סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים

  • הוסף לסימניות
  • #61
פרק 4: בעקבות האמת (חלק ד')​

לאט שכך בכיו.

השמש כבר עייפה מלזרוח והאדימה בנסיגתה האיטית מממשלתה.

רנשא נעץ בה עיניו. "אני..." לחש בצרידות. "לא יכול לבד." דמעה סוררת סללה שביל מתון על לחי ימין. "אני, מבין." טיפס מבטו מעלה, נתלה בקרעי שמיים ועננים עצומים. "שאינני מבין." בלע רוקו. "אבל אני... רוצה. הזקנה אמרה שאני לא לבד במסע הזה. הסדרן הקשיש אמר שאתה הבטחת, שמי שיחפש, ימצא. אני מבקש..." ים של תחינה סער באישוניו. "אל תניח לי לחזור ריקם. אל תניח לשקר למלא שוב את חיי ודעתי. אנא, תן לי אושר."

המדבר הקשיב לו בדממה עמוקה. גרגירי חול ליטפו בחמלה את אגרופיו הנקמצים. "אני לא יכול להשיג. אבל אתה, יכול לתת! אנא! תן לי אמת! תן לי חיים!!!"

חיים. הד קלוש התפזר סביבו. האור הלך ודעך. ממרחק הדהדה נהמה משונה ועמומה.

כמה זמן ישב שם? השמש כבר נשקה לקו הרקיע, עייפה ממלחמת יומה. נהמות משונות הדהדו במרחק. כשקם, לבסוף, לחלץ רגליו, היו אלה נוקשות כזוג אבנים. הספקות דהרו בתוכו, מכים בקירות ליבו בצביטות חרטה.

"אורח."

רנשא ניתר באימה, נועץ מבט חסר נשימה בדמות החיוורת, האוחזת פנס כבוי בימינה.

הבחור הצעיר קרב בפסיעות לא מהוקצעות. "ערב טוב." חייך לעומתו, מתנשף קלות.

בשקט אמד אותו. גוף קטן מידות, חלוש. כף רגל שמאל נוטה בזווית משונה כלפי פנים. איך הוא הצליח להגיע עד לכאן? "ערב טוב."

"בכית." קבע ההוא.

חידוש. תווי פניו צבעו ציניות נבוכה. אולם הצעיר הוסיף לתלות בו מבט רך, מחויך. "זכית. הדמעות הן מתנתו של מי שנגע בנשמה. באמת."

"באמת?" מבלי לרצות נזקפו אוזניו של רנשא.

הנהון. הצעיר התנשם. אחר התיישב, בטקס זהיר וארוך, על הקרקע. רנשא עקב אחרי תנועותיו המחושבות. אחרי הרגל המעוקמת. אחרי החיוך המרפרף תדיר על השפתיים הדקות.

מחייך. לא צוחק בלי סוף, כמו סויפו. רק מן שביעות רצון קלושה, שמאירה גם את העיניים.

"אתה מחייך." פתח, גורם לשפתיים להימתח יותר. "אתה מאושר?"

שוב הארשת הבהירה. מלאת הסיפוק. "תודה לו, מאוד."

מאוד. מאושר מאוד. בלי לרצות נדדו עיניו לרגל העקומה. התהיה הצטיירה על תווי פניו בגלוי. למה?

"חי-חי..." צחוקו של הצעיר היה שקט. "אתה תוהה למה?"

הניד בראשו לאישור. "יותר נכון, במה?" במה הוא מאושר? בגופו החלוש? ברגלו?

הצעיר הצטחק. "בהיותי חי. בהיותי אדם."

אדם!

נרעש, הביט בו רנשא. "למה?" הכל צף בו בבת אחת. גילוייה של הזקנה. המאיסה במירוצים. הריקנות. הכמיהה הלא מובנת לחיות. "למה אתה מעדיף להיות אדם?" נהמה משונה עלתה פתאום מאחורי גבו, קרובה מאוד. מקפיאת דם. הוא סב באחת אחורנית, פיו נפער מבלי משים.

על רקע השמיים המכחילים ריחפה צללית בגודל עצום. כנפיים ענקיות. זנב וצוואר ארוכים. אש שפורצת מבין שיניים חדות.

חצי חיוך הלום נמתח על פניו. "ד..." שפתיו הנאלמות התקשו לדובב. "דר... דרקון???"

"מעולם לא פגשת דרקון?" תמה הצעיר נוכח תדהמתו. "יש כאן עשרות מהם. הם שוכנים באיזור הצוקים שם." הורה באצבע צפונה. "אין לך מה לדאוג. הם לא מסוכנים. חלקם אפילו צמחוניים."

דרקונים. עקב במבטו אחרי זנבו המתרחק של הדרקון. "אין לכם תחרויות?" תהה בקול.

"תחרויות הקַאגֶרוּ (מעוף הדרקון)?" נימתו של הצעיר נעכרה. "באזור אחר של היבשת אנשים התמכרו לרעיון המעוות הזה." עצב כלשהוא נמסך במילותיו. "שם הדרקונים הם, אכן, חיות פרא מסוכנות."

רנשא סקר את הפנים החיוורות, ההולכות ומיטשטשות תחת החשיכה המשתררת. "מה ההבדל בין הדרקונים שם, לאלה שכאן?"

עיניו העמוקות של הצעיר נישאו הלאה, צפונה. "שם, סוגדים להם." הפטיר בשקט. "כאן, עובדים קשה כדי לרסן."

"לרסן אותם?"

הינד ראש. לשלילה. "לרסן, אותנו." ונוכח הבעתו חסרת ההבנה, התחייך. "אתה יודע מי הכי יכול לדרקונים כאן? זקן הכפר. הוא מובל בכיסא גלגלים. כוחו הוא בכך, שמעולם לא הרים קולו בכעס. בכך שהחיוך לא מש מפניו בעת כאביו. בכך שמעולם לא מכר את עצמו לשום רגש, תחושה או כוח חיצוני. בכך שמאז ומתמיד הוא שעבד את כל היותו, לו. ומשום שהוא עבד, לו, הוא מלך." הצעיר התנשם בהערצה. אחר בחן אותו. "היית פעם בתחרות קאגרו?"

"לא." משך כתף. "הייתי מתחרה אקובה." לצד הצעיר הצנום חש רנשא מתייהר. חלוש כמותו לא היה עובר את מבחן הקבלה הראשוני. "פרשתי."

"אתה מרחם עלי." קבע הלה, בלי שמץ מבוכה. "ואני, מרחם עליך." זיק מחוייך נדלק באישוניו.

רנשא הביט בו בתמיהה. "עלי?"

"היית רוצה להיות דרקון?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
  • הוסף לסימניות
  • #63
וואוו, אלו עוצמות יש בכתיבה שלך!

אם אני אתחיל לצטט את הקטעים שאהבתי, אצטרך לצטט הכל.
איזה כיף שאת לא פורשת ממרוצי הסיפורים בהמשכים ומעלה לנו פרקים במינון מצויין בלי לבחון את סבלנות הקוראים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
פרק 4: בעקבות האמת (חלק ה' ואחרון)​
להיות דרקון?

"גדול, מרשים." חייך הצעיר, מקפיץ את חושיו. "חזק ויכול. לקפוץ בהינף כנף לשמיים. אפילו לירוק אש כרצונך."

הוא נרכן קדימה, קרבי. "אתה מתאר כל כך יפה. אתה, לא היית רוצה?"

הלה צחקק. "כשהייתי קטן ולא מבין, רציתי. כיום, לא." היטיב את תנוחת רגלו המעוקמת.

כיום, לא. "למה?"

"כי אני אדם. אדם חי. זה שווה לי יותר מכוח ועוצמה. יותר מסוסים ודרקונים."

"אבל למה?!" קולו של רנשא עלה בחוסר הבנה. "למה עדיף להיות אדם מוגבל, אפילו צולע? למה להיות אדם, שלעולם הוא מחפש ולא שקט? למה לבחור בלהיות אדם, כשהדרך שלו תמיד מתפתלת ומשתנה בהפתעה?!"

הצעיר הדליק את הפנס והניחו על הקרקע. אלומת אור נשפכה על האדמה החולית ששקעה מכבר בחשיכה. "כדאי להיות אדם." קבע נחרצות, בשקט. "כדאי להיות מוגבל. כדאי למאוס, לבעוט בשקרים עוד פעם ועוד פעם, ושוב לחפש את האמת הפנימית, העמוקה." מרחוק נהמו שני דרקונים. סליל אש הבליח מצפון.

"מכל הבריאה המושלמת הזו, יש רק אחד חסר." מבטו של הצעיר נדד כלפי האופק השקט. "אחד, שלא שוקט ולא נח, כמו שאמרת. שמחפש, ומחפש, את האושר. האדם, הוא המחפש היחידי. הוא החסר היחידי. הוא המוגבל שלא יכול לעזור לעצמו. ואלה, בדיוק אלה, יתרונותיו העצומים, ששווים יותר מאלפי דרקונים." חיוכו המלא, הבטוח, נפרש על תוויו החיוורים. "כי באמצעות חסרונותיו, הוא מוצא, אותו."

"את מי?" לחש בלאות לעומת הצעיר הקורן. "את האושר, או, אותו? ואיך בכלל מוצאים את שניהם?" כזקן תשוש, התיישב על הקרקע, שחוח כתפיים.

"אמרתי לך, באמצעות החסרונות. על ידי שרוצים, ולא יכולים. וכשאנו רוצים ואין ביכולתנו," עומק צבע את קולו. "אז, פונים אליו."

הוא אמד את הפנים החיוורות, מרוכז. "איך?"

"חי-חי... הא לך שני כלי הנשק האדירים של בני האדם. הפה, והמוח. מדברים, איתו, ומבקשים, ממנו. מדביקים את מחשבתנו, בו, בכוחו. ברחמיו עלינו. מוכנים לקבל עלינו את עול מלכותו."

"ואז?"

"ואז, הוא עונה. הוא הבטיח, שכל מי שיחפש אחריו, שיקרא אליו, שיבקש מלפניו, לא ישוב ריקם. אז ברגע שחיפשת אחריו, הרי מצאת אותו." הצעיר אסף את הפנס והעמיד עצמו בזהירות, לאט. משהתיישר, חייך לעומת רנשא המהורהר. "בטח זֶנּקֶן-סַאן שלח אותך לכאן, בתואנה שכאן האושר. חי-חי... הוא שלח אותך פשוט למקום של שקט. למקום שבו אפשר לשמוע את קול הנשמה. את, קולו."

פס אש מרוחק הבזיק וכבה, מאיר לרגע את פניו המחויכות של הצעיר. "בכל מקום תמצא את האושר, אם רק תשכיל להקשיב לתוך פנימיותך. אם רק תתחבר, אליו, באמת, מתוך האמת שבעומק תהומותיך."

רנשא התרומם אף הוא. אור פנימי ומטוהר כבר החל פושט בתוכו, מפעים את ישותו עד דמעות. "וזה שווה?" הפטיר בקול צרוד, מפנה עורף לצעיר, משקיף אל השמיים המכוכבים. "למצוא אותו, זה שווה את הכל?"

הצעיר צחקק מאחורי גבו. "לך עכשיו, לחפש אותו. לך, לדבר איתו. עם היוצר שלך. עם אהוב נפשך, שמתגעגע אליך כבר הרבה מאוד שנים."

הכוכבים היטשטשו לנגד עיניו של רנשא. הצעיר ההוא אסף את שתי רגליו והחל בדרכו חזרה לעיר. נותרו רק רנשא, המדבר, והוא.

"אהוב נפשי?" פלט בלחש, בוהה בירח העגול.

"מתגעגע?" חזר בקול סדוק. ודמעותיו ענו לו תשובה. השמיים זהרו אליו באלפי אורותיהם. הלילה נצבע נופך קסום.

כי הוא היה לצידו, פתאום. ממשי. אמיתי וחי עד בכי. קשוב ועונה לו, בתווים עילאיים של נשמות.

אוהב. ולנוכח אהבתו לא רצה רנשא יותר דבר.

][

"חזרת! חה-חה...." סויפו קיבל אותו בטפיחה אדירה, ולהט בער באישוניו. "אתה זורח, בחור."

רנשא חייך אליו באושר, מהנהן. "מצאתי אותו, סויפו-סאן." הפטיר. עיניו האדומות אכן, האירו.

ערגה פתאומית כיסתה את צחוקו של יורד הים החסון. "את האושר?"

"מצאתי, אותו." מבלי משים נתלו עיניו בשמי הבוקר המתעוררים. "מצאתי, אותו, ומצאתי הכל."

][

תם, אך לא נשלם
כי צו החיפוש עודנו קיים
עד עת בוא משיח
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
וכאן המקום להגיד תודה רבה - קודם כל לבורא עולם ששלח לי את הרעיון יש מאין (פשוט הנחית אותו אליי...)
ותודה לכל התגובות החמות והמעודדות, ולביקורות שנאמרו בצורה בונה ונעימה.
פעם ראשונה שהעליתי סיפור לפורום והאווירה ממש נעימה, מפרגנת ובונה.
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
זו יצירה נדירה. ההבנה דקה ועמוקה כל כך. פשוט אין תגובה שתגדיר את העוצמה השקטה והאדירה של הסיפור הזה, אין.
עקבתי בשקיקה אחרי הסיפור מתחילתו ועד סופו, יותר מפעם אחת דמעתי, ולאורך הסיפור כולו הרגשתי שזה לא עוד סתם סיפור, זה סיפור מהנשמה, לנשמה.
תודה רבה!!!
מקווה שתמשיכי להטעים אותנו מכשרונותייך הברוכים.
כפי שכבר כתבו לך, ממליצה לך לעשות משהו עם הסיפור המדהים הזה.
שוב תודה ובהצלחה :)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #69
תודה רבה! אכן חשתי לאורך כל הסיפור שהוא לא נכתב על ידי, אלא בורא עולם האיר עליי סיפור עם מסר ומשמעות...
אקח לתשומת ליבי את הרעיון להרים את הסיפור למשהו רציני יותר
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

גלגל_מזלות_וינשוף_קסום.gif

ברוכים הבאים לאשכול הרשמי של "חויה בקליק" - הבית של המשחקים האינטראקטיביים, הקליקרים וההפעלות הכי חכמות שיש.

לרגל השקת האשכול ועונת המבצעים (Black Friday שקורה עכשיו וחנוכה שמגיע מיד אחריו), בנינו עבורכם את "גלגל המזל".אנחנו לא נגלה לכם איזו הנחה תקבלו. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם...

אז איך זה עובד?​

בנינו אלגוריתם מיוחד שמחלק קופונים בצורה אקראית לגמרי.
בתוך המאגר מסתתרים:
מגוון סוגי קופונים לשירותים שלנו מהנחות בסיס ועד משחקים ללא עלות!

רוצים לסובב את הגלגל ולבדוק את המזל?​

  1. הגיבו כאן באשכול: "אני רוצה לסובב את הגלגל"
  2. נשלח לכם בהודעה פרטית קישור קסם חד-פעמי.
  3. לחצו על הקישור- ותגלו מיד במה זכיתם.
  4. כל כרטיס זוכה!

קצת עלינו (למי שלא מכיר):​

אנחנו ב"חויה בקליק" הופכים כל אירוע – מיום הולדת משפחתי ועד כנס של 2000 איש – לאירוע סוחף, תחרותי ומגבש.

מה תמצאו אצלינו:

  • מערכות טריויה להפעלה עצמית: אתם בונים את המשחק, מקרינים על מסך, והקהל משחק מהניידים שלו בזמן אמת-גם בטלפונים כשרים!. (פתרון מושלם וזול למשפחות, ימי הולדת וכיתות).

  • השכרת קליקרים (שלטים) פיזיים: הדבר האמיתי! ערכות של שלטים אלחוטיים למשחק ללא צורך אינטרנט וטלפונים בכלל. (הפתרון האידיאלי למוסדות, סמינרים, תלמודי תורה ומשפחות).

  • הפקות תוכן מלאות: אנחנו בונים לכם את השאלות, את העיצוב ואת החוויה מא' ועד ת' לארגונים ומוסדות
  • תוכנית בת מצוה יחודית חוויה סוחפת, מגבשת ומלאת עניין שכולם שותפים בה! לאירוע בת מצוה שלא ישכחו! טריילר לצפיה

  • ספיישל חנוכה: תוכניות מוכנות, מעוצבות ומתוכנתות למסיבות חנוכה - רק לחבר למסך ולהתחיל לשחק.

  • מסע את תוך עצמי וכמובן התוכנית החדשה שלנו סינק מסע מרתק לגילוי עצמי עם תוצאיה אישית ויחודית לכל משתתף
    מסע שאף משפחה לא מפספסת! טריילר לצפיה

שירות ותמיכה​

האשכול הזה נועד לכיף, להתייעצות על סוגי הפעלות ולחלוקת ההטבות.כדי שנוכל לתת שירות מהיר ומדויק ללקוחות קיימים (ובמיוחד בלחץ של חנוכה):שאלות טכניות, עזרה בתפעול או תמיכה בזמן אמת – נא לא לכתוב באשכול זה! (אנחנו עלולים לפספס אתכם כאן).פנו אלינו אך ורק בערוצי התמיכה הרשמיים לקבלת מענה מיידי:

📞 בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
🌐 לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
📧 מייל: K037737970 @ GMAIL.COM

אז... מי הראשון שיש לו אומץ לסובב את הגלגל?
התגובות פתוחות, הקופונים במערכת מחכים... צאו לדרך! 👇

אשכולות דומים

מה שאדם עושה...​

ג'ון:

אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

"ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

"או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

"מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

"אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

"ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

-------
המשך יבוא.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.

—

בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה