שיתוף - לביקורת מטריות

  • הוסף לסימניות
  • #1
// קרדיט: רייזי אש


ראשונה קופצת צביה. "יום הולדת שמח מאד מאד", היא כותבת לי.

אין לי זמן לענות לה עכשיו. היא מוסיפה אימוג'י של פרח, ומקלידה "כל האיחולים וכל זה".

אני נוטשת לרגע את הזום ועוברת אל המייל. "אני באמצע ישיבת צוות... תודה שזכרת".

היא מניחה שם סמיילי.

אוף.

מאחורי הדלת מישהו צורח. שוב יונתן. אני עוצרת את עצמי בכח לא לקום אליו. מה יהיה עם הבייביסיטר הזאת? למה הוא תמיד בוכה אצלה? אמרתי לה לתת לו בקבוק אם הוא לא רגוע. היה לו קצת חום אתמול, לא משהו רציני - אז מה הבכי הזה? ולמה אני לא שומעת בכלל את השאר? ביקשתי שכולם יהיו איתה בסלון כל הזמן ולא ישחקו לבד בחדר.

במסך מולי הבוסית עוברת לשקופית הבאה. אני חושבת על זה שלאשה הזאת לעולם לא יימאס ממצגות ופרזנטציות, רצוי ארוכות ככל האפשר. מישהי מציעה רעיון כלשהו, ועוד מישהי מתערבת. הבוסית מתלהבת. ככה לפחות זה נשמע.

אני מתקשה לעקוב אחרי מהלך העניינים כשיונתן צורח שם בחוץ. נדמה לי גם שמישהו דופק בדלת. או שלא.

את חייבת להפסיק עם זה, אני אומרת לעצמי, את חייבת להתרכז במה שהן אומרות. אני מתחילה לחפש, בלית בררה, את האזניות השנואות עליי עד מאד.

אבל מישהו באמת דופק בדלת, וכשאני יוצאת מהכוך שלי, המכונה משום מה חדר עבודה, הילדים שלי עומדים בכניסה לבית, מסתכלים על הבייביסיטר, מחזיקה ביד אחת את יונתן שצורח את נשמתו, וביד השנייה זר פרחים ענק.

"זה בשבילך," היא מושיטה לי את הזר. "כתוב פה."

אני לוקחת ממנה את יונתן. "למה הוא בוכה ככה?"

"הוא לא רוצה בקבוק," היא נשמעת מתנצלת, "אני לא יודעת מה יש לו."

איכשהו, הבכי מפסיק כשהוא עליי. אני מערסלת אותו. בנימין נצמד אלי לחצאית. שולמית מראה לי את הציור החדש. הסלון הפוך לחלוטין, יותר ממה שהיה בבוקר. זה מרשים, אם מסתכלים על זה ככה, שהם הצליחו לעשות את כל זה בפחות משעתיים.

היא עדיין מחזיקה את הזר. הוא גדול, גדול מידי, ואיזה מן שילוב של צבעים זה בכלל. מזל טוב ושפע שנים מאושרות, כתוב על הכרטיס, אוהבות, חנה והצוות.

איזה נחמד. הבוסית שלי, שמחכה מאחורי המצלמה, שלחה לי זר. אני צריכה להיכנס לשם ולהגיד תודה, מקסימה את שזכרת, ועוד שלחת שליח אליי הביתה, זה כל כך מחמם את הלב, אני צריכה להיכנס לשם ולשמוע את כל הברכות והקלישאות הרגילות. חנה תרצה לראות את הזר, ואז תגיד "זה קטן יותר ממה שהזמנתי, זה לא בסדר", אני צריכה להיכנס לשם ולחייך חיוך ממש גדול.



אמא מתקשרת בצהריים. אני מטגנת חביתות.

"רק רציתי לאחל יום הולדת שמח. אז מה? שלושים ואחת?"

"ממש כך. שלושים ואחת."

"לא מאמינה שיש לי ילדה בת שלושים ואחת."

"את אומרת את זה כל שנה. אמא, רק רגע. מה הבעיה? מה קרה לעין? העין התפוצצה! נכון. אתה צודק. תביא את זה לשולמית ונכין לך חדש. כן, אמא, סליחה."

אמא שלי שותקת.

"אל תדאגי, בערב נאכל משהו נורמלי יותר. הבייביסיטר שהייתה פה בבוקר לא השתלטה על הכל אז אנחנו אוכלים עכשיו ארוחת בוקר מאוחרת מאד."

"איפה נתנאל?"

"אהממ... הוא לא... הוא לא בבית היום."

"מה? את לא יכולה להיות איתם לבד כל היום וגם לעבוד, זה באמת לא שייך."

"זה חד פעמי, אל תדאגי. אני בסדר."

"אל תגידי לי שהוא שוב נסע לקריית שמונה."

עכשיו תורי לשתוק.

"מה? אבל למה? חשבתי שכבר מצאתם שוכרים, לא?"

"מצאנו, ב"ה. אבל יש כמה דברים שאפשר לטפל בהם רק מקרוב. בנימין. בנימין! תעזוב את יונתן בבקשה. הנה, סבתא שומעת איזה ילד בוגר יש לנו כאן, נכון?"

אמא שלי נאנחת אנחה גדולה. אני יכולה לראות מול העיניים את ההבעה שלה, לשמוע, גם בלי שתגיד, אבל אמרנו לכם. אמרנו.

"אמא, אל תדאגי."

"טוב."

"תודה שהתקשרת."

"כן, מזל טוב. אני מקווה שיש לפחות מטריות יפות שם, בקרית שמונה. או בדרך."

אני צוחקת צחוק קטן. "בטח יש, אם הוא לא קנה כבר אחת."

היא שוב נאנחת. "אז יום נהדר בינתיים."

"להתראות."

..
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מאוחר יותר אני גונבת כמה שניות וכותבת לצביה.

"מרגישה זקנה."

היא מקלידה מיד. "די עם זה. את בת שלושים ואחת, זה צעיר נורא."

"זה לא."

היא לא מגיבה.

אין לה כח לשטויות שלי? כנראה חזרה לעבוד. אני סוגרת את המייל.



בלילה יש לי זמן להשלים קצת שעות בעבודה. אני מדליקה את המסך. במקום לפתוח את התוכנה ולהתחיל, אני הולכת אל תיקיית התמונות. מחפשת תשע"א. חשון.

הנה אנחנו, זוג מאורס, רענן, צעיר. חודש לפני חתונה. אני מחייכת אינסטינקטיבית.

והנה המטריה הראשונה שלי.

נתנאל היה נבוך. "אחיות שלי אמרו שזאת מטריה ממש שווה."

הספקתי כבר להכיר את הטעם המעניין, יש לומר, של גיסותיי לעתיד. "זה ממש יפה בעיניי. תודה. וגם נשברה לי המטריה שנה שעברה."

הוא צירף מכתב עם איזשהו רעיון על חודש חשון וגשמים ושפע, ואני קראתי והתרגשתי והתלהבתי נורא, כמו כל כלה טובה.

עוד לא ידעתי אז שהוא גרוע במתנות. שנה אחר כך הוא הגיע הביתה, סמוק כולו, עם משהו מאורך, עטוף.

"אני מצטער."

"על זה שהבאת לי מתנה?"

"לא היה לי רעיון אחר, באמת. את אומרת כל הזמן שיש לך מספיק תכשיטים."

הפעם אחיות שלו לא בחרו את המטריה, והיא נראתה בהתאם. איכשהו זה הפך למסורת, והמסורת הזו הפכה לחביבה בעיניי ככל שהשנים הלכו וחלפו. אהבתי את הבדיחה הפרטית שלנו. אהבתי לדמיין איזו מטריה הוא יבחר הפעם. רק לא ורוד, בבקשה.

בשנה שעברה הגיעו עם המטריה גם עגילי זהב. "יום הולדת עגול. אבל אי אפשר בלי מטריה."

שנאתי את העובדה שאני מחליפה קידומת, אבל החגיגות מסביבי עזרו לי לשכוח קצת את העובדה הזאת.



"שלום!"

"נתנאל?" איך יכול להיות שהוא הגיע כבר?

הוא מגיע אל הכוך שלי.

"חזרת? למה לא התקשרת מהדרך? וואי, איך העיניים שלך אדומות."

הוא מפהק. "הבטרייה שלי נגמרה."

"להכין לך משהו לאכול?" הידיים שלו ריקות. מוזר.

"זה יהיה בסדר אם אני אכנס מיד לישון? נדבר מחר על הדירה. בסדר?"

"אתה נראה מאד עייף." אני יוצאת אחריו למסדרון.

"ממש סליחה. אני באמת לא מחזיק את עצמי."

הוא נכנס לחדר הילדים. בדרך כלל אני אוהבת להסתכל עליו מנשק אותם, מיטיב את השמיכה. עכשיו אני הולכת לסלון. הוא הפוך עוד יותר משהיה בצהריים, הזר מהעבודה זרוק בפינה, שכחתי לשים אותו באגרטל מים. למרות הבלגן, אני מצליחה לראות שאין שם שקית לא מוכרת. או חבילה עטופה. או סתם, מטריה. אני מציצה במטבח. שאריות ארוחת הערב של היום ושל אתמול עדיין שם. המטריה שלי, המטריה של גיל שלושים ואחת, לא.

יותר טוב ככה, אני אומרת לעצמי, יותר טוב לשכוח את זה שיש לי היום יום הולדת.

..
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אוף, כמה שזה טוב.
נצבטתי.
אגב, אולי זה התאריך ואולי זאת השעה - אבל משום מה הסיפור היפהפה הזה נקרא לי כמו אלוגריה. כאילו יש כאן רובד נוסף, מעבר לאישה, מעבר לגיל. שעון החול שרץ לכולנו, ואיך שכבר אפילו איך להתרגש - שכחנו.
התכוונת למשהו כזה, או שזו פרשנות אישית שלי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אוף, כמה שזה טוב.
אבל משום מה הסיפור היפהפה הזה
תודה :eek:
כאילו יש כאן רובד נוסף, מעבר לאישה, מעבר לגיל. שעון החול שרץ לכולנו, ואיך שכבר אפילו איך להתרגש - שכחנו.
איזה משמח לקרוא את זה, יואו.
מבחינתי לפחות יש כאן המון רבדים, אני פחות רואה את זה כאלגוריה.
אולי נכון לקרוא לזה סאבטקסט. (אני יודעת שאני כותבת את זה המון, אבל אני באמת ממש משתדלת ליצור אותו).
אולי סמליות. גם הבחירה במטריה, אגב, לא מקרית.

***
ולכל המלייקים:
אין לי אפשרות ללייק בחזרה, כן? אבל אתם ממש משמחים אותי.
קראתם 999 מילים שכתבתי, מילים שלא ידעתי אם הן נכונות מספיק בכדי להיכתב ולהיקרא. אז תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
וואו! וואו! וואו!
זה כל כך עמוק ופנימי ומתפתל בשבילים אוניברסליים של הנפש. המטריה הרגישה לי סימבולית... סוג של הגנה
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אהבתי מאוד.
איך שהמטרייה הפכה ממתנה של "אחד שלא מבין במתנות" למשהו נחשק... איך שהיא עמה הפכה מכלה צעירה וקלילה לאישה עובדת, לאם ברוכה, עייפה... אהבתי את היחסים העדינים הנרקמים פה בין הגיבורה לבין כל אחת מהדמויות, ואת הסימבוליות של המטרייה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
עצוב ומקסים.
סיפור ממש נעים.
וואו! וואו! וואו!
אהבתי מאוד.
תודה רבה!
אני מתעלם מהעצב השזור
זה מידי עצוב?
קיבלתי ביקורת שהסיפור עצוב מידי. מבאס אפילו.

המטריה הרגישה לי סימבולית... סוג של הגנה
לגמרי כך.
ראיתי בה גם עוד, למשל משהו שברירי, כזה שיכול לעוף או להישבר ברוח חזקה.
אבל זה לגמרי ברמת הסמליות והדימוי.

איך שהמטרייה הפכה ממתנה של "אחד שלא מבין במתנות" למשהו נחשק... איך שהיא עמה הפכה מכלה צעירה וקלילה לאישה עובדת, לאם ברוכה, עייפה... אהבתי את היחסים העדינים הנרקמים פה בין הגיבורה לבין כל אחת מהדמויות, ואת הסימבוליות של המטרייה.
איזה ניתוח יפה!
תודה @7שבע7, נהנית לקרוא אותך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
זה מידי עצוב?
קיבלתי ביקורת שהסיפור עצוב מידי. מבאס אפילו.
זה עצוב. מאוד.
מה זה 'מדי עצוב'?
יכול להיות שיש אנשים שיעדיפו לקרוא משהו אחר ליד הקפה של הבוקר.
לי - העצוב הזה היה יפה מספיק בשביל לרצות עוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
זה עצוב. מאוד.
מה זה 'מדי עצוב'?
יכול להיות שיש אנשים שיעדיפו לקרוא משהו אחר ליד הקפה של הבוקר.
לי - העצוב הזה היה יפה מספיק בשביל לרצות עוד.
תגובה מצוינת מבחינתי:)
ברור שכל אחד וטעמו הוא.

עדיין, אני לא רוצה לכתוב משהו שמשאיר טעם רע בפה.
יש עצוב, ויש סתם מדכא;
סיפורים שמסיימים אותם בתחושת מועקה כזו, כבדה ולא נעימה.
זה כזה?
מצד שני, אמרת שזה השאיר אותך בטעם של עוד. אז אולי לא.
יחסית להתרחשות בסיפור - הכתיבה די טרגדית, לדעתי.
הו! חיכיתי למישהו שלא רק יחמיא. תודה!
למה את מתכוונת טרגדית?
למשל, כמעט לא הזכרתי רגשות בשמותיהם.
את מתכוונת לאווירה הכללית בסיפור?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
הו! חיכיתי למישהו שלא רק יחמיא. תודה!
למה את מתכוונת טרגדית?
למשל, כמעט לא הזכרתי רגשות.
את מתכוונת לאווירה הכללית בסיפור?
רק בגלל ששאלת....

אכן לא כתבת את הרגשות במפורש, אבל אפשר להבין אותם מתוך הפעולות והמחשבות שכן כתבת.
כנראה שזה מה שרצית להעביר, את התחושה הזאת. אבל כשחשבתי על הסיפור, והרקע של הגיבורה (כתבת את השם שלה?), הרגשתי שהיא לקחה את זה יותר מדי קשה.
במחשבה שניה, אולי זה סתם נפל עליה ביום קצת מדוכא, לא בזמן הכי נח בשבילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
רק בגלל ששאלת....
מעולה! ממש תודה. בפעם הבאה אל תחכי שאשאל :)
ולגבי זה:
כנראה שזה מה שרצית להעביר, את התחושה הזאת. אבל כשחשבתי על הסיפור, והרקע של הגיבורה (כתבת את השם שלה?), הרגשתי שהיא לקחה את זה יותר מדי קשה.
זה קשור כנראה למה ש- @+shira כתבה קודם.
רייזי, זה השלב שלך להתחיל להסביר על סאבטקסט בכתיבה שלך.
אבל אם צריך להסביר, אולי זה לא עובר מספיק טוב בכתיבה?
לוקחת לתשומת ליבי.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
הסאב-טקסט כאן צועק מלמטה, אני מרגישה אותו, ואוהבת את זה נורא.
הוא עדין ונוגע, ואפילו שלא ברור לי מה הוא אומר, זה מרגש אותי, בלי סצנות דרמטיות מדי.
איך את עושה את זה? אפשר טיפ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
קסם של כתיבה ושל ביטוי!
כן, עצוב ברמה של רוצה לקרוא עוד. זה מנקז, זה מוציא את האנחה הקלועה...
כן, יומולדת זה לא רק עוגה ובלונים. יומולדת שם לך מראה מה קורה איתך. ולפעמים אתה רואה שאתה מידי שקוע בתובעניות של החיים. אז מה אם זה היום של היומולדת? זה לא הוקוס פוקוס, לעשות דליט ולשים :) במקום :( .

יותר טוב ככה, אני אומרת לעצמי, יותר טוב לשכוח את זה שיש לי היום יום הולדת.
והסיום מעולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
עדיין, אני לא רוצה לכתוב משהו שמשאיר טעם רע בפה.
יש עצוב, ויש סתם מדכא;
סיפורים שמסיימים אותם בתחושת מועקה כזו, כבדה ולא נעימה.
זה כזה?
מצד שני, אמרת שזה השאיר אותך בטעם של עוד. אז אולי לא.
מבינה, על מה את מדברת. כן, יש כאן את התחושה הזאת שגורמת לך לרצות לפתוח חלון, דחוף.
מה שבכל זאת השאיר אותי עם טעם של עוד היה-
א. העדינות של הסיפור. זה עצוב, אבל בצורה איטלגנטית ועדינה. לא בוטה.
ב. לוידעת אם יצא לי לומר ;) -אבל זה כתוב ממש יפה. ממש.

ולדעתי יש זכות קיום לסיפורים כאלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
והרקע של הגיבורה (כתבת את השם שלה?)
לא, את צודקת. זה מן אתגר עצמי כזה, שריטה אישית, לא לכתוב את השם של הדמות.
(כתבתי על זה בפורום פעם, אם אינני טועה)
מקווה שזה יעבור לי עוד מעט, כי זה קצת מקשה על החיים.
קסם של כתיבה ושל ביטוי!
בצורה איטלגנטית ועדינה. לא בוטה.
ב. לוידעת אם יצא לי לומר ;) -אבל זה כתוב ממש יפה. ממש.
:eek: :eek: :eek:
תודה רבה!!!
כן, עצוב ברמה של רוצה לקרוא עוד. זה מנקז, זה מוציא את האנחה הקלועה...
כן, יומולדת זה לא רק עוגה ובלונים. יומולדת שם לך מראה מה קורה איתך. ולפעמים אתה רואה שאתה מידי שקוע בתובעניות של החיים. אז מה אם זה היום של היומולדת? זה לא הוקוס פוקוס, לעשות דליט ולשים :) במקום :( .
בול פגיעה.
בלי התייחסות לסאבטקסט - מה עצוב כאן?
הסאב-טקסט כאן צועק מלמטה, אני מרגישה אותו, ואוהבת את זה נורא.
הוא עדין ונוגע, ואפילו שלא ברור לי מה הוא אומר, זה מרגש אותי, בלי סצנות דרמטיות מדי.
איך את עושה את זה? אפשר טיפ?
תודה! קודם כל.
ולגבי טיפ, הייתה לי מחשבה כזאת, ומקווה ליישם אותה בעזרת ה' בקרוב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים


רק עם מטריה!
באחד מאחר-הצהריימים המשעממים, התקשר אלי שמוליק גיסי להודיע שיש לו עוגת שוקולד גדולה בשבילנו.
"עם אגוזים?" שאלתי מיד.
"לא יודע", ענה שמוליק שהייתה זו אשתו שמכינה את האוכל בקייטרינג שלהם. התפקיד שלו היה רק להיפטר מעודפים.
"רוצה או לא רוצה?" לחץ גיסי, המחברת הצהובה עם מספרי הטלפון המשפחתיים הייתה מן הסתם פתוחה לפניו. אנחנו מספר תשע, כלומר שמונה לא רצו.
כיסיתי את הפומית בכף ידי, "עוגת שוקולד?" צעקתי לאשתי שלקקה ארטיק במרפסת.
"אגוזים?"
"לא יודע. להביא או לא?"
"לך תביא, אבל רק עם מטריה", הגיעה התשובה המוזרה מהמרפסת.
"רק עם מה?"
"עם מטריה!" חזרה אלי נהמה עצבנית, כאילו מטריה בקיץ היא דבר כה מובן מאליו.
נו, אז לקחתי והלכתי, לא מתעמתים עם האשה, בטח לא ביום חם שכזה. שלושים וחמש בצל.

שמוליק פתח לי את הדלת עם המגש בידו, בחיוך רחב שנמחק ברגע שתחבתי אצבע לתוך העוגה. "בלי אגוזים", ציינתי מאוכזב.
"רוצה או לא רוצה?"
לקחתי את המגש ביד אחת, גיסי הביט בפליאה בידי השנייה הבלתי פנויה.
"מטריה?!"
"כן. קניתי אתמול. מהקולקציה החדשה. ארוכה מדי אתה חושב?"
שמוליק הרים אלי מבט משתומם.
"אה, אתה לא מעודכן כנראה..." הפלטתי אנחת עליונות מעושה, "אתה לא מוציא את האף מהשכונה הישנונית שלנו, ולא מכיר את האופנה החדשה".
"אנשים הולכים עכשיו עם מטריות?"
"רק מי שמכבד את עצמו". קדתי לסיום והתרחקתי מעדנות, מנדנד את המטרייה על זרועי בצורה מסוגננת.
"ותודה על העוגה".

למחרת כבר לא היה גיסי היחיד שהופיע עם מטריה ברחוב, שכן נוסף נראה בחצר הבנין נשען בהיסוס על מטרייתו, ושני צעירים אמיצים יצאו לסיבוב בשכונה מחזיקים מטריות מתקפלות קטנות.
בימים הבאים נצפה מספר הולך וגובר של מטריות ברחוב.
ושבוע לאחר מכן כבר כבש הטרנד את כל פינות העיר, והחל לגלוש לערים נוספות.

המגמה קיבלה דחיפה משמעותית ברגע שהמדיה והרשתות עלו על העניין. תמונות של אנשים עם מטריות בקיץ, הופצו. זכו ללייקים ולפרשנויות, והפכו לוויראליות.
כתבות בעתונים ניתחו את “הטרנד המרענן של הקיץ”, כסוג של הצהרה חברתית.
היו שפירשו זאת כמרד שקט בנורמות. או אפילו מעין אמירה פילוסופית: למה שמטרייה תהיה מוגבלת רק לחורף?!
המודה הזו - כתבו סוציולוגים בפנים רציניות - חושפת משהו עמוק בדינמיקה החברתית. עד כמה בני האדם פתוחים לשינוי, וכמה מהר הם מאמצים רעיון חדש רק כי מישהו העז להיות שונה.
אם בחורף המטריה מיועדת להסתתר תחת הזרם. בקיץ היא סמל להליכה נגד הזרם!

חנויות התחילו למכור מטריות בצבעים שונים, בדוגמאות מיוחדות, ובגדלים לא שגרתיים. המטרייה הפכה לאביזר אופנה, שפשוט בושה לצאת בלעדיו החוצה.

*
"תכבה את האש מתחת לסיר", צעקה אשתי מהמרפסת אחר-צהריים לוהט אחד.
עשיתי כמצוותה, ואחר כך התיישבתי לי במטבח לקרוא את העיתון, מנסה להתגונן מהחום היוקד, באמצעות ארטיק בידי האחת וכוס לימונדה קפואה בשנייה. כך שיצאתי קרח מכאן ומכאן.
העיתון סיפר בהרחבה על טיסת ראש הממשלה לארצות הברית, בתמונה גדולה נראה נתניהו עולה במדרגות המטוס, מחזיק מטריית קטיפה שחורה, מוזהבת ידית.
ובעוד אני מהרהר לעצמי בטרנד הזה, העומד כעת לחצות יבשות - צלצל הטלפון.
הקשבתי לקולו של גיסי שבקע מן האפרכסת.
"זה שמוליק!" צעקתי לאשתי.
"עם אגוזים?" החזירה לי צעקה.
הרעש אצל השכנים השתתק פתאום, הם מקליטים.
"רק שניה", אמרתי לשמוליק והלכתי למרפסת לשוחח עם הבוסית בארבע עיניים. אני לא אוהב לשמוע בערב את הילד של השכנים מדקלם שיחות שלנו בעל פה.
"אין לו מושג אם יש אגוזים. רוצה או לא רוצה?" לחשתי.
"טוב שיהיה", אמרה האשה שפניה היו מרוחות לחלוטין במשחת שיזוף.
"תלך, אבל רק עם מטרייה".
"ומה חשבת. שאצא מהבית בלי מטריה?!"
"ואגב, את יודעת מאיפה התחילה כל האופנה המשוגעת הזאת - ממך!"
"ממני??" התרוממה האשה המופתעת מתוך הערסל ספוג הזיעה.
"כן כן. מהפעם הקודמת ששמוליק צלצל, וגם אז אמרת לי משום מה 'ללכת רק עם מטרייה'. ואנשים ראו אותי ונדבקו, משם זה התגלגל בלי שליטה, ועכשיו הבשורה צולחת כבר את האוקיינוס, בעזרת ראש הממשלה... מה... מה מצחיק כל כך??"
האשה כמעט נחנקה. היא צחקה כל כך חזק, שטיפות משחת שיזוף הותזו לכל עבר.
כשנרגעה הסבירה: "כשרצית ללכת להביא עוגה, לא אמרתי: 'תלך רק עם מטריה'. אמרתי: 'תלך רק אם-היא-טרייה!'..."

צחקתי איתה.
אבל רק מתוך נימוס. כי המשפט החדש והמתוקן, היה מוזר בעיניי פי אלף.
אבל לא הסגרתי את פליאתי. רק ביצעתי קידה קלה וחזרתי למטבח.
"בסדר שמוליק, אני מגיע", אמרתי לשפופרת.
לבשתי חליפה וכובע וצעקתי לעבר המרפסת: "אני הולך!"
הרעש אצל השכנים הפסיק מיד.
"בסדר, אבל תזכור, רק אם-היא-טרייה!" הדהדה התשובה.
משכתי בכתפיי באנחה, אבל צייתתי.
ניגשתי אל הסיר הרותח, ושליתי במזלג איטרייה אחת ארוכה, ציננתי אותה תחת הברז, תפסתי אותה בין אצבע לאגודל, ויצאתי איתה אל שמוליק.
קצת נבוך, אמנם. אבל בדיוק כמו שהיא ציוותה:
- "תלך רק עם-אטרייה".

ִ

קר לי כל כך, וצמרמורת עוברת בכל גופי. אני יוצאת בריצה מהבניין, וגל של חום מכה בי ומזכיר לי שעדיין הקיץ מרחף באוויר ולא מתכוון ללכת. גם אני לא. לא מתכוונת לעזוב אותו. עדיין.

בראשי רצות מילים כמו קשתות של לוחם המנסה להגן על חייו בחירוף נפש.

אני אוספת את כולן. מה הוא אמר, מה אני הגבתי, למה אני אמרתי, איך הוא הגיב.

הילדים כבר מזמן הלכו לישון, אך עבורי הלילה רק החל.

אני מביטה בשעון — 12:30. אין אדם ברחוב. כולם לבטח סגורים בבתים. ישנים. בטוחים.

ואני? אגרטל זכוכית עם סדקים, שזרקו ממנו את הפרחים. את אלו שהחזקתי בחתונה, מחייכת אליהם בפשטות ילדותית שכזו. בביטחון שהחיים ישירו לי. תמימה... שלווה...

חייבת לנוח. אני מתיישבת על ספסל עץ משופשף המזמין אותי להיזכר בעבר, לנסות למצוא אור בכל החושך מסביבי. מה מצאתי בו — בגבר הגבוה, החסין, הישר כל כך?

אני נזכרת ביום אחד מהשבוע שאחרי החתונה. עוד הריח הטרי־טרי הזה עומד לי באף, כמתהלכת במאפיית קסמים.

הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואמר בטון אצילי: "אני לעולם אגן עלייך ואדאג שאיש לא יפגע בך."

ראשי מתרומם אל שמי הלילה השחורים שהיו עֵדַי לרגע הזה.

כן, הוא ידע להגן עליי היטב כשהיה מדובר בטיפוסים מחוספסים, איתם האופי המרשמלו שלי לא ידע איך להתמודד. אבל… האם ההבטחה לא הייתה אמורה גם להגן עליי מפניו? אז איך זה שפעם אחר פעם הוא מותיר את שפתי קמוצות וחסרות אונים מול חוד לשונו?

השמיים האלו… רוצה לצרוח, לעוף אליהם, לנסות לקרוע את העלטה הזו לשניים. אינני מסוגלת לזה יותר! האם לפרק את הבית? את האחוזה הבטוחה שיצרתי לילדי האהובים בעשר אצבעות, בעמל אין סופי בגוף ונפש כאחד?? אחוזה שתעניק להם יציבות ומגן.

אבל רגע — האם אותה אחוזה לא מחוללת בדיוק את ההפך? חרב פיפיות...

האם הדיבורים שלנו, המתפזרים בארבע פינות, לא מרוקנים את כל החיות שאני מעצימה אצלם?

רגע של אמת. גם ידי שותפות בעסק הדביק הזה, הלא כן?

נכון שאף פעם לא הייתי בקיאה בשנינות הלשון. ולמרות זאת, נפשי מתגוננת ומחברת את האבן שלי אל האבן שלו. תרצי או לא — נוצרת אש.

זהו!

נזכרת במשהו שלמדתי בהנחיית הורים: לא להיכנס למאבקי כוח עם הילד. מאבקי כוח הם כמו סם שלוקח אותך אל מחול בלתי ניתן לעצירה. זה בסיס המשמעת — לא להיכנס למחול מלכתחילה. להיות בשליטה.

אנסה את זה — הבטחתי. מביטה בשמיים ולוחשת — תהיו עֵדַי!

***

אני נכנסת לבית. האוויר עומד.

גם הוא.

עומד ושוטף את הכלים עם כפפות. המים לא מתבזבזים מעבר לצורך, והכלים מחזירים ברק.

בדרך כלל הוא היה מביט בי במבט מבקר כלשהו.

אבל עכשיו — כלום. הוא מתבייש. האמת שגם אני.

מעין כנות של הלב שיודע שאם לא השכלנו להשכין שלום — אז לחרפה יש מקום.

אני פוסעת חרישית לחדר ונוחתת על המיטה הרכה, הסולחת, המבינה, הממריאה אותי אל הבריחה מהמציאות שאינני בטוחה בה.

קול שעון מנגן, מעיר אותי. לרגע מלאכותי אני מאבדת מציאות ומחייכת.

"מודה אני" — שפתותיי מדובבות. ולפתע כמו מטר של פצצת אטום נופל עליי כל ה"אתמול", ה"שלשום", ה"מאז."

איי.

מנגינה של שעון שוב מתפזרת והודפת את הכאב בגל של רחמים.

אני חוזרת להתרכז במילים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" עוצרת. נותנת לאמונה לחדור, לסלק רגש שלא מבין למה. למה העולם כל כך מסובך? אבל זה בדיוק המשחק, הלא כן? האם לא בשביל רגע אפל של חוסר ודאות ביקש רבי עקיבא למסור את נפשו?

"רבה אמונתך… יהי רצון מלפניך שלא אכעס ולא אכעיסך." הוספתי, ובטעות — אולי בעצם בכוונה — אני עונה, "אמן."

נזכרת בהחלטה שלי אתמול לא ליפול אל סל סמי הוויכוחים, התחלתי את היום במחול משלי.

בחדר יש ריח של כלניות. כמה נחמד להרגיש בשדה פרחים. מדמיינת אותי ילדה בת חמש, עם שמלה לבנה, קוטפת פרח סגלגל. אני שוקלת להשליכו, אך בתנועה חדה אני מאמצת אותו אל ליבי.

הבית הזה יקום ויהיה. הילדים שלי צריכים אבא קרוב ואמא חזקה. כי כבר הסבירה לי האישה, שעוד מעט תיכנס לחדר עם ספלי קפה לשתינו, שלכל זוג יש את המשקעים שלו. עלינו התפקיד לבחור האם לברוח או להתמודד.

או — הנה היא באה.

היועצת הזוגית שלי. עיניה העמוקות, החכמות, התומכות, בוחנות אותי באמפתיה.

אני סומכת עליהן, והן עליי. וכן — אני לבד כאן. למען האמת, בעלי אפילו לא יודע שפניתי לעזרה.

ודאי, הוא חושב שהבעיות הן רק שלי ובגללי...

רגע של אמת. אולי גם אני חושבת עליו כך?

"שלום!" היא דוברת אמת — בשביל זה הגעתי.

"איך עבר עלייך השבוע?" כמה שאני זקוקה לשאלה הזו.

"הספקת לעבוד על מה שדיברנו?" זו לא דרישה, אלא פתיחה של שיחה שתיתן לי כוח לעוד שבוע.

"כן." טון ללא סולם ברור יוצא לי מהגרון. אני נעצרת לרגע, חוששת.

"תני לי דוגמה…" היא מעודדת, מבחינה בחרדתי שזלגה כחוט השערה.

"עשיתי מה שאמרת! למען האמת — כמה פעמים!" הקול שלי עלה. התייצב.

כן. הביטחון שלי בזוגיות שלנו מתעצם משבוע לשבוע.

"יופי, מצוין!" היא שמחה בשבילי. "אני כל כך מעריכה את המאמצים שלך. לא הרבה נשים במקומך היו בוחרות להשקיע בגינה יבשה ונובלת.

צריך ים רצון, אומץ אדיר ואמונה חזקה.

לא להתייאש! להשקות ולטפח, יום ועוד יום…" היא אומרת ומביטה בי כאילו הבחינה בכלנית הסגלגלה והבלתי נראית, ההדוקה אל ליבי.

"אז ספרי לי…" היא משכנעת.

"אתמול…" המילים מטפסות לי בגרון. "כשהוא הגיע הביתה, והילדים — את יודעת — המשחקים שלהם היו בכל מקום… הוא העיר לי על זה בצורה פוגענית ביותר, ליד הילדים! כמעט ולא נשמתי... רציתי לצעוק, להילחם כהרגלי… אבל… שתקתי. כשהייתי מלאה בכוח חזרתי אליו ואמרתי לו: 'הייתי מאוד שמחה אם תאמר את מה שמפריע לך בצורה פשוטה ולא פוגעת, ואני אשתדל להבין.'"

שפתי פוסקות משצף המילים, עיני בוחנות את הנקודות השחורות המקשטות את רצפת החדר.

האם גם אני אוכל ליצור מנקודות שחורות רצפה מבריקה ויפה?

"מקסים! בדיוק כפי שלמדנו. דבר ראשון — להבחין במילים שפוגעות בך." היא עוקבת אחר מבטי המושלך ארצה וחותרת להרהורי.

"להבחין בנקודות שחורות בתוך הדו־שיח ולא להיכנס לשם, לא לגעת בהן. כי הן יכולות להפוך לחור שחור שואב וממגנט. ואחר כך, בצורה הכי רצינית, בשליטה וברוגע את מבקשת שהשיח יהיה שונה. אז תספרי לי — איך הוא הגיב?"

אני מבקשת להיזכר. כן, הוא לא כעס ולא צעק.

"הוא פשוט הבין. הוא אמר: 'אוקי… האם את יכולה להסביר לי מה אני אמור לעשות במקרה כזה, לשתוק?' אז הסברתי לו. 'פשוט תבקש מאחד הילדים לאסוף. זה הכל.' זה היה ואוו. וזה לא נגמר פה..."

התחלתי לדבר מהר, חוששת שהזמן הקצוב יחדל ולא אספיק לספר לה על ההצלחות היפות שהאירו לי כקרן עמוסת צבעים מסחררת.

"ישבנו שלשום ביחד ודיברנו על העבר שלו. אמא שלו הייתה טיפוס מאוד יקי — נקייה בטירוף ומסודרת. הכל מתוזמן אצלה. וגם… היא תמיד דאגה להחליט עבורו ממש הכל. אפילו מה הוא ישחק אחרי הצהריים ועם מי. שליטה מלאה… כל אי־ציות מצדו גרר האשמות והשפלות. ואבא שלו…"

אני מודעת לפתע לרגש של חמלה נוראה המתפשטת לי בלב. מדהים איך שהחמלה הזו מופנית אל אדם שעד לפני חודש הרגש היחידי שחשתי כלפיו היה כעס וריחוק.

"אבא שלו… היו יכולים לעבור ימים ארוכים בהם לא היה מעיף לעברו מבט. לא חלו ביניהם יחסי חינוך או אהבה. כלום. רק חלל נורא וריק. ילד יתום לא־יתום. כשבמוחו הקטן מתעצם חוסר הביטחון שלו אל מול אבא."

עיניי מתרטבות, ודמעות רותחות זולגות ברשות מובנת.

"הסברתי לו שאני לא מסוגלת עם כל הביקורת. והוא הבין. הרגשתי אותו איתי — מבין, מרחם, ורוצה להשתנות. אפילו הבטיח לחפש מטפל טוב."

"אני לא מאמינה…" פיה הפעור של המטפלת נתן לי להבין שהצעדים האחרונים בחיי יהיו הראשונים לחיים אחרים.

"את יודעת… אני רוצה להסביר לך משהו." אני אוהבת כשהיא מתחילה כך — זה תמיד מסתיים במשהו שאני מהרהרת אחריו יום שלם או יומיים.

"הדחף הזה שלו לתת ביקורת, הערות, ואפילו חוסר יחס אל ליבך — אלו דרכי ההתמודדות שלו עם הנפש. הוא שומר על הביטחון שלו זקוף. כל מעשה של אי־נוחות בחייו מושלך כלפייך כדי לספק לו תמיכה. הוא אינו מסוגל לתת לנפש שלו להרגיש קטנה או בחוסר ודאות. וכן — הוא יעשה הכל, גם אם זה אומר להכאיב למישהי שחשובה לו יותר מכל."

מילותיה מזדחלות ומתיישבות במוחי המנסה לתרגם אותן למעשה.

"אז מה הפתרון לזה?" אני כמעט צורחת. חייבת להיות דרך.

"לתת לו להבין שהוא כבר לא במלחמות ששהה בהן עוד משחר ילדותו — ולהביא אותו למצב שיסמוך עלייך להאיר לו את הדרך בחיים החדשים. נטולי הקרבות."

כן. אני אקח איתי את מילותיה ליום שלם או יומיים.

בעצם להרבה, הרבה יותר.

***

בוקר קריר בצימר ייחודי בפאתי הר חרמון, אני מביטה מהמרפסת אל נוף קסום וצחור. רק רחשי פסיעות מהדהדות למרחקים.

הוא קופץ לברר מה מסתתר מאחורי הגבעה הסמוכה.

השלג מכסה את ההרים בנועם, ובאופק זיק של שמש על עץ אורן זקור ושתקני.

גם אני למדתי לשתוק. במקום שבו אין חום ולא קור, אין רע וטוב, אין גדול או קטן — ישנה רק שלמות של משהו בלתי־שלם.

מבטי עוקב אחר פסיעותיו. אני בטוחה שיהיה שם את אותו הנוף, אותה שלווה. לרגע הוא נעלם ו...

או — הנה הוא חוזר. צועד בפסיעות גדולות. אותן פסיעות גדולות בהן אנחנו צועדים יום־יום את מסלול חיינו.

"היה שם שלג בדיוק כמו פה!" הד ההר מחזיר את צעקתו, 'פההההה…'

לא שם, לא הרחק, לא מעבר. השלום נצור פה. תחת אחת הבלטות במשכננו. בעצם הרבה יותר קרוב מזה, ממש לוהט בכף ידינו.

ברגע של אמת, חיוך נתלה על שפתי.

***

החורף חלף ואחריו חלפו גם האביב והקיץ, והחורף שוב התארח.

ישנם ימים בהם הגשם יורד וקריר לפרקים, וישנם ימים שחום ההסקה פורש מעלינו, ומענג את ביתנו.

לירוק דם — זהו סבל שלא נגמר. אבל לרפא את הפצע מבפנים — זו התבונה.

אני מכינה קפה לשניים, ויושבת לשיחה קלה. אני לומדת יותר ויותר איך לדבר — ויותר חשוב: מתי לשתוק.

אני אוחזת בידי את מושכות העגלה שמחזיקה בתוכה את המשפחה היקרה שלי.

זה חלום ודאי.

אני נותנת צביטה ללחי — אי!... כאב של אושר.

המאמצים לא היו לשווא. לא ניפחתי בלון ותקעתי סיכה.

לא!

במו ידיי ערבבתי טיט. לבנה מעל לבנה.

מקבלת אל ביתי את האלוקות, מרגישה בה כורכת סביבנו הילת שלום.



______________
א.מלאכי- סיפור ראשון שלי לפרסום כאן. אשמח להערות או הארות בונות. תודה!
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה