סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים

[מוריופ]

פרק 4: בעקבות האמת (חלק ד')​

לאט שכך בכיו.

השמש כבר עייפה מלזרוח והאדימה בנסיגתה האיטית מממשלתה.

רנשא נעץ בה עיניו. "אני..." לחש בצרידות. "לא יכול לבד." דמעה סוררת סללה שביל מתון על לחי ימין. "אני, מבין." טיפס מבטו מעלה, נתלה בקרעי שמיים ועננים עצומים. "שאינני מבין." בלע רוקו. "אבל אני... רוצה. הזקנה אמרה שאני לא לבד במסע הזה. הסדרן הקשיש אמר שאתה הבטחת, שמי שיחפש, ימצא. אני מבקש..." ים של תחינה סער באישוניו. "אל תניח לי לחזור ריקם. אל תניח לשקר למלא שוב את חיי ודעתי. אנא, תן לי אושר."

המדבר הקשיב לו בדממה עמוקה. גרגירי חול ליטפו בחמלה את אגרופיו הנקמצים. "אני לא יכול להשיג. אבל אתה, יכול לתת! אנא! תן לי אמת! תן לי חיים!!!"

חיים. הד קלוש התפזר סביבו. האור הלך ודעך. ממרחק הדהדה נהמה משונה ועמומה.

כמה זמן ישב שם? השמש כבר נשקה לקו הרקיע, עייפה ממלחמת יומה. נהמות משונות הדהדו במרחק. כשקם, לבסוף, לחלץ רגליו, היו אלה נוקשות כזוג אבנים. הספקות דהרו בתוכו, מכים בקירות ליבו בצביטות חרטה.

"אורח."

רנשא ניתר באימה, נועץ מבט חסר נשימה בדמות החיוורת, האוחזת פנס כבוי בימינה.

הבחור הצעיר קרב בפסיעות לא מהוקצעות. "ערב טוב." חייך לעומתו, מתנשף קלות.

בשקט אמד אותו. גוף קטן מידות, חלוש. כף רגל שמאל נוטה בזווית משונה כלפי פנים. איך הוא הצליח להגיע עד לכאן? "ערב טוב."

"בכית." קבע ההוא.

חידוש. תווי פניו צבעו ציניות נבוכה. אולם הצעיר הוסיף לתלות בו מבט רך, מחויך. "זכית. הדמעות הן מתנתו של מי שנגע בנשמה. באמת."

"באמת?" מבלי לרצות נזקפו אוזניו של רנשא.

הנהון. הצעיר התנשם. אחר התיישב, בטקס זהיר וארוך, על הקרקע. רנשא עקב אחרי תנועותיו המחושבות. אחרי הרגל המעוקמת. אחרי החיוך המרפרף תדיר על השפתיים הדקות.

מחייך. לא צוחק בלי סוף, כמו סויפו. רק מן שביעות רצון קלושה, שמאירה גם את העיניים.

"אתה מחייך." פתח, גורם לשפתיים להימתח יותר. "אתה מאושר?"

שוב הארשת הבהירה. מלאת הסיפוק. "תודה לו, מאוד."

מאוד. מאושר מאוד. בלי לרצות נדדו עיניו לרגל העקומה. התהיה הצטיירה על תווי פניו בגלוי. למה?

"חי-חי..." צחוקו של הצעיר היה שקט. "אתה תוהה למה?"

הניד בראשו לאישור. "יותר נכון, במה?" במה הוא מאושר? בגופו החלוש? ברגלו?

הצעיר הצטחק. "בהיותי חי. בהיותי אדם."

אדם!

נרעש, הביט בו רנשא. "למה?" הכל צף בו בבת אחת. גילוייה של הזקנה. המאיסה במירוצים. הריקנות. הכמיהה הלא מובנת לחיות. "למה אתה מעדיף להיות אדם?" נהמה משונה עלתה פתאום מאחורי גבו, קרובה מאוד. מקפיאת דם. הוא סב באחת אחורנית, פיו נפער מבלי משים.

על רקע השמיים המכחילים ריחפה צללית בגודל עצום. כנפיים ענקיות. זנב וצוואר ארוכים. אש שפורצת מבין שיניים חדות.

חצי חיוך הלום נמתח על פניו. "ד..." שפתיו הנאלמות התקשו לדובב. "דר... דרקון???"

"מעולם לא פגשת דרקון?" תמה הצעיר נוכח תדהמתו. "יש כאן עשרות מהם. הם שוכנים באיזור הצוקים שם." הורה באצבע צפונה. "אין לך מה לדאוג. הם לא מסוכנים. חלקם אפילו צמחוניים."

דרקונים. עקב במבטו אחרי זנבו המתרחק של הדרקון. "אין לכם תחרויות?" תהה בקול.

"תחרויות הקַאגֶרוּ (מעוף הדרקון)?" נימתו של הצעיר נעכרה. "באזור אחר של היבשת אנשים התמכרו לרעיון המעוות הזה." עצב כלשהוא נמסך במילותיו. "שם הדרקונים הם, אכן, חיות פרא מסוכנות."

רנשא סקר את הפנים החיוורות, ההולכות ומיטשטשות תחת החשיכה המשתררת. "מה ההבדל בין הדרקונים שם, לאלה שכאן?"

עיניו העמוקות של הצעיר נישאו הלאה, צפונה. "שם, סוגדים להם." הפטיר בשקט. "כאן, עובדים קשה כדי לרסן."

"לרסן אותם?"

הינד ראש. לשלילה. "לרסן, אותנו." ונוכח הבעתו חסרת ההבנה, התחייך. "אתה יודע מי הכי יכול לדרקונים כאן? זקן הכפר. הוא מובל בכיסא גלגלים. כוחו הוא בכך, שמעולם לא הרים קולו בכעס. בכך שהחיוך לא מש מפניו בעת כאביו. בכך שמעולם לא מכר את עצמו לשום רגש, תחושה או כוח חיצוני. בכך שמאז ומתמיד הוא שעבד את כל היותו, לו. ומשום שהוא עבד, לו, הוא מלך." הצעיר התנשם בהערצה. אחר בחן אותו. "היית פעם בתחרות קאגרו?"

"לא." משך כתף. "הייתי מתחרה אקובה." לצד הצעיר הצנום חש רנשא מתייהר. חלוש כמותו לא היה עובר את מבחן הקבלה הראשוני. "פרשתי."

"אתה מרחם עלי." קבע הלה, בלי שמץ מבוכה. "ואני, מרחם עליך." זיק מחוייך נדלק באישוניו.

רנשא הביט בו בתמיהה. "עלי?"

"היית רוצה להיות דרקון?"

 

[Bestimedia]

ואל דאגה, ההטפה בוא תבוא

אם זו ההטפה שבוא באה- היה שווה לחכות לה!

 

[אפרת תהל]

וואוו, אלו עוצמות יש בכתיבה שלך!

אם אני אתחיל לצטט את הקטעים שאהבתי, אצטרך לצטט הכל.
איזה כיף שאת לא פורשת ממרוצי הסיפורים בהמשכים ומעלה לנו פרקים במינון מצויין בלי לבחון את סבלנות הקוראים.

 

[מוריופ]

תודה רבה על התגובות החמות!

 

[מוריופ]

פרק 4: בעקבות האמת (חלק ה' ואחרון)​

להיות דרקון?

"גדול, מרשים." חייך הצעיר, מקפיץ את חושיו. "חזק ויכול. לקפוץ בהינף כנף לשמיים. אפילו לירוק אש כרצונך."

הוא נרכן קדימה, קרבי. "אתה מתאר כל כך יפה. אתה, לא היית רוצה?"

הלה צחקק. "כשהייתי קטן ולא מבין, רציתי. כיום, לא." היטיב את תנוחת רגלו המעוקמת.

כיום, לא. "למה?"

"כי אני אדם. אדם חי. זה שווה לי יותר מכוח ועוצמה. יותר מסוסים ודרקונים."

"אבל למה?!" קולו של רנשא עלה בחוסר הבנה. "למה עדיף להיות אדם מוגבל, אפילו צולע? למה להיות אדם, שלעולם הוא מחפש ולא שקט? למה לבחור בלהיות אדם, כשהדרך שלו תמיד מתפתלת ומשתנה בהפתעה?!"

הצעיר הדליק את הפנס והניחו על הקרקע. אלומת אור נשפכה על האדמה החולית ששקעה מכבר בחשיכה. "כדאי להיות אדם." קבע נחרצות, בשקט. "כדאי להיות מוגבל. כדאי למאוס, לבעוט בשקרים עוד פעם ועוד פעם, ושוב לחפש את האמת הפנימית, העמוקה." מרחוק נהמו שני דרקונים. סליל אש הבליח מצפון.

"מכל הבריאה המושלמת הזו, יש רק אחד חסר." מבטו של הצעיר נדד כלפי האופק השקט. "אחד, שלא שוקט ולא נח, כמו שאמרת. שמחפש, ומחפש, את האושר. האדם, הוא המחפש היחידי. הוא החסר היחידי. הוא המוגבל שלא יכול לעזור לעצמו. ואלה, בדיוק אלה, יתרונותיו העצומים, ששווים יותר מאלפי דרקונים." חיוכו המלא, הבטוח, נפרש על תוויו החיוורים. "כי באמצעות חסרונותיו, הוא מוצא, אותו."

"את מי?" לחש בלאות לעומת הצעיר הקורן. "את האושר, או, אותו? ואיך בכלל מוצאים את שניהם?" כזקן תשוש, התיישב על הקרקע, שחוח כתפיים.

"אמרתי לך, באמצעות החסרונות. על ידי שרוצים, ולא יכולים. וכשאנו רוצים ואין ביכולתנו," עומק צבע את קולו. "אז, פונים אליו."

הוא אמד את הפנים החיוורות, מרוכז. "איך?"

"חי-חי... הא לך שני כלי הנשק האדירים של בני האדם. הפה, והמוח. מדברים, איתו, ומבקשים, ממנו. מדביקים את מחשבתנו, בו, בכוחו. ברחמיו עלינו. מוכנים לקבל עלינו את עול מלכותו."

"ואז?"

"ואז, הוא עונה. הוא הבטיח, שכל מי שיחפש אחריו, שיקרא אליו, שיבקש מלפניו, לא ישוב ריקם. אז ברגע שחיפשת אחריו, הרי מצאת אותו." הצעיר אסף את הפנס והעמיד עצמו בזהירות, לאט. משהתיישר, חייך לעומת רנשא המהורהר. "בטח זֶנּקֶן-סַאן שלח אותך לכאן, בתואנה שכאן האושר. חי-חי... הוא שלח אותך פשוט למקום של שקט. למקום שבו אפשר לשמוע את קול הנשמה. את, קולו."

פס אש מרוחק הבזיק וכבה, מאיר לרגע את פניו המחויכות של הצעיר. "בכל מקום תמצא את האושר, אם רק תשכיל להקשיב לתוך פנימיותך. אם רק תתחבר, אליו, באמת, מתוך האמת שבעומק תהומותיך."

רנשא התרומם אף הוא. אור פנימי ומטוהר כבר החל פושט בתוכו, מפעים את ישותו עד דמעות. "וזה שווה?" הפטיר בקול צרוד, מפנה עורף לצעיר, משקיף אל השמיים המכוכבים. "למצוא אותו, זה שווה את הכל?"

הצעיר צחקק מאחורי גבו. "לך עכשיו, לחפש אותו. לך, לדבר איתו. עם היוצר שלך. עם אהוב נפשך, שמתגעגע אליך כבר הרבה מאוד שנים."

הכוכבים היטשטשו לנגד עיניו של רנשא. הצעיר ההוא אסף את שתי רגליו והחל בדרכו חזרה לעיר. נותרו רק רנשא, המדבר, והוא.

"אהוב נפשי?" פלט בלחש, בוהה בירח העגול.

"מתגעגע?" חזר בקול סדוק. ודמעותיו ענו לו תשובה. השמיים זהרו אליו באלפי אורותיהם. הלילה נצבע נופך קסום.

כי הוא היה לצידו, פתאום. ממשי. אמיתי וחי עד בכי. קשוב ועונה לו, בתווים עילאיים של נשמות.

אוהב. ולנוכח אהבתו לא רצה רנשא יותר דבר.

][

"חזרת! חה-חה...." סויפו קיבל אותו בטפיחה אדירה, ולהט בער באישוניו. "אתה זורח, בחור."

רנשא חייך אליו באושר, מהנהן. "מצאתי אותו, סויפו-סאן." הפטיר. עיניו האדומות אכן, האירו.

ערגה פתאומית כיסתה את צחוקו של יורד הים החסון. "את האושר?"

"מצאתי, אותו." מבלי משים נתלו עיניו בשמי הבוקר המתעוררים. "מצאתי, אותו, ומצאתי הכל."

][

תם, אך לא נשלם
כי צו החיפוש עודנו קיים
עד עת בוא משיח

 

[מוריופ]

וכאן המקום להגיד תודה רבה - קודם כל לבורא עולם ששלח לי את הרעיון יש מאין (פשוט הנחית אותו אליי...)
ותודה לכל התגובות החמות והמעודדות, ולביקורות שנאמרו בצורה בונה ונעימה.
פעם ראשונה שהעליתי סיפור לפורום והאווירה ממש נעימה, מפרגנת ובונה.
תודה רבה!

 

[Violinist]

אחד הסיפורים היפים וכל הכבוד שזה הגיע עד הסוף היה תענוג לקרוא..

 

[.כותבת.]

זו יצירה נדירה. ההבנה דקה ועמוקה כל כך. פשוט אין תגובה שתגדיר את העוצמה השקטה והאדירה של הסיפור הזה, אין.
עקבתי בשקיקה אחרי הסיפור מתחילתו ועד סופו, יותר מפעם אחת דמעתי, ולאורך הסיפור כולו הרגשתי שזה לא עוד סתם סיפור, זה סיפור מהנשמה, לנשמה.
תודה רבה!!!
מקווה שתמשיכי להטעים אותנו מכשרונותייך הברוכים.
כפי שכבר כתבו לך, ממליצה לך לעשות משהו עם הסיפור המדהים הזה.
שוב תודה ובהצלחה

 

[מוריופ]

תודה רבה! אכן חשתי לאורך כל הסיפור שהוא לא נכתב על ידי, אלא בורא עולם האיר עליי סיפור עם מסר ומשמעות...
אקח לתשומת ליבי את הרעיון להרים את הסיפור למשהו רציני יותר