אבל אם יום אחד המלמד לא הצליח לעמוד במידותיו של ר' חיים קנייבסקי, אין צורך לשפוך זעם.
כולנו בני אדם - מלמדים והורים - כולנו טועים וכולנו נכשלים מידי פעם, וגם נקלעים למצבים מאתגרים במיוחד, שלמישהו מבחוץ קשה להבין.
הבעיה הגדולה כאשר לוקחים טעות או כישלון ועושים ממנו 'משנה חינוכית' .
א' ב' זה להכיר ולהיות מודע לכך שתגובה כזו או אחרת נגרמה מחולשה אנושית, והיא בעצם מזיקה, ולא להפוך את זה לצודק בכל מחיר.
ולאחר מכן לקחת אחריות. זה אומר לנסות לתקן את הנזק, ולרוב יש איך לתקן, ולפעמים צריך גם להתנצל.
זכור לי מלמד גדול, ירא שמים, שהשקיע את לבו ונפשו בחינוך הילדים, וקיבל הרבה מאוד הערכה. וכשפעם נאמרה לו איזו הארה בצורה יפה על משהו שקרה, הוא הודה על כך בצורה מיוחדת.
מלמד כזה ככלל - לא יקבל תגובות נזעמות!
מעבר לזה, צריך להבין שיש דברים שילד נפגע הרבה יותר ממלמד מאשר מהורה. זה סוג יחסים שונה.
ועוד נקודה: הורה הוא כל אחד שד' נתן לו ילדים. לא בוחרים הורים.
מלמד אמור להיות רק מי שמתאים לכך.
גם מי שמתאים ודאי שאיננו מלאך, והורים צריכים להבין את זה ולקחת בחשבון את האתגר הגדול של ניהול כתה כהלכה, ולדון לכף זכות.
אבל בכללי, מלמד אמור להתאים לתפקיד שלו, ואם אין לו הבנה בלחנך ובללמד - הוא לא אמור להיות מלמד!
כאמור עיקר הנזק הוא ב'משנות חינוכיות' מזיקות, שבאות או מחוסר הבנה בתחום, או מהצדקה שלאחר מעשה. וחוסר הענווה להודות שנעשתה כאן טעות, וצריך לתקן.
וכמו שאמר לי פעם מלמד, שלרבה אסור אף פעם לפייס ילד! וזה היה לאחר שנעשה לילד עוול גדול מאחר שטעו בו.
ב"ה אחרי איזה זמן הוא עבר לעבוד במשהו שלא קשור לנשמות רכות, שמותר לדידו לפגוע בהם קשות, אך אסור לפייס כאשר זו היתה פגיעה בטעות.