ביקורת ספרות אנד & דינו | מירי סגל

  • הוסף לסימניות
  • #23
אז זוהי הודעת חיי, מוזמנים לסקול אותי אחר כך במה שרוצים.
אבל אם הם היו שואלים רב, והוא היה אומר לחכות, הוא היה מחתן אחר כך את שרי?

וכך לכל מי שמחכה והעיקר בהוראת רב, הוא יחתן אחר כך את הילדה, או שאולי הילדה תישאר לבד במערכה יום אחד? (השאלה לליטאים בלבד)
וכמובן כמובן, והנוטל עצה מן החכמים אינו נכשל, אבל אדם צריך גם שכל לפעמים...
ואם שואלים רב, והוא היה אומר לא לעקוף וכולן היו מתארסות בתוך חודשיים עם בחירי ליבן?
אז נחליט מתי לנתייעץ לפי סטטיסטיקת ההצלחות של כל רב?
אולי אני תמימה, אבל חשבתי שמי שסבור שנכון להיוועץ בדעת חכמים נועץ איתם כי הוא סבור שלדעת תורה יש פור על השכל שלו. וזה לא אמור להיות שההוראה היא בניגוד לשכל הישר (שוב, אם אתם ליטאיים, כמובן).
ודי, קצת קרדיט לסובלנות שלנו לא מגיע? היו לך כבר הרבה "הודעות חיי" והנה את קיימת ובועטת בינינו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
אולי אני תמימה, אבל חשבתי שמי שסבור שנכון להיוועץ בדעת חכמים נועץ איתם כי הוא סבור שלדעת תורה יש פור על השכל שלו. וזה לא אמור להיות שההוראה היא בניגוד לשכל הישר (שוב, אם אתם ליטאיים, כמובן).
אכן. וזה לא ממש סותר את מה שאמרתי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #25
  • הוסף לסימניות
  • #28
ואם שואלים רב, והוא היה אומר לא לעקוף וכולן היו מתארסות בתוך חודשיים עם בחירי ליבן?
אז נחליט מתי לנתייעץ לפי סטטיסטיקת ההצלחות של כל רב?
אולי אני תמימה, אבל חשבתי שמי שסבור שנכון להיוועץ בדעת חכמים נועץ איתם כי הוא סבור שלדעת תורה יש פור על השכל שלו. וזה לא אמור להיות שההוראה היא בניגוד לשכל הישר (שוב, אם אתם ליטאיים, כמובן).
ודי, קצת קרדיט לסובלנות שלנו לא מגיע? היו לך כבר הרבה "הודעות חיי" והנה את קיימת
דווקא הגישה הליטאית המקורית דוגלת בכך שאדם ישתמש בשכלו ובתורה שלמד ויבחר בעצמו ולא ישאל את רבותיו על כל בחירה שהוא אמור לבצע בחיים.
ומי שחושב ששאלת רב מנקה מרגשות קשים ומאחריות אינו אלא טועה. גם להעביר את בחירתנו לצד שלישי זו בחירה.
וככל בחירה היא תמיד תלווה בספקות ולפעמים גם רגשות אשם. אנחנו בני אדם וטרם הכרתי את המלאך שאורז את כל פחדיו וספקותיו בשקית מעוצבת ומעביר הלאה בלי להותיר אצלו דבר.
ולמען הסר ספק, גם אצלנו כאשר יש שאלה קשה וגורלית או ספק שלא מצליחים ליישב נעדיף לפנות לרבותינו.
אבל ממקום שרואה בדעת תורה עדיפה על דעתנו ולא מגישה מבוהלת שרוצה להעביר את האחריות ממנו והלאה.
האחריות תמיד תהיה בידיים שלנו בין שהכרענו בעצמנו ובין שמסרנו את ההכרעה לידי פוסק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
דווקא הגישה הליטאית המקורית דוגלת בכך שאדם ישתמש בשכלו ובתורה שלמד ויבחר בעצמו ולא ישאל את רבותיו על כל בחירה שהוא אמור לבצע בחיים.
ומי שחושבת ששאלת רב מנקה מרגשות קשים ומאחריות אינו אלא טועה. גם להעביר את בחירתנו לצד שלישי זו בחירה.
וככל בחירה היא תמיד תלווה בספקות ולפעמים גם רגשות אשם. אנחנו בני אדם וטרם הכרתי את המלאך שאורז את כל פחדיו וספקותיו בשקית מעוצבת ומעביר הלאה בלי להותיר אצלו דבר.
כל מילה.
אבל גם בגישה הליטאית יש מקום לדעת תורה. (והדגש הוא על דעת תורה, לא מופייסים או רוח הקודש)
ולא מכיוון שאין מקום לשכל, אלא בגלל שלאדם הגדול יש שכל נקי והגיון צרוף יותר. שכל של תורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
כל מילה.
אבל גם בגישה הליטאית יש מקום לדעת תורה. (והדגש הוא על דעת תורה, לא מופייסים או רוח הקודש)
ולא מכיוון שאין מקום לשכל, אלא בגלל שלאדם הגדול יש שכל נקי והגיון צרוף יותר. שכל של תורה.
הבנתי מצוין עוד מהודעותייך הקודמות ושימי לב שערכתי את הסיפא.
זה לא אומר שעכשיו מחויב המציאות שכל אדם וכל ספר חייב להתנהל בצורה של לשאול על החלטה מסוג זה או אחר.
ספר טוב אמור להציג מורכבות אנושית ולא מסלול חד כיווני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
הבנתי מצוין עוד מהודעותייך הקודמות ושימי לב שערכתי את הסיפא.
זה לא אומר שעכשיו מחויב המציאות שכל אדם וכל ספר חייב להתנהל בצורה של לשאול על החלטה מסוג זה או אחר.
ספר טוב אמור להציג מורכבות אנושית ולא מסלול חד כיווני.
לא מדובר כאן על "כל החלטה" אלא על שאלה די משמעותית, שדי קשה להחליט בה לבד. וגם בה, לא מחויב המציאות לשאול דעת תורה, אלא יש לזה מקום. אצל אנשים מסוימים זה אפילו טבעי ומתבקש. אצל אחרים לא, וגם זה בסדר.
מה ספר צריך או לא להציג זו עוד סוגיה. לטעמי באמת אין הרבה טעם להכניס דעת תורה לספר, בדיוק מהסיבה שציינת.

עכשיו ראיתי את העריכה. ובכן, ה"גם אצלינו כספרדים" נכון גם אצלינו כליטאים. והיטבת להסביר את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
קראתי את הספר רק עכשיו. ספר ממש מצוין, הסיום יפה ונוגע.
נקודה שממש הפריעה לי:
הספר כולו מתעסק רק בעולם השידוכים של הבנות, ממש בלי נשימה.
למרות זאת, הוא לא מקיף את עולם השידוכים בכלל!
כביכול כל הקושי הוא רק להגיע לחתונות, לשמוע "בקרוב אצלך". אין נגיעה בקשיי רווקות נוספים.
אם הספר לא יכול להתעמק מעבר לנכתב, אפשר להסיט את הכתיבה לעוד כיוונים. לא לתת תחושה "לא ממצה".
קצת חסר לי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה