(מאשכול סמוך)
חוץ מהתיסכול שאני מרגישה ששמים את כולנו בכלא. כן, תיסכול עמוק עד דמעות. ואני מרגישה בימים אפלים, במחילה. ואני מתביישת מהעובדים איתי, מהפוזה ששמו בה את הציבור שלנו. בושה עמוקה. שנתניהו הוא האשם, ולא אף אחד אחר. ואל תתחילו להגיד לי שהציבור אשם, כי מהכרות עם הציבור שלהם הם לא מקפידים יותר. ובכלל, מה גודל הפער באחוזים ביננו לבינהם?? מעניין כמה זה מצדיק. ואחר כך גם יש אויבים מבית, וזה פשוט מתסכל!
וכולי קנאה על הנאורים שביננו, שלא זכו להרגיש את אותו תסכול שבאפליה. אשריהם. באמת. ומצליחים לראות את האמתת שבתוך האפילה והאפליה.
זה תהיה אולי ההודעה הכי מרגיזה שכתבתי. אבל היא הודעה חשובה. כדאי לכם לקרוא אותה.
ישנם אנשים, יקרים וטובים וחכמים, שציפרנם עבה ממקלדתי, שחושבים שהסגר הממשמש ובא עלינו (על חלקנו) מקורו באפליה. זה דבר חמור מאוד כמובן; עניין אחד הוא שמפלים אותך בתקציבים, נניח, ועניין אחר שמפילים עליך סגר בגלל אפליה.
(התחושה הפרטית שלי, אגב, היא אחרת בכלל. אם נניח אגיע יום אחד לבית רפואה (למטרות משמחות, אמן) ויתברר שבגלל הפחד שהחרדים ידביקו את החילונים בקורונה, מכניסים אותם ספיישל לפני התור. ברור שלא יהיה כ"כ אכפת לי אם זה בגלל אפליה או לא, נכון? מכיוון שנראה לי שסגר (בעיקר סגירת מערכת החינוך, איסור התקהלויות, הגברת אכיפה) הוא דבר שמועיל לעצירת המגיפה, פחות חשוב לי לרוץ ולוודא אם זה אפליה או לא. זה רק במאמר המוסגר).
אז קחו נקודה חשובה. צידה לדרך הכואבת של הסגרים.
הרב יחיאל יעקבסון מספר שאחרי הגירוש מגוש קטיף, היה כידוע למגורשי הגוש שבר גדול. הדובדבן שבקצפת השבר, היו כמובן הילדים והנוער. דכאונות, נשירה, מה שלא תרצו.
כמה אנשים ניסו לטפל קצת בצורה מערכתית לראות איך מטפלים קצת בשבר הזה. ביקשו ממנו שיעזור.
הוא אומר שמכל הגוש, הקהילה
היחידה שהילדים שם יצאו
בלי שריטה, הייתה קהילה שהרב שלהם לקח עמדה חריגה. הוא שידר לתלמידיו, מסר שאומר "היינו בגוש בשביל לעבוד את השם, אם השם ירצה לצערנו שנעבוד אותו במקום אחר - נעבוד אותו במקום אחר.
זהו. לא "לא יהיה", לא "על גופתנו יוציאו אותנו מהגוש".
והתברר, שהילדים חווים חוויות אך ורק דרך מה שההורים שידרו להם.
הרב יעקבסון מסיים כמובן - אינני מביע שום עמדה אידאולוגית על הסוגיה כשלעצמה, על ההתיישבות ועל העקירה ועל איך צריך להלחם בפינוי יישובים. מבחינה חינוכית נטו - זה מה שעבד.
אז הנה. הילדים צריכים להיות בבית. בשבילם - ורק בשבילם - אסור להם לשמוע ולהרגיש שיש מדינה רשעית שסגרה אותנו בבית כדי שיהיה לנו עצוב. אסור אסור אסור אסור.
אז אפשר קל ופשוט, יש קורונה ולכן עדיף להיות בבית.
ואם זה עולה לכם בריאות להציג את זה כענייני - אז סתם, המדינה מחליטה לפעמים לסגור אזורים מסויימים. רוצים שנהיה איתך קצת בבית, לאהל'ה מותק. מזמן לא היינו יחד. (כן היינו, היה חופש. לא חשוב.)
ואפילו אם, נניח, דווקא חשוב לכם להכניס לילד עמדה אידאולוגית, נניח שלילית על המדינה, או מפקפקת במערכת הבריאות, תעשו את זה בהזדמנות אחרת. לא להכניס בבית אווירת אבל ותסכול בימי הסגר המתסכלים מצד עצמם.
זהו. זה כמובן תלוי גיל. ואין לי זמן עכשיו להאריך יותר. אבל זה העקרון.
מנחם גשייד הזכיר את הילדות שלנו, זה די ברור, סתם כטקטיקת כתיבה. אבל אם כבר הם הוזכרו, יש כאן נקודה חשובה. דיברו הרבה (אולי לא מספיק) שאסור לילדים לספוג חרדה מקורונה - צריך לדבר גם שאסור להם לספוג תסכול מסגרים.
זהו. היה לי אלף סיבות לא לכתוב את ההודעה הזו. היא הודעה מטיפנית. והיא הודעה מטיפנית לאנשים שכועסים. אנשים שכועסים עלי בלאו הכי, מפני שעומד מישהו ומלקה אותם בשוטים לחים, ואני פקפקתי, ולו במעט, בחומרת המעשה שלו. ואין דבר יותר מרגיז מזה.
אבל אם לאהלה אחת תודה לי יום אחד, היה שווה.
ו...
בנימה בלתי חגיגית, אכתיר הודעה זו כאחרונה (שלי) על הקורונה. עם כל הכבוד, יש לי עוד כמה עניינים.
ובאמת סליחה אם (הלוואי "אם") הכאבתי למישהו. השתדלתי בעקשנות לברוח מדיון על קהילות וציבורים. ובכלל לברוח מעמדה שיפוטית.
כן ניסיתי לבסס ולהתווכח ולהגן על עמדה חשובה, שיש בה חשיבות לחיינו. בלי דמגוגיה.
(שלא קשורה, באופן עקרוני, לחוגים וקהילות. לדעתי לפחות).
כשלתי בלשוני לפעמים, נכון. אבל, אם זה כף זכות, תאמינו לי שיש לי לשון חריפה.
ובהודעות המחוקות שלי יש כמה מילים לא כל כך. (הלוואי ואין כאן סל מחזור)
סליחה ומחילה. ומי שדנני לכף זכות, ידינו המקום לכף זכות.
ושוב תודה לכל מי שצלצל, ואף טרח לכתוב. זה נתן לי כח, וגם תמיד נעים לגלות שהעמדה שלך מקובלת. מה לעשות.