דרוש מידע איך אומרים לחברה שאולי משהו לא בסדר עם הילד שלה – מבלי לפגוע?

  • הוסף לסימניות
  • #41
אני חושבת שכדאי לך להסב את תומת ליבה אבל בלי דרמות של לקחת אותה לכוס קפה וכו...
זה מעצים את הרגישות ומייצר "עסק"....
את צריכה לומר לה את זה בדרך אגב, תוך כדי שיחה (ובלי עוד שכנות לספסל בגינה).
בהצלחה רבה!
+1
יש לי כאלו חברות, הן אומרות לי ואני אומרת להן.
בלי הרבה עסק, אבל כן בצורה ברורה,
וזה עוזר לי מאד, וגם להן (אחרי זה מחליפים רשמים איך היה וכו'...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
אולי פשוט תחפשי על מה להחמיא לה על הילד. (כמה פעמים)
אולי זה יחבר אותה יותר ואולי היא תיפתח את הנושא לאחר שאת כבר מדברת עליו מהכיון הטוב
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
אני חושבת להתחיל עם מחמאות על הילד ...
וואו איזה שאלות מחכימות הוא שואל אותך ...ואיך הוא אוהב אותך וקשור אליך ... לא כל אמא זוכה ועוד כאלו משפטים
כמובן לומר את זה בחכמה תוך כדי שיח בגינה או תוך כדי זה שאת נקלעת לסיטואציה הזו שהוא ניגש אליה שוב ושוב .
בד"כ היא תגיד לך לאחר מכן משפט או שתים שמראים שזה לא בדיוק מה שאת אומרת ..
ואז כאן- בנקודה הזו לקפוץ למקום שלך - שאת מבינה כרגע מתוך דבריה שזה לא תקין ומשם השיחה תתגלגל ליעוץ/אבחון / שינוי תקשורת וכו .. ואולי תשיגי את המטרה .
אבל אם לאחר המחמאות היא לא תפתח דבר אלא רק תהנהן בראשה ותוסיף עוד מחמאות
אין לך מקום להתערב
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
להגיד.
בעדינות.
בקצרה.
אפילו בדרך אגב.
ולא כמשהו חד משמעי.
נראה לי יכול ממש לפקוח עיניים...
לפעמים האמא חוששת שיש משהו אבל זה לא מגיע לצעד מעשי ומישהו נוסף שמעיר ברגישות יכול לגרום לפעול בנושא מודחק וממש להציל את המצב!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
להגיד.
בעדינות.
בקצרה.
אפילו בדרך אגב.
ולא כמשהו חד משמעי.
נראה לי יכול ממש לפקוח עיניים...
לפעמים האמא חוששת שיש משהו אבל זה לא מגיע לצעד מעשי ומישהו נוסף שמעיר ברגישות יכול לגרום לפעול בנושא מודחק וממש להציל את המצב!!!
ולא לשאול אח"כ מה היה, מה נהיה ומה המסקנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
אני קודם הייתי מחפשת לפגוש את הילד בהזדמנות שהאמא לא נמצאת,
לדג לבקש ממנו עזרה או שהוא יבוא אליך,
תתרשמי אם לדעתך זו באמת בעיה,
ואז אם כן, להגיד רק במקרה שהנושא או הילד עולים לשיחה
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..
כל עוד את לא מאבחנת וכ"ד ואין לך יכולת באמת לעזור לה
היא רואה את זה בתור חפירה וסקרנות...
חושבת שלא כדאי להתערב זה מידי אישי!
קשה לאמא מאוד! להסכים עיים זה שהילד שלה בעייתי.
זה רק יגרום לה להוריד איתך תקשר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
חושבת שלא כדאי להתערב זה מידי אישי!
קשה לאמא מאוד! להסכים עיים זה שהילד שלה בעייתי.
זה רק יגרום לה להוריד אותך תקשר
נכון, אבל אם אפשר בצורה חכמה כמו שהציעו פה בכמה אפשרויות שהקו המרכזי הוא לא לומר לה בפירוש שהוא בעייתי, אז למה לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
נכון, אבל אם אפשר בצורה חכמה כמו שהציעו פה בכמה אפשרויות שהקו המרכזי הוא לא לומר לה בפירוש שהוא בעייתי, אז למה לא?
איים זה באמת מתוך כוונה לעזור אז אולי
אבל איים זה מעורב בנגיעות אישיות עדיף שלא!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
לא מבינה איך היום יש כאלה שמחליטות לאבחן ילדים רק מהתרשמות קצרה בגינה.
אבחון בעיות תקשורת / בעיות רגשיות דורש הרבה שנים של לימודים והתמחות. (וגם אז האבחונים לא תמיד חד משמעיים)
זה לא משהו שכל אחת יכולה לעשות בלי הכשרה מקצועית.
וזה ממש לא דומה לבעיות שפתיות / מוטוריות.
מניין האומץ להחליט שלילד יש בעיה ככה סתם?! על סמך מה להכניס את האמא לסטרס?!
המקסימום שאפשר להגיד לאמא כזאת היא שיש היום אפשרות לטיפולים רגשיים מסובסדים. (וגם על זה לחשוב טוב טוב)
כל מילה בכיוון אבחון של בעיה עלולה להיות הרסנית לשווא.
חכמים היזהרו בדבריכם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
בלת"ק
תלוי מאוד מה הקירבה שלך לחברה שלך
חברה קורבה וטובה תקבל את ההערות בשמחה והבנה
אחרת זה בעיני בעייתי
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
האבחון יעזור לה להבין אותו
והכי חשוב כן להעיר את תשומת ליבה למה הוא לא מקבל חום ואהבה כי אחיו ואחיותיו
עם כל חסרונותיו מגיע לו חום ואהבה עוד יותר
איך להעיר לה - לצערי אין לי עיצה :( זה כמו ללכת על ביצים )
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
א. אין אמא שלא אוהבת מ-א-ד את הילד שלה נקודה.
מדובר באמא בלי בעיות רגשיות (הרי את הבנות היא מחבקת ואוהבת)

ב. יש אמא שמתביישת בילד שלה, ורק רוצה שיסתלק ולא יעשה פדיחות (תשאלו את כל ההורים לתסמונות דאון לפני עשר שנים)

ג. אם תעירי לה הבעיה תגדל מכיון שהאמא תאמר לעצמה הנה את רואה הוא באמת עושה לך בושות... כולם רואים... (גם החברה שלי אומרת את זה...)

ד. בטוח שהיא מודעת לבעיה, העצבים הם ההוכחה שהיא מודעת וזה התסמין לבושה שמסתתרת מאחורי זה. (אם היא לא הייתה מודעת לבעיה היא לא הייתה מתעצבנת...)

ה. לפרגן לפרגן לפרגן לפרגן על הילד איזה מתוק חכם סקרן מוכשר וכו' בפרט בהקשר למה שהאמא תופסת כבושות שהוא עושה לה (תאמיני לי שהיא תשתף אותך לבד כבר על ההתמודדות איתו שהיא תבין שאת לא מבקרת אותו ולא תפחד מה תגידי)

(ותהיי בטוחה שבבית היא מחבקת אותו המון ואוהבת אותו מאדדדד)
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
א. אין אמא שלא אוהבת מ-א-ד את הילד שלה נקודה.
מדובר באמא בלי בעיות רגשיות (הרי את הבנות היא מחבקת ואוהבת)

ב. יש אמא שמתביישת בילד שלה, ורק רוצה שיסתלק ולא יעשה פדיחות (תשאלו את כל ההורים לתסמונות דאון לפני עשר שנים)

ג. אם תעירי לה הבעיה תגדל מכיון שהאמא תאמר לעצמה הנה את רואה הוא באמת עושה לך בושות... כולם רואים... (גם החברה שלי אומרת את זה...)

ד. בטוח שהיא מודעת לבעיה, העצבים הם ההוכחה שהיא מודעת וזה התסמין לבושה שמסתתרת מאחורי זה. (אם היא לא הייתה מודעת לבעיה היא לא הייתה מתעצבנת...)

ה. לפרגן לפרגן לפרגן לפרגן על הילד איזה מתוק חכם סקרן מוכשר וכו' בפרט בהקשר למה שהאמא תופסת כבושות שהוא עושה לה (תאמיני לי שהיא תשתף אותך לבד כבר על ההתמודדות איתו שהיא תבין שאת לא מבקרת אותו ולא תפחד מה תגידי)

(ותהיי בטוחה שבבית היא מחבקת אותו המון ואוהבת אותו מאדדדד)
סורי, אבל @לא ידעתי מה לבחר מה קשור סמיילי כועס להודעה הזאת, אם יש לך מה להגיד יש פה במה לזה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אם היא אומרת לך משפט כזה כשרק את נמצאת איתה
לדעתי העלאת הנושא מצידה, מצדיק/מאפשר אמירה כמו:
"אולי בכלל קשה לו משהו, בשביל המצפון שלך - שתדעי שעשית את המירב, אולי כדאי לך ללכת לאבחון XXX ולשלול בעיה XXX"
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
סיטואציה ממש קשה ומורכבת
כואב הלב!!! פשוט כואב הלב!!
יש לי שכנה דלת מולי שהיתה ממש צורחת על הילדים שלה, ולא ידעתי מה לעשות, הייתי חסרת אונים, אנחנו שכנות מאוד טובות, מדברות על החיים וכשהיא מדברת על הילדים איכשהו היא לא שיקפה את המציאות.
הרגשתי ממש אחריות מצידי לטובת הילדים (וגם לטובתה), שמישהו מקצועי יעזור לה. ובשיחה עם מישהי דומיננטית כאן בשכונה זרקתי לה בעדינות משהו, אז היא אמרה שבעלה של השכנה פנה לבעלה של הדומיננטית לקבל עזרה איתה. אז הבנתי שזה לא מקרה סטנדרטי

שורה תחתונה האישה היתה בתקופה מאוד רגישה (הריון בסיכון) ואחרי הלידה סוף סוף היה דממה!!!!!!!



מה שאני באה להגיד לך כאן, שאם זה תקופה, אז חכי. מצד שני מוזר שהיא סוחבת פער כזה בגיל 9, איפה היא היתה מגיל 5 והלאה? זה גיל מספיק גדול בשביל להרגיש שיש לילד פער


מרגיש לי שיש כאן יותר אתגר רגשי אצלה! ולאו דוקא אצלו! ולכן כחברה לברר אם היא בעצמה מתייעצת עם מנחת הורים/מטפלת רגשית בעניין גידול הילדים. הייתי פשוט אומרת לה בגינה, זה לא סטנדרטי שהוא יושב לידך כל היום, מה היספור? מה הוא רוצה ממך? ולפי זה לראות הולך הלאה...
בהצלחה ענקית, ושלא תצא תקלה תחת ידך!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
אני לא מאבחנת ואין לי זכות להפחיד את האם.
יש לי זכות לרחם על הילד.
ככל שאני הבנתי, הילד חי שנים בלי אהבת אם. גם אם הוא לא מבין מבחינה שכלית שאמו לא אוהבת אותו (או מסתירה את אהבתה היטב), הוא מרגיש שהוא לא אהוב. האחיות כנראה מתייחסות אליו באותו אופן שאמו מתייחסת אליו. אולי לאביו יש קשר טוב איתו?

אז המצב שלו הוא כזה:
יש לו דימוי עצמי נמוך (הוא נאחז באמו ופוחד להישאר בלעדיה).
כמעט בטוח שגם יש לו הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת (СPTSD). כי איך זה יכול להיות אחרת במצבו?

ישנם מספר סימנים שיכולים להעיד על אוטיזם בתפקוד גבוהה:
- חוסר טאקט
- שאלות נודניקיות
- חוסר חברים ובידוד חברתי. (הוא לא משחק עם אף אחד בגינה, קשה לדמיין ש בכיתה זה שונה.)
- גישה שלילית מצד האם. לא מדברים על זה, אבל הורים לעתים קרובות נמנעים אינסטינקטיבית מילדים כאלה.
כל זה לא מספיק כדי לקבוע האם הוא על הספקטרום או לא.

אם התשובה לאחת או יותר מהשאלות הבאות היא "כן", סביר להניח שלילד יש ASD.
האם הילד רגיש יתר על המידה לצלילים, מגע, אור? לפחות לאחד מהם. או שהוא בררן באוכל?
האם לילד יש בעיות במוטוריקה? האם הוא מגושם?
האם לילד יש תחביב שהוא עוסק בו במשך שעות?
האם לילד יש תנועות חוזרות, כמו סיבוב פאה סביב אצבע או נדנוד, אפילו בעדינות?

באשר לאבחונים שמבצעת בקופות חולים, יש לי חדשות לא טובות עבורכם. לרוב, אבחוני אוטיזם בקופות חולים מתבצעים ברמה מקצועית נמוכה. מה שהם מאבחנים הוא רק קצה הקרחון. אני מכירה כמה מקרים שבהם הורים הבינו שלילדיהם יש בעיות ופנו לרופא, אך אבחנת אוטיזם נעשתה לילד רק בגיל ההתבגרות או אפילו אחרי גיל 18 שנים על ידי מאבחן פרטי. לכן, גם אם ילד על הספקטרום ואמו תקח אותו לאבחון, אין ערובה שזה יעבוד.

ישנם מרכזי אבחון לאוטיזם, שבהם הצוות אמור להיות מקצועי יותר. החיסרון הוא רשימת המתנה של שנה. אבחונים פרטיים עולים אלפי שקלים ולא תמיד מתקבלים על ידי הביטוח הלאומי. לפעמים הורים עשים אבחונים פרטיים כדי להבין האם זה הבעיה, ואז מנסים לקבל אבחון שני דרך קופת החולים.

גם אם הילד אינו על הרצף ויש לו "רק" שתיים מהבעיות שהזכרתי בהתחלה, הוא כנראה סובל עכשיו וסביר להניח שיסבול במשך רוב חייו. אמהות לא תמיד אוהבות את ילדיהן. זוהי המציאות המרה.

הצלחה בכל מה שתבחרי לעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
אני לא מאבחנת ואין לי זכות להפחיד את האם.
יש לי זכות לרחם על הילד.
ככל שאני הבנתי, הילד חי שנים בלי אהבת אם. גם אם הוא לא מבין מבחינה שכלית שאמו לא אוהבת אותו (או מסתירה את אהבתה היטב), הוא מרגיש שהוא לא אהוב. האחיות כנראה מתייחסות אליו באותו אופן שאמו מתייחסת אליו. אולי לאביו יש קשר טוב איתו?

אז המצב שלו הוא כזה:
יש לו דימוי עצמי נמוך (הוא נאחז באמו ופוחד להישאר בלעדיה).
כמעט בטוח שגם יש לו הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת (СPTSD). כי איך זה יכול להיות אחרת במצבו?

ישנם מספר סימנים שיכולים להעיד על אוטיזם בתפקוד גבוהה:
- חוסר טאקט
- שאלות נודניקיות
- חוסר חברים ובידוד חברתי. (הוא לא משחק עם אף אחד בגינה, קשה לדמיין ש בכיתה זה שונה.)
- גישה שלילית מצד האם. לא מדברים על זה, אבל הורים לעתים קרובות נמנעים אינסטינקטיבית מילדים כאלה.
כל זה לא מספיק כדי לקבוע האם הוא על הספקטרום או לא.

אם התשובה לאחת או יותר מהשאלות הבאות היא "כן", סביר להניח שלילד יש ASD.
האם הילד רגיש יתר על המידה לצלילים, מגע, אור? לפחות לאחד מהם. או שהוא בררן באוכל?
האם לילד יש בעיות במוטוריקה? האם הוא מגושם?
האם לילד יש תחביב שהוא עוסק בו במשך שעות?
האם לילד יש תנועות חוזרות, כמו סיבוב פאה סביב אצבע או נדנוד, אפילו בעדינות?

באשר לאבחונים שמבצעת בקופות חולים, יש לי חדשות לא טובות עבורכם. לרוב, אבחוני אוטיזם בקופות חולים מתבצעים ברמה מקצועית נמוכה. מה שהם מאבחנים הוא רק קצה הקרחון. אני מכירה כמה מקרים שבהם הורים הבינו שלילדיהם יש בעיות ופנו לרופא, אך אבחנת אוטיזם נעשתה לילד רק בגיל ההתבגרות או אפילו אחרי גיל 18 שנים על ידי מאבחן פרטי. לכן, גם אם ילד על הספקטרום ואמו תקח אותו לאבחון, אין ערובה שזה יעבוד.

ישנם מרכזי אבחון לאוטיזם, שבהם הצוות אמור להיות מקצועי יותר. החיסרון הוא רשימת המתנה של שנה. אבחונים פרטיים עולים אלפי שקלים ולא תמיד מתקבלים על ידי הביטוח הלאומי. לפעמים הורים עשים אבחונים פרטיים כדי להבין האם זה הבעיה, ואז מנסים לקבל אבחון שני דרך קופת החולים.

גם אם הילד אינו על הרצף ויש לו "רק" שתיים מהבעיות שהזכרתי בהתחלה, הוא כנראה סובל עכשיו וסביר להניח שיסבול במשך רוב חייו. אמהות לא תמיד אוהבות את ילדיהן. זוהי המציאות המרה.

הצלחה בכל מה שתבחרי לעשות.

אני לא מאבחנת ואין לי זכות להפחיד את האם.
יש לי זכות לרחם על הילד.
ככל שאני הבנתי, הילד חי שנים בלי אהבת אם. גם אם הוא לא מבין מבחינה שכלית שאמו לא אוהבת אותו (או מסתירה את אהבתה היטב), הוא מרגיש שהוא לא אהוב. האחיות כנראה מתייחסות אליו באותו אופן שאמו מתייחסת אליו. אולי לאביו יש קשר טוב איתו?

אז המצב שלו הוא כזה:
יש לו דימוי עצמי נמוך (הוא נאחז באמו ופוחד להישאר בלעדיה).
כמעט בטוח שגם יש לו הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת (СPTSD). כי איך זה יכול להיות אחרת במצבו?

ישנם מספר סימנים שיכולים להעיד על אוטיזם בתפקוד גבוהה:
- חוסר טאקט
- שאלות נודניקיות
- חוסר חברים ובידוד חברתי. (הוא לא משחק עם אף אחד בגינה, קשה לדמיין ש בכיתה זה שונה.)
- גישה שלילית מצד האם. לא מדברים על זה, אבל הורים לעתים קרובות נמנעים אינסטינקטיבית מילדים כאלה.
כל זה לא מספיק כדי לקבוע האם הוא על הספקטרום או לא.

אם התשובה לאחת או יותר מהשאלות הבאות היא "כן", סביר להניח שלילד יש ASD.
האם הילד רגיש יתר על המידה לצלילים, מגע, אור? לפחות לאחד מהם. או שהוא בררן באוכל?
האם לילד יש בעיות במוטוריקה? האם הוא מגושם?
האם לילד יש תחביב שהוא עוסק בו במשך שעות?
האם לילד יש תנועות חוזרות, כמו סיבוב פאה סביב אצבע או נדנוד, אפילו בעדינות?

באשר לאבחונים שמבצעת בקופות חולים, יש לי חדשות לא טובות עבורכם. לרוב, אבחוני אוטיזם בקופות חולים מתבצעים ברמה מקצועית נמוכה. מה שהם מאבחנים הוא רק קצה הקרחון. אני מכירה כמה מקרים שבהם הורים הבינו שלילדיהם יש בעיות ופנו לרופא, אך אבחנת אוטיזם נעשתה לילד רק בגיל ההתבגרות או אפילו אחרי גיל 18 שנים על ידי מאבחן פרטי. לכן, גם אם ילד על הספקטרום ואמו תקח אותו לאבחון, אין ערובה שזה יעבוד.

ישנם מרכזי אבחון לאוטיזם, שבהם הצוות אמור להיות מקצועי יותר. החיסרון הוא רשימת המתנה של שנה. אבחונים פרטיים עולים אלפי שקלים ולא תמיד מתקבלים על ידי הביטוח הלאומי. לפעמים הורים עשים אבחונים פרטיים כדי להבין האם זה הבעיה, ואז מנסים לקבל אבחון שני דרך קופת החולים.

גם אם הילד אינו על הרצף ויש לו "רק" שתיים מהבעיות שהזכרתי בהתחלה, הוא כנראה סובל עכשיו וסביר להניח שיסבול במשך רוב חייו. אמהות לא תמיד אוהבות את ילדיהן. זוהי המציאות המרה.

הצלחה בכל מה שתבחרי לעשות.
דייקת במקסימום, מסכימה עם כל מילה!!! בעיקר להתחלה. עצוב מאוד. אני חושבת שעיקר הבעיה שלו נובעת מהדחיה מאמא שלו (לא דנה אותה בכלל!!)
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
אני לא מאבחנת ואין לי זכות להפחיד את האם.
אז מה עשית כאן, אם לא נתת אבחנה?
יש דרך ארוכה מאוד, וגם עם כל הסימנים יחד שנתת עדין לא מובילים לASD.
בקצב הזה כל ילד קצת ביישן או נודניק נהיה כבר על הרצף.

ולפותחת האשכול-
רוב האמהות מלאות ייסורי מצפון למה הן לא טובות יותר, ולכן סביר להניח שכל אזכור על הקשר שלה עם הילד יקפיץ איזושהי נקודה ויגרום לה להדוף את המשפט הכי אוהב ומחושב שלך.
אישית, וראיתי שאמרו כאן, הייתי מגיבה כשהיא פותחת את זה. לדוגמא- "יואו אין לי כח"
אז- "מה באמת את עושה כששואלים אותך שאלות בזמן לא מתאים? אני מתחרפנת.."
זה נותן לה פתח להמשיך או לגמור.
יכול להיות שהיא מעצמה תרצה לשתף אותך הלאה/ ידליק לה נורה אדומה או יאשר את מה שהיא מרגישה הרבה זמן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה