ביקורת ספרות המודיע או משפחה

  • הוסף לסימניות
  • #1
האמת, שהשנה תכננתי מסיבת פרידה. מאז פסח אני מתכננת אותה, מעצבת עיצובים, מכינה תוכניות, קונה בלונים, אופה עוגות. מדמיינת אורחים. הזמנתי גם כמה חברות, מה טוב שנתקעו בגלל הסגר ולא ראו אותי בכלימתי. כי המסיבה התבטלה.

בערב החג, הלכתי להביא את הנפרדים ממני. וככה ישבו להם על הספה בסלון עשר קילו, של חומר קריאה ופרסומות. התחלתי מהקל אל הכבד, ולבסוף, עם עודף כנות, ביטלתי את החגיגה. הופתעתי לטובה.

אמת נוספת, גם ביקורת לא תכננתי להעלות, רציתי לבדוק את עצמי במצב של סתימת פיות. אבל לסוף, כמו החור של הקומקום, (קרדיט @יעקב12..) החור שלי היה באיש את רעהו, ובמקום לכתוב כאן, כתבתי שם. הרמתי ידיים בשנית. החלטתי להיכנע.
יהיה כאן קצת ערבוב של מה שנאמר באא"ר, אני ואחרים, אז מתנצלת מראש על כפילויות.


קצת סקירה כללית:

אז מה יש לנו, יש לנו את בקהילה ומשפחה, ואת העיתונים המפלגתיים.

חשיפה:
בקהילה - 8.9% מהציבור. (לפי ויקי, פחות מהפלס, מממ)
משפחה - 24% מהציבור.
מבשר - 10.2% בעיתוני אמצע השבוע, ו-8.8% בסוף השבוע.
יתד - 24.1% בעיתוני אמצע השבוע ו-21% בסוף השבוע, ביום שלישי זוכה לחשיפה של 44.9%.
המודיע - 16.3% מהציבור החרדי בעיתוני אמצע השבוע ו-16.2% בסוף השבוע.
הדרך - ?

העיתונים המפלגתיים הינם שופר של מפלגה מסוימת בעוד שהעיתונים הלא מפלגתיים הם בעצם (הלואי..) לא שופר של אף אחד. מעבר לשלל הבעיות, הבעיה שלי בעיתונים המפלגתיים, היא שאין להם שום צורך להרשים. יש את הבייס, שיהיה מנוי גם אם בעל העיתון יברח למסצ'וסטס עם פרטי כרטיס האשראי של המנוים כולם, ובשביל מי שלא הבייס, אין טעם להשקיע. וככה קיבלנו את עיתון קטיפה.
מה שמעניין בקטיפה, זה שלכאורה, הצנזורה לא כזו קפדנית, והרבה יכול להסתנן לבפנים, לו מישהו רק ירצה, מה לעשות שלא נראה שיש כזה מישהו. הסיפורים בהמשכים שבו, מממ. לפעמים יש להם טובים יותר. הכתבות, גם כן. יש שם את נחמה פייגא, שהיא מעולה ממש, ואת יהודית, שכיף לקרוא אותה, ובזה מסתכם העניין, שאר הטורים היו מעניינים פעם, אבל אחרי כחמש פלוס שנים איתם, אולי הגיע הזמן להחליף.

מנגד, עומד לו עיתון בתוך, כמלגלג. מגזין נשים, ברמה, מביא סיטואציות כמו שצריך ולא מתחבא. הכותבות בו הן מהטובות ביותר. לתמר עבודי, אין מתחרים עדיין. וגם לא לכותבות הסיפורים שם. העורכת עומדת עם יד על הדופק, והתוצאה.. וכמו כן מגזין משפחה. יש מי שיש לו בעיה עם צדדים מסוימים של העיתון, ואיש באמונתו יחיה. לי אישית, אין בעיה עם צילומי בנות או איורי נשים. גם לא עם כתיבה פותחת כביכול, או משקפת מציאות בלשונם. אבל- אני לא אוהבת את החינוך מחדש שהעיתון מנסה להשריש. יש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שזה מה שמתאים לו, ויש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שהוא היחיד הצודק ברחבי העולם. ואני מעוניינת בעיתון, לא בחינוך מחדש וניסיון להשריש את החינוך הקלוקל שכביכול קיבלתי מהממסד. (תגידו, יתד עושה אותו דבר, אז לא, כי הוא אולי נדבק בחיידק השמרנות בתחרות התקופה בין המודיע והמבשר, והפלס שנדבק לו לזנב, אבל קל מאוד להתעלם ממאמרי המערכת ולקרוא את אריה זיסמן.)

בקהילה הינו שבועון שזוכה לחשיפה של כ-8.9% בציבור החרדי, מי הוא האחוז הזה? כנראה די חופף עם קוראי משפחה, קצת יותר שמאלה. בקהילה בעצם מנסה לתפוס מקום כמו משפחה, ואת אותו הציבור, הבעיה היא, שהוא לא סגור על עצמו, בעוד משפחה, יודעים בדיוק מי קהל היעד שלהם, מה הגבולות שלהם, (אפשר להסכים איתם או שלא, אבל הם קבועים מראש), לבקהילה אין ממש גבולות, לכאן או לכאן. עיתון הנשים שלהם, שמרן יותר מקטיפה, וקצת חסר לו מידע, מי הוא קהל היעד שלו.
המילה פורום למשל, תצונזר מהעיתון, מניסיון אישי. בעוד שגם בבתוך ואפילו בקטיפה, אין בעיה לכתוב את זה; לא יהיו שם איורי נשים, (לפחות לא במגזינים שאני קראתי), אפילו לא סקיצות.

המגזין ה"גברי", טוב בדרך כלל, אבל יכול להיות טוב יותר, יש להם שם כוחות, כמו יצחק פלדמן, ויעקב ריבלין, ועליהם הם שומרים מכל משמר. אבל חסרה להם קצת השקעה. כי כדי להפוך להיות קרובים איכשהו למשפחה, צריכים להשקיע, ולא מספיקים הכותבים שיש עליהם מונופול. גם הכותבים בין לבין, צריכים להיות כח.

המבשר והמודיע, לא ממש קראתי בחיי. אבל קראט הוא יחסית לקטיפה, עיתון מעניין. אבל על דוממים בעיקר. (ואגב, אם הקטיפה הגיעו לשלב, בו מגזין של חסידות גור לנשים, הוא טוב יותר משלהם, מצבם גרוע מאוד ;)
נשים, אסור שיהיה שם, וגברים, ברור שלא, הרי זה עיתון נשים. וככה קיבלנו כתבות על ספרים, וסיפורים אישים, מעניינים מאוד. וכתובים טוב. אבל מתעלמים מחלק גדול בחיים. (וככה קיבלנו ספר, בלי עולם גברי, ובו בעל שמוזכר פעמיים בכל הספר, וחברה אחת, שהיא ממלאת מקום. כמה נחמד.)


ולעיניינו, סוכות תשפ"א. סקירה כללית וקצרה, (מאוד. תודה מראש לכל מי שיתכבד להעלות משהו מפורט יותר.)
כמו שכתבתי למעלה, הופתעתי לטובה. אין אפס, מישהו כאן למד מפסח, השקיע ועבד קשה.

בקהילה -
המגזין היה מעניין, נגע בנושאים נפיצים. אממה, שעקף אותם בנונשלנטיות רבה. כך גם בכתבה על סאטמר, עקף את שורש המחלוקת ולמה הם נפרדו בכלל, ואותו הדבר בזילברמן, את מאמר הרב שך וכו'.
זילברמן, שוב פעם הכתבה המשותפת של בקהילה ומשפחה, רק חכו, מישהו בזילברמן החליט ליישר קו והלך על מתקפה.
הכתבה על העילויים העתידיים הייתה מביישת ממש. גם אותנו כקוראים וגם את המתראיינים, נעבעך.
יעקב ריבלין, היה מעולה, היסטורי יותר, מלא ידע, שהיה חדש לי אישית.
מוסף הסיפורים שלהם, כמו תמיד, מלא בשמות לא מוכרים, וחבל. אותי אישית לא גירה יותר מדי לפתוח. והאמת, גם לא ממש פתחתי. סיפור פה ושם.
עיתון הנשים שלהם היה יפה, דקיק ביחס למגזינים השונים, אבל לא בגלל התוכן, אלא בגלל הפרסומות שלא היו בו כמעט, מעניין למה. מבחינת עיצוב, הוא קצת מאחור, וחבל, זה מאוד משפיע על הקריאה. (מיסיס פרצמן, היה מרתק לקרוא אותך).

משפחה -
תכלס, ניסו, הביאו אישים מעניינים, ניסו ליצור ראיונות, אבל בסופו של היום, לא היה עמוס בדאטה שציפיתי שיהיה, אבל בסך הכללי, היה מושקע מאוד. עבודה טובה, הרבה ראיונות, ומקוריים. קצת מנסים לחרד כל מרואיין, אבל לא נורא, נסלח.
הם הביאו מגוון גדול של כתבות מכל תחום. לא התחברתי לעליהום כנגד הכתבה עם מנדלבליט, (שהודה, כמו שכתבתי בלא מעט מקומות ביותו יהודי בביתו ואדם בצאתו), אבל זה לא הפעם הראשונה, בו אדם שלא חרדי קיבל במה בעיתונות חרדית, ודי לזעקות השבר, עיתון נמצא כאן לא כדי לתת במות או לא לתת במות, אלא בשביל סקופים, וזה היה אמור להיות סקופ, חוץ מזה, שכמו ששירה בירה אמרה אם אני לא טועה, המראיין שכח את השאלות בבית, התחברתי, ולא רק לראיון עם מנדלבליט;
בתוך, היה מעניין, כתבות טובות. כמו תמיד, לא הורגשה שם חווית חג מדי. אבל היה מה לקרוא, והרבה.
מוסף הסיפורים שלהם, גם כן, כמו תמיד, עם סופרים פנימיים שלהם, לא מתחרה עם של יתד, אבל גם רחוק מאוד משל בקהילה. היה חסר שם את של קפלר, וחבל.

יתד -
קטיפה, ממש התעלה על עצמו, והפתיע בגדול. הוא היה מעניין, חגיגי, (במקום המסיבה שלי שלא הייתה) הביאו כתבות מעניינות אחת אחת. סיפור מדהים של מיה קינן. (המסר, אויש, המסר) העמוד הראשון היה בסביבות עמוד 30, ולא 52 כמו בתוך. ונראה היה שמישהו שם רצה להוכיח שהם מכניסים ציורי נשים, ודימה מניין.
מוסף הסיפורים שלהם, השמות הגדולים. גם כן היה טוב מבעבר, הסיפורים כולם היו מעניינים, והפצצה שולדר הניח...

כמה היילייטס:
הסיפור של אורית הראל במוסף של היתד.
הסיפור של מיה קינן במוסף של היתד.
זכות הדיבור בבתוך המשפחה.

ומשהו אחרון. בקריאה לכל הכותבים שכאן, די כבר עם ראיונות של "התורה של אשת...", וכל האלו. זה בושה לאינטליגנציה של הציבור. ועל אותו הגל, לא כל ראיון על סמינר, איש חינוך, בעיות הדור, חייב נציג מסמינר החדש. הוא סמינר מעולה, ומקסים, וכבודו במקומו מונח, אבל זה נהיה למוגזם, ולפעמים, גם ציפוי. אולי תצליחו להרשים אנשים חיצונים, (אולי...) אבל בטוח לא בוגרים ובוגרות. אז בואו נתנער מהשקרים האלו. די. ספרו לנו על אישה שמוכרת את חייה לתורה, ולא מקבלת כבוד כבר כל ימי חייה, או אישה שמוסרת למען הציבור ולא מוכרת בכל רחבי הארץ.
(על החתום, בוגרת שמעריכה מאוד את כל הצוות.)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
לא קראתי שום עיתון
חוץ מ...לא התאפקתי, עלעלתי בפרויקט ש'משפחה' עשו על הקורונה.
(אכזבה קלה, לא מעניין אותי מה אמר אריה דרעי לפני חודשיים לר' ברוך סולבייצ'יק, מעניין יותר מה גרם לחמש מאות בחורים מוולפסון להידבק)

ובכל זאת, היה מרתק לקרוא את הסקירה שלך גם בלי לפתוח שום עיתון.

ואם אפשר להסביר, מסיבת פרידה ממה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אם העיתונים היו משקיעים בעיתוני החג המו שאת השקעת כאן, מצבנו היה טוב בהרבה.
יש לי פה את עיתון משפחה בלבד וממנו הספקתי לקרוא רק את חוברת הסיפורים.
היחיד שאהבתי היה של מנחם פינס. מזכיר לי זריצקי (בתוכן, לא בכתיבה) וקצת הספקתי לגנוב קצוות של המגזין ובתוך. המדור שירה בציבור, הכותרת פלוס האיור המשובב הם פסגת המגזין מבחינתי. יש גאונות בעולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אמת נוספת, גם ביקורת לא תכננתי להעלות, רציתי לבדוק את עצמי במצב של סתימת פיות. אבל לסוף, כמו החור של הקומקום, (קרדיט @יעקב12..) החור שלי היה באיש את רעהו, ובמקום לכתוב כאן, כתבתי שם. הרמתי ידיים בשנית. החלטתי להיכנע.

טוב, מאיפה להתחיל?
קודם כל תודה על שהקדמת את הביקורת לתחילת החג (אפשר עדיין לקרוא לזה ככה?)
ולא השארת אותו לאסרו חג, שכולנו כבר נשכח שאי פעם היו עיתוני חג.
אז כבר נדבר על שפעת. טרמפ שהחלים מקורונה כל הדרך אל הבחירות,
והגשם ששוטף את העולם שלנו על שלל נגיפיו..
את מישהו יסקרן עדיין לבקר מגזינים שעבר עליהם הסוכות...?

העיתונים המפלגתיים הינם שופר של מפלגה מסוימת בעוד שהעיתונים הלא מפלגתיים הם בעצם (הלואי..) לא שופר של אף אחד. מעבר לשלל הבעיות, הבעיה שלי בעיתונים המפלגתיים, היא שאין להם שום צורך להרשים. יש את הבייס, שיהיה מנוי גם אם בעל העיתון יברח למסצ'וסטס עם פרטי כרטיס האשראי של המנוים כולם, ובשביל מי שלא הבייס, אין טעם להשקיע. וככה קיבלנו את עיתון קטיפה.

דברים משתנים.
לכאורה בתקופתנו יש קהל לא קטן שמתלבט בין המודיע להמבשר.
או בין יתד נאמן למשפחה..
אולי לא ביום יום. אבל בסופי שבוע וחגים.

אבל- אני לא אוהבת את החינוך מחדש שהעיתון מנסה להשריש. יש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שזה מה שמתאים לו, ויש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שהוא היחיד הצודק ברחבי העולם. ואני מעוניינת בעיתון, לא בחינוך מחדש וניסיון להשריש את החינוך הקלוקל שכביכול קיבלתי מהממסד.

חינוך מחדש?
אולי פשוט עיתון פשוט שמדבר על החיים שלנו.
לא שופר. לא יתד. לא מודיע. לא מבשר. לא פלס. לא סרגל. ולא סוכה. סתם קהילה של משפחה חמימה :) .
אולי זה מרגיש לכם ככה בגלל ההתקפות ששומעים נגד משפחה, אז איכשהו אוטומטית עולה לנו בראש כשקוראים משפחה, הו. הנה. הם לא נבהלים מהתקפות, עדיין יש תמונה של ילדה בת שנתיים...

עיתון משפחה מתנהל לפי הנורמות שרוב (או לפחות חלק גדול) הציבור החרדי חי בו. ומאמין בו.
אם נתוני החשיפה אומרים 24 אחוז. זה אומר ש-50 אחוז מהציבור החרדי קורא משפחה.
אם אני מנתח נכון, לכל עיתון קנוי או מנוי, יש עוד לפחות "משפחה" אחת שקוראת אותו חינמי..

המשך יבוא.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
המבשר והמודיע, לא ממש קראתי בחיי. אבל קראט הוא יחסית לקטיפה, עיתון מעניין. אבל על דוממים בעיקר. (ואגב, אם הקטיפה הגיעו לשלב, בו מגזין של חסידות גור לנשים, הוא טוב יותר משלהם, מצבם גרוע מאוד ;)
נשים, אסור שיהיה שם, וגברים, ברור שלא, הרי זה עיתון נשים. וככה קיבלנו כתבות על ספרים, וסיפורים אישים, מעניינים מאוד. וכתובים טוב. אבל מתעלמים מחלק גדול בחיים. (וככה קיבלנו ספר, בלי עולם גברי, ובו בעל שמוזכר פעמיים בכל הספר, וחברה אחת, שהיא ממלאת מקום. כמה נחמד.)
לא ממש קראת, אז קצת מצחיק לתת ביקורת. כי לא מי שפתוח אז בהכרח החומר שלו יהיה יותר טוב. לפעמים (הרבה לפעמים) הפוך.
עיתון קראט הוא עיתון ברמה גבוהה מאד מאד מאד. נכון, הוא מעניין את מי שמעוניין בקב"ה. הוא מחבר, הוא מחזק והרמה הספרותית שם מדהימה מדהימה.
חבילת החג של המודיע על שלל מוספיה התעלתה על עצמה.
לא מזמן דיברתי עם מישהי שהיא סופרת דגולה, ולצערה בילדותה קראה ספרים שנכתבו על ידי אנשים "לא חרדים" בלשון המעטה, ובשפה ברורה יותר - רובם על ידי גויים, וזאת בגלל הרמה הספרותית שלהם.
היא אמרה לי שני דברים: א- זה לא היה שווה את זה.
ב - יש היום בספרות החרדית כאלה שלא נופלים במאום מגדולי הסופרים בחוץ, מידיעה.
אז אני לא משווה בין ספרות גויית ולא יהודית לעיתונים חרדיים "פתוחים" (סגורים) יותר, אבל כן אומרת שהראייה שמראש ברור שהספרות היותר חרדית היא פחות ברמה, היא פשוט.. לא נכונה.
בעדינות.
חג שמח לכל עם ישראל
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תודה על הביקורת, כמעט פתחתי אשכול "מי לוקח על גבו ולפתוח אשכול ביקורת עיתוני חג". הקדמת אותי.
ואיך שהכל כתוב טוב ונחמד.

אז היות ועד עתה קראתי רק יתד אגיב רק עליו.
יתד -
קטיפה, ממש התעלה על עצמו, והפתיע בגדול. הוא היה מעניין, חגיגי, (במקום המסיבה שלי שלא הייתה) הביאו כתבות מעניינות אחת אחת. סיפור מדהים של מיה קינן. (המסר, אויש, המסר) העמוד הראשון היה בסביבות עמוד 30, ולא 52 כמו בתוך. ונראה היה שמישהו שם רצה להוכיח שהם מכניסים ציורי נשים, ודימה מניין.
מוסף הסיפורים שלהם, השמות הגדולים. גם כן היה טוב מבעבר, הסיפורים כולם היו מעניינים, והפצצה שולדר הניח...
וואי, אני ממש שמחה בשבילך. קטיפה לא הצליחה להקרא לי, זה אולי ריפוי בעיסוק, לעבור עמוד עמוד עד הסוף, ברצף. וכמעט תו לא.
יש סיפור חדש בהמשכים עם קטע, אם ילך יכול להיות חמוד, יעני, מנסים לעשות אוירה.
מוסף הסיפורים: ובכן, חזינו איך שחיפוש רעיון מקורי ושלא היה כמוהו הורס. יאללה, קחו סיפורים ושימו במקום להרוס אותם עם משת"פים למינהם. והוא מענין במידה מסוימת, לא נכבשתי. מה היה הסיפור עם הרב הגאון הצדיק יהונתן שינפלד?
מישהו שם רצה להוכיח שהם מכניסים ציורי נשים, ודימה מניין.
אוי כמה מגוחך.
ואני נאלצת לסכם: גם לסיסרא תקעו יתד בראש והוא מת משיעמום. כידוע.
עיתון קראט הוא עיתון ברמה גבוהה מאד מאד מאד. נכון, הוא מעניין את מי שמעוניין בקב"ה. הוא מחבר, הוא מחזק והרמה הספרותית שם מדהימה מדהימה.
מסכימה איתך. גם אני אוחזת מאוד מקראט. ובלי קשר לחג אלא תמיד. רואים על עיתון שהוא מושקע, שיש מי שאכפת לו. ואני לא חושבת שזה רק מבחינה דתית, כי זה לא קונה כל כך, אלא מבחינה סיפרותית, שווה בהחלט.
ב - יש היום בספרות החרדית כאלה שלא נופלים במאום מגדולי הסופרים בחוץ, מידיעה.
דיי. אם נולדה המילה הקצנה הרי היא נולדה לעת כזו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
דיי. אם נולדה המילה הקצנה הרי היא נולדה לעת כזו.
לא חושבת שזו הקצנה. יש בהחלט.
החל בדוד זריצקי וכלה ב- מ.קינן. ויש עוד הרבה, רק אמצע הלילה עכשיו.
אבל מבחינתי (ואני יודעת שזה לא המקום לדיונים השקפתיים, אך רק אומר את דעתי בנידון), גם נניח ולו יצויר שאכן לא היו במחוזותינו סופרים טובים כמו אלה שבחוץ, אז כמו שאמרה לי אותה סופרת דגולה בסעיף א'-
א- זה לא היה שווה את זה.
לא שווה, לא בשבילינו, לא בשביל הבית, לא בשביל הילדים, לא בשביל הנפש. ובעיקר - ברור לי שזה לא מה שהקב"ה רוצה ממנו.
מבחינתי פה זה מתחיל ונגמר. דעתי שלי.
ושוב לדעתי יש ויש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נרשום לנו לפתוח על כך דיון מהוגן?
חבל על האשכול המקסים של @anotherית . זה נושא שקשור לפה בעקיפין מידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מוסף הסיפורים של משפחה,
גם כן, כמו תמיד, עם סופרים פנימיים שלהם, לא מתחרה עם של יתד, אבל גם רחוק מאוד משל בקהילה. היה חסר שם את של קפלר, וחבל.

היו שם כמה סיפורים יפהפיים בעיני:

שפרה גליק - עם רעיון שמעורר מחשבה על כמה שהכל לא מובן מאליו, בעולם שלנו.
כמו היכולת, הפשוטה כל כך, לשיר עם הפה..
כתוב בצורה מרתקת. תענוג ספרותי.

דבורי רנד
- יובל. הכאב. וההכנעה שבא בסוף.
והמקום -האחוזה- שמחבר לכאב, ומחבר לחיים שהיו לפני הכאב, ושנמצאים עכשיו.
(מצמידה את הראש לרצפה, לאבן השיש הדוממת. להקשיב לעמיהוד, בעל נעוריה.
לשמוע את הקול שלו. שאיננו. ומשפט שאני לא יכול לשכוח:
אתה מת פה, לאטה לעפר, ואני חיה. פה. זה כמעט אותו דבר, נכון?

רק נקודה אחת טעונה בירור @dvory
הסיפור יוצא מנקודת הנחה שהיובל הוא משהו שקצת אכזרי לעיתים קרובות, ונשאר לנו רק לחזק את האמונה ש"הצור תמים פעלו".
אבל אם נתבונן במצווה הזאת, דווקא היא על פי פשוטה. היא נועדה ככלי לצדק ושוויון חברתי.
יש אדם שנמכר לעבד. כי לא היה לו שקל על הנשמה. הוא עוד נרצע. שנים שהוא עבד.
יש לו הזדמנות של יובל.
יש קרקע שנלקחה מבעליה. אחוזה פרטית. שלו, של השבט. (פעם היה לזה המון משמעות)
ונמכרה בגלל קושי כלכלי. בגלל עניות.
יש הזדמנות, ביובל זה יחזור.
משום מה בסיפור זה מוצג בצורה הפוכה, כאילו היובל דופק את העניים.
ברור שכל מצווה לפעמים -בסיטואציה מסוימת- לא מסתדרת עם הטוב והישר בעינינו. אבל הבסיס שלה על פי פשוטם של דברים, דווקא בא ממקום של לדאוג לאישה המסכנה הזאת שאין לה אלא את נחלתה ליד חופי הכנרת.

מירי זוננפלד-
כתיבה כמו תמיד, משובחת ועשירה.
אולי יצא קצת ארוך מידי.

ותקנו אותי אם אני טועה.
המסר של נכדים שבסוף איכשהו מתקרבים למסורת, היה גם בפסח של אותה סופרת,
עם הסיפור -הבלתי נשכח- על הסבא התימני שעלה עם ילדיו לארץ..?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
ולעיניינו, סוכות תשפ"א. סקירה כללית וקצרה, (מאוד. תודה מראש לכל מי שיתכבד להעלות משהו מפורט יותר.)

לא מוותרים. נחכה עוד יומיים, אבל שיהיה ביקורת ממש מפורטת!

תכלס, ניסו, הביאו אישים מעניינים, ניסו ליצור ראיונות, אבל בסופו של היום, לא היה עמוס בדאטה שציפיתי שיהיה, אבל בסך הכללי, היה מושקע מאוד. עבודה טובה, הרבה ראיונות, ומקוריים. קצת מנסים לחרד כל מרואיין, אבל לא נורא, נסלח.

כמו שכתבת, היו ראיונות עם השמות הכי לוהטים בתקופה הזאת.
בני גנץ- היה את הכותרת הבומבסטית על מפגש בינו לבין מפקדו בצבא שנהיה חסיד ברסלב. אבל בגוף הכתבה זה כמעט לא הוזכר. יותר בשביל התמונה.
הריאיון עצמו היה ייחודי ומעניין.
אביחי מנדלבליט- היה מרתק לקרוא את מה שהוא עצמו אומר על כל מה שהציבור בישראל מנתח כבר תקופה ארוכה.

ופרויקט הקורונה של אליטוב ובלום:
התחיל עם סקופ דרמטי שמאשים את המדינה בהפקרת החרדים לחסדי הקורונה. לא פחות.
איך זה קרה?
השב"ך הציע איכוני מאומתים והשוהים לידם לפי מיקום הטלפון. אבל בטלפון הכשר זה לא מתאפשר.
ואוי ויי.. ראש הממשלה לא הוציא מיד הצעת חוק שמחייבת כל חרדי לקנות אייפון ולהסתובב איתו כל היום בכיס!
תגידו. נפלתם על הראש?
זה הסיפור שאיתו יצאתם בכותרת הראשית שמאשימה את המדינה בכל הרומן החולני (תרתי משמע) של הקורונה והחרדים..?

וההמשך:
נפתלי בנט (מצטייר כאיש מוכשר שיודע לקום, מה זה לקום, להמריא עם חללית. מנפילות פוליטיות הכי כואבות).
הפרוייקטור רוני גמזו (עם החרדים, כולנו כבר שמענו את הנפילות. אבל ההיסטוריה המוזרה שלו עם נתניהו בעבר, פחות ידועה. היה כואב לקרוא).
השר יולי אדלשטיין (מצטייר כמו נשמה טובה כזאת. סבא טוב).
היה בהחלט מרתק ומעשיר.



מוסף הסיפורים שלהם, השמות הגדולים. גם כן היה טוב מבעבר, הסיפורים כולם היו מעניינים, והפצצה שולדר הניח...
את הסיפור של "ולדר ושקוף" עוד לא קראתי. אבל לפי התהודה שהוא קיבל. הוא בהחלט שווה.

מועדים לשמחה, והמשך קריאה מהנה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
עיתון קראט הוא עיתון ברמה גבוהה מאד מאד מאד. נכון, הוא מעניין את מי שמעוניין בקב"ה. הוא מחבר, הוא מחזק והרמה הספרותית שם מדהימה מדהימה.


הייתי שולחת תודה על הודעתך אלמלא חלק מהמשפט הזה, שקומם אותי משהו.

אני מחזיקה מאד מהרמה הגבוהה בקראט.
המגזין הזה עשוי היטב, בכל פרמטר, החל מהנראות החיצונית וכלה בתמהיל שמרכיב אותו. הכתיבה והתכנים עשויים טוב, העריכה מעולה.
לא מצפה ממגזין שהוא דגלה ושופרה של גור להכיל תיאורי זוגיות פתוחים יותר מאלו שרמוזים בו, ומסוגלת ליהנות ממנו גם אם הוא שמרן מדי, לטעמי האישי.
אבל הקביעה שזה המגזין שמעניין את מי שמעוניין בקב"ה ממש מקפיצה.
מכירה נשים יראות ושלמות שהמגזין הזה מגרד להן. שמתחברות לתכנים אחרים. שהקו שם לא מדברר אותן ולא נוגע להן ובהן. והן מעוניינות בקב"ה מאד. חלקי ה' אמרה גם נפשן, ולא רק נפש המנויות להמודיע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לא ממש קראת, אז קצת מצחיק לתת ביקורת.
מישהו כאן התחיל מותקף, וזה כבר אומר דרשיני. את קראט יצא ויוצא לי לקרוא המון. (ובאמת על המודע עצמו ועל המבשר, לא כתבתי.)
עיתון קראט הוא עיתון ברמה גבוהה מאד מאד מאד.
יש כאן מאוד אחד מיותר. אבל אכן, הוא עיתון מעניין.
נכון, הוא מעניין את מי שמעוניין בקב"ה.
אצטרף למה ש @ארבע אמרה, הוא עיתון מקסים. מעניין את מי שהקדוש ברוך הוא מעניין אותו? ואו. זה משפט שהוא אחריות. זה הולך גם להפך? מי שלא מעניין אותה קראט, נקיש מזה גם לקב"ה? ובמחילה, מה הקשר? הוא עיתון מעניין, ומושקע, אין אפס. והשמרנות שבו, נחמדה, למי שטוב לו, ומותר, מותר להיות קצת בתדהמה לקרוא בו סיפור בהמשכים בו לאשה מסוימת, אין בעל, אלא "מישהו" שהוזכר פעמיים (!!) בכל הספר. פעמיים, ואחד מהם טכני לגמרי. זה לא אומר שום דבר על רמתו של העיתון והכתיבה. ולמרות זאת, להפוך ולהקיש את כמובן מיד ליהדות, ולקדוש ברוך הוא, וכמובן לכל היהדות והחרדיות הנאמנה, מישהי הלכה רחוק מדי.

לא מזמן דיברתי עם מישהי שהיא סופרת דגולה, ולצערה בילדותה קראה ספרים שנכתבו על ידי אנשים "לא חרדים" בלשון המעטה, ובשפה ברורה יותר - רובם על ידי גויים, וזאת בגלל הרמה הספרותית שלהם.
היא אמרה לי שני דברים: א- זה לא היה שווה את זה.
ב - יש היום בספרות החרדית כאלה שלא נופלים במאום מגדולי הסופרים בחוץ, מידיעה.
אז אני לא משווה בין ספרות גויית ולא יהודית לעיתונים חרדיים "פתוחים" (סגורים) יותר, אבל כן אומרת שהראייה שמראש ברור שהספרות היותר חרדית היא פחות ברמה, היא פשוט.. לא נכונה.
בעדינות.
במחילה, אבל איך זה קשור? (ונרשמו על הנושא אשכולות ועוד אשכולות ועוד, אפשר לחפש, אין שום עניין לגרור את הדיון לשם.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
את הסיפור של "ולדר ושקוף" עוד לא קראתי. אבל לפי התהודה שהוא קיבל. הוא בהחלט שווה.
אם להיות מהוגנים, הסיפור הוא לא ממש סיפור, הוא העתק הדבק מהמכתב של הרב ארז משה דורון, מישהו יכל להתאמץ קצ תיותר בכתיבה, והחליט שלא, כי מי צריך, יש מכתב מעניין, אבל תכלס, המכתב היה מעניין, ככה שהקופיפייסט שלו, היה גם.
יש סיפור חדש בהמשכים עם קטע, אם ילך יכול להיות חמוד, יעני, מנסים לעשות אוירה.
לא ילך.
ובכן, חזינו איך שחיפוש רעיון מקורי ושלא היה כמוהו הורס. יאללה, קחו סיפורים ושימו במקום להרוס אותם עם משת"פים למינהם.
מאה אחוז. מחכה לעיתון הראשון שירד מהעץ בעניין הזה, (משפחה עושים זאת אטאט) אבל מה הבעיה שהמשתף הוא יונתן שיינפלד? לא הציק לי בעיניים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יש סיפור חדש בהמשכים עם קטע, אם ילך יכול להיות חמוד, יעני, מנסים לעשות אוירה.

הסיפור החדש בקטיפה הרגיש לי כמנסה לרכב על האטרקציה בסיפור האינטרקטיבי שמיה קינן שלחה למדווריה.
גימיק נחמד בפעם הראשונה, בפעם השניה זה כבר חיקוי או מיחזור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אם אני מנתח נכון, לכל עיתון קנוי או מנוי, יש עוד לפחות "משפחה" אחת שקוראת אותו חינמי..
לפי סקרים מקיפים,
כל עותק של עיתון שנקנה (בחנות או במנוי) מגיע לשלוש ידיים בממוצע.
(בזמנים רגילים, כשיש אירוחים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אם להיות מהוגנים, הסיפור הוא לא ממש סיפור, הוא העתק הדבק מהמכתב של הרב ארז משה דורון, מישהו יכל להתאמץ קצ תיותר בכתיבה, והחליט שלא, כי מי צריך, יש מכתב מעניין, אבל תכלס, המכתב היה מעניין, ככה שהקופיפייסט שלו, היה גם.

כן, אבל את שוכחת שחיים ולדר אף פעם לא כותב סיפורים,
זה תמיד היה ילדים/אנשים מספרים על עצמם... :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
מאה אחוז. מחכה לעיתון הראשון שירד מהעץ בעניין הזה, (משפחה עושים זאת אטאט) אבל מה הבעיה שהמשתף הוא יונתן שיינפלד? לא הציק לי בעיניים.
משפחה היו הראשונים שהתחילו עם מוסף קונספט והם באמת התחילו להבין שהגיע הזמן לפרוש בכבוד.
כנ״ל לגבי חבילת חג בת מאתיים חלקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
לפי סקרים מקיפים,
כל עותק של עיתון שנקנה (בחנות או במנוי) מגיע לשלוש ידיים בממוצע.
(בזמנים רגילים, כשיש אירוחים)


קצת קשה להאמין, כי אם כך יוצא שכל הציבור החרדי קורא את משפחה ויתד?

(למרות שאני אישית מכיר מגזינים שעוברים באופן קבוע ל-4 משפחות שונות לפי סדר כרונולוגי מדויק.
מושי מעביר ליענקי ביום ראשון, בשלישי בתיה באה לקחת את המגזינים מאחיה יענקי. ולקראת סופ"ש היא שמה אותם בדואר לעוד משפחה מאושרת..).
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
קצת קשה להאמין, כי אם כך יוצא שכל הציבור החרדי קורא את משפחה ויתד?
ככל הנראה הנתונים שהובאו כוללים, לפחות באופן חלקי את העברות הידיים הללו,
שהרי משפחה לא מדפיסים עותקים בכמות של רבע מהציבור החרדי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

...​

גילוי נאות לפני שמתחילים:

יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

פרטים נוספים בהמשך.

...​

מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

...​

אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

...​

נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

...​

אני רוצה להתחיל עם בקה.

למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

...​

ועכשיו ליסכה.

לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

גם אליה נחזור בהמשך.

...​


נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

בקיצור - זה הספר הכי טוב של
@dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

ציון: 10 מ10. מושלם.

עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
קלעים/נעמי צוובנר

ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.


קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.


הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:

* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.

*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.


נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

תקראו ותספרו לי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה