סיפור בהמשכים שיתוף ראשון - סיפור בהמשכים

[שלמה שקד]

פרק יפה, טוויסט מעניין,
אהבתי שלקח לי זמן להבין
שמדובר בזווית השנייה.

 

[ה. רז]

פרק ג - המשך:

הוא עומד ליד החלון הפתוח, מביט אל חצר הטרשים שמאחורי הבניין ומרגיש כאסיר המייחל לחופש.

שבוע ויום בבידוד והוא חש שזה הרבה. הרבה כל כך.

הוא הספיק לעשות כל דבר כל כך הרבה פעמים. לישון, לאכול, ללמוד, להתפלל, לנקות את חדרו לפסח, לשוחח בפלאפון, לשיר, לקרוא.

לחשוב

ושוב לחשוב

ושוב.



מעבר לדלת החדר, בסלון המואר, עורכות הבנות את שולחן השבת. הקטנים שרים עם אמא את קבלת השבת ואבא ירד עם הבנים הבוגרים לחצר לתפילת ערבית מצומצמת.

עקב המצב ואחוזי ההדבקה הגבוהים, כבר מעל 3,000 חולי קורונה בישראל, סגרו את בתי הכנסת והתירו תפילות רק עד עשרה אנשים ורק במרחב הפתוח.

טוב שהחלון שלו פונה לחצר וכך הוא יכול להתפלל ביחד עם המניין.

אהרון מוצא שהבידוד הכפוי שלו מרופד בחסדים רבים כל כך והוא מחייך בתודה עם מילות התפילה העולות מפיו ומפיות האברכים שלמטה במשותף: "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים... אוהב עמו ישראל".



הוא יושב על יד שולחן הכתיבה שהוסב לעת עתה לשולחן שבת קטנטן - בעזרת מפה לבנה שקבל מבעד לדלת. פותח את דלת החדר ומקשיב לאביו המקדש על הכוס. נוטל ידיו בקערה המונחת למרגלותיו ובוצע את החלות הטעימות בזהירות. בכל זאת, ערב פסח עכשיו ועליו להיזהר לבל יתפזרו פירורים בחדר הנקי, כמעט לגמרי, מחמץ.

כולם יושבים מסביב לשולחן הערוך, אוכלים בצוותא, שרים ומאוחדים

ואהרון... מרים את צלחת הדגים החמה שהניחה אחותו לפני רגע בזהירות על הרצפה ליד חדרו, מתיישב לאכול

ומחליט.

מחליט להשתתף גם מכאן בסעודה עם כולם. לשאת קולו בזמר, להקשיב לדברי התורה הנאמרים בסעודה

כן. הוא יישאר בחדר

אבל יהיה עם כולם בסלון.

והשבת –

השבת משיבה לו חיוך על חיוכו.

***

השבת עברה עליו בתחושה מרוממת.

אולי היה זה הלבד שחיבר אותו יותר מתמיד לבוראו. אולי הייתה זו קדושת השבת ואולי ההחלטה האמיצה שקבל על עצמו – לעשות את שלו בכל מצב. ליצור לעצמו את האושר. ליצור בעצמו את השמחה.

השיר דגדג לו כל השבת באצבעות ומיד לאחר הבדלה. התיישב אהרון לכתוב:

מי שחווה

ודמע

וכמה.



מי שחש

תחושתה של קרבה.



מי שטעם

עסיס אהבה.



לעולם לא יפוג לו

ניחוח

טל של שכינה.



לעולם לא יגדע

קשר זרוע.

לעולם לא יקרע

חוט געגוע.

לעולם לא

תקטע הכמיהה.

לשוב ולהבעיר

ללבות להבה.



רצון

לשוב ולטעום

מתיקות

צוף צרוף.

​

הוא שולף את הגיטרה מנרתיקה ומתחיל לפרוט עליה בחשק את המנגינה שהלחין זה עתה לשירו החדש.



המנגינה השקטה ומילות השיר המושרות בקולו הנעים של אהרון גולשות להם בנחת אל המטבח. שם יושבים אבא ואמא עם כוס קפה, משוחחים זה עם זו לאחר שכל הילדים נמים את שנתם והמקרר והתנור המצוחצחים נקיים ומוכנים לחג הקרב ובא.

אמא מסמנת לאבא להקשיב והם משתתקים ומקשיבים להופעת הבכורה של השיר החדש

ומשהו גדול מתרחב להם בלב...

אהרון.

אהרון שלהם.

היקר. האהוב

המיוחד כל כך.



מי שתזכה בו – תזכה!

ואולי...

אולי תהיה זו מיכל.

מיכל בלום.

 

[המלמד מבני ברק]

הפרקים כתובים כל כך יפה והנושא שלכאורה הוא די 'פאסה' מקבל הברקה וליטוש מקסימים, @ה. רז מצפים לעוד פרקים ונא לא לוותר על השירים, הם מוסיפים חן מיוחד.

 

[ה. רז]

הפרקים כתובים כל כך יפה והנושא שלכאורה הוא די 'פאסה' מקבל הברקה וליטוש מקסימים, @ה. רז מצפים לעוד פרקים ונא לא לוותר על השירים, הם מוסיפים חן מיוחד.

תודה.

 

[ה. רז]

פרק ד'

בוקר יום חמישי:

ציוצי בוקר של ציפורים חופשיות חודרות מבעד לחלון הפתוח ומקיצות את אהרון משנתו.

הוא מתהפך לרגע במיטה ואז מתיישב באחת.

היום.

היום הוא יוצא מהבידוד!



אהרון נוטל את ידיו בקערת הנטילה ומנתר אל הדלת בקפיצה.

כף ידו מונחת על הידית. רגע של התרגשות והוא פותח את הדלת לרווחה.

בום.

הוא נרתע לאחור בהפתעה.

הפתח מכוסה כולו בבלונים צבעוניים, מהרצפה ועד לתקרה.

מבעד לחורים שבין הבלונים המחוברים זה לזה הוא מבחין באחיו ואחיותיו המתקבצים לחזות בו מן העבר השני.

"הי!", הוא שומע את תהילה, אחותו בת השבע עשרה, "פוצץ כבר את הבלונים וצא".

עכשיו הוא נזכר שתהילה למדה לאחרונה קורס עיצוב בבלונים... יפה. היא החליטה להפתיע אותו כך לרגל היציאה לחופשי...



מסתובב אחורה, נוטל את עיפרון השפיצים המונח על השולחן ומתחיל לפוצץ את הבלונים בזה אחר זה כשחבורת האחים מלווה אותו בקריאות נלהבות של ספירה לאחור: עשר... תשע... שמונה... שבע... שש! חמש! ארבע! ש-ל-ו-ש! שתיים, אחד... אפפפפס !!!

רגל אחת משתחלת בחור שנוצר, ואז עוד רגל

והוא בחוץ!


שניה אחת חולפת ואהרון מוצא את עצמו מוקף בכולם. מקבל חיבוקים מהקטנים, לחיצות ידיים וטפיחות שכם מהגדולים.

הוא חומק רגע לחדר האמבטיה, להתארגן,

ויוצא.



"אמא, אבא", הוא קורא בקול, קולו גובר על ההמולה שסביב, "אני יוצא לסיבוב קצר למטה, טוב?"

"מתבקש ומובן", מאשר אביו

ואמא מהנהנת בראשה לאות הן ומכריזה לחלל הבית: "שמעתם, ילדים? אהרון יורד קצת למטה והחגיגה מחכה לו כשיחזור".

"תזכור! רק מאה מטר!", צועק מאיר אחריו

והוא פותח את הדלת וגומע את מדרגות הבניין בריצה.



חופש.



אהרון מתהלך ברחובות ותחושה משחררת מציפה אותו.

מרחב. אופק. שמיים. ריח פריחה.

עד היום לא ידע להעריך כל זאת מספיק.

הוא שואף לתוכו את האוויר הפתוח ולא שבע מלהביט

וללכת

ללכת לאשר יישאו אותו רגליו.

ללכת עוד

ועוד

ועוד.

לרוץ

ולהרגיש את החירות.



***

הוא חוזר הביתה. דופק קלות ונכנס.

מולו, על הקיר, מתנוססת כרזה גדולה, מקושטת להפליא. אותיות גדולות מכריזות: "ברוך מתיר אסורים"! ומתחתיהן כתוב באותיות קטנות יותר: "ארבעה צריכים להודות. יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא... מאי מברך? אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים..."

ברקע מתנגן בקול גדול השיר : "הגומל לחייבים טובות... שגמלני כל טוב".

אבא ואמא מחייכים וכל האחים והאחיות מפזזים מסביב.



אהרון עומד בשקט, מביט סביבו.

הוא מרגיש את החיבוק הגדול של בני משפחתו עוטף אותו באהבה.

הוא גבר, אבל בעיניו עולות דמעות וחיוך גדול מרחיב את שפתיו.

***


לאחר שנרגעות הרוחות וכל אחד מהילדים פונה לעיסוקיו, מנסים אבא, אמא ואהרון לשוחח ביניהם בפרטיות.

טוב, פרטיות קצת קשה למצוא בעידן הנוכחי, אבל שיחה – הם חייבים לעשות ובהקדם האפשרי.



"צריך להתקשר לשדכנית", אומרת אמא.

"אכן. הגיע הזמן", מאשר אבא, "שמעתי שחושבים להטיל סגר על בני ברק ועל כן, אם אתה מעוניין להיפגש עוד לפני החג, צריך לעשות זאת כמה שיותר מהר".

"מבחינתי", כך אהרון, "אפשר להיפגש אפילו היום".

"זה לא מהר מידי?", שואלת אמא, "אתה לא צריך להתכונן?"

"להתכונן?", תמה אהרון, "התכוננתי שבועיים... אני מאוד לא רוצה להיתקע בסגר לפני שנפגשים שוב".

 

[ליאורהA]

איזה כיף היה לקרוא את הפרק הזה! קליל וכתוב טוב, מחכה להמשך... אהבתי במיוחד שהסיפור מבוסס על אירועים שקרו באמת, אבל מוצגים מזווית אחרת. (והעלילה מעניינת בזכות עצמה, בלי טרגדיות מומצאות. שכוייח! )

 

[הנף מקלדת]

התחברתי.
סיפור טוב על החיים עצמם.

 

[המלמד מבני ברק]

מאיפה הרעיון של הבלונים? משפחה חמה ואוהדת, מדהים.

 

[ה. רז]

מאיפה הרעיון של הבלונים? משפחה חמה ואוהדת, מדהים.

הסיפור בהחלט מבוסס על מקרים אמתיים ולאורך כולו אני מקפידה שכל המתואר אכן יכול היה להתרחש במציאות. אבל לא הכול התרחש ככתבו...
לא היה מחסום בלונים, דווקא אחות של הבחורה למדה עיצוב בבלונים ... סלט של סופרים.

 

[ה. רז]

פרק ה'

בולטימור, מרילנד - ארצות הברית.



קילא, בת התשע עשרה, מסתובבת בין מדפי המזון שבSeven Mile Market , אחת מתוך שתי חנויות המזון הכשרות שבעיר, המשמשת את תושביה היהודים של בולטימור. היא מביטה ברשימה שבידה, אוספת אל תוך עגלת הקניות את המצרכים שאמה בקשה. אומנם, חלק ממצרכי מזון היו חסרים, אך היא ניסתה למצוא מצרכים חילופיים.

בכל שנה, מיד בימים שלאחר הפורים, ממהרים כולם לרכוש את הנצרך להם עבור חג הפסח, משום ששתי החנויות היחידות הכשרות בבולטימור רוכשות סטוק אחד מרכזי של מוצרים הכשרים לפסח, על פי הערכתם את כמות הרכישה ומיד לאחר הפורים מאפשרות לקונים לקנות ממנו. מה שאוזל, אוזל והן אינן ממהרות לספק מוצר מחדש. גם כך, תקופת הקניה של מוצרים אלו היא כחודש בלבד והם מיועדים אך ורק לתושביה היהודים של העיר. כך שזהו המצב בכל שנה.

השנה, בעקבות התפשטות נגיף COVID-19, ( קוביד 19 ), החשש להידבקות וההמלצה למעט ביציאה מהבית הייתה הסתערות רבתי על החנויות מיד לאחר הפורים כך שמוצרים מסוימים כמו מצות יד וקמח מצה, למשל, אזלו לגמרי מהחנויות. קילא ששוחחה עם בת דודתה הגרה בpickwic , פרוייקט הדירות שלידם, שמעה ממנה כי הם לא שערו שצריך למהר לרוץ לחנות מיד אלא חיכו עד שסיימו לנקות חדר אחד מחמץ על מנת לאחסן בו את מוצרי הפסח, אך כשיצאו לקניות, להפתעתם מוצרים רבים כבר נגמרו ואין לה מושג מהיכן ישיגו מצות יד, למשל.



טוב, די למחשבות, קילא מתרכזת ברשימה ובוחרת בקפידה את הפלפלים הטריים והיפים מתוך הערימה. אמא אוהבת שהירקות טובים ומחזיקים מעמד שבוע לפחות.

הפלאפון מצלצל. אמא על הקו. בוודאי התעורר צורך לקנות משהו נוסף, קילא עונה:

"אמא, שלום".

"קילא, את עדיין ב Seven Mile, נכון"? שואלת אמה.

"כן, כן, אני עדיין כאן", היא משיבה.

"אז תקני מהכול כפול, בעצם, אפילו יותר מכפול... תקני לשלושה שבועות לפחות".

"למה? מה קרה"?, קילא תמהה.

"חזקי התקשר ואמר שהוא בדרך הביתה. את יודעת, בלייקווד כבר התפשט הנגיף וכמות החולים שם רבה. רבני הישיבה הורו לבחורים לשוב לביתם וחזקי אף חש לא כל כך בטוב, חומו עלה והוא משתעל. הוא חושש שנדבק גם הוא בנגיף. אומנם, עדיין לא הגיעה תוצאת הבדיקה אבל, לא ניקח סיכון. אני כבר ירדתי לבייסמנט ( הקומה התחתונה שבבית, קומת המרתף ) ואני מארגנת עבורו את חדר האורחים על מנת שיוכל לשהות שם בזמן הקרוב. אבא אמר שכולנו לא נצא מהבית מהרגע שחזקי חוזר ועד שנהיה בטוחים שאף אחד מאתנו לא חולה, כך שכדאי שיהיה לנו את כל הנצרך למשך שלושת השבועות הקרובים", אמא מסבירה במהירות את המצב הנוכחי.

"O.K , אמא, וודאי. אקנה כמה שיותר".

"יופי. להתראות".

"להתראות".

אויש, מסכן חזקי, לא נעים להיות חולה. היא מקווה בכל ליבה שאצל אחיה תסתכם המחלה רק בחולשה ואי נוחות זמנית ולא תתפתח לסכנה, חלילה. אומנם, חזקי בחור צעיר ובריא ואינו נכלל בקבוצת סיכון אך, אי אפשר לדעת, שום דבר לא מספיק ברור בנגיף החדש הזה ובכל יום משנים המומחים את דעתם. היחיד שיודע, הוא הרי ד' יתברך וקילא נושאת אליו תפילה חרישית בעודה נוסעת ברכבם המשפחתי ב Greenspring Avenue (שדרות גרינספרינג ), ומתקרבת לעבר ביתם.





חזקי חזר הביתה, נכנס מהכניסה האחורית היישר אל הבייסמנט ואנחנו אפילו לא יכולנו להתקרב אליו.

עכשיו, נוצרה כמין אסיפה קטנה של כל המשפחה בסלון וטובה - גיטל שואלת בקול: "אבל, בעצם, למה אנחנו לא יכולים, כולנו, לצאת מהבית? הרי בכלל לא התקרבנו לחזקי?"

ושרה - ברכה המתוקה מוסיפה בשקט: "אפילו שאני כל כך מתגעגעת..."

"את צודקת", מסבר אבא את אוזני כולנו, "אבל, אני, בתור רב קהילה חייב לשמש דוגמא לציבור. הרי ברור לנו שכולם מסתכלים עלינו ובוחנים כיצד ננהג. אף אחד לא יכול לדעת מה בדיוק אנחנו עושים בתוך הבית ועד כמה אנו שומרים על מרחק מחזקי... אבל, כולם יכולים לראות האם אנו יוצאים מהבית או לא ועל פי איך שננהג, כך ינהגו גם אחרים במקרים דומים. זו אחריות גדולה ועלינו להחמיר על עצמנו ולשמש דוגמא עד כמה צריך להישמר ולהיזהר מהידבקות, על מנת שלא להעביר את המחלה הלאה".

"לכן", מוסיפה אמא ומעבירה את מבטה על פני השבעה מתוך עשרת ילדיה העומדים סביב, משתהה רגע על פניה של תמימה בת השמונה בהרהור, "בינתיים, אנחנו כאן ואת הימים הבאים ננצל כולנו לניקיון וארגון הבית לחג הפסח וכמובן, נתפלל שחזקי יבריא מהר ויצטרף אלינו במהרה".

"זה לא יהיה פשוט", הרבנית טלר חושבת לעצמה ומחליטה לשוחח על כך בהקדם עם בעלה, "במיוחד לתמימה החמודה שצריכה כל כך את המרחבים. נהיה חייבים לספק לה תעסוקה באופן רציף ואינטנסיבי".

***

 

[ה. רז]

"מרדכי", עוצרת רחל – לאה גלברמן רגע מקרצוף התנור, "יש לי תחושה לא טובה בקשר לאבא שלי... אתה יודע, הוא שם לבד, בניו יורק, מאז שאימא, עליה השלום, נפטרה הוא לבד, לא רצה לבוא לגור אצל אחד מאתנו. אמר שמספיק לו שיעל גרה כמה רחובות לידו, שאני מגיעה לעיתים רחוקות לבקר ושיהושע שולח תמונות של הנכדות מארץ ישראל. אבל, עכשיו, כשהוא חושש ולא יוצא מהבית כלל, הוא כל כך לבד..."

"את צודקת", נוטל מרדכי את המגב וגורף את שלולית המים שנקוותה סביב למקרר הפתוח לרווחה, מגלה את מדפיו הנוצצים מניקיון לעין כול, "זה באמת לא קל, הבדידות. בואי נתפלל שהכול יגמר בזה ולא יהיה גרוע יותר... הרי ניו יורק היא מוקד התפרצות משמעותי ועל פי הדיווחים יש שם יותר מ15,000 מקרים מאומתים של חולים". הוא מוביל את המים לכיוון חור הניקוז ונאנח.

"נכון", ממשיכה אותו רחל - לאה בעודה טובלת את המטלית בפעם העשירית במים וסוחטת היטב לפני שתעביר אותה על החצובות, "כל כך הרבה קרובי משפחה של משפחות כאן בקהילה, הגרים בניו יורק, בליקווד או בניו ג'רזי נדבקו במגיפה".

"איזה נס שבולטימור היהודית שמורה כל כך", נכנס מרדכי לדבריה בנימה מעודדת ומחבר את המקרר שוב לחשמל. מחר יוכלו להכניס לתא המקפיא, הנקי לפסח, את הבשר והעופות שהזמינו בשביל החג.

"טוב", מסתובבת רחל - לאה אליו, "זה בזכות ועד הרבנים שלנו. הכבוד שרוכשים כאן הרבנים זה לזה וועד הרבנים שבראשו עומד הר' הופפר (HOPFER), המורה את החלטותיו בהסכם כל רבני הקהילות השונות מציל ממש את כולנו".

"הגדרת את זה כל כך טוב", מתפעל מרדכי ונפנה לעזור לה. הוא מתכופף לנגב את תא התנור וממשיך את דבריו, "הרי בבולטימור ישנם יהודים מכל הגוונים, יש כאן קהילות של חסידים, ליטאיים, ספרדים ואשכנזים, יש את הקהילה האירנית, את הקהילה המודרנית ואת זו הישיבתית. בקלות, יכול היה להיווצר מצב בו כל רב קהילה מורה הוראה שונה וכל אחד היה נוהג אחרת. תמיד היו אנשים שהיו מחפשים את הרב המקל ומוציאים לעצמם היתר להתנהגות חסרת אחריות וכך הייתה פושטת המגיפה גם אצלנו".

"אלא, שהמצב הוא לא כך", רחל - לאה מניחה את החצובות לייבוש וגורפת את כל הלכלוך שהצטבר על השיש, "יש כאן כבוד והחלטות משותפות לכולם. כך שימים מספר לפני שסגרו את בתי הספר הממלכתיים שבמדינה, הורה הועד לסגור את בתי הספר היהודים שכאן ועוד לפני שסגרו הנוכרים את הכנסיות, נסגרו אצלנו בתי הכנסת והישיבות. כל הציבור היהודי קשוב וממושמע להוראות המחמירות ובזכות כך, אנחנו במצב טוב כל כך".

"כן", נעמד מרדכי ומיישר את גבו, "המצב טוב עד כדי כך, שלא ידוע לי על מישהו חולה בקהילה. כמובן, חוץ מאלו שחזרו מהישיבות הרחוקות או מהסמינרים שמחוץ לעיר".

"שמעתי", היא מוסיפה ופונה להכין לשניהם כוסות שתיה חמה, "שנגרם קידוש ד' עצום מההתנהלות של הרבנים כאן והתנהגות כלל הציבור היהודי".

"אין ספק שאנחנו צריכים להיות גאים בקהילה שלנו", אומר מרדכי ומקבל בתודה את כוס הקפה שהכינה עבורו. רחל - לאה מתיישבת גם היא, חופנת בידה את הכוס החמה ושניהם מהרהרים בשקט.

מרדכי שמח שהצליח לשפר את מצב רוחה לטובה אך הצלצול שמהדהד אותו רגע ברחבי הבית משנה באחת את המצב.

"אבא, מה שלומך?", אומרת רחל - לאה לתוך הפומית בדאגה.

"לא כך כך טוב", מספר האב, "אני מרגיש חלש וחולה. לא רציתי לספר לך לפני כן, כדי שלא תצטערי, אבל, עכשיו, כשהגיעה תוצאת הבדיקה ונמצאתי חיובי לנגיף הקוביד 19, אני חושב שאת צריכה לדעת".

"לא, אבא", היא נבהלת, "נדבקת בנגיף?"

"כן", עונה האב המבוגר בקולו העמוק ושיעול חזק מפסיק את דבריו, "בינתיים, אני עוד בסדר, קצת חלש, הרבה כאוב, אבל עדיין מתפקד".

"אוי, אבא", מתייסרת רחל - לאה, "הלוואי והייתי יכולה לבקר אותך ולעזור לך עד שתחלים".

"בשום אופן לא", נבהל האב מהרעיון, "הרי זה כל כך מדבק..."

"יעל עוזרת לך"?, לא מתאפקת רחל - לאה מלשאול.

"בוודאי", עונה האב ונימת גערה נשמעת בקולו, "היא שולחת לי ארוחה חמה בכל יום ודואגת שלא ייחסר לי דבר".

"לפחות זה", פולטת רחל - לאה בהשלמה, כמה הייתה רוצה להיות כרגע לצדו. לפחות אחותה תומכת באביהם.

"טוב, רַחֵלָה שלי", אומר אביה בנימת סיום, "כבר קשה עלי הדיבור הממושך, להתראות בינתיים.

רחל - לאה סוגרת את הטלפון ומועקה קשה גואה בה. ליבה מנבא לה רעות.

***

 

[ה. רז]

ירושלים, ישראל



אפרת וולף מתהלכת בכבדות הנה והנה ברחבי הבית. היא כל כך רוצה להיות כבר אחרי זה. לחבוק את התינוק הזעיר בזרועותיה ולהרגיש את האושר שאחרי הכאב הבלתי נמנע. גם לפני הלידות הקודמות הרגישה כך, את החשש מהלידה, הפחד מהכאב והתפילה שהכול ייגמר בכי טוב והיא והתינוק יהיו בריאים ושלמים. אבל, הפעם, היא חוששת יותר מתמיד, מבתי החולים נמסר שלכל יולדת מותר מלווה אחד בלבד מהלידה ועד לשחרור ולה כל כך חשוב שגם יהושע, בעלה יהיה לידה בשעה גורלית זו ושגם אמה תבוא לתמוך ולסייע לה בכל הנצרך. אז, ברור שבעלה הוא זה שילווה אותה במצב הנוכחי, אבל אין לה ספק שאימה תחסר לה. והיא לא מצליחה לצפות רגועה ללידה.

שרי, בכורתה המקסימה, מבקשת ממנה סיפור והיא נאותה, מתיישבת על הכורסא. שרי וציפי מתקרבות אליה ומתמקמות בטבעיות על הידיות הרחבות והיא מתחילה להקריא בהטעמה את הספר שהן כל כך אוהבות.

יהושע שנכנס כעבור חמש דקות הביתה, חוזר מהסופר הקרוב עם מספר שקיות מזון, מסתכל על התמונה המשפחתית החיה הזו בחיבה ומניח את השקיות הכבדות על הרצפה באנחת רווחה. אפרת מסיימת את הסיפור וסוגרת את הכריכה ושרי וציפי מזנקות ממקומן ועטות על השקיות, מרוקנות אותן בתרועה.

"אמא", כך ציפי, "אבא קנה תמרים".

"וחלב", זו שרי.

"איגלואים", מתלהבת ציפי, "אפשר אחד"?

"לא", ממהרת אפרת לקום ולהציל את המצרכים מבזיזה, "האיגלואים נוזליים עכשיו, צריך להקפיא אותם. טוב, תביאו לי את הדברים ואני אשים במקום".

הילדות מגישות לה את המצרכים בזה אחר זה והיא מסדרת אותם במקומם. שרי אוספת מהרצפה את כל השקיות הריקות ודוחפת אותן במתקן המיועד להן.

אפרת שולפת שני דפי צביעה מודפסים ומשיבה אותן ליד השולחן עם חבילת הטושים העבים. ציפי ושרי כבר מתחילות להתווכח מי תשתמש ראשונה בטוש האדום, החביב על שתיהן ואפרת מחפשת להיכן יהושע נעלם.

היא נכנסת לחדר ההורים ומגלה אותו עומד בפינה שבין הארון לקיר, הפלאפון מוצמד לאוזנו ופניו מכווצות בדאגה.

"מה קרה"? היא שואלת מיד.

"just a second (רק שניה)", הוא אומר למישהו מעבר לקו ואפרת מבינה שהוא באמצע שיחה עם אחד מבני משפחתו ששם.

"זו אחותי", הוא מסביר לה, "היא מספרת שאבי לא חש בטוב".

"מה זאת אומרת", אפרת רוצה לשמוע פרטים, "מה יש לו בדיוק"?

"אסיים את השיחה ואספר לך הכול", מבטיח יהושע ואפרת מכבדת את רצונו ויוצאת מהחדר.



היא מקלפת מספר תפוחי אדמה, מתחילה להכין את ארוחת הצהרים ויהושע יוצא מהחדר. כבר למראה פניו היא מבינה שהמצב חמור יותר מסתם הצטננות קלה. 'רק שאביו לא נדבק בקורונה', היא מספיקה להרהר, הרי הוא כבר עבר את שנתו השישים וחמש והמחלה בגיל כזה יכולה להוות סכנה של ממש...

"הוא נדבק", היא שומעת את יהושע אומר בשקט.

"בקורונה"? היא שואלת, אפילו שזה מיותר.

"כן", הוא משיב בעצב.

"ואיפה הוא נמצא? בבית החולים?"

"לא. המצב שם הרבה יותר חמור מכאן. בתי החולים עמוסים מרוב חולים, מה שגורם למחסור במכונות הנשמה ובכוח אדם, כך שלאדם בגילו אין טעם להגיע לבית החולים, ועל אף שלפי מה שרחל - לאה מתארת, אבי כבר משתעל רבות ומתקשה בדיבור, גם אם יגיע לבית החולים... ממילא הוא יהיה בסוף הרשימה וסביר שישאירו אותו ללא הטיפול הנצרך, כך שהוא מעדיף, כרגע, להתמודד בבית".

"לבד", מציינת אפרת בעצב.

"כן", מאשר יהושע, "הוא לא מסכים אפילו ליעל להיכנס אליו, מפחד שתדבק ממנו. ואני... כל כך רחוק... לו יכולתי לטוס אליו ולהיות אתו, או אפילו רק להיות בסביבה כדי לראות במה אפשר בכל זאת לעזור..."

"תתקשר אליו?", היא שואלת.

"ודאי", עונה יהושע, "למרות שהבנתי שקשה לו מאוד לדבר... לפחות הוא ישמע אותי".

הוא יוצא למרפסת, הפלאפון בידו ואפרת מוצאת את עצמה לוחשת תפילה.

הילדות כבר הבחינו שמשהו קורה והן נטשו את הדפים ונצמדו אליה.

"בואנה, חמודות", אפרת מתעשתת, "נאמר פרקי תהילים שאתן מכירות".

"למה"? שואלת ציפי.

"שד' יעזור לנו ויישלח רפואה שלימה לכל החולים", אפרת מחליטה לא לספר להן דבר.

"גם לסבא", אומרת שרי

...ואפרת מבינה שהבכורה שלה גדלה קצת מהר יותר ממה שחשבה ושלהבא כדאי להם להיזהר פי כמה בשעה שהם משוחחים ביניהם.

"שיר המעלות אשא עיני... ההרים", הן קוראות שלושתן בצוותא

ואפרת מייחלת שתפילתן הטהורה של בנותיה תעמוד לזכות ותשמע.

 

[Bestimedia]

אני כבר תקופה עוקבת אחרי הסיפור שלך- והוא מקסים!
כיף לקרא את התקופה שלנו בסיפור, וגם על ההתמודדות של כולנו מעוד מבטים שלא חווינו...

 

[ה. רז]

פרק ו

בולטימור, מרילנד ארה"ב.



יצי (יצחק) שלייפר עולה במהירות ובנחישות את מדרגות בנין העיריה. הוא פוסע במסדרונות הריקים בתחושה של שליחות. אמש הודיע טראמפ על חלוקת ארוחות חינם לילדי אזרחי ארצות הברית. ההחלטה התקבלה בעקבות סגירת כל בתי הספר הממלכתיים. במשך שנת הלימודים מוגשות לתלמידי בית הספר שתי ארוחות ביום ובכך מבטיחה הממשלה את הזנתם הבסיסית של ילדי ארצות הברית על אף שרבים מהם מתגוררים בשכונות מצוקה ועוני. כעת, התקבל תקציב ענק המיועד לחלוקת מזון. יצי שלייפר ממהר לישיבת חברי העיריה שתדון באופן חלוקת התקציב לחלקי העיר השונים ובביצוע המורכב של החלוקה תוך שמירה הדוקה על ההנחיות ומניעה מהתקהלויות.

יצי שלייפר הוא היהודי היחיד בין חברי עירית בולטימור והוא זה המייצג את 47th district (האזור ה47 של העיר), רוב חברי הקהילה היהודית מתגוררים בתוך 47th district והוא משתדל לייצג את צורכיהם נאמנה.

הישיבה תתחיל בעוד רגעים ספורים. יצי מתיישב במקומו על יד השולחן העגול כשהוא מחליף ברכות שלום עם הנוכחים. עקב המצב, מקומות הישיבה סודרו באופן שישמור על המרחק החברתי, שש רגל, בין אדם לאדם, מה שהוביל אוטומטית לתועלת נוספת – האזנה מלאה לנושא הדברים.

הישיבה מתחילה. יצי, כדרכו, מוצא את הרגע הנכון להציג את בקשתו להקצאת חלק יחסי, בהתאם לגודל אוכלוסיית היעד, מהתקציב על מנת לספק מזון כשר עבור תלמידי בתי הספר היהודים. הוא מקבל את האישור לכך ומיד כשננעלת הישיבה פונה לעבוד על יישום התכנית.



***

משה – צבי מאט את מהירות רכבו וחונה במקום המסומן. מתנדב אחד מציץ על השלט שהצמיד לזגוגית הקדמית, המודיע כמה ילדים יש לו ופונה לאחוריו, אל ערימות קופסאות המזון המונחות זו על גבי זו. הוא עורם שלושה מכל סוג בידיו וניגש אל הרכב מאחור. משה – צבי פותח לו את תא המטען בלחיצת כפתור והבחור מכניס לו את הקופסאות מאחור. "תודה", מסמן לו משה – צבי דרך מראת הרכב ומתניע.

כמה רגעים אחר כך, הוא מחנה את רכבו על יד ביתו, לוקח את הארוחות הארוזות, נוקש קלות על הדלת ונכנס.

"אבא בא", מריע אליהו, בן השבע, בשמחה.

"איזה אוכל הביאו היום?", שואלת מרים, בת השלוש, בסקרנות ובאה אחריו אל המטבח.

משה – צבי מניח את כל הכבודה על השיש ושיינא, אשתו, ניגשת לחלק לילדים את הארוחה. היא פותחת את הקופסאות המיועדות לארוחת הצהרים ומרים שגררה כיסא עד לשיש, מטפסת עליו וצופה בכל הנעשה.

" beautiful (נהדר)", היא קוראת, "יש היום שניצלים ופסטה. בדיוק מה שאני אוהבת".

"יאמי", קורא גם שמשון שנכנס הרגע מחצר הבית, מחזיק בידיו את הכדור ופניו עדיין משולהבות מהמשחק.

"אני שמחה שאתם מרוצים", אומרת שיינא, "כולם לשטוף ידיים ולגשת לשולחן".

הילדים ממהרים לציית להוראה, בשעה הזו כולם כבר רעבים ועד מהרה הם ישובים סביב השולחן ואוכלים בתאבון.

משה – צבי ושיינא מתיישבים גם הם לאכול ושיינא אומרת בסיפוק: "יש גם דברים טובים שיצאו מכל השינויים האחרונים... מתי בימים רגילים היינו יושבים כל המשפחה לארוחת צהרים יחדיו? תמיד אכלו הבנים בבית ספרם (TI- 'Torah Institute, Yeshivas Kochav Yitzchak She'eris Hapleita - 'ישיבת כוכב יצחק(', הבנות בבית יעקב Bais Yaakov ), אתה היית אוכל בעבודה ואני... לרוב בכלל הייתי מדלגת על ארוחת הצהרים ומחכה לארוחת הערב הזוגית שלנו..."

"הרבה יותר כיף ככה", אומר שמשון שהקשיב, כמו כולם, לכל מילה. "לא שאני לא מתגעגע לחברים וללימודים", הוא ממהר לסייג את דבריו, "אבל לאכול בבית, זה תמיד יותר נעים מאשר לשבת ליד השולחן בחדר האוכל של בית הספר".

"החלוקה הזו ממש במקום", אומר לה משה – צבי אחר כך, כשהילדים כבר סיימו את ארוחתם, לקחו כל אחד את הפרי שצורף לו למנת הצהרים ונפנו למשחקיהם, "היא חוסכת לך את זמן הכנת הארוחות ואת נפנית יותר להיות עם הילדים שזו משימה שדורשת את כל כולך, כל הזמן וגם מקלה עלינו לא מעט מבחינה כלכלית".

"נכון", היא מסכימה, "כל הכבוד ליצי שלייפר שעבד על מנת שנהנה גם אנחנו מהתקציב המיוחד. ובכלל, הם מביאים הכול ביד רחבה, גם ארוחה מבושלת, גם פרי, גם בקבוקוני חלב, גם לחמניות ועוד ועוד".

"הכי מצחיק", מזכיר לה משה – צבי, "שביום חמישי הם חילקו בתור ארוחת צהרים חלות, קוגל סלטים וחמוצים... שיהיה לאנשים לכבוד שבת. רק היה חסר לי הטשולנט של 'ליל שישי' שהייתי אוכל כשלמדתי בישיבה בירושלים בתור בחור".

"אתה רואה", שיינא מעודדת גם את עצמה, "ד' עוזר ולמרות שהמצב הכלכלי שלנו כרגע בכי רע ואין לנו מושג מהיכן נשלם את כל צורכי החג, הילדים שלנו לא מרגישים כרגע מחסור. אני מרגישה בידיים של אלוקים, משהו כמו הרגשה של קבלת מן במדבר... גם אז בני ישראל קבלו כל יום את המזון של אותו יום כשהם צריכים להאמין בד' שיספק להם את המזון של מחר כשם שהבטיח".

"צודקת", מגיב משה – צבי, "הנה, לפני כחודשיים כשהפסקת לעבוד בעקבות החולשה הכללית שתקפה אותך והמלצתו של דוקטור סמית למנוחה, לא ידענו מה נעשה והנה, עכשיו, רוב הוצאות המזון מכוסות, בשליחותו האדיבה של טרמפ. אז אומנם, אף אחד עוד לא הבטיח לנו דבר לגבי ההמשך. צדקה, אני מאוד לא רוצה לקבל והלוואי שלא נאלץ לפנות לוועד הצדקה. כרגע, אני חושב שנסתפק במועט, ככל האפשר ונקנה באשראי רק מה שממש הכרחי. ו... ד' יעזור".

אליהו, מגיע אליהם בריצה, נמשיו הקטנטנים זוהרים וכולו מזיע ונרגש, "ניצחתי, אמא. ניצחתי את שמשון במשחק! פעם ראשונה! עכשיו אני יודע שאני כבר באמת גדול".

שיינא אוספת אותו אל חיקה בחיבוק חם, "אליהו", היא אומרת לו בחיבה, "אתה האוצר הכי גדול שיש. בלי קשר לכלום. כי אתה הבן שלנו".

הרגעים הקטנים האלו שמזכירים לה את כל הטוב שקבלה,

והיא מחליפה חיוך של אושר עם בעלה.

יש להם שלושה אוצרות בבית.

יש דבר שיכול להעיב על האושר הזה?

***

מרדכי גלברמן מביט בתחושת חוסר אונים באשתו המתייפחת. במה הוא יכול לעזור? זה כבר שעתיים תמימות שרחל – לאה ממררת בבכי ללא יכולת להפסיק. הכאב כל כך עצום. האובדן התרחש כל כך בפתאומיות. רק לפני פחות משבוע התקשר לכאן אביה והודיע על מחלתו ועכשיו... הוא כבר איננו.

"אף אחד לא היה אתו", הוא שומע את רחל – לאה ממלמלת מתוך בכי ונחפז להתקרב אליה, "הוא פשוט היה לבד... כל כך לבד... אפילו לא יכולנו לעמוד ליד מיטתו ברגעיו האחרונים ולקרוא 'שמע ישראל'", נראה היה שהדיבור משיב אותה קמעה למציאות והיא מגששת בידה, מחפשת את חבילת הטישו. מרדכי מגיש לה את הטישו ונשאר קשוב לידה. מוכן להכיל ולתמוך.

"הוא נפטר כמו גלמוד", היא פותחת בבכי מחודש, "בלי להיפרד, בלי לומר מילים אחרונות... זה כל כך קשה לי", היא משתנקת לרגע ומרדכי לוחש בשקט: "זה באמת קשה"... ולא יודע איך להמשיך.

הפלאפון שלו מצלצל. שמואל, בעלה של יעל, על הקו. מרדכי עונה: "הלו".

"ההלוויה תצא בעוד כשש שעות", מעדכן אותו שמואל ומרדכי מתנער – צריך לבדוק מה עושים.

הוא מתקשר אל הרב ושואל האם הם יכולים לנסוע להלוויה. והרב עונה שהם יכולים לנסוע אך שישמרו מרחק מהנוכחים, כולל מהאחות והגיס. שייחבשו מסכה לאורך כל הזמן וכשהם חוזרים יכנסו מיד לבידוד של שבועיים. אחרי הכול, ניו – יורק היא מוקד התפרצות משמעותי ואל להם לסכן את הציבור שכאן.

הם מתארגנים במהירות ויוצאים לדרך.

הם נכנסים לרכב ומרדכי מחליט להניח לרחל – לאה, אם היא תרצה לדבר – הוא כאן ואם תעדיף לשתוק – הוא גם כאן, בשביל לאפשר לה זאת.

הנסיעה עוברת עליהם בשתיקה. כשרחל – לאה מתייפחת וחבילת הטישו שבידה מתרוקנת במהירות.

הם מגיעים למקום. הוא חונה כעבור 5 שעות של נסיעה רצופה, מותש. וכשהם יוצאים מהרכב, חבושים במסכות, אומרת רחל – לאה רק מילה אחת: "תודה" ומישירה אליו שתי עיניים אדומות.



ההלוויה הקטנטנה מתחילה ומרדכי מחייג ליהושע. הוא ביקש להשתתף, לפחות בדרך זו, בהלווייתו של אביו.



בתקשורת דווח על חולה מספר 11,273 כבן 65 שנפטר היום מהנגיף. אבל, בשביל המשפחה הקטנה שעמדה כעת על יד הקבר הטרי היה זה אביהם האהוב והיחיד. אבא יקר, שעקב סכנת ההדבקה והנהלים החמורים לא יכלו אפילו לבקרו בבית החולים ברגעיו האחרונים. אבא שלא יכלו לעמוד לידו, להחזיק את ידו וללחוש באוזנו שלנצח לא ישכחוהו ואת כל אשר עשה תמיד למענם. אבא אהוב אשר נבצר מהם לבקש את סליחתו על ערש דווי ולהבטיח לו נאמנה את כל אשר יבקש.

הוא כבר שם,

אבל להם,

לשתי האחיות והאח, שתמיד יישארו הילדים הקטנים של אבא, להם נפער חור גדול ופתאומי בלב.



ההלוויה הייתה קטנה ומהירה ואפילו לשבת שבעה יחדיו, הם לא יכולים.

מרדכי ורחל – לאה שבים לביתם. היא מתיישבת על כיסא האבלים שהצליח להשיג

ואין מנחם.



הם בבידוד

ובביתם, רק הוא והיא.

***

 

[ה. רז]

ירושלים, ישראל.



שרי וציפי מתהלכות להן על קצות הבהונות, חוששות להרעיש.

הן לא בדיוק מבינות את המתרחש אך את העצב שממלא את הבית אי אפשר שלא להרגיש.

אבא יושב על כיסא נמוך עם חולצה קרועה והמון אנשים מתקשרים אליו כל היום.



ציפי הקטנה נצמדת לשרי, אחותה הבכורה ולוחשת לה: "שרי, אבא בוכה?"

שרי מסתכלת בזהירות על אבא ונחרדת לגלות שציפי צודקת. אף פעם לא ראתה את אבא בוכה והיא מושכת את ציפי אחריה באינסטינקט ורצה לאימה.

"אמא", היא מושכת בחצאית הכחולה בחוזקה, "אבא בוכה".

אפרת, שהייתה עסוקה עד עכשיו ביהושע נפנית לפתע לבנותיה המפוחדות.

"שרי וציפי, חמודות", היא מלטפת אותן, מנסה להרגיע, "בואנה ואסביר לכן מה קרה".

הבנות, רגועות קמעה, מתיישבות לידה והיא מנסה לחשוב מה ואיך לומר.

"אתן זוכרות שסבא היה חולה?", היא שואלת לבסוף.

"כן", משיבה מיד שרי.

"אז זהו, שהמחלה שלו הייתה מאוד מאוד קשה והוא נפטר", אומרת אפרת לאט.

"מה זה נפטר?", שואלת ציפי.

"הוא הלך לשמים, לד'", עונה לה שרי.

"ד' הוא טוב", מצהירה ציפי בבטחה, "אז למה אבא עצוב?"

"אבל התפללנו עליו שהוא יבריא", אומרת שרי במחאה, "ד' לא שמע לתפילה שלנו?"

ואפרת מסתכלת עליהן ולא ממש יודעת מה לענות...



דווקא אבא, שהקשיב מהצד לשיחתן קורא להן לבוא אליו ושרי וציפי מתקרבות לעברו קצת בחשש. הן לא מכירות אותו כך, זה לא האבא הרגיל, החזק והשמח ורתיעתן טבעית ומובנת.

יהושע פותח את זרועותיו ומזמין אותן לשבת על ברכיו. הפעם, כשהוא נמוך מתמיד, זו לא בעיה והילדות נענות במהירות להזמנה.

"אתן יודעות", הוא אומר קרוב קרוב אליהן, "כסבא חלה, אנחנו התפללנו שהוא יבריא, כי רצינו שסבא יהיה חזק ובריא ושמח כמו שאנחנו מכירים אותו תמיד. אבל, ד', ד' מכיר את סבא ואותנו הכי טוב בעולם והוא יודע מה הכי טוב לסבא וד' החליט שלסבא יהיה עכשיו יותר טוב בשמים ובוודאי סבא שמח שם ליד ד' וטוב לו".

"אז למה בכית?", השאלה מציקה לציפי.

"כי לנו הוא חסר", מסביר אבא, "ואנחנו נתגעגע. אי אפשר ללכת לבקר את סבא בשמים ואי אפשר להתקשר אליו ולשמוע אותו".

"אה", מבינה ציפי, "אז זה לא כמו שסבא באמריקה, כשסבא היה באמריקה יכולנו להתקשר אליו ולדבר אתו".

"נכון, מסכים אתה אבא, "אבל אתן יודעות, יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשביל סבא גם אחרי שהוא נפטר".

"מה", שואלת שרי, משתוקקת לדעת.

"אנחנו יכולים לעשות מצוות. לברך, לוותר, לעזור... והמצוות האלו תהיינה כמו מתנות שאנחנו שולחים לסבא מכאן ישר לשמים".

"מי יביא לו את המצוות שלנו"? ציפי חייבת לברר.

"המלאכים", עונה לה אבא.



והבנות המתוקות גולשות להן מברכיו הגדולות ורצות לאמא, שואלות אותה איזו מצווה הן יכולות לעשות. עכשיו ומיד.



אפרת נותנת לכל אחת כוס מים ומורה להן לברך.

הן מברכות. יפה ובקול: "...שהכול נהיה בדברו".



"שהכול נהיה בדברו"!

יהושע, יושב ומקשיב. הוא עונה אמן

ודמעות קטנות חונקות את גרונו.

***

 

[ה. רז]

פרק ז'

בלי לעדכן אף אחד, ספרתי את הימים בקפדנות. היום, לפי חישובי, אהרון יצא מבידוד ומהבוקר אני ממתינה בקוצר רוח לצלצול מהשדכנית.

הצלצול המיוחל הגיע.

אמא מיידעת אותי שאפשר לקבוע פגישה ומבחינתם, אם זה נוח לי, אפילו עוד היום.

אני מאשרת ואנחנו קובעים להיפגש בעוד כשלוש שעות ליד התחנה המרכזית, משם יאסוף אותנו מנשה, בעלה של חברתי ויסיע אותנו ברכבו לרובע היהודי. כך, עם תווית "תושב הרובע" שמוצמדת לרכבו ומספר שקיות מזון מ"רמי לוי" נוכל לעבור, בסייעתא דשמייא, את המחסום המשטרתי בשער יפו ולהגיע לגג ביתה של החברה. הגג, כך היא ספרה לי, יפה ומטופח, עשיר בעציצים פורחים וממנו תצפית מרהיבה לכותל המערבי ולהר הבית. אין ספק שלהיפגש שם יהיה מעניין יותר מלהיפגש שוב באיזה בית...

אני מתארגנת ולא יכולה שלא להרגיש את ההתרגשות הממלאת אותי. דווקא השבועיים האלו, בהם נאלצתי להמתין גורמים לי לצאת היום אל הפגישה בציפייה רבה יותר ובתחושת חידוש ורעננות.



אני ממתינה בנקודת המפגש כמה רגעים ואז רואה אותו מתקרב. הוא מחייך בברכת שלום ואני משיבה בחיוך ביישני.

אנחנו מספיקים לומר: "שלום", "מה נשמע?" ו"איך הייתה הנסיעה" ורכבו של מנשה עוצר על ידינו.

אהרון מתיישב במושב ליד הנהג, אני מתמקמת לי במושב האחורי בין שקיות "רמי לוי" עמוסות מזון לחג ואנו מתחילים בנסיעה.

הנסיעה חולפת בנעימות. מנשה ואהרון משוחחים ביניהם על הא ועל דא ותוך כמה רגעים אנו חולפים על פני השוטרים בשער יפו אשר מציצים לרכב ונותנים לנו לעבור בלי בעיות מיותרות.

עולים לגג. באמת יפה! ואנו מתפעלים בקול מהנוף הנשקף למלוא כל העין ומחמיאים לחברתי, בעלת הבית, שעולה לרגע להגיש לנו שתיה חמה ופירות (חמץ, היא כבר לא מכניסה הביתה, כדבריה).

סוף סוף אנחנו יכולים לשוחח בפרטיות... ויש לנו כל כך הרבה על מה.

"איך עבר עליך הבידוד?", אני פותחת בשאלה המתבקשת

ואהרון מספר לי בנימה מבודחת על התעלול של דוד, אחיו הקטן, על מחסום הבלונים שהציבו לו אחיו ואחיותיו היום ועל תחושת השחרור שהציפה אותו הבוקר וממלאת אותו עד עכשיו.

"אתה בטח מבין שאני סבלתי לא פחות ואולי יותר ממך מהבידוד שלך"... אני מפטירה ושמה לב שהוא נהנה מהרמז.

"ספרי לי גם את מה עבר עליך בזמן הזה", הוא מבקש.

אני מספרת על ההכנות לחג, הניקיונות וניחוחות הבישולים ואנחנו עוברים לשוחח על התקופה המוזרה אליה נקלענו:

"אם היו מספרים לי לפני חצי שנה שתהיה כזו מציאות, בה תיאסר היציאה מהבית ווירוס קטנטן ישטה בעולם כולו, לא הייתי מאמין", אומר אהרון.

"נכון", אני מסכימה, "המצב הזה באמת בלתי יאומן. פשוט רואים את יד ד'".

"אולי משהו כעין מה שהיה במכת כינים", מוסיף אהרון ברוח חג הפסח הקרב ובא, "אז, אפילו החרטומים נאלצו להודות באצבע אלוקים".

"המצב הזה", הוא מוסיף, "בו נשיא המעצמה הגדולה ביותר, טראמפ, נשיא ארצות הברית, נואם על אלוקים ונתניהו, ראש ממשלת ישראל לא מתבייש לומר לתקשורת שצריך להתפלל ושגם במכון ויצמן מתפללים... הוא מצב שלא היה מאז הקמת המדינה".

"אין ספק שאנחנו כותבים עכשיו את ההיסטוריה", אני מתפייטת לי למול מופע היונים החגות הרחק באופק עם השקיעה.

"השאלה היא", אני שומעת את אהרון אומר לידי בהטעמה, "האם נכתוב גם את ההיסטוריה האישית שלנו"...

ואני בולעת את רוקי בהפתעה.

נהנית מהאומץ.



השקיעה צובעת את פנינו באלף גוונים ואנו מביטים אל הנוף והשתיקה שעוטפת אותנו לפתע בנעימות מאפשרת לנו להאזין לקולותיו של היום המתמזג לאיטו עם הלילה.

אני מציצה על אהרון בגניבה. הוא עומד שליו לידי, נשען על מעקה הגג וצופה איתי אל המרחב הפתוח ואני מרגישה שאני רוצה. רוצה לקשור את חיי בחייו ולצעוד מעתה, ביחד, על מסלול חיים משותף.

אולי הוא גם מרגיש משהו דומה כי לפתע מסב אהרון את פניו ומביט לעברי. מבטנו נפגש, אני משפילה את ראשי וחיוך משותף מאיר בו זמנית את פני שנינו.

***

 

[ה. רז]

זה עתה הוא נפרד ממיכל בברכת ערב טוב. מתאפק שלא להוסיף גם "להתראות בקרוב". היא הייתה שקופה כל כך וזה היה חמוד. אהרון מתהלך לו מהורהר ברחוב היהודים, פונה לכיוון היציאה מהרובע. ההחלטה כבר ברורה לו ובטחונו כי התשובה החיובית לא תאחר להגיע גם מהצד השני מעודד אותו לשתף מיד את הוריו. מוציא את הפלאפון מכיסו ומחייג הביתה.

אבא עונה: "אהרון, שלום, איך היה?"

"היה מצוין", משיב מיד, "אני חושב שהגיע הזמן כבר לסגור".

"אתה בטוח?", שואל אבא, "לא כדאי שתחשוב על זה עוד קצת? תבוא הביתה ונדבר".

"אבא", הוא שומע את עצמו אומר, "בוודאי שנדבר, רק רציתי לשתף שזה ברור לי כבר עכשיו".

"אני לא מאמינה", נכנסת אמא לשיחה, "כמה זמן חיכיתי לרגע הזה... אבל, רגע, לא מוקדם לשמוח? מי אמר שהיא רוצה?"

"היא רוצה"! אומר אהרון בהחלטיות, "אין לי ספק בזה".

"אז אתה רוצה שנודיע לשדכנית שהעניין סגור מבחינתך, ואם גם הם מאשרים, אפשר לערוך את הוורט?", אמא לא מאמינה שהיא מגלגלת את המילה: "וורט" על שפתיה...

"כן", משיב אהרון ומתחיל, מבלי משים, ללכת ברגליו את רחוב יפו, לצד פסי הרכבת הקלה.

השיחה מסתיימת בתקווה מתוקה ואהרון ממשיך ללכת הלאה הלאה.



לאחר דקות מספר מצלצל הפלאפון ואהרון עונה.

"אהרון", זה אבא, "צדקת. גם היא מעוניינת כבר לסגור. חשבתי עם אמא מתי אפשר לערוך את הוורט ואין לנו הרבה אפשרויות... מחר בבוקר מתחיל הסגר על בני ברק ואי אפשר יהיה לצאת מהעיר אלא רק במקרים חריגים, כמו: קבלת טיפול רפואי חיוני שלא ניתן לקבלו בתוך העיר או הלוויה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. גם הכניסה לעיר תתאפשר במקרים חריגים בלבד, כמו כניסת גוף הצלה, משטרה או צה"ל וכניסה לצורך אספקת מוצרים ושירותים חיוניים. כך שבאפשרותנו לערוך את הוורט עוד הערב, בצורה מידית, או לחכות עד להסרת הסגר, דבר שיכול לקחת, להערכתי, גם מספר שבועות..."

"טוב, ברור שאני מעדיף לסגור עוד הערב", עונה אהרון מיד, "כמובן, אם הם יכולים...", הוא מוסיף. אחרי הכל, נהוג שהוורט מתקיים בבית הכלה.



"בסדר", מסכם אביו, "שערתי שכך תאמר. נסכם איתם את העניין ואחזור אליך, רק, בינתיים, תישאר בירושלים... אם הכול אכן יסתדר אין צורך שתשוב הביתה כרגע. אנחנו פשוט נצא אליך, נפגש וניסע אליהם".



יפה. יש לו בערך שעתיים לשוטט ברחובות הריקים. דווקא זה מסתדר לו טוב עכשיו. אהרון מתהלך לו ומנסה לעכל כי הרגע הזה, לו ייחל כה רבות, אכן מתממש עתה מול עיניו.



רגע, הוא חייב להודיע לחברותא שלו. כבר חמש וחצי שנים שהוא ויונתן לוי לומדים בצוותא והקשר ביניהם, למרות היותם שונים כל כך ועל אף ששניהם מגיעים מרקע אחר לחלוטין, הוא בני – ברקי טיפוסי ויונתן ממשפחה צרפתית שעלתה לפני כעשור לארץ, למרות זאת, הקשר ביניהם לא הוגבל רק לזמן החברותא אלא התפתח עם הזמן לחברות של ממש. ואפילו שיונתן, ברוך ד', נשוי כבר כשנתיים, את החברותא המוצלחת ביניהם הם לא מפרקים וממשיכים לעשות חיל זה בחברת זה.

עכשיו, יש לו פסק זמן של רוגע והוא יכול לאפשר לעצמו שיחה עם יונתן. אח"כ, בעזרת ד', יתרחש הכול מהר כל כך ומסביבו יהיו כולם... וכדי להודיע את הבשורה הזו ליונתן הוא צריך יותר משתי דקות...

אהרון מוציא את הפלאפון מכיסו ומחייג.

 

[ה. רז]

פרק ח'

אסנת לוי בוחנת סביב את ביתה הקטן. דירה סטנדרטית של זוג צעיר. כמה טוב, שכשחיפשו דירה לפני החתונה, התעקשו הוריה לשכור דווקא דירה עם חלונות ומרפסת ולא התפשרו בשום אופן על דירת – מחסן.

גם בשגרה זה מאוד משמעותי ועכשיו, במצב הקורונה יתרון המרפסת הפך לקריטי!

אסנת מוצאת את עצמה מודה על כך ולכן, גם הבלגן השורר כרגע בביתה ותבניות הביצים הניצבות זו מעל זו בכל פינה, לא מצליחים להוציאה משלוותה.

כמעט בשום מקום אי אפשר להשיג כעת ביצים. מיד כשהתחיל הסגר, נפסקו הלימודים הסדירים במערכת החינוך והושבת המשק, התרחשה הסתערות רבתי על הסופרמרקטים ומצרכי יסוד רבים פשוט רוקנו מהחנויות. כך ארע, שכבר שבוע בערך קשה עד בלתי אפשרי להשיג ביצים, גלילי נייר טואלט וטישו, מגבונים ומוצרי היגיינה כמו אלכוג'ל וכד'.

יונתן החליט "לקפוץ על המציאה" ולהכניס בצורה זו סכום מזומנים שיעזור להם מאוד לצלוח את החג, הוא עשה שמניות באוויר והשיג, מהיכן שהשיג, כמות גדולה של ביצים. עכשיו, הם פתחו בשכונה מכירה מאולתרת של ביצים והסטוק הנוכחי צפוי להתנדף מכאן במהירות בשעה הקרובה.

שולי הקטנטונת, רק בת חודשיים וחצי, מייללת במיטתה ואסנת ניגשת בחדווה להניקה. היא יושבת לה בנוחות על הספה, התינוקת המושלמת מעורסלת בזרועותיה ונותנת למחשבותיה דרור:

חג הפסח כבר נוקש בפתח ולמרות כל התכנונים הם לא יחוגו את ליל הסדר עם משפחתו של יונתן אלא לבד, בביתם.

מיד כשהתברר שבליל הסדר כל משפחה תחוג לבד, היא נלחצה. איך תכין הכול לבד? ובכלל... הם לא מצוידים לפסח, שנה שעברה היו אצל הוריה בחלק הראשון של החג ואצל הוריו בחלקו השני. אין להם כלים ולא את כל הציוד הנדרש בשביל להיות כל החג בבית.

יונתן ניסה להרגיע אותה ואמר שדווקא מתחשק לו לעשות את הסדר בבית, בנחת, לשבת אתה ולספר זה לזה את ההגדה. כמובן שהוא יעזור לה בכול ובכלל... הוא בטוח שהיא תדע ללהטט את הבישולים בחג כמו שהיא יודעת לעשות תמיד.

הוא החמיא לה. אבל, היא בשום אופן לא הצליחה להירגע. היא כל כך לא אוהבת לשנות תכניות ובכלל, עדיין אינה מרגישה שהתאוששה לגמרי מהלידה. ועכשיו "נופל" עליה כל הפרויקט הזה...

הפלאפון של יונתן רוטט ומיד מתחיל לצלצל.

"יונתן", היא קוראת בקול, "מישהו מתקשר אליך".

"תבדקי מי זה", הוא מבקש מהחדר.

אסנת מושכת את הפלאפון מכבל ההטענה ובודקת מי מתקשר, "אהרון מנביץ", היא מודיעה.

יונתן יוצא מהחדר ועונה לשיחה: "שלום, אהרון, מה נשמע?"

"לא תאמין"! הוא שומע את החיוך של אהרון בקולו.

"מה קרה?", הוא שואל, "רק היום יצאת מהבידוד... אמרו לך להיכנס אליו שוב???"

"לא, לא", אהרון צוחק, "אל תלך כל כך רחוק... רק רציתי לשתף אותך שאני סוגר וורט הערב".

"וזה נקרא לא ללכת רחוק...", יונתן המום מהבשורה הפתאומית, "מה באמת?!" , הוא קורא לפתע בקול, "אתה אמיתי? זה קורה?".



"רגע, רגע, ספר לי הכול", מפציר יונתן ואסנת, שמתרגשת יחד אתו, מסמנת לו נואשות להפעיל את הדיבורית, גם היא רוצה לשמוע...

"אני שם אותך על רמקול, זה בסדר?", הוא שואל ונענה בחיוב וכך מאזינים שניהם לאהרון שנהנה לשתף את חברו הטוב באושר שהזדמן, סוף סוף, גם לפתחו.



"איזה יופי!", היא אומרת ליונתן בשמחה, "כמה חיכית שהוא יתארס".

"נכון", מגיב יונתן, "ובתוך כל השמחה הזו, אני מצטער שזה קרה דווקא עכשיו... באמצע הסגר הזה... שמעת שהוא אמר שככל הנראה יהיה רק וורט, לא אירוסין ולא שום דבר. אהרון בשבילי הוא לא רק חבר... הוא, בעיקר, עזר לי להשתלב בישיבה והרבה בזכותו אני מי שאני היום... ובכל זאת, לא אוכל להגיע להשתתף בשמחתו".

"תוכל להשתתף מרחוק", מנסה אסנת לנחם, "כבר בשיחה הזו השתתפת והוא ממש שמח".

"הכול נכון", יונתן מעט קצר רוח, "אבל, אני הבטחתי לו לא פעם שכשהוא יתארס אני אפתיע אותו בגדול... ועכשיו מה? סתם ככה, אזרוק את המילה שלי לפח?"

יונתן נהיה מדוכדך ואסנת רצתה לעזור.

"אני יכולה להכין מהר משהו ונשלח לו", היא ניסתה להציע.

"מה תכיני?", הוא שואל, "קמח, כבר אין לנו, עכשיו כמה ימים לפני הפסח, ובכלל, איך נשלח לו? על פי הנחיות משרד הבריאות אסור לצאת מטווח מאה המטר שסביב הבניין. הוורט עוד שעתיים!"

"נו, יונתן", אסנת גוערת בו בחיבה , "לא מתאים לך. אהרון מתארס! ואתה הבטחת להפתיע. קדימה, איפה היצירתיות שלך? בא נעשה משהו. אני כאן בשביל לעזור".

היא מצליחה להשיב אותו למצב הצבירה הרגיל שלו ועד מהרה שניהם עסוקים בלחפש פתרונות.

כעבור כחצי שעה בלבד היא עסוקה בלזלף פטיפורים מרשימים, מקדישה לשם כך את השוקולד השוויצרי, מקלות השקדים, קרם הנוגט ועוד ממיטב חומרי הגלם שקנתה לכבוד החג.

יונתן מזמין פיצה בטלפון ומיד כשהשליח מגיע, הוא מוציא את הפיצה בשלמותה מהקרטון, מנקה את הפרורים והם מאחסנים את הפטיפורים המעוצבים ביד אומן בשורות ישרות בתוך ארגז הפיצה כשאסנת מקפידה לקבע אותם למקומם במעט שוקולד מומס על מנת שלא יזוזו בזמן הנסיעה.

כחצי שעה לפני מועד הוורט, על פי דברי אהרון, יוצא יונתן מהחניה שליד ביתו כשהוא רכוב על האופנוע שלו, לראשו קסדה ובתא המטען הקטן, שוכן אחר כבוד מגש "הפיצה".

הוא יפתיע.



ואם ישאלנו שוטר, הוא פשוט יצביע על הפיצה וימשיך הלאה בביצוע המשלוח...

***

 

[ה. רז]

למה רק לייקים? אפשר תגובות???
ביקורות... הערות... מעט מחמאות...
אני מעלה בהתמדה את הסיפור,
יש קוראים
אבל אין מגיבים.

מה אומרים? מה לשפר?
בבקשה תגיבו. לא רק על הפרקים האחרונים, על מבנה העלילה, על הדמויות, על התוכן וכו'

העליתי בשביל לשפר את הסיפור. בינתיים כמעט ולא קבלתי תועלת מהעלאה (חוץ מהחשיפה, כמובן). שוקלת להפסיק אם לא תהיה הענות לבקשתי.

 

[Bestimedia]

@ה. רז היקרה, הסיפור מקסים!!
וכמו שכבר אמרתי הוא כתוב בצורה אותנטית ומעניינת,
העלילה הגיונית, רלוונטית וזורמת.
הדמויות מקסימות (אולי מידי מקסימות?) ורגישות.
לדעתי כדי להוסיף איזה טיווסט שונה,
דמות מרגיזה/ מכעיסה, סצנה מפתיע שתגוון טיפה את העלילה,
כי כמה שאת מנסה לתאר את החיים האותנטיים (בהצלחה מרובה!) החיים שלנו טיפלה משעממים,
וכדי להוסיף עוד קצת תיבול...

העליתי בשביל לשפר את הסיפור. בינתיים כמעט ולא קבלתי תועלת מהעלאה (חוץ מהחשיפה, כמובן). שוקלת להפסיק אם לא תהיה הענות לבקשתי.

זה נקודה שעלתה כאן המון ע"י ניקים שהעלו סיפורים בהמשכים שהתכוונו לצאת כספר, אבל בכל אופן העלו לכאן כדי לקבל ביקורת.
אם את מעוניינת את יכולה לפתוח קבוצת מייל סגורה עם כ15 סופרים שיבקרו לך כל פרק בפרטי ולא ע"פ הפרום הציבורי.
אם את מעונינת אני יכולה להיות לך לעזר
***
אבל אחרי הכל, הסיפור מקסים וזורם טוב, תצליחי!!