דרוש מידע איך נכנסים לשבת רגוע?

  • הוסף לסימניות
  • #41
פשוט להחליט שמה שהספקתם עד נניח שעה לפני שבת זה מה שיהיה ועל כל השאר מוותרים.( אפילו אם ישאלו כמה כלים בכיור, תהיה חסרה תוספת וכו...) . משבוע לשבוע לומדים לתת סדרי עדיפויות, נזכרים מה הציק לנו שבוע שעבר ומתחילים ממנו, כך עד שבע"ה מספיקים הכל. מניסיון!
ממש ככה זה מה שרציתי לכתוב
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
במשפחה ברוכת ילדים אפשר לקנות משחק מעניין מיוחד לערב שבת שעתים לפני הצפירה אם הכל יהיה מוכן
ככה קל יותר לדרבן הילדים שירצו לעזור וכן הם עסוקים ורגועים ונכנסים לשבת בכיף כיף
רק לא לשכוח לעצור בזמן ולהחזיר המשחק על מקומו, ולא למצוא עצמכם בליל שבת והילדים עדיין שקועים במשחק
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
ואם זה לא רלוונטי אצלי להקפיא אוכל?
הכל חייב להיות טרי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
מצמצמים לכמות העבודה שמתאימה לשעות שנשאר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
מה אתם מכינים לארוחת צהרים ביום שישי קייצי וארוך?
שפע של קוגל תפו"א שזה מה שהילדים אוהבים בטירוף ובמיוחד אם יש גם מלפפון חמוץ לידו כמנהג ירושלמים מקדמת דנא
וכן פתיתים =פערפיל
ילדים מפונקים שלא רוצים לאכול כלום אני מציע להם ליטול ידיים ולאכול אפילו רק פוסה אחת עם שוקולד או גבינה וציפ'ס או בסלי העיקר שיהיה שבע ורגוע
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
כדי שלא יווצר מריבות מגודל השיעמום בימי השישי הקייצים הארוכים כדי להעסיק אותם אני נותן לכל ילד תפקיד ועושה מצב סביב התפקיד שלו ומחמיא לו אלף פעמים כך שהוא כבר מוכרח לעשותו כדי שלא יפסיד המחמאות
לפעמים בליל שבת בסעודה אני עושה הכרזות תודה למושי שפתח את בקבוקי השתיה לשבת ,תודה ליענקי שהכין את שולחן השבת ולמלכי הקטנה שהפריע ורצתה גם היא גם מקבלת מחייאת כפיים על שמשכה את המפה לכל הצדדים עד שנעשה אווירה שמחה סיפוק לילדים ואחריות לתפקידם, כל אחד לפי תכונות וכוחות נפשו
לא תמיד אני במצב רוח ולא תמיד אני עושה אותו ככתבו וכלשנו אבל משתדל ולא נשבר אפילו כשלא הלך כמו שרציתי
כי שולחן שבת ומפואר ומתקתק 100 אחוז יש רק בתמונות של יואל וקסברגר
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
אולי אפשר לרענן את האוכל ע"י תספת שמן ותבלינים או בצל מטוגן טרי רק הבסיס יהיה מוכן
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
1684834673145.png



 
  • הוסף לסימניות
  • #54
יש לה גם קורס

גם שיעורים בקול הלשון


גם מאמרים באתר אש התורה
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
השאלה מה האופציה השניה?
הטעם המר של כעס ורוגז ביום שישי הרבה יותר גרוע מלאכול אוכל קפוא עם אהבה ושלווה ורוגע בבית.
את זה את חושבת, רק שאני לומדת להיערך נכון וגם כבר שנים במטבח, אוכל מהמקפיא מבחינתי זה שאין אוכל, מקסימום מתחילה להתארגן בחמישי מאוחר בלילה, ואת הדברים הקריטיים או את רובם בשישי.
אבל אלו שרגילים לאוכל מהמקפיא לא יבינו את אלו שמסוגלים לאכול רק טרי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
הכל מתחיל [ונגמר] בראש
גם אם תקנו את כל השבת ועובד נקיון יצחצח את הבית
עדיין יכנסו לשבת עם לא ברוגע...
ההחלטה צריכה להיות בראש
וחלק הטכני יבוא כבר ממילא
לעניות דעתי [הרחבה]
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
צפה בקובץ המצורף 1382422


תמר כהן מהממת!!!
ממליצה עליה מאד
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
שמתי לב לדבר שעזר לנו מאוד: כשעשינו גנרטור לשבת וכל שבת כשעה פלוס לפני השקיעה החשמל בבית עובר למצב גנרטור - זה עוזר לנו לשים לב ולסיים יותר מוקדם את הדברים של הרגע האחרון. (שבד"כ היינו מתחילים אותם קרוב להדלקת נרות). עם הגנרטור אי אפשר להשתמש במכשירים זוללי חשמל, וגם המחשב חייבים לכבות אותו לפני כן כדי שלא יהרס במעבר של המפסק האוטומטי...
גם מי שאין לו גנרטור, יכול אולי לעשות איזה משהו אוטומטי בשעונים וכו' שיכבה דברים שעושים הרגשה של חול כדי להכניס אוירה של כניסת שבת חצי שעה לפני...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות
חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

בשביל מה אנחנו פה?
מה המטרה בכל הסיפור הזה?

לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
למה? מה היה לו בזה?

שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
בשביל זה?

בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

עשרים שנה שאני עובדת.
החיים בסדר, העבודה סבירה,
אבל מה איתי?
מה אני עושה שם?

בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
לעבוד במחשבים?
לשבץ טבלאות ומספרים?
להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

ואני?
איפה אני בתוך כל זה?

נכון, יש ערך למידות טובות.
לא לבזבז זמן.
לפרנס בית של תורה.
ללמוד יחסי אנוש.
בסדר, גם זה חשוב.
אבל זה הכול?

ובכלל...
אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
חייבים להספיק משהו.
העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

יש לי חברה כזאת.
היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
נגמרה, פשוט נגמרה.

אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
כי היא עשתה.
עשתה.
עשתה.

מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
העיקר שעשתה.
וזה נתן לה תחושת ערך.
שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
כשהכול עוצר.
כבר לא צריך אותך.
לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
ופתאום , שקט.
ריק.

הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
מבפנים.

והאדם רץ מרופא לרופא
אבל זה לא הגוף שכואב.
זו הנשמה.
הבדידות.

ומה עכשיו?
מה, זה הכול?
איפה הדרמות?
איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
מה, אני כלום עכשיו?
איש פנסיה וזהו?

אז מי באמת אנחנו?
למה באנו לכאן?
מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
לעבודה.
לבית.
למשפחה.
לסביבה.

לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

נכון, צריך כסף.
צריך להתפרנס.
זה חלק מהחיים.
אבל זה כל הסיפור?

ובכלל —
כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
מה עובר עליי עכשיו?

מה טוב לי?
מה אני רוצה באמת?

ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
כי אני רק כלי.
רק תפקיד.
רק תוצאה.

אז מה באמת חשוב בחיים?

למה הוא ברא אותי?
כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

אז עבדתי.
הייתי עסוקה.
מצאת החמה עד צאת הנשמה.
מלאת סיפוק.

אבל מה באמת עשיתי?

סגרתי פגישות?
חתמתי טפסים?
עשיתי פרויקט מוצלח?
זה מה שעושה אותי שווה?

ומה עם הלב שלי?
הוא גם חלק בתמונה?

עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
אם טוב לי?
אם כואב לי?
אם אני עייפה?
אם אני זקוקה למשהו?

מה משמח אותי מבפנים?
מה מכאיב לי?
מה מתסכל?

איך אני מול הילדים שלי?
מול האיש שלי?
איך אני מול עצמי?

ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
ולא רק לעולם כולו?

כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
"מה אני מרגישה עכשיו"?

ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

לא עם הטלפון
לא עם הרשימות,
לא עם כל הרעש.

רק את
והלב שלך
והקב"ה.

זה לא חייב להיות במסע להודו.
ולא בצימר בגליל
זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

פעם ביום.
אפילו כמה דקות
זו לא שאלה של זמן
זו שאלה של רצון.

רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

בלי תפקיד
בלי תואר
בלי הספקים.

כמה זמן צריך בשביל זה?
כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

לפעמים זה רבע שעה הליכה.
לפעמים — לשבת מול חלון.
לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
בלי מילים גבוהות.
בלי ניסוחים.

רק ככה:

"ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

ומשם — מתחיל קשר.
רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
אבל זה לא באמת בדידות,
זה הכי ביחד שיש.

וכשנותנים לזה מקום,
משהו מתעורר.
הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
פתאום הופכת להיות המרכז.

את לא רק חיה.
את נוכחת.

לא רק מתפקדת.
אלא מרגישה.

והמרוץ?
הוא כבר לא שולט עלייך.

כי את — זוכרת בשביל מה באת.


ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

שנזכה.
אשמח לחוות דעתכם, אני לא הכותבת!

פרק א


איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה