הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
דמעות, דמעות חמות וכואבות ניגרו מעינו הקטנות של יוני. הן זלגו לאיטן, מפלסות להן דרך מזגזגת, משאירות אחריהן שבילים יבשים.
לא, זה לא עוד נוזל חסר משמעות, אלו הן דמעות מלוחות ועקשניות, שמתאמצות לטהר את הלב המוכתם, הכואב.
כמה השתדל, באמת שרצה להצליח. כל שחלם עליו היה להגיע אל הבית, להבליח חיוך קטן, ולנופף במבחן המוצלח, המבחן שיוכיח לאבא שהוא יכול.
כמה יהיה אבא מאושר לראות את התשובות המנומקות, המבחן המפורט, והציון הגבוהה שמלווה במחמאות ותשבחות על בנו המוכשר.
כמה נפלא יהיה לראות את האור הקורן מפניו של אבא, את העיניים הנוצצות כשני יהלומים מלוטשים, הזרוקים בקרחת יער חשוכה.
הוא יכול לדמיין את אביו מביט בו בהערצה, קולו רך וגאה בעודו אומר את המילים: "ידעתי בני, ידעתי שאתה יכול".
אבל זה לא לעולם לא קרה, זה בסך - הכל היה עוד אחד מהחלומות הסודיים שלו, החלומות שלא העז לספר לאיש, גם לא לקרובים לו ביותר.
שום דבר לא השתנה. עוד תוצאות מבחן כושלות שהגיעו לידו הרועדות, עוד דמעות של מאמץ, השקעה, וכאב שהכתימו את הדף חסר הערך.
מה יאמר לאבא כאשר יתמודדו מבטיהם? שלא ניסה, שלא התאמץ, שלא ירק דם בכדי להוכיח לעצמו ולכולם שהוא יכול? וכי זה שקר, שקר גמור וחצוף.
הוא לא יכול, הוא לא יכול לאכזב שוב את אבא, הוא אכזב אותו כבר יותר מידי פעמיים.
כשאבא יראה את המבחן, עוד קמט עצוב יעטר את מצחו, אכזבה מרה וכואבת תזעק מתוך אישוניו, ועוד בלון של תקווה יתפוצץ כלא היה. הרעש יהיה חזק כל -כך, יחדור באיטיות לעור התוף, וישאר שם בפנים, כלוא לנצח.
אבא לא יאמר דבר, הוא ישתוק. אבל מי צריך מילים שיש את העיניים שמצליחות לראות גם מעבר לפנים חתומות.
בכל פעם שהביט בפניו של אבא ראה בהם אכזבה. אכזבה שהולידה תסכול, חוסר אונים, וכאב. אכזבה שהותירה לאלפי דמעות לזרום בחופשיות על הלחיים הרכות.
פעמיים רבות שאל את עצמו, במה הוא אשם שראשו אינו חריף ושנון כמו של יוסף ואליהו - חבריו לכיתה. אף פעם לא מצא תשובה מספקת, אבל אילו היה יכול להתחלף איתם, היה עושה זאת כבר מזמן.
המוח שלהם מגלה להם תשובות, שלו לא. הזיכרון שלו בוגד בו פעם אחר פעם, משאיר אותו להתמודד לבד עם האכזבות וגלי הכאב, שמאיימים להטביע אותו.
ועכשיו, הוא לא יכול לעמוד שוב מול אבא, הוא טעם כבר יותר מידי פעמיים את טעם האכזבה והיא מרה, בוגדנית, וכואבת.
הוא לא רוצה לטעום אותה שוב, לא עוד הפעם. הוא בסך הכל ילד קטן שרק רצה להוכיח לאבא שגם הוא יכול.
לא, זה לא עוד נוזל חסר משמעות, אלו הן דמעות מלוחות ועקשניות, שמתאמצות לטהר את הלב המוכתם, הכואב.
כמה השתדל, באמת שרצה להצליח. כל שחלם עליו היה להגיע אל הבית, להבליח חיוך קטן, ולנופף במבחן המוצלח, המבחן שיוכיח לאבא שהוא יכול.
כמה יהיה אבא מאושר לראות את התשובות המנומקות, המבחן המפורט, והציון הגבוהה שמלווה במחמאות ותשבחות על בנו המוכשר.
כמה נפלא יהיה לראות את האור הקורן מפניו של אבא, את העיניים הנוצצות כשני יהלומים מלוטשים, הזרוקים בקרחת יער חשוכה.
הוא יכול לדמיין את אביו מביט בו בהערצה, קולו רך וגאה בעודו אומר את המילים: "ידעתי בני, ידעתי שאתה יכול".
אבל זה לא לעולם לא קרה, זה בסך - הכל היה עוד אחד מהחלומות הסודיים שלו, החלומות שלא העז לספר לאיש, גם לא לקרובים לו ביותר.
שום דבר לא השתנה. עוד תוצאות מבחן כושלות שהגיעו לידו הרועדות, עוד דמעות של מאמץ, השקעה, וכאב שהכתימו את הדף חסר הערך.
מה יאמר לאבא כאשר יתמודדו מבטיהם? שלא ניסה, שלא התאמץ, שלא ירק דם בכדי להוכיח לעצמו ולכולם שהוא יכול? וכי זה שקר, שקר גמור וחצוף.
הוא לא יכול, הוא לא יכול לאכזב שוב את אבא, הוא אכזב אותו כבר יותר מידי פעמיים.
כשאבא יראה את המבחן, עוד קמט עצוב יעטר את מצחו, אכזבה מרה וכואבת תזעק מתוך אישוניו, ועוד בלון של תקווה יתפוצץ כלא היה. הרעש יהיה חזק כל -כך, יחדור באיטיות לעור התוף, וישאר שם בפנים, כלוא לנצח.
אבא לא יאמר דבר, הוא ישתוק. אבל מי צריך מילים שיש את העיניים שמצליחות לראות גם מעבר לפנים חתומות.
בכל פעם שהביט בפניו של אבא ראה בהם אכזבה. אכזבה שהולידה תסכול, חוסר אונים, וכאב. אכזבה שהותירה לאלפי דמעות לזרום בחופשיות על הלחיים הרכות.
פעמיים רבות שאל את עצמו, במה הוא אשם שראשו אינו חריף ושנון כמו של יוסף ואליהו - חבריו לכיתה. אף פעם לא מצא תשובה מספקת, אבל אילו היה יכול להתחלף איתם, היה עושה זאת כבר מזמן.
המוח שלהם מגלה להם תשובות, שלו לא. הזיכרון שלו בוגד בו פעם אחר פעם, משאיר אותו להתמודד לבד עם האכזבות וגלי הכאב, שמאיימים להטביע אותו.
ועכשיו, הוא לא יכול לעמוד שוב מול אבא, הוא טעם כבר יותר מידי פעמיים את טעם האכזבה והיא מרה, בוגדנית, וכואבת.
הוא לא רוצה לטעום אותה שוב, לא עוד הפעם. הוא בסך הכל ילד קטן שרק רצה להוכיח לאבא שגם הוא יכול.
