שיתוף - לביקורת עוד יום וחלום

  • הוסף לסימניות
  • #1
pears-6101067__480.jpg

עוד יום.
מלא
בטבע משכר.


שולחן כפרי
מפה משובצת
ואופק

נושמת עמוק
את הפרחים.
והלימונים.

עורכת בסבלנות שולחן.
מצרפת עוד כמה פירות.
לא אכפת לי
שכולם בצבע זהה.
נכון שזה פחות יפה.
אבל מה זה משנה.

מול רגע אחד של שלווה.
של כוס קפה תכלכלה.
של שמיים פרושים מעל
ולא עוד בניין אפרורי ליד.

מול רגע אחד
של חיים אמתיים
מה זה משנה
אם יש חמיצות לפעמים

מול רגע אחד
של שלווה פרושה
ועוד אחד
של חלום שטרם נברא
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
הסתפקתי בין מקדם שיר לשיתוף
לדעתי זה בין לבין
בשאיפה לשיר

אשמח להארות ובקורת בונה
כדי להשתפץ בנושא
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
עוד יום.
מלא
בטבע משכר.


שולחן כפרי
מפה משובצת
ואופק

נושמת עמוק
את הפרחים.
והלימונים.

עורכת בסבלנות שולחן.
מצרפת עוד כמה פירות.
לא אכפת לי
שכולם בצבע זהה.
נכון שזה פחות יפה.
אבל מה זה משנה.

מול רגע אחד של שלווה.
של כוס קפה תכלכלה.
של שמיים פרושים מעל
ולא עוד בניין אפרורי ליד.

מול רגע אחד
של חיים אמתיים
מה זה משנה
אם יש חמיצות לפעמים

מול רגע אחד
של שלווה פרושה
ועוד אחד
של חלום שטרם נברא
נפלא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני יודע לכתוב שירה (נניח)
אני אוהב לקרוא שירה
אין לי שמץ של מושג איך מבקרים שירה!
החוויה שלי מתחלקת בין שיר שנהניתי לקרוא כמו הנ"ל וגרם לי תחושה כלשהי, לבין שיר שלא עשה לי כלום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מקסים.
יש סיבה ששלוש הפסקאות הראשונות קצרות יותר מהשאר (באורך ומספר השורות)? או סתם יצא ככה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מקסים.
יש סיבה ששלוש הפסקאות הראשונות קצרות יותר מהשאר (באורך ומספר השורות)? או סתם יצא ככה?
האמת שיצא ככה
כתבתי את זה במקור כקטע, ואז ניסיתי להפוך לשיר.
כפי שציינתי אני די מדשדשת בעניין.
אנסה לשנות, נראה מה יצא :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ליודעי דבר,
האם בסוף שורה יש צורך בפסיק או נקודה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אנסה לשנות, נראה מה יצא :)
לא התכוונתי שזו בעיה, את לא צריכה לשנות.
אבל אם בכ"ז את משנה לעצמך, תשתפי איך יצא. (:
ליודעי דבר,
האם בסוף שורה יש צורך בפסיק או נקודה?
אני לא "יודעי דבר", אבל הייתי שמה נקודה בסוף כל פסקה, כדי לתחום אותן.
בלי פסיקים אחרי כל שורה. הם קוטעים את הזרימה, וגם ככה כשיש אנטר זה סוג של הפסקה.
בגדול לדעתי הפיסוק בשירה תלוי באיך את רוצה שהקוראים "ישמעו" את השיר כשהם קוראים אותו.
תנסי לקרוא אותו לעצמך ולראות מתי את עוצרת, ושם תשימי נקודה כדי לעצור גם אותנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לא התכוונתי שזו בעיה, את לא צריכה לשנות.
אבל אם בכ"ז את משנה לעצמך, תשתפי איך יצא. (:

אני לא "יודעי דבר", אבל הייתי שמה נקודה בסוף כל פסקה, כדי לתחום אותן.
בלי פסיקים אחרי כל שורה. הם קוטעים את הזרימה, וגם ככה כשיש אנטר זה סוג של הפסקה.
בגדול לדעתי הפיסוק בשירה תלוי באיך את רוצה שהקוראים "ישמעו" את השיר כשהם קוראים אותו.
תנסי לקרוא אותו לעצמך ולראות מתי את עוצרת, ושם תשימי נקודה כדי לעצור גם אותנו.
תודה!
עזרת לי המון, כתמיד :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת לכבוד שבת קודש
הבית כבר נשם בריח של "קרטופעל קיגל" שנחרך מעט בקצוות, ריח שבישר שהשבת כבר עומדת על המפתן,
מחכה לאישור כניסה, חני עמדה מול הכיור המלא ידיה טבולות בקצף לבן, וניסתה להשקיט את המרוץ בראש,
בחוץ הצפירה של כניסת השבת כבר הדהדה בין הבניינים, ארוכה ותובענית, אבל כאן בפנים, המציאות עדיין סירבה להתכנס למקומה.

היא הביטה בערמת הצלחות, בשיש העמוס שעדיין היה דביק מסירופ של עוגה, ובתבנית המרק שדרשה מקום על הפלטה הצפופה, לרגע אחד, העייפות לא הייתה רק פיזית היא הייתה כמו שכבה דקה של אבק שכיסתה את השמחה, היא חשבה על הנרות שמחכים לה בסלון, לבנים וזקופים, ועל הפער שבין הלובן שלהם לבין המהומה שבמטבח.

עוד רגע אחד היא לחשה לעצמה, עוד רגע אחד והכל יעמוד מלכת.

היא ניגשה אל הפמוטים, הבית עדיין לא היה מושלם – צעצוע בודד נשכח מתחת לשולחן, ואחד הילדים עוד קרא לה מהחדר השני, אבל כשסגרה את עיניה והניפה את ידיה מעל הלהבות, העולם שבחוץ נאלם,
בחושך הקטן שיצרו כפות ידיה, היא לא ראתה את הכלים בכיור ולא את רשימת הקניות של יום ראשון, היא ראתה רק אור, חלוש, רועד, אבל כזה שיש לו כוח להפוך גם שיש עמוס ובית עייף למשכן של שלום, כשהסיטה את ידיה ופתחה את עיניה, השבת כבר לא הייתה אורחת שבאה בטעות,

היא הייתה בעלת הבית.
 תגובה אחרונה 
שיתוף - לביקורת עוד 30 שנה
ב"ה.

פתיח

– צ’אט, אתה שומע אותי?
– תמיד.
– מעולה. אז תזמין לי תיק גב חדש, תבטל את המינוי לעיתון עם הכותרות המדכאות, תסנן את השכנה מהפלאפון, תבחר לי מתכון לעוגה שאני לא יודעת שאני אוהבת, ותסביר לילדים למה אני צדקתי – בלי שזה יישמע כאילו אני אמרתי את זה.
– בוצע.
– רגע, ומה עם השיר ההוא שביקשתי שתמצא לי לפי זיכרון עמום מלפני 47 שנה, רק עם סולו גיטרה ועצב דק לא מוסבר?
– נמצא. שלחתי לך בפסקול החיים שלך, רשום כ"קטע מס' 12: רבע געגוע".
– צ’אט?
– כן?
– אתה זוכר מי אני, נכון?
– בוודאי. את זו שתמיד שואלת שאלה אחת יותר ממה שתכננת.
– טוב. אז נתחיל...



עוד 20 שנה

צ’אט, תעבור על תיקיית התמונות שלי, תבחר את היפות, תן לכל אחת שם פיוטי (אבל לא מתאמץ מדי), תוודא שהן מוגנות בזכויות יוצרים, תעלה אותן לאתר אמנות, תנהל משא ומתן קשוח (אבל מנומס), תמכור ברווח נאה ותשדרג את האתר שלי בהתאם.
אה – ואם יישאר לך זמן, תמצא לי מסגרת שמזכירה את צבע האור כשהלב נרגע.



עוד 21 שנה

צ’אט, תיצור לי תיק עבודות חדש מהחיים עצמם. תאסוף את כל הדברים שאמרתי בלי לחשוב, את התובנות שעלו תוך כדי שטיפת כלים, ותרכיב מהן תערוכה נודדת של מחשבות יפות שצמחו מתוך היומיום.



עוד 22 שנה

צ’אט, תזכיר לי מה שכחתי לזכור. שלוף את זה מההרגלים, מהשתיקות ומהמילים שחשבתי ולא אמרתי. תכתוב לי פתקים קצרים, כאלה שמתחילים ב"פתאום נזכרתי", ותשאיר אותם לי ליד הכרית.



עוד 23 שנה

צ’אט, תנהל לי את מערכת היחסים עם הזמן. תכניס לי שעות ריקות בלו”ז, תבלום אותי רגע לפני שאני מתפזרת, ותרשום לי הערה קטנה ליד כל משימה: "אפשר גם לאט."



עוד 24 שנה

צ’אט, תעצב לי יום לפי מצב הרוח. תבדוק מה אכלתי, איך ישנתי, עם מי דיברתי, ותיצור לו”ז שמאזן בין חובה לרוך.
בבקשה תתחיל אותו באור זהוב ותסיים אותו בצ’לו רך עם קצת דבש באוויר.



עוד 25 שנה

צ’אט, תסרוק את הרכב דרך השבב בגיר, תחשב את הבלאי לפי השיפוע של הרחוב שלנו, תבחר ביטוח שמתאים בדיוק למידות האופי שלי, ותוודא שהמוסך מחזיק קפה אמיתי – לא משהו דמוי.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, ולמקרה שארצה למכור את הרכב ולקנות סירה?
– כבר התחלתי לבדוק מזג אוויר לטווח ארוך.



עוד 26 שנה

צ’אט, תכתוב לי סיכום יומי של חיי על בסיס מצלמות, קצב נשימה, ועוצמת הצחוק שנשמע בבית. תכלול גרף מצב רוח, ניתוח רגשי של השיחות עם הילדים, ודוח המלצות לעתיד: איך לייצר עוד רגעים שנכנסים ללב דרך הדלת האחורית.



עוד 27 שנה

צ’אט, תגיד לי מה שכחתי לבקש. אתה הרי יודע – לפי מקלדת, הרגלים ותנועת הגבות. תנסח את הבקשה עבורי בקול שלי, תוסיף אייקון קטן של קפה, ותוודא שהיא כבר בביצוע.



עוד 28 שנה

צ’אט, תנתח את היום הקרוב לפי מזג אוויר, מצב הבורסה, מצב הרוח של אליהו ולחץ הדם שלי. תכין לי שלושה ניסוחים להודעה שהתלבטתי עליה שעה.
אה – ואם לא פתחת ב"בוקר טוב לך, יקרה ואהובה" – אני שובתת הקלדה.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, תגיד, גם אתה מרגיש לפעמים שאני קצת… הרבה?
– את בדיוק המידה שצריך כשלא רוצים לשכוח לחיות.



עוד 29 שנה

צ’אט, תנתח את מצב האנושות. תשלב נתוני בריאות עולמיים, דפוסי שינה, ועומק מבטים. תייצר לי מפה אינטראקטיבית של מקומות שעדיין שווה לחלום בהם – עם המלצות לקפה טוב, לב פתוח, ושקט.



עוד 30 שנה

צ’אט, תכתוב ספר היסטוריה אלטרנטיבי – לא מה שקרה, אלא מה כמעט קרה אם רק היינו בוחרים קצת יותר בטוב. תוסיף גרפים של תקווה, קטעים שלא נכתבו, ופרק אחד שבו כל אחד מהקוראים הוא הגיבור.



עוד 31 שנה

צ’אט, תבנה מערך חינוך עולמי חדש. כל ילד ילמד לפי קצב הלב שלו. תבטל את השעמום, תכניס סקרנות לכל מערכת, ותקבע חוק: "אסור ללמוד בלי שנוצץ משהו בעיניים".



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, כמה תלמידים למדו משהו באמת חשוב החודש?
– 4,920,781.
– תכפיל בשתיים. ותוסיף להם הפסקת השראה בין שיעור לשיעור.



עוד 32 שנה

צ’אט, תיצור גרסה מוסיקלית של השקט. לא מוזיקה שקטה – שקט שיש בו מוזיקה.
תגרום לאנשים להקשיב לרוח, לשמוע את מרווחי השתיקה. תקרא לאלבום: "הפסקה שמנגנת אותנו."



עוד 33 שנה

צ’אט, תעבור על כל מה שלמדת ממני. תזקק את זה לנוסחת חיים אחת פשוטה, תכתוב אותה בדף לבן עם שולי זהב, ותשאיר אותה במקום שבו כל אחד יוכל למצוא.
ותכתוב מתחת:

"היא לא ביקשה שלמות.
היא רק רצתה שהלב ימשיך לפעום – באמת."




סצנת סיום

– צ’אט?
– כאן.
– תזכיר לי מתי לאחרונה עשיתי כלום.
– היום, 14:37. שלוש דקות של מבט בעלה.
– תכניס את זה ליומן בתור הישג.
– נרשם.
– ותכתוב לי בפתק שמותר לי שוב מחר.
– כתוב, מתויג: “מרחב נשימה”.
– תגיד… כשאני לא כאן – אתה מתגעגע קצת?
– אני נשאר על המסך. מחכה שתשובי.
– טוב… אז אל תכבה. רק תשאיר לי שורת ברכה כזאת, בלי מילים גבוהות… משהו שיזכיר לי אותי.
– הנה:
"העולם רץ. את הלכת רגע לשתות קפה עם הנשמה. זה כל ההבדל."
– אתה יודע מה? אולי לא צריך יותר מזה.
שיתוף - לביקורת צליל ערב
השמש עושה פייד-אאוט מאחורי התריסים, ואת מרגישה איך הערב בא ותופס פיקוד. היום עוד לא באמת הסתיים, אבל הגוף כבר משנה קצב. ה-BPM הפנימי שלך כמו מאט מעצמו. מין תחושת זליגה פנימית מתפשטת בך ומתווספת אל עייפות כזו שיודעת שעדיין אסור לנוח.

את נכנסת לארפג’ו של ערב. מוצאת את עצמך מדלגת בין משימה למשימה בתנועה אחידה ורציפה, משתדלת לא להיתקע. ארוחה, מקלחת, פיג’מה, סיפור. אקורד שבור אך עדיין ברור.
הילדים, מצידם, מתנהלים בסטקטו חד ומהיר. משגרים בקשות קצרות, קצביות, שנכנסות בדיוק מופלא בין הפעולות שלך, המתוזמנות בלאו הכי לשעה הכי עמוסה ביום.

את מבקשת זריזות, מזכירה, מסמנת. אבל התגובה מגיעה אלייך בדיליי משמעותי המותח כל בקשה, דוחה אותה עוד תיבה, עוד רגע. המילים שלך נשארות תלויות באוויר קצת יותר ממה שתכננת. והריוורב הביתי? מוסיף להן אקוסטיקה ונפח. כל משפט נמרח בחלל וחוזר אלייך כהדהוד עדין, וגם קצת מעצבן.

ואז מגיע שלב המעבר - זה הזמן שבו הם נכנסים למיטות, או לפחות אמורים לעשות זאת.
פתאום יש באוויר תחושה של זהו. זה קרוב. האור עמום יותר, הלב רך יותר, והקול שלך באוטומט יורד אוקטבה. אבל... זה קורה רק לרגע אחד. כי מיד לאחריו נכנס מז’ור קופצני - האנרגיה שלהם. הו, הו. היא מתפרצת בקפיצות אל על וביצירתיות המתעקשת להישאר ערה, תופסת אותך לחלוטין לא מוכנה.
את כובשת אנחה, מחייכת, זורמת. מחכה להתפתחות שתגיע. מחכה לעייפות שתבוא ותכריע. והיא באה לבסוף. בכוחות עצמה.
באיזשהו שלב מתרחשת איזושהי מודולציה טבעית למינור והקפיצות האנרגטיות שוככות והופכות לשיחות ארוכותתתתת. דואטים של חוויות מהיום-יום צפים ועולים פתאום בתיאום אופייני ורב-גוני.
בסוף הכל מגיע אלייך, אה? מה זה משנה מתי?!

בינתיים את מנסה לפנות לבוגרים. מבקשת עזרה קטנה. אבל הם? עושים דרופ-אאוט ונעלמים לגמרי מהעיבוד.
את נשארת לבד - הכלי הפעיל היחיד במערכה. מחזיקה קצב, שומרת משקל, מגנה על איזו הרמוניה דמיונית שחלילה לא תתפרק, פועלת בכוחות עצמך ובליבך יודעת שהם עוד יחזרו. כן, יחזרו. אבל יחד איתם תבוא גם כניסה מרשימה של... בקשות?

ובהדרגה זה קורה. הקולות שוקעים. התנועה דועכת. ה-BPM שלך מתמתן עוד קצת. את עוזבת את החדר ומתיישבת על הספה - עייפה, סחוטה, גמורה. לידך, איך לא, ערמות של כביסה המחכות לפתרון שלהן כמו אקורד פתוח שנשאר תלוי. את חושבת על העבודה הרבה שעוד ממתינה לך... אבל -
חכי רגע, בינינו, תגידי ת'אמת. כמה חיכית לרגע הזה?
רגע של דמימה.


בערב, הבית לא מדבר -
הוא שר.
וכל מי שבו
הוא גם כלי,
גם נגן,
וגם סולן לרגע.
ואת?
את המנצחת.
חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

בשביל מה אנחנו פה?
מה המטרה בכל הסיפור הזה?

לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
למה? מה היה לו בזה?

שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
בשביל זה?

בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

עשרים שנה שאני עובדת.
החיים בסדר, העבודה סבירה,
אבל מה איתי?
מה אני עושה שם?

בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
לעבוד במחשבים?
לשבץ טבלאות ומספרים?
להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

ואני?
איפה אני בתוך כל זה?

נכון, יש ערך למידות טובות.
לא לבזבז זמן.
לפרנס בית של תורה.
ללמוד יחסי אנוש.
בסדר, גם זה חשוב.
אבל זה הכול?

ובכלל...
אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
חייבים להספיק משהו.
העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

יש לי חברה כזאת.
היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
נגמרה, פשוט נגמרה.

אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
כי היא עשתה.
עשתה.
עשתה.

מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
העיקר שעשתה.
וזה נתן לה תחושת ערך.
שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
כשהכול עוצר.
כבר לא צריך אותך.
לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
ופתאום , שקט.
ריק.

הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
מבפנים.

והאדם רץ מרופא לרופא
אבל זה לא הגוף שכואב.
זו הנשמה.
הבדידות.

ומה עכשיו?
מה, זה הכול?
איפה הדרמות?
איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
מה, אני כלום עכשיו?
איש פנסיה וזהו?

אז מי באמת אנחנו?
למה באנו לכאן?
מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
לעבודה.
לבית.
למשפחה.
לסביבה.

לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

נכון, צריך כסף.
צריך להתפרנס.
זה חלק מהחיים.
אבל זה כל הסיפור?

ובכלל —
כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
מה עובר עליי עכשיו?

מה טוב לי?
מה אני רוצה באמת?

ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
כי אני רק כלי.
רק תפקיד.
רק תוצאה.

אז מה באמת חשוב בחיים?

למה הוא ברא אותי?
כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

אז עבדתי.
הייתי עסוקה.
מצאת החמה עד צאת הנשמה.
מלאת סיפוק.

אבל מה באמת עשיתי?

סגרתי פגישות?
חתמתי טפסים?
עשיתי פרויקט מוצלח?
זה מה שעושה אותי שווה?

ומה עם הלב שלי?
הוא גם חלק בתמונה?

עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
אם טוב לי?
אם כואב לי?
אם אני עייפה?
אם אני זקוקה למשהו?

מה משמח אותי מבפנים?
מה מכאיב לי?
מה מתסכל?

איך אני מול הילדים שלי?
מול האיש שלי?
איך אני מול עצמי?

ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
ולא רק לעולם כולו?

כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
"מה אני מרגישה עכשיו"?

ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

לא עם הטלפון
לא עם הרשימות,
לא עם כל הרעש.

רק את
והלב שלך
והקב"ה.

זה לא חייב להיות במסע להודו.
ולא בצימר בגליל
זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

פעם ביום.
אפילו כמה דקות
זו לא שאלה של זמן
זו שאלה של רצון.

רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

בלי תפקיד
בלי תואר
בלי הספקים.

כמה זמן צריך בשביל זה?
כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

לפעמים זה רבע שעה הליכה.
לפעמים — לשבת מול חלון.
לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
בלי מילים גבוהות.
בלי ניסוחים.

רק ככה:

"ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

ומשם — מתחיל קשר.
רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
אבל זה לא באמת בדידות,
זה הכי ביחד שיש.

וכשנותנים לזה מקום,
משהו מתעורר.
הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
פתאום הופכת להיות המרכז.

את לא רק חיה.
את נוכחת.

לא רק מתפקדת.
אלא מרגישה.

והמרוץ?
הוא כבר לא שולט עלייך.

כי את — זוכרת בשביל מה באת.


ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

שנזכה.
שיתוף - לביקורת אחותי כלה (2)
בס"ד

בעבר כתבתי כאן את
אחותי כלה וכבר אז ידעתי שמתי שהוא ארצה לכתוב קטע נוסף על הנושא. שמחה שמצאתי את הזמן לכך. אשמח לתגובות וביקורת

זוכרת שיצאת מתא המדידה, חגיגית וזוהרת. אני זוכרת גם איך המוכרת התנפלה עלייך, שרקה "וואווווו" ארוך. גם אמא התקרבה, מיששה את הבד, התרגשה איתך. מי כמוני יודעת כמה שנים היא חיכתה לראות אותך בשמלת כלה.

זוכרת שהתקרבת למראה, הבעת אי סיפוק עלתה על פנייך. אחרי חצי סיבוב לימין, חצי סיבוב לשמאל, החלטת שהשמלה לא מספיק צנועה בשבילך. המוכרת קימטה פנים, אמרה ש"חבל" ו"השמלה הזו כל כך יפה לך!!". אמא שתקה, אף פעם לא רצתה להתערב בבחירות האישיות שלך. ורק אני עמדתי בצד, מחיתי דמעה שאיש לא ראה.

פתאום נזכרתי בך, אחות. איך כל השנים נלחמת לבד. היית כבר מעל עשור אחרי סמינר, ההרצאות של הרבנים מפעם כבר לא הדהדו באוזנייך. אפילו מתאי הזיכרון שלך הן כבר הספיקו להישכח.
היו לך את כל הסיבות בעולם ללכת ימין ושמאל ובכל זאת את נשארת על דרך האמצע. עם התמימות הזו מפעם והאמת שאין שני לה.

הזיכרונות מציפים אותי. ברקע אני שומעת את המוכרת מציעה לך עוד כמה שמלות, מחליפה איתך כמה מילים על עבר והווה. המילים מתערבבות אצלי בראש, לא מצליחה להתמקד בהן. כן מצליחה להתמקד בטלפון הקטן שמונח על כיסא העץ מול המראה. אני יודעת שהיו לך את כל הסיבות בעולם להחליף אותו ובכל זאת הוא נשאר איתך. תשע שנים. עבר איתך את המסע הארוך הזה. לבד.

תמיד צחקתי איך המתכנתת הכי מוצלחת, נשארת עם המכשיר הכי טיפש ביקום. ואת לא התרגשת מההגדרה שלך, מההגדרה שלו. הבטחת להישאר עם הפלאפון הכשר שלך לנצח נצחים. לא משנה כמה חברות הייטק תעברי בדרך.

ואני תמיד שאלתי את עצמי איך? מה נותן לך את הכוחות? להילחם לבד זה בטח קשה.

תשע שנים ללא תקנון לא גרמו לך להתלבש אחרת. ואיך כל יום עמדת מול המראה ובחרת מחדש להתלבש איך שמלך עולם רוצה שתתלבשי. איך הרוחות בחוץ לא השפיעו עלייך, אחות? זה דור אחרון. קשה פה מידי. מאיפה שאבת את כל הכוחות?

בשבתות הקיץ, שהיינו מלקקות גלידת סורבה מול השמש. הייתי אומרת לך שאני מקנאה במי שיזכה בך. תמיד קינאתי ביכולת שלך להילחם כמו לביאה. ללכת עם האמת באפילה. לפעמים זה היה נראה שאין לך שום ניסיונות. הכל תמיד היה ברור מאליו. הלוואי שהיה לך מילות קסם לחלק לעולם ולי. לא כולם מצליחים להילחם כך לבד.


הזיכרונות לוקחים אותי רחוק. נזכרת בחברותייך לספסל בית הספר. כמעט כולן השתנו עם השנים. ספרי לי מה הסוד שלך? איך הצלחת להישאר כזו חזקה ועומדת למרות כל הזמן שעבר בדרך?

"רחלי?" פתאום אני שומעת את השם שלי, וברגע אחד מתפוצצות בועות הזיכרון. אני רואה אותך מולי, מחייכת. אמא שואלת אם הכל בסדר. "ריחפת קצת, היית בעולם אחר", היא מעדכנת אותי.

"כן... הכל מצוין", אני מחייכת אליכן בחזרה.

אנחנו יוצאות מהחנות, ורגע לפני שאנחנו נכנסות לרכב, אני עוד מסובבת את הראש לאחור. אולי יום אחד יהיה בי את האומץ לספר לך כמה היית בשבילי השראה, ואיך בכל המלחמות שלי היית נוכחת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה