הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
האמת, שהשנה תכננתי מסיבת פרידה. מאז פסח אני מתכננת אותה, מעצבת עיצובים, מכינה תוכניות, קונה בלונים, אופה עוגות. מדמיינת אורחים. הזמנתי גם כמה חברות, מה טוב שנתקעו בגלל הסגר ולא ראו אותי בכלימתי. כי המסיבה התבטלה.
בערב החג, הלכתי להביא את הנפרדים ממני. וככה ישבו להם על הספה בסלון עשר קילו, של חומר קריאה ופרסומות. התחלתי מהקל אל הכבד, ולבסוף, עם עודף כנות, ביטלתי את החגיגה. הופתעתי לטובה.
אמת נוספת, גם ביקורת לא תכננתי להעלות, רציתי לבדוק את עצמי במצב של סתימת פיות. אבל לסוף, כמו החור של הקומקום, (קרדיט @יעקב12..) החור שלי היה באיש את רעהו, ובמקום לכתוב כאן, כתבתי שם. הרמתי ידיים בשנית. החלטתי להיכנע.
יהיה כאן קצת ערבוב של מה שנאמר באא"ר, אני ואחרים, אז מתנצלת מראש על כפילויות.
קצת סקירה כללית:
אז מה יש לנו, יש לנו את בקהילה ומשפחה, ואת העיתונים המפלגתיים.
חשיפה:
בקהילה - 8.9% מהציבור. (לפי ויקי, פחות מהפלס, מממ)
משפחה - 24% מהציבור.
מבשר - 10.2% בעיתוני אמצע השבוע, ו-8.8% בסוף השבוע.
יתד - 24.1% בעיתוני אמצע השבוע ו-21% בסוף השבוע, ביום שלישי זוכה לחשיפה של 44.9%.
המודיע - 16.3% מהציבור החרדי בעיתוני אמצע השבוע ו-16.2% בסוף השבוע.
הדרך - ?
העיתונים המפלגתיים הינם שופר של מפלגה מסוימת בעוד שהעיתונים הלא מפלגתיים הם בעצם (הלואי..) לא שופר של אף אחד. מעבר לשלל הבעיות, הבעיה שלי בעיתונים המפלגתיים, היא שאין להם שום צורך להרשים. יש את הבייס, שיהיה מנוי גם אם בעל העיתון יברח למסצ'וסטס עם פרטי כרטיס האשראי של המנוים כולם, ובשביל מי שלא הבייס, אין טעם להשקיע. וככה קיבלנו את עיתון קטיפה.
מה שמעניין בקטיפה, זה שלכאורה, הצנזורה לא כזו קפדנית, והרבה יכול להסתנן לבפנים, לו מישהו רק ירצה, מה לעשות שלא נראה שיש כזה מישהו. הסיפורים בהמשכים שבו, מממ. לפעמים יש להם טובים יותר. הכתבות, גם כן. יש שם את נחמה פייגא, שהיא מעולה ממש, ואת יהודית, שכיף לקרוא אותה, ובזה מסתכם העניין, שאר הטורים היו מעניינים פעם, אבל אחרי כחמש פלוס שנים איתם, אולי הגיע הזמן להחליף.
מנגד, עומד לו עיתון בתוך, כמלגלג. מגזין נשים, ברמה, מביא סיטואציות כמו שצריך ולא מתחבא. הכותבות בו הן מהטובות ביותר. לתמר עבודי, אין מתחרים עדיין. וגם לא לכותבות הסיפורים שם. העורכת עומדת עם יד על הדופק, והתוצאה.. וכמו כן מגזין משפחה. יש מי שיש לו בעיה עם צדדים מסוימים של העיתון, ואיש באמונתו יחיה. לי אישית, אין בעיה עם צילומי בנות או איורי נשים. גם לא עם כתיבה פותחת כביכול, או משקפת מציאות בלשונם. אבל- אני לא אוהבת את החינוך מחדש שהעיתון מנסה להשריש. יש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שזה מה שמתאים לו, ויש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שהוא היחיד הצודק ברחבי העולם. ואני מעוניינת בעיתון, לא בחינוך מחדש וניסיון להשריש את החינוך הקלוקל שכביכול קיבלתי מהממסד. (תגידו, יתד עושה אותו דבר, אז לא, כי הוא אולי נדבק בחיידק השמרנות בתחרות התקופה בין המודיע והמבשר, והפלס שנדבק לו לזנב, אבל קל מאוד להתעלם ממאמרי המערכת ולקרוא את אריה זיסמן.)
בקהילה הינו שבועון שזוכה לחשיפה של כ-8.9% בציבור החרדי, מי הוא האחוז הזה? כנראה די חופף עם קוראי משפחה, קצת יותר שמאלה. בקהילה בעצם מנסה לתפוס מקום כמו משפחה, ואת אותו הציבור, הבעיה היא, שהוא לא סגור על עצמו, בעוד משפחה, יודעים בדיוק מי קהל היעד שלהם, מה הגבולות שלהם, (אפשר להסכים איתם או שלא, אבל הם קבועים מראש), לבקהילה אין ממש גבולות, לכאן או לכאן. עיתון הנשים שלהם, שמרן יותר מקטיפה, וקצת חסר לו מידע, מי הוא קהל היעד שלו.
המילה פורום למשל, תצונזר מהעיתון, מניסיון אישי. בעוד שגם בבתוך ואפילו בקטיפה, אין בעיה לכתוב את זה; לא יהיו שם איורי נשים, (לפחות לא במגזינים שאני קראתי), אפילו לא סקיצות.
המגזין ה"גברי", טוב בדרך כלל, אבל יכול להיות טוב יותר, יש להם שם כוחות, כמו יצחק פלדמן, ויעקב ריבלין, ועליהם הם שומרים מכל משמר. אבל חסרה להם קצת השקעה. כי כדי להפוך להיות קרובים איכשהו למשפחה, צריכים להשקיע, ולא מספיקים הכותבים שיש עליהם מונופול. גם הכותבים בין לבין, צריכים להיות כח.
המבשר והמודיע, לא ממש קראתי בחיי. אבל קראט הוא יחסית לקטיפה, עיתון מעניין. אבל על דוממים בעיקר. (ואגב, אם הקטיפה הגיעו לשלב, בו מגזין של חסידות גור לנשים, הוא טוב יותר משלהם, מצבם גרוע מאוד
נשים, אסור שיהיה שם, וגברים, ברור שלא, הרי זה עיתון נשים. וככה קיבלנו כתבות על ספרים, וסיפורים אישים, מעניינים מאוד. וכתובים טוב. אבל מתעלמים מחלק גדול בחיים. (וככה קיבלנו ספר, בלי עולם גברי, ובו בעל שמוזכר פעמיים בכל הספר, וחברה אחת, שהיא ממלאת מקום. כמה נחמד.)
ולעיניינו, סוכות תשפ"א. סקירה כללית וקצרה, (מאוד. תודה מראש לכל מי שיתכבד להעלות משהו מפורט יותר.)
כמו שכתבתי למעלה, הופתעתי לטובה. אין אפס, מישהו כאן למד מפסח, השקיע ועבד קשה.
בקהילה -
המגזין היה מעניין, נגע בנושאים נפיצים. אממה, שעקף אותם בנונשלנטיות רבה. כך גם בכתבה על סאטמר, עקף את שורש המחלוקת ולמה הם נפרדו בכלל, ואותו הדבר בזילברמן, את מאמר הרב שך וכו'.
זילברמן, שוב פעם הכתבה המשותפת של בקהילה ומשפחה, רק חכו, מישהו בזילברמן החליט ליישר קו והלך על מתקפה.
הכתבה על העילויים העתידיים הייתה מביישת ממש. גם אותנו כקוראים וגם את המתראיינים, נעבעך.
יעקב ריבלין, היה מעולה, היסטורי יותר, מלא ידע, שהיה חדש לי אישית.
מוסף הסיפורים שלהם, כמו תמיד, מלא בשמות לא מוכרים, וחבל. אותי אישית לא גירה יותר מדי לפתוח. והאמת, גם לא ממש פתחתי. סיפור פה ושם.
עיתון הנשים שלהם היה יפה, דקיק ביחס למגזינים השונים, אבל לא בגלל התוכן, אלא בגלל הפרסומות שלא היו בו כמעט, מעניין למה. מבחינת עיצוב, הוא קצת מאחור, וחבל, זה מאוד משפיע על הקריאה. (מיסיס פרצמן, היה מרתק לקרוא אותך).
משפחה -
תכלס, ניסו, הביאו אישים מעניינים, ניסו ליצור ראיונות, אבל בסופו של היום, לא היה עמוס בדאטה שציפיתי שיהיה, אבל בסך הכללי, היה מושקע מאוד. עבודה טובה, הרבה ראיונות, ומקוריים. קצת מנסים לחרד כל מרואיין, אבל לא נורא, נסלח.
הם הביאו מגוון גדול של כתבות מכל תחום. לא התחברתי לעליהום כנגד הכתבה עם מנדלבליט, (שהודה, כמו שכתבתי בלא מעט מקומות ביותו יהודי בביתו ואדם בצאתו), אבל זה לא הפעם הראשונה, בו אדם שלא חרדי קיבל במה בעיתונות חרדית, ודי לזעקות השבר, עיתון נמצא כאן לא כדי לתת במות או לא לתת במות, אלא בשביל סקופים, וזה היה אמור להיות סקופ, חוץ מזה, שכמו ששירה בירה אמרה אם אני לא טועה, המראיין שכח את השאלות בבית, התחברתי, ולא רק לראיון עם מנדלבליט;
בתוך, היה מעניין, כתבות טובות. כמו תמיד, לא הורגשה שם חווית חג מדי. אבל היה מה לקרוא, והרבה.
מוסף הסיפורים שלהם, גם כן, כמו תמיד, עם סופרים פנימיים שלהם, לא מתחרה עם של יתד, אבל גם רחוק מאוד משל בקהילה. היה חסר שם את של קפלר, וחבל.
יתד -
קטיפה, ממש התעלה על עצמו, והפתיע בגדול. הוא היה מעניין, חגיגי, (במקום המסיבה שלי שלא הייתה) הביאו כתבות מעניינות אחת אחת. סיפור מדהים של מיה קינן. (המסר, אויש, המסר) העמוד הראשון היה בסביבות עמוד 30, ולא 52 כמו בתוך. ונראה היה שמישהו שם רצה להוכיח שהם מכניסים ציורי נשים, ודימה מניין.
מוסף הסיפורים שלהם, השמות הגדולים. גם כן היה טוב מבעבר, הסיפורים כולם היו מעניינים, והפצצה שולדר הניח...
כמה היילייטס:
הסיפור של אורית הראל במוסף של היתד.
הסיפור של מיה קינן במוסף של היתד.
זכות הדיבור בבתוך המשפחה.
ומשהו אחרון. בקריאה לכל הכותבים שכאן, די כבר עם ראיונות של "התורה של אשת...", וכל האלו. זה בושה לאינטליגנציה של הציבור. ועל אותו הגל, לא כל ראיון על סמינר, איש חינוך, בעיות הדור, חייב נציג מסמינר החדש. הוא סמינר מעולה, ומקסים, וכבודו במקומו מונח, אבל זה נהיה למוגזם, ולפעמים, גם ציפוי. אולי תצליחו להרשים אנשים חיצונים, (אולי...) אבל בטוח לא בוגרים ובוגרות. אז בואו נתנער מהשקרים האלו. די. ספרו לנו על אישה שמוכרת את חייה לתורה, ולא מקבלת כבוד כבר כל ימי חייה, או אישה שמוסרת למען הציבור ולא מוכרת בכל רחבי הארץ.
