מידע שימושי אומן אומן ראש השנה - אוסף של מחשבות והגיגים

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
עד שהאשכול הזה יעלה, מן הסתם ימחק האשכול המדובר, זה הרצוף בעגבניות סרוחות המוטחות איש בפרצוף רעהו, וכמובן ערימה נאה על הברסלבים. (שהם אנשים בוגרים שיקבלו החלטה רציונלית, כתב מישהו, ולכן ברור שכל מה שקורה עכשיו על הכתפיים שלהם).

כשמדברים על הנסיעה לאומן, ועל המצב הנתון של מאות בני אדם תקועים במצב קשה, אפשר בהחלט ובקלות להבין את כל הצדדים.
את אלו שהנושא לא מזיז להם,
את אלו שהנושא כן מזיז להם,
את אלו שהנושא מרתק אותם באופן טוטאלי,
את אלו שמוכנים טיפונת להתעמק בו וזהו,
וכמובן את אלו שפשוט לא מוכנים להתעניין בנושא.
הכל קל.
חבל שמגיעים לטונים כאלו, הרי לא מסובך במיוחד להבין מה קורה. ואין פה מישהו שאשם גדול במיוחד.

רציתי לספר לכם על הנסיעה לאומן.
כולכם בוודאי שמעתם עד כמה יהודים מסרו את הנפש כדי לקיים את הציווי של רבי נחמן, להיות אצלו על ראש השנה.
אנשים השתחלו לשם בזמני השלטון הסובייטי, לפניו ואחריו. ולאורך כל השנה חלמו, כספו, התפללו, התבודדו, חסכו כסף - ועשו הכל כדי לזכות להגיע.
תכננו תכניות במשך שנה שלימה (או שנים ארוכות), טוו רעיונות. רכשו דרכונים אמריקאים מבחורי ישיבה מזדמנים, נכנסו לאוקרינה דרך מדינות צד שלישי, הכל, אבל הכל - כדי להיות שם בראש השנה.
וכל פעם משהו אחר השתבש. תמיד מישהו מהקבוצה איתרע עליו מזלו והוא נתקע בין שמיים לארץ; הוויזה שלו התבררה שלא תקפה, נאבד לו מסמך קריטי, מישהו שם עליו עין ועיכב אותו, וכולי וכולי.
תמיד היו עניינים. "מניעות" בשפה הפנימית. תמיד.

גם אחרי מסך הברזל שום דבר לא הלך חלק. "הכל תיקונים", כמו שאומרים. כמעט בכל נסיעה לאומן, ישנם תקלות. רבות, משונות, לא צפויות.
מזוודה אובדת, נשכחת, טיסה שמאחרת לצאת לדרכה, מזג אוויר לא צפוי, עיכובים על כל צעד ושעל, דרישה לשלמונים, תנאים פיזיים לא קלים, תזונה לקויה או חסרה, קריסת התקשורת לארץ ישראל, מחסור במקום תפילה נוח ונעים, ועוד ועוד.

ואנשים המשיכו לחלום, ולטוס, והאישה שלהם נשארה בבית, עם הילדים, לבד בראש השנה.
והיא סחבה לבד את ימי החג, לפעמים עם אמא שלה, לפעמים עם השוויגער שלה, לפעמים עם אחיותיה, לפעמים לבד. מתחננת לבת של השכנים שתשמור על הזאטוטים לכמה דקות כדי לשמוע שופר.
והבעל יצא למסע מפרך, מייגע, שוחק, בלי טיפת הנאה גשמית. לעיתים בלב הולם ומלא בפחד מקפיא ולופת, אמיתי, מקורי, לא מעלי אקספרס. ולפעמים אחרי כל המאמצים ההירואים - הכל נגמר בפלופ ענק. החסיד נתקע איפשהו. באכסניה באומן בלי יכולת יציאה, בבית הנתיבות בווינה, בשום מקום בעיר ויניצא, וכולי. קרה, קורה. לא מרתיע את החסידים.
כי כשהחלום כל כך לא רציונלי, גם המעשים כנראה לא הכי רציונליים. ברסלב, בכלל, לא ממש רציונלית...

בשנים האחרונות, כאשר כאילו התנאים הפיזיים הגיעו לרמת בשלות מיוחדת, ויש בשטח שפע עצום ואינסופי של מלוניות, אוכל, הסעות, טיסות, תרופות - קל לשכוח את האש הבוערת. המאכלת. היוקדת. זו שמתעלמת מכל דבר בשטח, ורוצה רק דבר אחד: להגיע לאומן. להשתטח על ציונו של רבי נחמן. לומר תיקון הכללי, לתת פרוטה לצדקה, ורצוי להקדים לכך איזו טבילה במקווה. קר או חם זה לא משנה.

אנשים.
זה לא רלוונטי אם הנושא חשוב עד כדי כך, או שעדיף להישאר בישראל עם האשה והילדים. רק רוצה למקד אתכם במהות הנסיעה. בחלק שהיא לוקחת לברסלבר בלב.
בכמיהה העזה, בגעגועים, בהשתוקקות.

יכול לומר שאני זוכר היטב את הפעם הראשונה בה ראיתי את הריקוד "אומן אומן ראש השנה" כילד בגיל שש בטרמינל אודסה החשוך והקודר. זה משהו שאי אפשר לשכוח. שנצרב על לוח הפיקוד של הלב. נכנס הכי עמוק באישיות של הבנאדם.
איך עומדים בחלל זעיר מאות בני אדם, עייפים, טרוטים, במשך שעות ארוכות, מייחלים שיגיע פקיד כלשהו לחתום על דרכונם ולהכניסם למדינתו ה"נחשקת".
איך עומדים שעות בתור, אין כסאות, מחכים. מחכים. מהומה אחת ענקית.
ואז הולכים לתור אחרי המזוודות, בתאורה מהבהבת וחלשה עד לא קיימת, שוטרים קשוחים בכל פינה. פרצוף אטום שכמו יצוק מבטון.
המזוודות מגיעות, בניכוי אלו של הבישי-מזל, יוצאים החוצה. קור פתאומי. מחכים לאוטובוס לאומן. שהתעכב משום מה. בסוף מגיע, נדחקים, עולים. נוסעים. מגיעים באמצע הלילה. לאן עכשיו? אין מפתח, המפתח נמצא, פותחים את הדלת, מגיעים לדירה איומה. ריח עצום של עובש וטחב.

אוכלים קצת שימורים, קורסים על המיטות ומתרגלים לריח איכשהו. חלק מהמבוגרים הולכים לציון, עושים תורנויות, לא מסוגלים עוד להתאפק...
למחרת הולכים כולם ביחד לציון, זה המקום הנכסף? בית קטן ופשטני, לבנים צהובות, מצבה צנועה עם פרוכת שחורה. שטח לא גדול בכלל המוקף במעקה פח או משהו אחר מאולתר. האנשים סביב דומעים, חלקם, מתפללים. עושים 'עבודות'. כל אחד שקוע עמוק עמוק בעולם שלו, במקום מיוחד שנפתח רק שמגיעים לציון הקדוש.

והנה מגיע ראש השנה.
יום הדין!
מתפללים במבנה רעוע, רוחות, גשם, קור, נחלים-נחלים של מים זורמים במאונך ובמאוזן מסביב.
מי שנאלץ לצאת לשירותים, השתדל בכל כוחו שלא יצטרך שוב עד אחרי התפילה...

איך השמחה מציפה את הקהל. להיות באומן בראש השנה! החדווה שמרחפת ומעלה את השוהים הרבה מעל הקרקע הבוצית. התחינות, החיבור העמוק לקב"ה. ההזרקה הזו של חוויה רוחנית טהורה ישירות לווריד. אומן אומן ראש השנה.

רבי נחמן מצליח להבעיר אש עזה בכל תלמיד ותלמיד שלו, אש של געגועים להשם יתברך, של קשר אישי לוהט וחם, מעלה גיצים, בהתלהבות, מעל לכל הגיון או כלל.
וכשרבי נחמן מבקש-מצווה, עושים. מגיעים לאומן. מה שמניע את התלמידים זו בערה חזקה, פנימית. איך אפשר להווכח עליה בכלל ולדבר עליה בכלים לוגיים עניניים וקרים?
יש קורונה, אין קורונה, יש ויזה, אין ויזה, יש כסף, אין כסף, יש כרטיס טיסה, אין, יש איפה לאכול, אין, יש איפה לישון, אין, יש מחזור, אין, יש בגדי שבת, אין, יש מעיל גאטקעס וצעיף, אין, יש חשק, אין חשק, לא רלוונטי. נוסעים! היידה!

ולסיום המלל.
רבי נתן אמר פעם, וסליחה על הציטוט הלא מדוייק, שהוא יכול לתת פירוש על המהר"ם שיף הכי קשה - אך לא יכול לפרש את היהודי הכי פשוט.

ואני שואל;
רבויתי.
את הברסלבער'ס אתם מנסים לפרש?...
איך אפשר בכלל. זר לא יבין.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
  • הוסף לסימניות
  • #5
תמיד זה טוב ש@Natan Galant כותב. עסיסי, איכותי ומעניין.
אבל תרשה לי להעיר שיש רבים וטובים שברכו את חלק גדול מהנוסעים מידי שנה שיזכו להפסיק עם זה.
כן, ברכו באמת מכל הלב.
מסיבות שהצינעה יפה להם, וד"ל.
אז, בואו נזכור שבתוך קהל האלפים, יש ויש.

ומשום מה, רבים מאד מאד מאלו שכן כדאי שיסעו - עד כמה שאני מכיר - אינם בעניין השנה, מלבד תפילות על כך.
נתן שליט"א, לתגובתך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תמיד זה טוב ש@Natan Galant כותב. עסיסי, איכותי ומעניין.
אבל תרשה לי להעיר שיש רבים וטובים שברכו את חלק גדול מהנוסעים מידי שנה שיזכו להפסיק עם זה.
כן, ברכו באמת מכל הלב.
מסיבות שהצינעה יפה להם, וד"ל.
אז, בואו נזכור שבתוך קהל האלפים, יש ויש.

ומשום מה, רבים מאד מאד מאלו שכן כדאי שיסעו - עד כמה שאני מכיר - אינם בעניין השנה, מלבד תפילות על כך.
נתן שליט"א, לתגובתך.
בדיוק בגלל השוליים, חשוב להזכיר את הליבה, את אלפי החסידים השקטים שלא עושים צלצולים ורעש, עליהם ולכבודם המאמר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בדיוק בגלל השוליים, חשוב להזכיר את הליבה, את אלפי החסידים השקטים שלא עושים צלצולים ורעש, עליהם ולכבודם המאמר.
זה נראה שהשקטים נשארו בישראל.
אני מכיר חסיד ברסלב שנסע בזמן המשטר הקומניסטי ועכשיו בכלל לא חשב ליסוע גם אם היה אפשרות חוקית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
זה נראה שהשקטים נשארו בישראל.
אני מכיר חסיד ברסלב שנסע בזמן המשטר הקומניסטי ועכשיו בכלל לא חשב ליסוע גם אם היה אפשרות חוקית.
זה מה שכתבתי.
ואל דאגה, גלנט בחור מוכשר, הוא הבין.
לא סתם הוא לא התייחס...
אה, נתן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מסיבות שהצינעה יפה להם, וד"ל.
בתחקיר שעשו לאחרונה על אומן באחד מערוצי התקשורת
שאלו את היוצר:
"ומה עם כל ה..."
והוא ענה כמשיח לפי תומו ולא מדובר באיזה ברסלבר
"תאמינו לי שזה הדבר הראשון שחיפשתי אחריו
ופשוט לא מצאתי"
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
@Natan Galant ריגשת!
ממש ניקיון של כל המים העכורים שניתזו שם וגילוי הברק האמיתי!
תודה :)
תודה רבה. יישר כוח, לכך כיוונתי...
לא כל כך קשה למצוא את האנשים עליהם אני מדבר.
חפשו אותם בכל בית כנסת ברסלב באזור מגורכם, בעיקר בספסלים האחוריים, תראו אותם אחרי שחרית עם רבינו תם, לומדים הלכה ברצינות, שקטים, מלאי תוכן. פה ושם שערות לבנות או מאפירות.

יש המון חסידים כאלו, רק צריך לדעת איפה לחפש (לא מול בלפור, למשל).
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
ברצוני להגיב על הפוסט היפהפה הזה.

מסתפקת אם פוסט כזה יכול לשכנע אנשים מבחוץ, אם הוא נשען כולו על התזה של 'לא תבינו עד שתהיו שם', אבל אין ספק שהוא מאיר את הסיפור ונותן הצצה נהדרת לאחורי הקלעים, לתוכן העניינים, לליבת הדברים.

על דבר אחד המעיק עליי בכל השיח הזה של זוכי הלוטו המסתופפים בצילו של רבי נחמן, אני מבקשת להרחיב.

נתחיל מדמיון מודרך: בואו נחשוב שהציון הקדוש, מקום משכנו של רבי נחמן מברסלב, היה ממוקם בארץ, במרכז. גג שלוש שעות נסיעה מכל הכיוונים, אוטובוסים מאורגנים, שאטלים מהאיזור, כרטיסי כניסה צבעוניים, אבל פה- במרכז.

נפרדים מהאישה רק ליומיים- לא סיפור נורא, רוכשים כרטיס בעשרות שקלים- סביר בהחלט, ומפליגים למרכז, לאולפנות בני עקיבא, אוהלים או משהו אחר בסגנון.

עכשיו תקשיבו, ותקשיבו טוב.

יש בארץ שלנו עוד הרבה מאד חסידים, רבים מספור, שנוסעים לרבי על ראש השנה. בכל החסידויות המייחסות את עצמן לבעל שם טוב קיימת חשיבות ראשונה במעלה להסתופפות בצל האדמו"ר בראש השנה, לתפילות ביום הדין יחד עם הסנגור היחיד שמסוגל להיות הצינור בינינו לבין בורא העולם.

וחסידים אלו כמו חסידים, ולא משנה אם שם החסידות שלהם מתחיל בס', בפ' או בב', יעשו הכל, אבל הכל, כדי להיות אצל הרבי שלהם. זה אולי לא כולל טיסות, כי הידד והם נמנים על חצר חסידות השוכנת כבוד בארעא דישראל,

אבל זה כולל חדר בפנימיית בחורים יחד עם עוד 5 אברכים והשארת האישה בביתה- עם אימא, חמות, אחות, גיסה או לבדד,

או שזה כולל השכרת דירה לשהיית המשפחה בירושלים, בני ברק ושות' בסכומים שחוסכים אליהם כבר מחשוון,

או שזה כולל אירוח של סרדינים בבית החמות שלמזלה (או שלא) מתגוררת בעירו של האדמו"ר.

ועוד כהנה וכהנה. תפסו לכם חסיד או שניים לשעה של סיפורי מעשיות על נסיע'ס לראש השנה- ובמקביל דברו עם הוצאה לאור כי אוטוטו יש לכם עב כרס ורב מכר.

עכשיו תודו,

הרבה מאד מהרעש סביב הנסיעה לאומן, כמו גם המגבלות שעומדות בעוכריה השנה, נולדו בשל היותה ממוקמת קצת יותר רחוק, בעומקה של אוקראינה. ולאוקראינה, מה לעשות, צריך מטוס, כרטיס, מזוודת אוכל, יום יומיים מעבר לחג לטיסה והתארגנות וכו' וכו'- כפי שהפוסט הזה מפליא לתאר.

אז אל תאמרו אתם לא מבינים. אינכם יודעים. לא חשתם. אוהה, חשנו גם חשנו. הרבי שלנו, בס', בפ' או בב', קורא לנו אליו לראש השנה, ובשביל זה אנחנו מוסרים נפש אם מתבקש, שופכים כסף אם נדרש, ונשארים לבד אם צריך.

ידעתם מה מרגישים חסידי איקס ביוצאם מן הקודש אחר מוסף של ראש השנה? יכולים לשער בנפשכם מה מתחולל בנשמתם של חסידי וואי בתקיעות השופר של רבם?

כולנו רוצים להיות אצל הרבי בראש השנה, כולנו עושים הכל בשביל זה, כולנו נקרעים, כולנו משלמים מחירים כאלה ואחרים. כולנו מתגעגעים להיכלו של הרבי שלנו, לתפילות עימו, למראהו המלאכי והבלתי נתפס ביום הדין.

אז אולי הרקע, התפאורה וניצבי העלילה קצת שונים, אבל בסוף לכולנו כחסידים אותה מטרה. יקרה מכל יקר, עצומה מכל עוצמה, גבוהה מכל גבוה.

כולנו נוסעים לרבי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #20
ברצוני להגיב על הפוסט היפהפה הזה.

מסתפקת אם פוסט כזה יכול לשכנע אנשים מבחוץ, אם הוא נשען כולו על התזה של 'לא תבינו עד שתהיו שם', אבל אין ספק שהוא מאיר את הסיפור ונותן הצצה נהדרת לאחורי הקלעים, לתוכן העניינים, לליבת הדברים.

על דבר אחד המעיק עליי בכל השיח הזה של זוכי הלוטו המסתופפים בצילו של רבי נחמן, אני מבקשת להרחיב.

נתחיל מדמיון מודרך: בואו נחשוב שהציון הקדוש, מקום משכנו של רבי נחמן מברסלב, היה ממוקם בארץ, במרכז. גג שלוש שעות נסיעה מכל הכיוונים, אוטובוסים מאורגנים, שאטלים מהאיזור, כרטיסי כניסה צבעוניים, אבל פה- במרכז.

נפרדים מהאישה רק ליומיים- לא סיפור נורא, רוכשים כרטיס בעשרות שקלים- סביר בהחלט, ומפליגים למרכז, לאולפנות בני עקיבא, אוהלים או משהו אחר בסגנון.

עכשיו תקשיבו, ותקשיבו טוב.

יש בארץ שלנו עוד הרבה מאד חסידים, רבים מספור, שנוסעים לרבי על ראש השנה. בכל החסידויות המייחסות את עצמן לבעל שם טוב קיימת חשיבות ראשונה במעלה להסתופפות בצל האדמו"ר בראש השנה, לתפילות ביום הדין יחד עם הסנגור היחיד שמסוגל להיות הצינור בינינו לבין בורא העולם.

וחסידים אלו כמו חסידים, ולא משנה אם שם החסידות שלהם מתחיל בס', בפ' או בב', יעשו הכל, אבל הכל, כדי להיות אצל הרבי שלהם. זה אולי לא כולל טיסות, כי הידד והם נמנים על חצר חסידות השוכנת כבוד בארעא דישראל,

אבל זה כולל חדר בפנימיית בחורים יחד עם עוד 5 אברכים והשארת האישה בביתה- עם אימא, חמות, אחות, גיסה או לבדד,

או שזה כולל השכרת דירה לשהיית המשפחה בירושלים, בני ברק ושות' בסכומים שחוסכים אליהם כבר מחשוון,

או שזה כולל אירוח של סרדינים בבית החמות שלמזלה (או שלא) מתגוררת בעירו של האדמו"ר.

ועוד כהנה וכהנה. תפסו לכם חסיד או שניים לשעה של סיפורי מעשיות על נסיע'ס לראש השנה- ובמקביל דברו עם הוצאה לאור כי אוטוטו יש לכם עב כרס ורב מכר.

עכשיו תודו,

הרבה מאד מהרעש סביב הנסיעה לאומן, כמו גם המגבלות שעומדות בעוכריה השנה, נולדו בשל היותה ממוקמת קצת יותר רחוק, בעומקה של אוקראינה. ולאוקראינה, מה לעשות, צריך מטוס, כרטיס, מזוודת אוכל, יום יומיים מעבר לחג לטיסה והתארגנות וכו' וכו'- כפי שהפלאת לתאר בפוסט שלך.

אז אל תאמרו אתם לא מבינים. אינכם יודעים. לא חשתם. אוהה, חשנו גם חשנו. הרבי שלנו, בס', בפ' או בב', קורא לנו אליו לראש השנה, ובשביל זה אנחנו מוסרים נפש אם מתבקש, שופכים כסף אם נדרש, ונשארים לבד אם צריך.

ידעתם מה מרגישים חסידי איקס ביוצאם מן הקודש אחר מוסף של ראש השנה? יכולים לשער בנפשכם מה מתחולל בנשמתם של חסידי וואי בתקיעות השופר של רבם?

כולנו רוצים להיות אצל הרבי בראש השנה, כולנו עושים הכל בשביל זה, כולנו נקרעים, כולנו משלמים מחירים כאלה ואחרים. כולנו מתגעגעים להיכלו של הרבי שלנו, לתפילות עימו, למראהו המלאכי והבלתי נתפס ביום הדין.

אז אולי הרקע, התפאורה וניצבי העלילה קצת שונים, אבל בסוף לכולנו כחסידים אותה מטרה. יקרה מכל יקר, עצומה מכל עוצמה, גבוהה מכל גבוה.

כולנו נוסעים לרבי.
יפה מאוד.
חותם על כל מילה, ומוסיף:
בגלל השוליים הרבים (שלא קיימים בשום אופן בחצרות שמתחילות בג' ו' או ש') יש לברסלב כולה ולעליה לאומן תדמית מאוד מסויימת, שמשכיחה את המהות...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

קרדיט: הגאון רבי @דוד ה. פורום לתורה
אין הרבה דברים שמאחדים אותנו כעם יותר מהציפייה, אפשר להרוג אותנו, לצלוב, לשרוף, לענות, להשמיד בתאי גזים, אבל גם במקומות האפלים ביותר בהיסטוריה, גם כשמתגלים התהומות אליהם בני אנוש יכולים לרדת, מעולם לא התייאשנו. התקווה לגאולה החזיקה אותנו כעם, סיפרה לנו על עתיד שמצפה לנו אחרי שיידמו המלחמות. על זאב עם כבש, על רקיע שייפתח, אור שידחה את החושך, רוחו של עם שתרחף על פני תהום. גאולה תהיה לנו.

הם קשורים בקשר הדוק, הכאב והתקווה, הצרות והגאולה. ככל שהיה לנו קשה יותר, נאחזנו בתקווה, עקשנים וקשי עורף. ממעמקי הכבשנים שרנו "אני מאמין", על המוקד זעקנו ה' אחד, היה הווה ויהיה. בפוגרומים הקשים ביותר, בעלילות הדם, בפרעות, בגזירות, וברציחות, במאות ארצות, בשש יבשות, בכל שבעים לשון פיללנו לדבר אחד, ווען משיח וועט קומען.

הוא עוד לא בא, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת, סופרת, מנמקת, חולמת, בטוחה שיותר גרוע לא יכול להיות. תיפח רוחם של מבקשי קיצים, אך מה יעשה עם שלם שכרסו נפוחה ממיני מלוחים, מתקוות נכזבות, מהבטחות מופרות, לא רעב ללחם, כי אם לשמוע, ואיה הוא הקול.

מי ייתן ויבוא הוא כעת, בעתה או אחישנה, יבוא ונשכח את הכול, לא נתרפק עוד על העבר. בחמשת לשונות גאולה נצא ואז מושיעים יעלו. אך גם אם רחוק הוא הקץ, סופו ידוע לנו. שנת ששת אלפים, השנה אחריה אין עוד, עיברו איתי אל קיצה של השנה האחרונה, בואו ונפגוש גאולה.

זה התחיל כמה שנים קודם, התחיל זו מילה גדולה, מאז החורבן זה לא הפסיק, אבל העלה הילוך, לגמרי. כבר שבעים שנה קודם התייחסו אחרת לנולדים, דור הגאולה הם נקראו, אלו שיזכו לראות פני משיח, בלי ספק. אתם חושבים שהם היו מושלמים? התנהגו אחרת? לא באל"ף רבתי. למלך זקן וכסיל יש תאריך תפוגה, אבל עד אז הוא פעיל כרגיל. העולם התנהל כמו היום, טובים ורעים, יושבי בית המדרש ויושבי קרנות, צבא ומדינה, בג"ץ ובד"ץ, אפילו גאב"ד וראב"ד, הכול. מצד שני בכל חווה שניה התחילו לגדל פרות אדומות וחמורים לבנים, אז שינוי כלשהו הפציע.

עד שנה לפני הסוף התנהלו העסקים כרגיל, בשנה האחרונה החלה הספירה לאחור, ועולם חדש ניצת. לא, לא התאחדנו, זה סך הכול ביאת משיח, לא דרמטי עד כדי כך, במקום זה רבנו קצת יותר. כולם התאחדו סביב הדרך העולה בית א-ל, המריבה היתה רק איזו דרך היא העולה. ליטאים מול חסידים, חרדים מול דלי"ם, ראשית צמיחת גאולתנו מול גלות בין יהודים, אשכנזים וספרדים, פשוטו של מקרא והשקפה טהורה, הרבי שליט"א ורבנו הקדוש, עולי ההר ומחרימי הכותל, עיון ובקיאות, תנ"ך וקבלה. כל מאבק הובלט, חודד והודגש, איש לא תכנן לוותר עד ביאת גוא"צ בתקווה שגוא"צ יבחר את הצד הנכון כמובן.

לא כולם היו שותפים למערכה, מתברר שאומות העולם, החילונים שלנו וחלק צר משומרי המצוות, לא מחבבים במיוחד את רעיון התאריכים לגאולה, או את הגאולה בכלל. הנושא עניין את העולם בעיקר כקוריוז, שאלה היפותטית מה יקרה לאמונה היהודית בסוף השנה, לא משהו מעבר. אבל ביהודים בכל העולם בערה האש, אלפים עלו לארץ או לפחות ניסו לרכוש כאן נדל"ן, העיניים כולם כוונו לראש השנה האחרון, של שנת ה'תתקצ"ט.

למה ראש השנה? בגלל הגמרא בראש השנה, שיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידים להיגאל, ומה מתאים יותר מראש השנה?

השאלה מה מתאים יותר נפשטה מיד כשנגמר ראש השנה ועם ישראל הדרוך עודכן בכל מקומות מושבותיו שלא, זה לא קרה. סוכות מתאים הרבה יותר, חג החירות, הוא היום הראוי. כבר רב האי גאון כתב שמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות, זו הלכה פסוקה בטור, אין אפשרות אחרת.

הפעם עם ישראל לא הסתפק בצפייה וציפייה מרחוק. מאות אלפי אנשים שריינו כרטיסים לארץ ישראל. מחירי הטיסות העפילו לגבהים שלא נראו מאז הטיסות לאומן בראש השנה, אבל כלל ישראל לא תכנן להפסיד את הגאולה בכל מחיר. כל דירת אירוח במרחק הליכה מהעיר העתיקה, גם הליכה של שעתיים ויותר נתפסה לכל השבוע. תהלוכות של אלפי אנשים השרים משיר ציון, הגיעו אל חומות העיר מידי יום וליל, הכול היה מוכן, אבל משיח לא בא. חג ראשון וחול המועד, שמחות בית השואבה לאורך כל הלילה, חביטת ערבה ושמיני עצרת, עשו עם ישראל סעודה קטנה, זעקו אתה הראית לדעת, ודבר לא אירע, עולם כמנהגו נוהג, ומנהג מבטל הלכה.

סוכות הוא קדימון, זו הייתה תקווה לא משהו אמיתי, את תאריך הגאולה כולם יודעים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. זמן חורף עבר בהתעלות רבתי, להיות היהודים עתידים ליום הזה, יום בו יצאו מאפלה לאור גדול, ליל שימורים הקרב המשומר לגאולה מששת ימי בראשית.

מהו היום המדויק? ראש חודש ניסן שנטל עשר עטרות? עשירי בניסן יום הביקור, בו יטהרו ישראל מכל מום? יום י"ד בו יקריבו העם לראשונה זה אלפיים ומאתיים שנה קרבן פסח? או ליל הסדר עצמו, כמו המשמעות המקובלת? עם ישראל לא ידע. הוא בהחלט שיער, כל אחד שיער תאריך אחר, אבל לדעת איש לא ידע.

לא היה שייך להיכנס בניסן אל ירושלים המקודשת או לירושלים בכלל. כניסת רכבים פרטיים לעיר נאסרה, הקו הוורוד פוקסיה של הרכבת הקלה שהושלם סוף סוף באותה שנה, הוביל מיליוני אנשים היישר מתחנת הרכבת עטרות אל הרכבל שנגמר במתחם מעליות הכותל. עשרות אלפי אנשים פרסו שקי שינה ברבעים השונים בעיר העתיקה, קניון וחניון ממילא הפכו לאתר קמפינג ענק, קרליבך הפעיל הכנסת אורחים, צי משאיות החסד של משפחת רובין חילקו פטל בכל פינה, וכולם חיכו.

עבר תאריך ועוד אחד. ערב חג הפסח, אלפי כבשים ורבבות בני אדם מנויים ומשוכים, עומדים צפופים, עיניהם לשמים וליבם למרום, מצפים לישועה. מאות כהנים עטויים בגדי לבן דרוכים בפתח גשר העץ. כל אחד מהם עבר סדרת שיעורים למעשה כולל מצגות והדרכה מעשית מידי שבוע על ידי ארגון תורת הקורבנות. היו מכונים שפרסמו "אתה תהיה כהן" בשבעה מפגשים בני שעתיים, אבל לציבור יש חוש ריח, והקורסים המקוצרים גוועו מחוסר ביקוש.

אתא לילה וגם בוקר, מצות, מרורים ותמרורים, שוב נשמע הלל הגדול על גגות העיר, אך לחבורה לא זכינו. כלל ישראל עמד סמוך ונראה לאסקופת העזרה ועדיין בדרך רחוקה היו.

הסיפור עוד לא נגמר, הים לא נבקע, חצות ליל של שביעי של פסח, עת שערי רצון נפתחים, וכל השביעין חביבין, ניצבו רבבות, מביטים אל השמים, "עזי וזמרת י-ה ותהי לי לישועה" האם תרד מן השמים אש כבהר הכרמל? יבקע הר הזיתים? ואיה קול השופר שהולך וחזק? "זה א-לי ואנוהו".

כגודל החלום כך השבר, לכל פסח יש מוצאי פסח וקולות אחרים החלו להישמע. הסברים שהגאולה אינה תלויה בזמן, ששנת ששת אלפים אינה בהכרח האחרונה, חד חרוב, יש עוד אלף שנים לפנינו. מכתבים נחרצים על דין שעוד לא נחרץ, על ההבדל בין תקווה לעובדה, התפרסמו בחוצות. ההתפכחות החלה.

החלק הזה עוד היה החלק הסביר, הדעות האחרות שהחלו להתפרסם היו גרועות בהרבה. מתברר שגאולה אינה חייבת להיות פיזית, משיח הוא רעיון. היו שהניחו שהוא כבר הגיע, מה שמבטל את הצורך לשוב דווקא עכשיו. אנשי ראשית צמיחת הסיקו שכך היא גאולתנו קמעא קמעא, בתוך ששת אלפים החל קיבוץ ישראל ומי יודע מתי יפציע הגואל אם בכלל.

לקראת שבועות הודבקו בריכוזי היהדות החרדית כרוזים הקוראים להכין את שתי הלחם ולעלות לירושלים עם סלי ביכורים שמא נזכה. מה שגרם למדינה להטיל הגבלות קשות על הכניסה לעיר העתיקה, חשש ממהומות דתיות, פיגועים, תג מחיר, דוחק, אסון מירון, הדבקה המונית, כל סיבה אפשרית הצטרפה. כרטיסים להנץ החמה בכותל חולקו במשורה והכנסת פירות ביכורים ולחם נאסרה לחלוטין.

לא אלמן ישראל, נותרו עדיין מאמינים רבים, גם בעצרת התייצבו אלפים רבים בתחתית ההר. ניני גונבי עלי וקוצעי קציעות הבריחו במסירות נפש פירות ביכורים, מוסלקים בתיקי תפילין ועגלות תינוק. בחורי ישיבות עם ניסיון בהתחמקות ממשטרות צבאיות התגנבו סביב הפרדיסאות שהוצבו למנוע את העלייה לרגל. ערים כל הלילה לקדם פני הגואל, מתקנים את השינה במדבר, מחכים לטללי תחיה, לראות את ההר עשן כולו, אך לא. חושך ענן וערפל, לא עלו אל ההר ובקצהו לא נגעו.

תשעה באב היה אפוף תוגה שלא נראתה שנים רבות, כל דור שלא נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, בדור זה התחושה היתה ממשית. התקווה בת האלפיים שהתנפצה על סלעי המציאות, הסבל שלא נגמר, ועל כולנה הייאוש, לא עצב בוער, עצב אדיש, מיואש, אסירי התקווה שנכזבה.

ליבת המאמינים המשיכה, מנחם שמו ינון שמו, בתשעה באב נולד ובתשעה באב יתגלה וינחם אב, חלוצי נעלים ומגודלי פרע, נזופים וחפויי ראש, עמדו וציפו, אימתי קאתי מר. היום, אם בקולו תשמעו, וקול שופר לא נשמע.

ערב ראש חודש אלול, העיתונות החרדית כבר שבה לעסוק בדברים החשובים באמת כמו איזו ישיבה הפתיעה דרמטית ברישום השנה, ביומונים היה מכתב באוזן שמאל על האיסור לנעוץ עגיל כפול באוזן ימין וקריאה קדושה לאמירת יום כיפור קטן לנוכח גזירות השלטון המזדמנות. עולם כמנהגו נוהג, אבל מתח סמוי פעפע מתחת. נותר חודש או נצח, ספק מייסר.

חצות ליל ערב ראש השנה, מעמד הסליחות המרכזי מושך מידי שנה עשרות אלפים, המספר שילש את עצמו. המונים התגודדו ברחבת הכותל, הכניסה לרחבה העליונה התאפשרה בקושי, מאות האלפים זעקו בגרון ניחר "בן אדם מה לך נרדם קום קרא" והם קראו אוהו קראו. השינוי הבולט היה בסיום הסליחות, ההמונים שעזבו בדרך כלל את המקום באופן מיידי, נותרו. קראו פרקי תהילים, שרו שירי אמונה, ובעיקר לא עזבו, חיכו.

אשמורת שלישית, באופן בלתי צפוי, על אף התפכחות הציבור, ההבנה שהעתיד עדיין, הכיסופים גברו על הכל. ספונטנית, בלי הסעות מאורגנות וסדרנים, רבבות לבבות זרמו אל הכותל לסליחות אחרונות בגלות, מסרבים להתייאש. הפעם בנוסח אשכנז, אשכנזים וספרדים, נוסח פולין ונוסח ליטא, חרדים, דתיים וחילונים, כולם כאחד, "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך".

התרת נדרים ברוב עם, האווירה משתלהבת, התרת קללות ונידוי מן השמים, התירו לכלל ישראל כל חרם שמתא וארור, בירכו לבניין עוד בזו השנה, וחיכו. פשוט חיכו. מרגע לרגע התקבצו ההמונים, מכל קצוות הארץ הם באו, במאות, אלפים, רבבות, שישים ריבוא עמדו הם בשערי ירושלים, בלי תכנון לחג, בלי מקומות לינה, מי צריך לאכול ביום בו ישוב האור ויזרח.

שעות הבוקר, התנועה לא פסקה, כהנים הדורים בארבעה בגדים מחכים לפיסת יד שתשיב להם את מפתחות ההיכל שהופקדו למשמרת, לוויים משוררים ושוערים, אנשי מעמד ואנשי משמרות, כולם רצו להשתייך, להיות חלק מהגאולה שתבוא עוד היום. כל העדות התפללו דרך כל השערים, ועל כולנה שערי דמעות שמעולם לא ננעלו, בכל עת החורבן קיבלו הם את דמעותיהם של ישראל, וצערם עלה היישר אל כסא הכבוד המכוון נגד ירושלים.

חלף חצות וחלף גם פלג, אנשים סירבו לשבור את הצום המכפר על שליש עוונות, עד שישמעו באוזניהם, לך אכול בשמחה לחמך. תפילת מנחה נראתה כנעילה, אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, האם גם אנחנו נזכה לאש היורדת ממעל? אט אט התקוות גוועו התחלפו במשהו אחר.

השעות עברו, השמש יבוא ויפנה כי פנה יום, זהרורי שקיעה ברקיע, ההמונים מתחננים לעוד רגע של חסד, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אולי יש תקווה, בחיצים נעה השמש, קרניים אחרונות על שיקוץ משומם, שפחה יורשת גבירתה על הר האלוקים.

השיחות, השירה, השחוק, הכל נעלם, רבבות עטויים בבגדי לבן, כהנים מבוישים במגבעותיהם, לוויים תולים את כינורותיהם טרם יבוא היום ויעריב, איך נשיר את שיר ה'. הרבבות החלו לאכול מעט שלא ייכנס אל החג והוא מעונה. דממה נפלה על כל.

לא דממה דקה ואף לא ענות חלושה. דממה עבה כמטבע הייתה היא, איש לא מש ממקומו. ויהי השמש לבוא וחשכה גדולה נפלה, ציפור לא צייצה, תינוק לא פעה, העם שציפה זה יותר מאלפיים, העם ששרד את הכול, חישב להישבר.

מתוך האופל, בקע קול רועד, ישיש בחלוק לבן פתח:

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָהּ וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ


דממה ענתה לו, אדישות, איש לא אזר כוח להשיב:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



הישיש לא נכנע, קולו מתאמץ, מנסר בצרידות:

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִקְרָאֶה

וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה

עַד מָה תַּעֲלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה

זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ


ריבואות יחידים שפופים על הקרקע, דמעות בעיניהם:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



לבו של הישיש נשבר, גרונו חנוק:

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ

וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאֹמְרִים עָרוּ

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ


גל בכי שוטף, המציאות מכה בכל עוז, האובדן מחלחל אל עומק הנשמה:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


וקולו נישא, מחנן, מבקש:

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלּוֹתֶיהָ


עיניים נתלות ברקיע המאדים, הלב לא מבין למה, עד מתי, כמה אפשר לסבול:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



קולו של הישיש מתייצב, נחרץ, מתעקש:

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

וְטוּבָה שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ


עם קשה עורף ושבור לב מהנהן, לא נשברנו מעולם, לא נטשנו ולנצח לא ננטוש:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


קולו מתנשא, עטוף בלבן נראה כמלאך, כאליהו בהר הכרמל, כחסד הניתן על פני חתן:

זְמִירָהּ שׇׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָעִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ


והכלה עומדת חפויה, רדידה קרוע, בגדיה בוגדיה, ועל כל זאת זועקת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



מכל עבר הצטרפו הקולות, נראה היה שאין זה קולם של הנוכחים אלא קולם של שבטי ישורון כולם, אהלה ואהליבמה, הגולים והמצפים, הרוגי מלכות ומוסרי הנפש, העוקד הנעקד והמזבח, נשמות אפופות בנהרות של דם, חבושי עדי עדיים שהושפלו לעפר, כוכבי השמים שנגררו בעפר הארץ, הנטבחים, הנספים, נפשות נאלמות, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, זקנים וזקנות מרחובות קריה, מכל קצווי ארץ נשמע קולם, הדהד בחלל העולם,

נְחֶיהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ

רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ

וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ

לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ


ואז, בשיאה של אפלה, כששביב האור האחרון נוטש את העולם, בזמן שאינו יום ולא לילה נבקעו רקיעים, הנה ימים באים ובת קול קוראת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



ועם קול השופר, באור שבעת הימים, עומדים ומשוררים, בנים בכורים, כל פעול וכל חי, שרפים וחיות, קוראים כאחד, והארץ עצמה הצטרפה לקריאה, אריאל אריאל, משוש כל הארץ, החרבה, השפלה, הבזויה, הנתונה למנוד ראש, בהיבקע ההסתר, בהגלות אור יקרות, קראה היא עם כל:

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ


וממרום יענונו בקול

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה