סיפור בהמשכים "אמבולנס ובו מתאגרף משוגע" - סיפור קטן בהמשכים

[hadassah m]

בבית החולים לא מחלקים כמובן, אלכוהול.

אולי אלכוהול לחיטוי
פרק מ-ה-מ-ם! נהניתי כל שניה...

 

[תמרוז]

ריעננתי, והיה שווה!
איזה כיף להיות שייכים לקהילה שיש בה כאלו כותבים!

 

[סבתא חביבה]

איזה סיפור! כיף גדול!

 

[הווה פשוט]

סיפור נפלא עם חותמת מים מובהקת של @הווה פשוט . תענוג!
אגב, למה תמיד קוראים לה איריס?

לא הבנתי

 

[הווה פשוט]

סיפור נפלא עם חותמת מים מובהקת של @הווה פשוט . תענוג!
ותתקן את הפרק האחרון ל'פרק 4'.

אוי, מאוחר מדי.
איזה פאשלה...

אולי @ניהול קהילת כתיבה יסכים לתקן לי

 

[Sara led]

נדיר. כרגיל.
תודה!

 

[מֶנַחֵם]

אוף. איזו כתיבה מטורפת!!!

אני אישית לא התחרטתי שקניתי את הרב מכר החדש שלך.
שכניי לסוכה שהתעוררו מהצחוק שלי תוך כדי קריאה? זה כבר סיפור אחר...

 

[הווה פשוט]

אולי @ניהול קהילת כתיבה יסכים לתקן לי

@ניהול קהילת כתיבה
תודה רבה מנהל יקר

 

[הווה פשוט]

בבית חולים לא מחלקים אלכוהול.

אולי אלכוהול לחיטוי

בספר שלי אפשר למצוא את ה"מצ'קיאנטי" - משקה העשוי מאלכוהול רפואי מעורב עם מי סוכר ותמצית סלק.

 

[דיונון]

לא הבנתי

לאחות שאחראית על המחלקה הרפואית, וכל החוסים הגבריים סרים למשמעתה - תמיד קוראים 'איריס'.
כמו שהגננת היא 'דבורה'.

 

[אין פאנץ']

"להפסיק לעבוד ולהתחיל לשתות, הא?!" אמר ניסים, ואז ניסה לחקות את קולו של העורך דין "שיכורים בטלנים כלומניקים, לא מייצרים, לא עוזרים, לא משתתפים, רק רובצים כל היום בעיניים מפלבלות ו..."

אדיר!!!

'רואיגוקסין'

בטח התכוונת ל'רוהיגוקסין'...

 

[הווה פשוט]

ִ

פרק 5
ִ​

ארוחת הצהריים הוגשה בקומה השנייה.

ארבע קומות היו לבניין השיש המפואר, שלא בכדי כונה ארמון.
ארמונו של ויקטור ברזילי.
בניין בעיצוב מודרני, משובץ חלונות ענק כהים המשקיפים לים, מדשאות מטופחות מוריקות סביבו, בריכת דגי זהב מרהיבה, וחומה גבוהה מרושתת מצלמות מקיפה את המתחם כולו.

המאפיונרים התיישבו ליד שולחן ארוך. מישהו הניח מגשים עמוסים ואחר עבר עם עגלת בקבוקי בירה קרים.

בקומה ראשונה ישב אבנר בחדר האבטחה מול סוללת מסכים ופתח את החמגשית שלו. הרים נקניקיה שמנה אחת, קרע שקיק חרדל קטן וסחט ממנו שובל צהוב לכל אורכה. אבנר נשען לאחור בכיסא המשרדי לקח ביס גדול, והתרכז במסך הימני העליון, בו נראה אמבולנס עוצר מול השער הראשי.

ִ​

ניסים כיבה את הסירנה והאורות, יצא מהרכב וקפא במקומו. עינו ממצמצת.
ליד השער נצבו שני בריונים מגודלי שיער וביניהם רבץ חתול לבן וליקק את עצמו באדישות מעושה, כאילו הוא בכלל לא ממתין שם לניסים יהלום.
ניסים קפץ בחזרה לאמבולנס והתנשם בכבדות.
מה עושים? הם כאן!

לרגע חשב להתניע ולברוח, אבל התמונה של אמיר הקטן בעיתון צפה מול עיניו.
רק משוגע יכנס לכאן כדי להציל אותו.
ומן השמים זה נגזר כנראה - עליו.
את מי עוד התפקיד הזה יהלום, אם לא את ניסים יהלום.

הוא נטל מהמושב שלידו את בקבוק הוודקה הריק והתבונן בציור של עצמו מול החתול. ליבו הלם, צפצוף חד נשמע בתוך מוחו והוא נשך את שפתיו עד כאב.
"אני מוכרח" סינן.

"מוכרח".

הוא עצם את עיניו ולקח נשימת סרעפת עמוקה וחזקה, החזיק את האויר בבטן, ואז נשף באיטיות.
וחזר שוב על התרגיל כשהוא מדמיין גלי ים. בדיוק כמו שלימד אותו הפסיכיאטר בבית החולים.

לאחר חמשה סבבים, כשהידיים שלו הפסיקו לרעוד ודפיקות הלב נרגעו קצת. הוא יצא מן האמבולנס כשהבקבוק בידו.
עצם את עיניו, צעק "שמע ישראל", והשליך את הבקבוק לעבר כוחות האופל.

רק לאחר ששמע קול התנפצות, יללת חתול, וקללות גסות - פתח ניסים לאט לאט את עיניו.
הוא שחרר אנחת רווחה כשראה את שני הבריונים צועדים אליו בעיניים זועמות
ו... שום חתול באופק.

"היי חבריא" קרא בשמחה "כמה טוב שלא הסתפרתם".
כל מתאבק מתחיל יודע כמה חשובה היא תספורת קצרה. שיער ארוך מאפשר ליריבך לתפוס ולסחוב את ראשך למקומות שעדיף לו לא להתנגש בהם.
כשהגיעו הגברתנים למרחק נגיעה, שלח ניסים בתנועת בזק את ידיו אל בלוריותיהם.
נשמע צליל דומה לזוג אגוזי קוקוס מתפצחים, ושני גופים כבדים הצונחים בחבטה עמומה למדרכה.

עיניו של אבנר היו קרועות לרווחה, חצי נקניקיה שכבה בלתי לעוסה בפיו הפעור. וידו נשלחה אל מכשיר הקשר כשהמסך הראה את ניסים יהלום המזנק אל שער הברזל של הארמון.

קשה לחשב את כמות האנרגיה הנוצרת כשגוש במשקל מאה ועשר קילוגרם של מסת שריר טהורה בלא טיפת שומן, מתנגש במהירות גבוהה בלוח ברזל בעובי שמונה סנטימטר.
אבל היא הספיקה בהחלט בשביל לגרום לשער להיפתח ולהישאר תלוי ומתנדנד על ציר אחד.

"קחחררעעע...." קרא אבנר לתוך מכשיר הקשר, שמרוב התרגשות שאף את הנקניקייה לתוך קנה הנשימה שלו. הוא לפת את גרונו בשתי ידיים והתפתל למצוא אויר.
ואם זה לא הספיק, החרדל החריף נזל לריאותיו והבעיר אותן.

ִ​

"ברגע זה קבלנו אישור כניסה" אמר רב פקד אהרונוב והנמיך את המשקפת.

"מה זאת אומרת?" שאל הנהג שישב לצידו בניידת המוסווית שחנתה במרחק מאה מטר מהבית ברחוב שפינוזה 15.

"משוגע מסוכן שוהה עכשיו בבניין, זה מקנה למשטרה זכות להיכנס וכך נוכל לחפש שם גם את הבן של נחום ציקלין".

"אתה תכננת את זה? מבריק!" התפעל הנהג ואהרונוב ליטף את שפמו במבוכה מעושה, "טוב אני מתקשר לשופט שיחתום על צו חיפוש, ואתה תצלצל למטה-דרום שיארגנו שתי יחידות יס"מ בדחיפות", מבטו נדד אל הארמון המבוצר, "בעצם שלוש".

***​

כל המאפיונרים המגונדרים בחליפות מחויטות ותסרוקות משומנות הפסיקו לאכול והתבוננו ביצור המגודל שפסע לחדר האוכל לבוש בפיז'מה.

"מי זה, בחור חדש?"

"חתיכת גוף יש לבנאדם"

"תראה ת'עיניים שלו, פחד!"

"בשביל מה הסטטוסקופ?"

"אני ניסים יהלום" אמר האורח לבסוף והצביע בשאלה על עגלת הבירות. מישהו מיהר להגיש לו בקבוק פתוח.
ניסים שתה, ועיווה את פניו.

"וודקה סולדאט הרבה יותר טוב. מי זה ויקטור?"

המאפיונרים המשתוממים הצביעו כלפי מעלה, ומישהו אמר "קומה שלישית".

ניסים גמר את הבקבוק עד הסוף.

גיהק.

ופנה ללא אומר אל גרם המדרגות.

ִ​

אחד המאפיונרים הוציא מכיסו כשיר קשר, "אבנר, מי זה הטיפוס הזה שהכנסת עכשיו לבניין?"

"אבנר".

"אבנר?"

"שוב נרדם? שמישהו ירד לראות מה קורה אתו".

ִ​

ניסים הדף את דלתות עץ האלון הכבדות ונכנס אל הלשכה של הבוס.

ויקטור ברזילי ניצב ליד המכתבה שלו ובידו סיגר משובח.
הוא היה גבר אופנתי מאד והיה לו סגנון.
ההתאמה הייתה חשובה לו מאד מאד.
לכן חליפת הכותנה שלו, עניבת המשי, נעלי הזמש, החגורה, ואפילו מסגרת המשקפיים, היו כולם באותו הצבע.

- סגול.

העין השמאלית של ניסים עפעפה ללא שליטה.

***​

הגבר שנכנס לחדר האבטחה מצא את אבנר מפרכס על הרצפה וקצף צהבהב מבעבע מפיו.
הוא הרים אותו במהירות, חיבק אותו מאחור ולחץ שני אגרופים לתוך בטנו.
הנקניקייה נורתה מגרונו כמו טיל.
ואבנר נשמט שוב אל הרצפה, הוא היה חסר הכרה.
הגבר פתח מקרר קטן, הוציא בקבוק מים מינרליים ושפך לאט את המים הקרים על ראשו של אבנר. כשהגיע הבקבוק למחציתו, פקח אבנר עיניים.
אחרי עשרים שניות של בלבול, התעשת אבנר וסיפר מה שראה על המסך.
הגבר הרים מיד את מכשיר הקשר לפיו, ותוך זמן קצר עמדו לפני דלתות עץ האלון כשלושים אנשי מאפיה באקדחים שלופים.

הדלתות היו נעולות מבפנים.
הם דפקו בכוח, "ויקטור".

"ו י ק ט ו ר..."

התקשרו אליו.
צלצול הטלפון העמום נשמע מבפנים, הוא לא ענה.

"נפרוץ?"

"אין ברירה!"

הם התרחקו קצת ומישהו ירה במנעול.
אחר כך פתחו בבעיטה את הדלת וניסים יהלום היה קרוב מאד לסיום מהיר של הקריירה שלו.

ִ​

ובדיוק בנקודה קריטית זו, לחץ רב פקד אהרונוב על כפתור המגפון.
"משטרת ישראל. השליכו את האקדחים והניחו את הידיים על הראש".

לוחמי היס"מ באפודי מגן שחורים ונשק אוטומטי עלו בצעדים דרוכים במדרגות.

"בלי לנסות קונצים, יש כאן איזה מאה שוטרים לפחות", המשיך המגפון להכריז.

ִ​

"פנוי" צעק הקצין כשסיימו אנשיו לאזוק את כל המאפיונרים זה אל זה בשרשרת.
ואז עלה אהרונוב מלמטה בצעדים זהירים ואיתו האחות איריס, הפסיכיאטר, שלשה גברתנים במדים ירוקים נושאים מזוודת תרופות.
אחריהם עלו פרופסור ציקלין, רעייתו המתייפחת, שתי עובדות סוציאליות, וכתב של "עסיס" שבדיוק נקלע לאזור, איש לא ידע איך.

פרט לריקי.

והפמליה כולה נכנסה בחיפוי יס"מניקים חמושים אל תוך הלשכה המפוארת.
במרכז החדר, על השטיח הרך, עמד לו ניסים יהלום ופיזם בשקט לילד קטן שנדנד על זרועותיו.

"אמירוש" צעק נחום.

"ניסימל'ה" צעקה איריס.

"תוריד ת'ילד" צעק אהרונוב.

"נו, מהר" צעקה העו"סית.

"לאט לאט" צעקה העו"סית השנייה

"בקצב שלך" צעק הפסיכיאטר.


ניסים נשק למצחו של אמיר והוריד אותו בעדינות ארצה.
הילד ואמו רצו זה אל זו והתחבקו.
פלאש הבזיק.

תמונת השנה, ללא ספק.

ִ​

"איפה ויקטור?" שאל אהרונוב.
ניסים בהה בו לרגע, אחר כך נדד מבטו אל החלון הפתוח.
קצין משטרה ניגש לחלון והביט למטה.

"אוחחח" אמר בסלידה. "תזמינו אמבולנס".

ִ​

על המכתבה המהודרת היה מונח מחשב נייד כסוף, שעליו סמל מוזהב של אריה.
"לא יסולא בפז, המידע שבמחשב הזה" אמר אהרונוב.
שוטר עשה פסיעה לעבר המכתבה, כשידו של אהרונוב תפסה בכתפו ועצרה אותו. "אבל למרבה הצער, אחרי שמצאנו את יהלום ואת ציקלין, תמה זכות החיפוש שלנו, ואין לנו רשות להחרים חפצים אישיים בלי עילה סבירה".
מלמול אכזבה נשמע מפי הכל.

"עילה סבירה??" קרא הקצין בעיניים מכווצות מכעס-לגלוג והצביע על רקתו.

"עילה סבירה" נאנח אהרונוב בתסכול מופגן.

"עילה סבירה" חיקה ניסים יהלום בלעג את קולו של הרב פקד.

ִ​

הגברתן ירוק מדים שרכן על מזוודתו, התרומם ממנה ובידו מזרק מלא. שני חבריו התכוננו לגשת לניסים משני צדיו.
"אוי לא" אמר ניסים בקול מבוהל.

"חייבים ניסים, חייבים. אתה מוכרח לחזור לבית החולים" אמרה איריס בקול רך.

"אני חוזר, אני חוזר, מרצוני אני חוזר", התחנן ניסים, "בבקשה איריס, בלי זריקה, אני מרגיש כל כך טוב עכשיו".

איריס סימנה לירוקים לעצור והפנתה מבט שואל לפסיכיאטר.

"אתה באמת רוצה לחזור ל'אלומות', ניסים?" שאל הלה.

"באמת! הספיק לי יום אחד בחברת הנורמליים", אמר ניסים כשהוא מדגיש את המילה "נורמליים" בלעג מתריס.

"אני משתוקק כבר לחזור לחדר השקט שלי, בלי הלחץ והטירוף של העולם השפוי".

הוא הסתכל סביב, כל העיניים היו נעוצות בו.

"בלי נהגים שצורחים עד כדי צרידות רק בגלל שרכב מאט לפניהם בכביש. בלי אנשים שמכורים לאלכוהול, לסיגריות, או לסמרטפון.
בלי אנשים שמנסים להגיע לאושרם באמצעים מטומטמים כמו קניית כרטיס לוטו. או אנשים שנמנעים מלנוע לקראת אושרם כי הם פוחדים להצליח, פוחדים להראות את היופי שלהם, פגשתי צייר עולמי שאני היחיד שקניתי ממנו תמונה".

"אתה?... אתה קנית תמונה?!" שאלה איריס בחיוך מתפלא.

"תמונה מדהימה, היא זרוקה ליד השער כאן למטה, על דופן בקבוק שבור. אני רוצה אותה".

"ניסים, אתה יודע שאנחנו לא מרשים זכוכיות בבית החולים".

"אז תקלפו אותה, אני רוצה אותה על הקיר בחדר שלי. החדר הקטן והשקט, חדר שאין בו אנשים נורמליים שחוטפים ילד קטן כדי להשיג כסף. או אנשים נורמליים שלא מוכנים לנסות להציל את הילד הזה כי אין להם צו חתום. אנשים כל כך שפויים עד שהם נמנעים מלפגוע בפעילות המאפיה המטילה את חיתתה על העיר ללא עילה סבירה. עולם בריא בנפשו שמאפשר ברחובותיו תנועה חופשית של
- חתולים!

לא לא. לא תודה.
תעשו לי טובה ותחזירו אותי ל'אלומות'.
רק בלי זריקה איריס. בבקשה".

הפסיכיאטר ואיריס והגברתן בירוק הסתכלו זה בזה והנהנו, המזרק חזר למזוודה.

"לא יאומן שהאיש הזה תחת השפעת רואיגוקסין" לחש פרופסור ציקלין.

"גם לי זה מוזר" לחשה איריס בחזרה "אבל במו ידי הזרקתי לו הבוקר".

הקבוצה החלה לרדת במדרגות.
וכשעברו ליד הכתב של 'עסיס', שאל ניסים "אתה עיתונאי? רוצה ראיון בלעדי איתי?"

"בטח".

"תבוא מחר בבוקר. בסדר איריס?" איריס הנהנה.

"בית חולים אלומות, האגף מזרחי חדר 25, תבוא בתשע וחצי אחרי ארוחת בוקר, בסדר? יש לי משהו חשוב מאד בשבילך".

***
​

כשנכנס ניסים יהלום לבית החולים, נשמעו מחיאות כפיים סוערות.
כל תושבי 'אלומות' התאספו לקבל את פני גיבור היום.
מהלובי, מהאולמות, מהקומות העליונות, בכל הבניין הדהדה השאגה הקצבית

"ני – סים, ני – סים, ני - סים".

ניסים עמד ונופף בידו, דמעות עמדו בעיניו.
הוא כבר זכה פעמים רבות לתשואות בעברו, אבל פעם ראשונה שמריעים לו על מעשה טוב, במקום על שבירת לסתות.
גם איריס מוחאת כפיים לעומתו, גם בעיניה מנצנצות דמעות.

"אני רוצה ללכת לחדר עכשיו" אומר לה ניסים

"אני רוצה להיות קצת לבד".

יום עמוס עבר עליו.

ִ​

הוא סוגר את הדלת מאחוריו.
אני לבד.
גבריאל איננו.
מקווה שהוא בסדר, אחרי שגנבתי לו את האמבולנס.

בחלון השמש כבר יורדת, העצים נעים ברוח ערב, המדשאות ירוקות, הצפרים עומדים בשורה על החומה.
טוב כאן.
מוגן.
כל הנורמליים מאחורי הגדר הגבוהה. עם כל השטויות שלהם.
הוא נזכר בפרסה המטורפת שעשה הנהג שפוחד שאשתו תגלה שהוא לא הוריד את הפח.

הפחדים המטופשים

הדחפים הלא מובנים

ההתמכרויות ההרסניות

הכללים המגבילים

"עילה סבירה", הוא צועק דרך החלון בבוז,

וצוחק ארוכות.


אחר כך הוא מוציא מתחת החולצה מחשב נייד כסוף שמוטבע עליו סמל מוזהב של אריה, ומסתיר אותו בין המטה למזרון.

מחר, הכתב של 'עסיס' כבר ידע מה לעשות עם זה.

ִ

***

סוף
ִ​

 

[ר' יעקב ישראל]

תודה! תודה! תודה!
יש לך כבר התחלה מוצלחת לחלק ב' של הספר!
עלה והצלח!

 

[פירי]

סיפור מדהים.
הפרק האחרון מוגש קצת יותר מדי לפה. אבל ההומור מחפה.
זה גם כן עניין של סגנון אז נסלח על זה.
תודה על שעשוע איכותי.

 

[מֶנַחֵם]

@מנהל יקר,
למה אי אפשר לעשות כמה סוגי לייק?

בוכה
צוחק
שכויח
תודה
כועס
עצוב

 

[הלוחשת לתווים]

יואו איזה סיפור..
צחקתי בקול!!
הברקות ומשחקי מילים בלי סוף!!
נהניתי מכל רגע!


הכי נגמרתי מהקטע הזה

"אמירוש" צעק נחום.

"ניסימל'ה" צעקה איריס.

"תוריד ת'ילד" צעק אהרונוב.

"נו, מהר" צעקה העו"סית.

"לאט לאט" צעקה העו"סית השנייה

"בקצב שלך" צעק הפסיכיאטר.

 

[מוריופ]

תודה רבה, היה צבעוני ומעניין, סגור יפה ומגניב ביותר!

 

[ללמוד לכתוב]

סיפור מדהים!

 

[הווה פשוט]

סיפור מדהים.
הפרק האחרון מוגש קצת יותר מדי לפה. אבל ההומור מחפה.
זה גם כן עניין של סגנון אז נסלח על זה.
תודה על שעשוע איכותי.

תגובות כאלה חשובות לי מאד. תודה רבה.
אפשר לקבל דוגמא למוגשות המוגזמת?

 

[תמרוז]

כל הנורמליים מאחורי הגדר הגבוהה. עם כל השטויות שלהם.
הוא נזכר בפרסה המטורפת שעשה הנהג שפוחד שאשתו תגלה שהוא לא הוריד את הפח.

הפחדים המטופשים

הדחפים הלא מובנים

ההתמכרויות ההרסניות

הכללים המגבילים

תגובות כאלה חשובות לי מאד. תודה רבה.
אפשר לקבל דוגמא למוגשות המוגזמת?

לדעתי לזה הוא התכוון.

תכתבו עוד פליז. כתיבה מדהימה. עלילה, שלא מביישת את שמה. וסוף מגניב.