(על החתום, בוגרת שמעריכה מאוד את כל הצוות.)
בערב החג, הלכתי להביא את הנפרדים ממני. וככה ישבו להם על הספה בסלון עשר קילו, של חומר קריאה ופרסומות. התחלתי מהקל אל הכבד, ולבסוף, עם עודף כנות, ביטלתי את החגיגה. הופתעתי לטובה.
אמת נוספת, גם ביקורת לא תכננתי להעלות, רציתי לבדוק את עצמי במצב של סתימת פיות. אבל לסוף, כמו החור של הקומקום, (קרדיט @יעקב12..) החור שלי היה באיש את רעהו, ובמקום לכתוב כאן, כתבתי שם. הרמתי ידיים בשנית. החלטתי להיכנע.
יהיה כאן קצת ערבוב של מה שנאמר באא"ר, אני ואחרים, אז מתנצלת מראש על כפילויות.
קצת סקירה כללית:
אז מה יש לנו, יש לנו את בקהילה ומשפחה, ואת העיתונים המפלגתיים.
חשיפה:
בקהילה - 8.9% מהציבור. (לפי ויקי, פחות מהפלס, מממ)
משפחה - 24% מהציבור.
מבשר - 10.2% בעיתוני אמצע השבוע, ו-8.8% בסוף השבוע.
יתד - 24.1% בעיתוני אמצע השבוע ו-21% בסוף השבוע, ביום שלישי זוכה לחשיפה של 44.9%.
המודיע - 16.3% מהציבור החרדי בעיתוני אמצע השבוע ו-16.2% בסוף השבוע.
הדרך - ?
העיתונים המפלגתיים הינם שופר של מפלגה מסוימת בעוד שהעיתונים הלא מפלגתיים הם בעצם (הלואי..) לא שופר של אף אחד. מעבר לשלל הבעיות, הבעיה שלי בעיתונים המפלגתיים, היא שאין להם שום צורך להרשים. יש את הבייס, שיהיה מנוי גם אם בעל העיתון יברח למסצ'וסטס עם פרטי כרטיס האשראי של המנוים כולם, ובשביל מי שלא הבייס, אין טעם להשקיע. וככה קיבלנו את עיתון קטיפה.
מה שמעניין בקטיפה, זה שלכאורה, הצנזורה לא כזו קפדנית, והרבה יכול להסתנן לבפנים, לו מישהו רק ירצה, מה לעשות שלא נראה שיש כזה מישהו. הסיפורים בהמשכים שבו, מממ. לפעמים יש להם טובים יותר. הכתבות, גם כן. יש שם את נחמה פייגא, שהיא מעולה ממש, ואת יהודית, שכיף לקרוא אותה, ובזה מסתכם העניין, שאר הטורים היו מעניינים פעם, אבל אחרי כחמש פלוס שנים איתם, אולי הגיע הזמן להחליף.
מנגד, עומד לו עיתון בתוך, כמלגלג. מגזין נשים, ברמה, מביא סיטואציות כמו שצריך ולא מתחבא. הכותבות בו הן מהטובות ביותר. לתמר עבודי, אין מתחרים עדיין. וגם לא לכותבות הסיפורים שם. העורכת עומדת עם יד על הדופק, והתוצאה.. וכמו כן מגזין משפחה. יש מי שיש לו בעיה עם צדדים מסוימים של העיתון, ואיש באמונתו יחיה. לי אישית, אין בעיה עם צילומי בנות או איורי נשים. גם לא עם כתיבה פותחת כביכול, או משקפת מציאות בלשונם. אבל- אני לא אוהבת את החינוך מחדש שהעיתון מנסה להשריש. יש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שזה מה שמתאים לו, ויש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שהוא היחיד הצודק ברחבי העולם. ואני מעוניינת בעיתון, לא בחינוך מחדש וניסיון להשריש את החינוך הקלוקל שכביכול קיבלתי מהממסד. (תגידו, יתד עושה אותו דבר, אז לא, כי הוא אולי נדבק בחיידק השמרנות בתחרות התקופה בין המודיע והמבשר, והפלס שנדבק לו לזנב, אבל קל מאוד להתעלם ממאמרי המערכת ולקרוא את אריה זיסמן.)
בקהילה הינו שבועון שזוכה לחשיפה של כ-8.9% בציבור החרדי, מי הוא האחוז הזה? כנראה די חופף עם קוראי משפחה, קצת יותר שמאלה. בקהילה בעצם מנסה לתפוס מקום כמו משפחה, ואת אותו הציבור, הבעיה היא, שהוא לא סגור על עצמו, בעוד משפחה, יודעים בדיוק מי קהל היעד שלהם, מה הגבולות שלהם, (אפשר להסכים איתם או שלא, אבל הם קבועים מראש), לבקהילה אין ממש גבולות, לכאן או לכאן. עיתון הנשים שלהם, שמרן יותר מקטיפה, וקצת חסר לו מידע, מי הוא קהל היעד שלו.
המילה פורום למשל, תצונזר מהעיתון, מניסיון אישי. בעוד שגם בבתוך ואפילו בקטיפה, אין בעיה לכתוב את זה; לא יהיו שם איורי נשים, (לפחות לא במגזינים שאני קראתי), אפילו לא סקיצות.
המגזין ה"גברי", טוב בדרך כלל, אבל יכול להיות טוב יותר, יש להם שם כוחות, כמו יצחק פלדמן, ויעקב ריבלין, ועליהם הם שומרים מכל משמר. אבל חסרה להם קצת השקעה. כי כדי להפוך להיות קרובים איכשהו למשפחה, צריכים להשקיע, ולא מספיקים הכותבים שיש עליהם מונופול. גם הכותבים בין לבין, צריכים להיות כח.
המבשר והמודיע, לא ממש קראתי בחיי. אבל קראט הוא יחסית לקטיפה, עיתון מעניין. אבל על דוממים בעיקר. (ואגב, אם הקטיפה הגיעו לשלב, בו מגזין של חסידות גור לנשים, הוא טוב יותר משלהם, מצבם גרוע מאוד
נשים, אסור שיהיה שם, וגברים, ברור שלא, הרי זה עיתון נשים. וככה קיבלנו כתבות על ספרים, וסיפורים אישים, מעניינים מאוד. וכתובים טוב. אבל מתעלמים מחלק גדול בחיים. (וככה קיבלנו ספר, בלי עולם גברי, ובו בעל שמוזכר פעמיים בכל הספר, וחברה אחת, שהיא ממלאת מקום. כמה נחמד.)
ולעיניינו, סוכות תשפ"א. סקירה כללית וקצרה, (מאוד. תודה מראש לכל מי שיתכבד להעלות משהו מפורט יותר.)
כמו שכתבתי למעלה, הופתעתי לטובה. אין אפס, מישהו כאן למד מפסח, השקיע ועבד קשה.
בקהילה -
המגזין היה מעניין, נגע בנושאים נפיצים. אממה, שעקף אותם בנונשלנטיות רבה. כך גם בכתבה על סאטמר, עקף את שורש המחלוקת ולמה הם נפרדו בכלל, ואותו הדבר בזילברמן, את מאמר הרב שך וכו'.
זילברמן, שוב פעם הכתבה המשותפת של בקהילה ומשפחה, רק חכו, מישהו בזילברמן החליט ליישר קו והלך על מתקפה.
הכתבה על העילויים העתידיים הייתה מביישת ממש. גם אותנו כקוראים וגם את המתראיינים, נעבעך.
יעקב ריבלין, היה מעולה, היסטורי יותר, מלא ידע, שהיה חדש לי אישית.
מוסף הסיפורים שלהם, כמו תמיד, מלא בשמות לא מוכרים, וחבל. אותי אישית לא גירה יותר מדי לפתוח. והאמת, גם לא ממש פתחתי. סיפור פה ושם.
עיתון הנשים שלהם היה יפה, דקיק ביחס למגזינים השונים, אבל לא בגלל התוכן, אלא בגלל הפרסומות שלא היו בו כמעט, מעניין למה. מבחינת עיצוב, הוא קצת מאחור, וחבל, זה מאוד משפיע על הקריאה. (מיסיס פרצמן, היה מרתק לקרוא אותך).
משפחה -
תכלס, ניסו, הביאו אישים מעניינים, ניסו ליצור ראיונות, אבל בסופו של היום, לא היה עמוס בדאטה שציפיתי שיהיה, אבל בסך הכללי, היה מושקע מאוד. עבודה טובה, הרבה ראיונות, ומקוריים. קצת מנסים לחרד כל מרואיין, אבל לא נורא, נסלח.
הם הביאו מגוון גדול של כתבות מכל תחום. לא התחברתי לעליהום כנגד הכתבה עם מנדלבליט, (שהודה, כמו שכתבתי בלא מעט מקומות ביותו יהודי בביתו ואדם בצאתו), אבל זה לא הפעם הראשונה, בו אדם שלא חרדי קיבל במה בעיתונות חרדית, ודי לזעקות השבר, עיתון נמצא כאן לא כדי לתת במות או לא לתת במות, אלא בשביל סקופים, וזה היה אמור להיות סקופ, חוץ מזה, שכמו ששירה בירה אמרה אם אני לא טועה, המראיין שכח את השאלות בבית, התחברתי, ולא רק לראיון עם מנדלבליט;
בתוך, היה מעניין, כתבות טובות. כמו תמיד, לא הורגשה שם חווית חג מדי. אבל היה מה לקרוא, והרבה.
מוסף הסיפורים שלהם, גם כן, כמו תמיד, עם סופרים פנימיים שלהם, לא מתחרה עם של יתד, אבל גם רחוק מאוד משל בקהילה. היה חסר שם את של קפלר, וחבל.
יתד -
קטיפה, ממש התעלה על עצמו, והפתיע בגדול. הוא היה מעניין, חגיגי, (במקום המסיבה שלי שלא הייתה) הביאו כתבות מעניינות אחת אחת. סיפור מדהים של מיה קינן. (המסר, אויש, המסר) העמוד הראשון היה בסביבות עמוד 30, ולא 52 כמו בתוך. ונראה היה שמישהו שם רצה להוכיח שהם מכניסים ציורי נשים, ודימה מניין.
מוסף הסיפורים שלהם, השמות הגדולים. גם כן היה טוב מבעבר, הסיפורים כולם היו מעניינים, והפצצה שולדר הניח...
כמה היילייטס:
הסיפור של אורית הראל במוסף של היתד.
הסיפור של מיה קינן במוסף של היתד.
זכות הדיבור בבתוך המשפחה.
ומשהו אחרון. בקריאה לכל הכותבים שכאן, די כבר עם ראיונות של "התורה של אשת...", וכל האלו. זה בושה לאינטליגנציה של הציבור. ועל אותו הגל, לא כל ראיון על סמינר, איש חינוך, בעיות הדור, חייב נציג מסמינר החדש. הוא סמינר מעולה, ומקסים, וכבודו במקומו מונח, אבל זה נהיה למוגזם, ולפעמים, גם ציפוי. אולי תצליחו להרשים אנשים חיצונים, (אולי...) אבל בטוח לא בוגרים ובוגרות. אז בואו נתנער מהשקרים האלו. די. ספרו לנו על אישה שמוכרת את חייה לתורה, ולא מקבלת כבוד כבר כל ימי חייה, או אישה שמוסרת למען הציבור ולא מוכרת בכל רחבי הארץ.
(על החתום, בוגרת שמעריכה מאוד את כל הצוות.)
נערך לאחרונה ב:
