה עלובים ואבלים. הדמעות סיממו את עיניה כשהביטה למטה מבעד לחלון אל רחבת החצר. הבנות שהיו אמורות להיראות במחלצות של שבת זוהרות ומקושטות, שבו מבית הספר כשהן בבגדי תלבושת וילקוטן על גבם. הכביש חולל לגמרי ברעש של פקקי החולין.

אין רצה והחלצינו. ניטלה חמדת ימים, אין שמור ואין זכור, אין אבות ובנים ואין סעודות שבת, אין מזמורים. ניטל טעם החמין, ניטל טעם הדגים, ניטל כבוד היום, ניטלה כבודה של השבת

אין מוסף ואין קידוש. אין מנוחה ואין משפחתיות. היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו.

אולי שבוע הבא, אולי כבר נזכה שתשוב חמדת הימים. היא מיששה את המפה הלבנה בגעגוע וחשה איך ליבה מתפלץ . לעולם לא אוותר על הריח הנפלא על קדושת השבת . מישהו השמיע את מזמור אשת חייל וציפורה התעלפה.

70 שנה אחרי

סבתא ציפורה החזיקה את הסידור הישן שלא מש מידיה כששמעה את הדלת נפתחת. אביגיל נכדתה נכנסה לבקר ולהגיש לה מאפה קלוע מבריק ועליו שומשום.

"סבתא . אמה קבלה מתכון מדהים ללחם חגיגי שמגישים אותו במסיבות יוקרה. והיא רצתה שתטעמי."

"חלה אמיתית?!" זקפה סבתא את גווה הזקן ופתחה זוג עיניים גדולות.

"חלה אמיתית?" חזרה אחריה אביגיל. אין זאת אלא שסבתא מתחילה להיות סנילית. "את מכירה את זה?"

" למה הייתם חייבות להכאיב לי" יתייפחה לפתע כילדה קטנה בפני אביגיל המופתעת.

"אבל סבתא, אמא רצתה לתת לך מעשה ידיה. למה זה אמור להכאיב לך?"

"חלה כזו אכלנו בשבת כל שבוע עד לאסון הגדול. וזכר היום הקדוש הזה מחניק אותי ומחיש את סופי."

"שבת? את מתכוונת ליום השביעי?"

”היום השביעי כיום הוא יום חול. כשזכינו לחסות תחת כנפי השכינה, זו הייתה שבת קודש."

"למה את לא מצליחה לצאת מהעבר הזה. מה כל כך נורא היום. למי זה חסר?" אביגיל הביטה חסרת הבנה על רגשותיה של הישישה. כמה הם מוזרים הזקנים האלה עם הזיכרונות הלא מובנים.

"אביגיל יקירתי, את לעולם לא תוכלי להבין מה הפסדת. גם הירידה שלך מהדרך היא ממש מאותה סיבה, שלא טעמת מעולם מה זו שבת. מעולם לא ראית אימא מדליקה נרות שבת . מעולם לא חשת איך השבת עוטפת אותנו. ומעולם לא זכית בברכתה של השבת. את כל כך רחוקה . ימי השבוע שלך חפים מכל השפע שרק השבת בכוחה לתת . והכי גרוע שלא שזפו עיניך שולחן שבת אמתי. וכי כיצד תוכלי להבין?"

סבתא הגישה את החלה בידיים רועדות לאביגיל ששתקה. "איך אוכל לאכול את החלה הזו שהיא כלחם הפנים בקודש הקודשים. הרי הוא מכאיב לי עד כלות הכוחות ומזכיר את מה שהפסדנו."

"אז למה אימא סיפרה לי שאת שומרת על הפמוטים העתיקים הגביע והסידור במהדורה הישנה עם תפילת השבת בארון למעלה?"

"כדי לספר לכם שפעם הכול אחרת ויום השביעי היה פעם חמדת הימים. ולהמחיש באוזניכם את הקדושה, את שמחת הנשמה את הסיפוק שבמנוחה ששרתה על היום הזה. כדי שאולי גם את, יום אחד כשתחזרי ליהדות תוכלי להזיל דמעה, על מה שהיה ואיננו. אילו רק יכולת להבין שזו מתנה יקרה ערך מבית גנזי ד' , זה ודאי היה מחיש את הגאולה."

<<<<<<<<<



נכתב על פי רעיונו של הרב יהודה עמית הי"ו כשניסה להמחיש את עומק השבר על חורבן בית המקדש. שכל הנכתב למעלה זה אפס קצהו וצל קלוש על מה שהפסדנו ודוגמה דמיונית, כואבת מאוד אבל חיוורת לעומת חורבן בית המקדש שהיה ואיננו.

יהי רצון שנזכה להעריך נכון את השבת, מקור הברכה ולשומרה כהלכה.

יהי רצון שימי האבלות ייהפכו לימי שמחה ונזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן!!!
הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה