שיתוף - לביקורת מטריות

[Reizy Esh]

// קרדיט: רייזי אש


ראשונה קופצת צביה. "יום הולדת שמח מאד מאד", היא כותבת לי.

אין לי זמן לענות לה עכשיו. היא מוסיפה אימוג'י של פרח, ומקלידה "כל האיחולים וכל זה".

אני נוטשת לרגע את הזום ועוברת אל המייל. "אני באמצע ישיבת צוות... תודה שזכרת".

היא מניחה שם סמיילי.

אוף.

מאחורי הדלת מישהו צורח. שוב יונתן. אני עוצרת את עצמי בכח לא לקום אליו. מה יהיה עם הבייביסיטר הזאת? למה הוא תמיד בוכה אצלה? אמרתי לה לתת לו בקבוק אם הוא לא רגוע. היה לו קצת חום אתמול, לא משהו רציני - אז מה הבכי הזה? ולמה אני לא שומעת בכלל את השאר? ביקשתי שכולם יהיו איתה בסלון כל הזמן ולא ישחקו לבד בחדר.

במסך מולי הבוסית עוברת לשקופית הבאה. אני חושבת על זה שלאשה הזאת לעולם לא יימאס ממצגות ופרזנטציות, רצוי ארוכות ככל האפשר. מישהי מציעה רעיון כלשהו, ועוד מישהי מתערבת. הבוסית מתלהבת. ככה לפחות זה נשמע.

אני מתקשה לעקוב אחרי מהלך העניינים כשיונתן צורח שם בחוץ. נדמה לי גם שמישהו דופק בדלת. או שלא.

את חייבת להפסיק עם זה, אני אומרת לעצמי, את חייבת להתרכז במה שהן אומרות. אני מתחילה לחפש, בלית בררה, את האזניות השנואות עליי עד מאד.

אבל מישהו באמת דופק בדלת, וכשאני יוצאת מהכוך שלי, המכונה משום מה חדר עבודה, הילדים שלי עומדים בכניסה לבית, מסתכלים על הבייביסיטר, מחזיקה ביד אחת את יונתן שצורח את נשמתו, וביד השנייה זר פרחים ענק.

"זה בשבילך," היא מושיטה לי את הזר. "כתוב פה."

אני לוקחת ממנה את יונתן. "למה הוא בוכה ככה?"

"הוא לא רוצה בקבוק," היא נשמעת מתנצלת, "אני לא יודעת מה יש לו."

איכשהו, הבכי מפסיק כשהוא עליי. אני מערסלת אותו. בנימין נצמד אלי לחצאית. שולמית מראה לי את הציור החדש. הסלון הפוך לחלוטין, יותר ממה שהיה בבוקר. זה מרשים, אם מסתכלים על זה ככה, שהם הצליחו לעשות את כל זה בפחות משעתיים.

היא עדיין מחזיקה את הזר. הוא גדול, גדול מידי, ואיזה מן שילוב של צבעים זה בכלל. מזל טוב ושפע שנים מאושרות, כתוב על הכרטיס, אוהבות, חנה והצוות.

איזה נחמד. הבוסית שלי, שמחכה מאחורי המצלמה, שלחה לי זר. אני צריכה להיכנס לשם ולהגיד תודה, מקסימה את שזכרת, ועוד שלחת שליח אליי הביתה, זה כל כך מחמם את הלב, אני צריכה להיכנס לשם ולשמוע את כל הברכות והקלישאות הרגילות. חנה תרצה לראות את הזר, ואז תגיד "זה קטן יותר ממה שהזמנתי, זה לא בסדר", אני צריכה להיכנס לשם ולחייך חיוך ממש גדול.



אמא מתקשרת בצהריים. אני מטגנת חביתות.

"רק רציתי לאחל יום הולדת שמח. אז מה? שלושים ואחת?"

"ממש כך. שלושים ואחת."

"לא מאמינה שיש לי ילדה בת שלושים ואחת."

"את אומרת את זה כל שנה. אמא, רק רגע. מה הבעיה? מה קרה לעין? העין התפוצצה! נכון. אתה צודק. תביא את זה לשולמית ונכין לך חדש. כן, אמא, סליחה."

אמא שלי שותקת.

"אל תדאגי, בערב נאכל משהו נורמלי יותר. הבייביסיטר שהייתה פה בבוקר לא השתלטה על הכל אז אנחנו אוכלים עכשיו ארוחת בוקר מאוחרת מאד."

"איפה נתנאל?"

"אהממ... הוא לא... הוא לא בבית היום."

"מה? את לא יכולה להיות איתם לבד כל היום וגם לעבוד, זה באמת לא שייך."

"זה חד פעמי, אל תדאגי. אני בסדר."

"אל תגידי לי שהוא שוב נסע לקריית שמונה."

עכשיו תורי לשתוק.

"מה? אבל למה? חשבתי שכבר מצאתם שוכרים, לא?"

"מצאנו, ב"ה. אבל יש כמה דברים שאפשר לטפל בהם רק מקרוב. בנימין. בנימין! תעזוב את יונתן בבקשה. הנה, סבתא שומעת איזה ילד בוגר יש לנו כאן, נכון?"

אמא שלי נאנחת אנחה גדולה. אני יכולה לראות מול העיניים את ההבעה שלה, לשמוע, גם בלי שתגיד, אבל אמרנו לכם. אמרנו.

"אמא, אל תדאגי."

"טוב."

"תודה שהתקשרת."

"כן, מזל טוב. אני מקווה שיש לפחות מטריות יפות שם, בקרית שמונה. או בדרך."

אני צוחקת צחוק קטן. "בטח יש, אם הוא לא קנה כבר אחת."

היא שוב נאנחת. "אז יום נהדר בינתיים."

"להתראות."

..

 

[Reizy Esh]

מאוחר יותר אני גונבת כמה שניות וכותבת לצביה.

"מרגישה זקנה."

היא מקלידה מיד. "די עם זה. את בת שלושים ואחת, זה צעיר נורא."

"זה לא."

היא לא מגיבה.

אין לה כח לשטויות שלי? כנראה חזרה לעבוד. אני סוגרת את המייל.



בלילה יש לי זמן להשלים קצת שעות בעבודה. אני מדליקה את המסך. במקום לפתוח את התוכנה ולהתחיל, אני הולכת אל תיקיית התמונות. מחפשת תשע"א. חשון.

הנה אנחנו, זוג מאורס, רענן, צעיר. חודש לפני חתונה. אני מחייכת אינסטינקטיבית.

והנה המטריה הראשונה שלי.

נתנאל היה נבוך. "אחיות שלי אמרו שזאת מטריה ממש שווה."

הספקתי כבר להכיר את הטעם המעניין, יש לומר, של גיסותיי לעתיד. "זה ממש יפה בעיניי. תודה. וגם נשברה לי המטריה שנה שעברה."

הוא צירף מכתב עם איזשהו רעיון על חודש חשון וגשמים ושפע, ואני קראתי והתרגשתי והתלהבתי נורא, כמו כל כלה טובה.

עוד לא ידעתי אז שהוא גרוע במתנות. שנה אחר כך הוא הגיע הביתה, סמוק כולו, עם משהו מאורך, עטוף.

"אני מצטער."

"על זה שהבאת לי מתנה?"

"לא היה לי רעיון אחר, באמת. את אומרת כל הזמן שיש לך מספיק תכשיטים."

הפעם אחיות שלו לא בחרו את המטריה, והיא נראתה בהתאם. איכשהו זה הפך למסורת, והמסורת הזו הפכה לחביבה בעיניי ככל שהשנים הלכו וחלפו. אהבתי את הבדיחה הפרטית שלנו. אהבתי לדמיין איזו מטריה הוא יבחר הפעם. רק לא ורוד, בבקשה.

בשנה שעברה הגיעו עם המטריה גם עגילי זהב. "יום הולדת עגול. אבל אי אפשר בלי מטריה."

שנאתי את העובדה שאני מחליפה קידומת, אבל החגיגות מסביבי עזרו לי לשכוח קצת את העובדה הזאת.



"שלום!"

"נתנאל?" איך יכול להיות שהוא הגיע כבר?

הוא מגיע אל הכוך שלי.

"חזרת? למה לא התקשרת מהדרך? וואי, איך העיניים שלך אדומות."

הוא מפהק. "הבטרייה שלי נגמרה."

"להכין לך משהו לאכול?" הידיים שלו ריקות. מוזר.

"זה יהיה בסדר אם אני אכנס מיד לישון? נדבר מחר על הדירה. בסדר?"

"אתה נראה מאד עייף." אני יוצאת אחריו למסדרון.

"ממש סליחה. אני באמת לא מחזיק את עצמי."

הוא נכנס לחדר הילדים. בדרך כלל אני אוהבת להסתכל עליו מנשק אותם, מיטיב את השמיכה. עכשיו אני הולכת לסלון. הוא הפוך עוד יותר משהיה בצהריים, הזר מהעבודה זרוק בפינה, שכחתי לשים אותו באגרטל מים. למרות הבלגן, אני מצליחה לראות שאין שם שקית לא מוכרת. או חבילה עטופה. או סתם, מטריה. אני מציצה במטבח. שאריות ארוחת הערב של היום ושל אתמול עדיין שם. המטריה שלי, המטריה של גיל שלושים ואחת, לא.

יותר טוב ככה, אני אומרת לעצמי, יותר טוב לשכוח את זה שיש לי היום יום הולדת.

..

 

[+shira]

אוף, כמה שזה טוב.
נצבטתי.
אגב, אולי זה התאריך ואולי זאת השעה - אבל משום מה הסיפור היפהפה הזה נקרא לי כמו אלוגריה. כאילו יש כאן רובד נוסף, מעבר לאישה, מעבר לגיל. שעון החול שרץ לכולנו, ואיך שכבר אפילו איך להתרגש - שכחנו.
התכוונת למשהו כזה, או שזו פרשנות אישית שלי?

 

[Reizy Esh]

אוף, כמה שזה טוב.

אבל משום מה הסיפור היפהפה הזה

תודה

כאילו יש כאן רובד נוסף, מעבר לאישה, מעבר לגיל. שעון החול שרץ לכולנו, ואיך שכבר אפילו איך להתרגש - שכחנו.

איזה משמח לקרוא את זה, יואו.
מבחינתי לפחות יש כאן המון רבדים, אני פחות רואה את זה כאלגוריה.
אולי נכון לקרוא לזה סאבטקסט. (אני יודעת שאני כותבת את זה המון, אבל אני באמת ממש משתדלת ליצור אותו).
אולי סמליות. גם הבחירה במטריה, אגב, לא מקרית.

***
ולכל המלייקים:
אין לי אפשרות ללייק בחזרה, כן? אבל אתם ממש משמחים אותי.
קראתם 999 מילים שכתבתי, מילים שלא ידעתי אם הן נכונות מספיק בכדי להיכתב ולהיקרא. אז תודה.

 

[cotevet]

עצוב ומקסים.

 

[הנף מקלדת]

סיפור ממש נעים.

(אני מתעלם מהעצב השזור, ובוחר להנות מהסיפור שמסופר טוב, לא צובט יותר מידי ולא מתחנחן יותר מידי.)

 

[אמיצ/ה]

וואו! וואו! וואו!
זה כל כך עמוק ופנימי ומתפתל בשבילים אוניברסליים של הנפש. המטריה הרגישה לי סימבולית... סוג של הגנה

 

[7שבע7]

אהבתי מאוד.
איך שהמטרייה הפכה ממתנה של "אחד שלא מבין במתנות" למשהו נחשק... איך שהיא עמה הפכה מכלה צעירה וקלילה לאישה עובדת, לאם ברוכה, עייפה... אהבתי את היחסים העדינים הנרקמים פה בין הגיבורה לבין כל אחת מהדמויות, ואת הסימבוליות של המטרייה.

 

[Reizy Esh]

עצוב ומקסים.

סיפור ממש נעים.

וואו! וואו! וואו!

אהבתי מאוד.

תודה רבה!

עצוב

אני מתעלם מהעצב השזור

זה מידי עצוב?
קיבלתי ביקורת שהסיפור עצוב מידי. מבאס אפילו.

המטריה הרגישה לי סימבולית... סוג של הגנה

לגמרי כך.
ראיתי בה גם עוד, למשל משהו שברירי, כזה שיכול לעוף או להישבר ברוח חזקה.
אבל זה לגמרי ברמת הסמליות והדימוי.

איך שהמטרייה הפכה ממתנה של "אחד שלא מבין במתנות" למשהו נחשק... איך שהיא עמה הפכה מכלה צעירה וקלילה לאישה עובדת, לאם ברוכה, עייפה... אהבתי את היחסים העדינים הנרקמים פה בין הגיבורה לבין כל אחת מהדמויות, ואת הסימבוליות של המטרייה.

איזה ניתוח יפה!
תודה @7שבע7, נהנית לקרוא אותך.

 

[+shira]

זה מידי עצוב?
קיבלתי ביקורת שהסיפור עצוב מידי. מבאס אפילו.

זה עצוב. מאוד.
מה זה 'מדי עצוב'?
יכול להיות שיש אנשים שיעדיפו לקרוא משהו אחר ליד הקפה של הבוקר.
לי - העצוב הזה היה יפה מספיק בשביל לרצות עוד.

 

[פירי]

הכתיבה מאד מאד יפה.
גם הסיפור.

זה מידי עצוב?

יחסית להתרחשות בסיפור - הכתיבה די טרגדית, לדעתי.

 

[+shira]

הכתיבה מאד מאד יפה.
גם הסיפור.


יחסית להתרחשות בסיפור - הכתיבה די טרגדית, לדעתי.

רייזי, זה השלב שלך להתחיל להסביר על סאבטקסט בכתיבה שלך.

 

[Reizy Esh]

זה עצוב. מאוד.
מה זה 'מדי עצוב'?
יכול להיות שיש אנשים שיעדיפו לקרוא משהו אחר ליד הקפה של הבוקר.
לי - העצוב הזה היה יפה מספיק בשביל לרצות עוד.

תגובה מצוינת מבחינתי
ברור שכל אחד וטעמו הוא.

עדיין, אני לא רוצה לכתוב משהו שמשאיר טעם רע בפה.
יש עצוב, ויש סתם מדכא;
סיפורים שמסיימים אותם בתחושת מועקה כזו, כבדה ולא נעימה.
זה כזה?
מצד שני, אמרת שזה השאיר אותך בטעם של עוד. אז אולי לא.

יחסית להתרחשות בסיפור - הכתיבה די טרגדית, לדעתי.

הו! חיכיתי למישהו שלא רק יחמיא. תודה!
למה את מתכוונת טרגדית?
למשל, כמעט לא הזכרתי רגשות בשמותיהם.
את מתכוונת לאווירה הכללית בסיפור?

 

[פירי]

הו! חיכיתי למישהו שלא רק יחמיא. תודה!
למה את מתכוונת טרגדית?
למשל, כמעט לא הזכרתי רגשות.
את מתכוונת לאווירה הכללית בסיפור?

רק בגלל ששאלת....

אכן לא כתבת את הרגשות במפורש, אבל אפשר להבין אותם מתוך הפעולות והמחשבות שכן כתבת.
כנראה שזה מה שרצית להעביר, את התחושה הזאת. אבל כשחשבתי על הסיפור, והרקע של הגיבורה (כתבת את השם שלה?), הרגשתי שהיא לקחה את זה יותר מדי קשה.
במחשבה שניה, אולי זה סתם נפל עליה ביום קצת מדוכא, לא בזמן הכי נח בשבילה.

 

[Reizy Esh]

רק בגלל ששאלת....

מעולה! ממש תודה. בפעם הבאה אל תחכי שאשאל
ולגבי זה:

כנראה שזה מה שרצית להעביר, את התחושה הזאת. אבל כשחשבתי על הסיפור, והרקע של הגיבורה (כתבת את השם שלה?), הרגשתי שהיא לקחה את זה יותר מדי קשה.

זה קשור כנראה למה ש- @+shira כתבה קודם.

רייזי, זה השלב שלך להתחיל להסביר על סאבטקסט בכתיבה שלך.

אבל אם צריך להסביר, אולי זה לא עובר מספיק טוב בכתיבה?
לוקחת לתשומת ליבי.
תודה!

 

[פירי]

זה קשור כנראה למה ש- @+shira כתבה קודם.

לא קשור.
בלי התייחסות לסאבטקסט - מה עצוב כאן?

 

[אנטיפטרוסה]

הסאב-טקסט כאן צועק מלמטה, אני מרגישה אותו, ואוהבת את זה נורא.
הוא עדין ונוגע, ואפילו שלא ברור לי מה הוא אומר, זה מרגש אותי, בלי סצנות דרמטיות מדי.
איך את עושה את זה? אפשר טיפ?

 

[RACHELIZ]

קסם של כתיבה ושל ביטוי!
כן, עצוב ברמה של רוצה לקרוא עוד. זה מנקז, זה מוציא את האנחה הקלועה...
כן, יומולדת זה לא רק עוגה ובלונים. יומולדת שם לך מראה מה קורה איתך. ולפעמים אתה רואה שאתה מידי שקוע בתובעניות של החיים. אז מה אם זה היום של היומולדת? זה לא הוקוס פוקוס, לעשות דליט ולשים במקום .

יותר טוב ככה, אני אומרת לעצמי, יותר טוב לשכוח את זה שיש לי היום יום הולדת.

והסיום מעולה.

 

[+shira]

עדיין, אני לא רוצה לכתוב משהו שמשאיר טעם רע בפה.
יש עצוב, ויש סתם מדכא;
סיפורים שמסיימים אותם בתחושת מועקה כזו, כבדה ולא נעימה.
זה כזה?
מצד שני, אמרת שזה השאיר אותך בטעם של עוד. אז אולי לא.

מבינה, על מה את מדברת. כן, יש כאן את התחושה הזאת שגורמת לך לרצות לפתוח חלון, דחוף.
מה שבכל זאת השאיר אותי עם טעם של עוד היה-
א. העדינות של הסיפור. זה עצוב, אבל בצורה איטלגנטית ועדינה. לא בוטה.
ב. לוידעת אם יצא לי לומר -אבל זה כתוב ממש יפה. ממש.

ולדעתי יש זכות קיום לסיפורים כאלה.

 

[Reizy Esh]

והרקע של הגיבורה (כתבת את השם שלה?)

לא, את צודקת. זה מן אתגר עצמי כזה, שריטה אישית, לא לכתוב את השם של הדמות.
(כתבתי על זה בפורום פעם, אם אינני טועה)
מקווה שזה יעבור לי עוד מעט, כי זה קצת מקשה על החיים.

קסם של כתיבה ושל ביטוי!

בצורה איטלגנטית ועדינה. לא בוטה.
ב. לוידעת אם יצא לי לומר -אבל זה כתוב ממש יפה. ממש.

תודה רבה!!!

כן, עצוב ברמה של רוצה לקרוא עוד. זה מנקז, זה מוציא את האנחה הקלועה...
כן, יומולדת זה לא רק עוגה ובלונים. יומולדת שם לך מראה מה קורה איתך. ולפעמים אתה רואה שאתה מידי שקוע בתובעניות של החיים. אז מה אם זה היום של היומולדת? זה לא הוקוס פוקוס, לעשות דליט ולשים במקום .

בול פגיעה.

בלי התייחסות לסאבטקסט - מה עצוב כאן?

הסאב-טקסט כאן צועק מלמטה, אני מרגישה אותו, ואוהבת את זה נורא.
הוא עדין ונוגע, ואפילו שלא ברור לי מה הוא אומר, זה מרגש אותי, בלי סצנות דרמטיות מדי.
איך את עושה את זה? אפשר טיפ?

תודה! קודם כל.
ולגבי טיפ, הייתה לי מחשבה כזאת, ומקווה ליישם אותה בעזרת ה' בקרוב.