סיפור אנשים ללא מסכות / שיחה על-מונית 6

  • הוסף לסימניות
  • #1
"תאמין לי אתה", הודיע לי נהג המונית, חרדי חביב בגיל העמידה. "אם לא הייתי צריך כסף הייתי נשאר בבית".

"גם אני", אמרתי לו ונזכרתי בערגה בלימוד הטלפוני עם המחשב והשוקוצ'ינו המושקע של החל"תניקית.

"אנשים לא מתחשבים ולא נזהרים. הפסיקו לרחוץ ידיים לובשים את המסכה על הסנטר, אם בכלל. איך אתה מסביר את זה?"

זעתי על מקומי באי נוחות, שולף בזהירות את המסכה מכיס החליפה, ממלמל לעצמי, "כן בהחלט, זה לא בסדר, אני רק הורדתי בגלל התפילין ושכחתי להחזיר, אתה יודע ככה זה".

"וואלה לא. לא מבין את זה", כך בכעס, "מילא אם זה היה כל אחד לעצמו שידבקו אינשא-ללה אבל זה מזיק לאחרים מה עם 'חב לאחריני'?.

כשמתחילים איתי בפלפולים זה להילחם איתי במגרש הביתי. "זה חשש, לא ברי הזיקא, קבעתי. לא מדובר בחולים או בחייבי בידוד שהם בסיכון גבוה, זה רק 'קדש עצמך במותר לך' כדי לשמור על שליטה בהדבקות".

"נו? וחשש היזק מותר?"

"חס וחלילה, אבל בדרגא כזו רחוקה שמי אמר שאני חולה ואם כן מי אמר שאדביק ואם אדביק מי אמר שאזיק, זה כבר יותר מספק ספיקא".

"אבל זה ספק ספיקא בפיקוח נפש, זה קולא דאתי לידי חומרא, מחללים שבת על אחוזים כאלו של חשש נפשות".

"זה לא באמת פיקוח נפש, גם משפעת אנשים מתים וחוץ מזה כל זמן שמערכת הבריאות מתפקדת אין סיבה לדאגה בכלל", שלפתי מהזיכרון ציטוט של איזה פרופסור שלגלג על הפאניקה, "אז האחוזים הרבה יותר נמוכים".

"תגיד לי אתה נורמלי?", רשף בכעס ומילא את מסכת השקף בנתזי רוק, "איפה אתה חי??? אתה מודע לנתונים? אתה מודע למה שקורה בעולם? אתה מודע לזה שהפרופסור שציטטת שינה את דעתו עשרה פעמים לפי מה שהתקשורת ששה לשדר?".

"נו נו", אני לא אוהב שמתקיפים אותי, "כל אחד והרבנים שלו".

"יש רב שנתן הוראה שלא ללבוש מסכה?"

"לא נראה לי, אבל יש כאלו המזלזלים בהוראות".

"לא מאמין שיש רב שיודע את הסכנה ומזלזל במקום שיכולים רבים להנזק ואם תמצא אחד כזה זה מעורר סימני שאלה".

'תמימות של בעלי-בתים', חשבתי לעצמי. "אתה יכול לעצור לי כאן?"

"בשמחה", סינן ועצר את המונה, "רק לסיום הייתי אומר לך משהו שאתה כנראה לא יודע"

"דבר באזני עבדך", אמרתי תוך כדי שליית מטבעות מהכיס הקדמי.

"יש ביאור הלכה מפורש שאומר שצריך להכריח אדם ללבוש מסכה כדי שלא ידבק הוא עצמו ואפילו במקום שאין המגפה בחוזק. אם לעצמו כך לאחרים על אחת כמה וכמה".

"מוזר, איפה זה כתוב?"

"ביאור הלכה סימן תקנד סעיף ו' ד"ה במקום חולי", שלף יחד עם העודף.

"תודה",אמרתי והלכתי למצא איזה חילוק דחוק שישאיר את המסיכות בראדין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
  • הוסף לסימניות
  • #3
כרגיל דליקטס!
מבלי להוריד מחשיבות הדברים, אבל ההשוואה בין הקורונה למחלת ה'חלערי"א', בעיני - מורידה מהחיבור לתוכן.
נראה לי שזה לא משרת את המטרה.
כידוע, אם סברא לא מספיקה - הראיה צריכה להיות ממש טובה, כי בפירכא קלה יפול כל הבנין.
וחבל שנושא זה יטמע בין דבריהם של אלו דלא ידעי לדמות מילתא למילתא, ויוקצן.
בזמן שבהסברה בהירה וברורה יוכל ליכנס בלבו ובמוחו של כל בר-דעת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מבלי להוריד מחשיבות הדברים, אבל ההשוואה בין הקורונה למחלת ה'חלערי"א', בעיני - מורידה מהחיבור לתוכן.
חולק עליך בזאת.
הנתונים מראים שאצל אנשים בסיכון גבוה (וישנם רבים כאלו) הקורונה מסכנת חיים באחוזים גבוהים יותר מהכולירה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
א. אין לי מספרים ונתונים נכונים בשביל פילוח מלא, אבל גם אם נגדיר את סיכון וחומרת המחלות בפילוח המוזר של 'קבוצות סיכון' - אז צריך לבדוק ככה גם את הכולרה. ולתחושתי - שוב בלי מספרים - קבוצת הסיכון של כולרה מול קבוצת הסיכון של קורונה = כולרה לוקחת בגדול (לשם השוואה בסקטור של כלל הנדבקים - כולרה 50% תמותה בחולים נטולי טיפול, קורונה - אנחנו אוחזים ב6% תמותה [ושבעז"ה לא יעלה יותר] ועדיין אין תרופה. מאידך כמובן יש טיפול תומך, אבל גם בכולרה טופלו החולים. בקיצור צריך לשקלל הרבה נתונים בשביל זה).
ב. הזכרון של האנושות מהכולרה הרבה יותר כואב מפגעי הקורונה (בישראל פחות מ300 הרוגים מתוך 9M תושבים, אמנם ישנן ארצות אחרות בהן האחוזים גבוהים יותר, אבל כמדומני שברוב המדינות זה כמו אצלנו) וממילא העיקר הוא מה חושב היעד אליו מיועד הפוסט..
ג. גם ולו שהנתונים האמיתיים יהיו זהים או אפילו חמורים יותר בקורונה מאשר בכולרה - בדעת בני אדם זה לא מצטייר כך, הקורונה נתפסת בעיקר כזעזוע למשק, והכולרה נזכרת יותר כמגפה קטלנית.
משכך, ההשוואה מורידה את אמינות המסר, גם אם שלא בצדק.

תן לנו דיאלוג/מונולוג מוניות משובח וממוקד שיסביר את ההגיון בלי צורך בראיות.
למדונו רבותינו שראיות מעידות על חסרון בסברא.
במחשבה שניה - אולי רק אצלי 'ראיות' מקפיצות צורך לדחות ולחלק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
איך דחוק? ריבוינע של עוילם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
איך דחוק? ריבוינע של עוילם!
הטראומה האנושית נמדדת לפי מספר המתים, דהיינו שאם המחלה הזו הורגת ב100% אדם אחד משכונת קטמון זאת ידידותית למדי. אך על פי היהדות עניין פיקוח נפש נמדד לפי אחוזי סיכון מוות אפילו יחידני כך שהחילוק אכן דחוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
הטראומה האנושית נמדדת לפי מספר המתים, דהיינו שאם המחלה הזו הורגת ב100% אדם אחד משכונת קטמון זאת ידידותית למדי. אך על פי היהדות עניין פיקוח נפש נמדד לפי אחוזי סיכון מוות אפילו יחידני כך שהחילוק אכן דחוק.
יש כאן מקום להאריך, אבל זה לא הפורום המתאים.
מ"מ, מבחינת פוסט שבא להעביר מסר חד ולשכנע את אלו שטרם השתכנעו - יש כאן בעיה בתבנית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הפורמט של שיחה עם נהג מונית, נראה לי די קיטשי, אם כי יש כאן חידוש מרענן, של נהג מונית 'חרדי'. משום מה, הצירוף הזה נראה לי קצת...
"זה חשש, לא ברי הזיקא, קבעתי. לא מדובר בחולים או בחייבי בידוד שהם בסיכון גבוה, זה רק 'קדש עצמך במותר לך' כדי לשמור על שליטה בהדבקות".
"זה חשש, לא ברי הזיקא", קבעתי. "לא מדובר בחולים או בחייבי בידוד שהם בסיכון גבוה, זה רק 'קדש עצמך במותר לך' כדי לשמור על שליטה בהדבקות".
חולק עליך בזאת.
הנתונים מראים שאצל אנשים בסיכון גבוה (וישנם רבים כאלו) הקורונה מסכנת חיים באחוזים גבוהים יותר מהכולירה.
השאלה היא לגבי המון הציבור. אין שום ספק שהכולירה קטלה הרבה יותר אנשים מאשר הקורונה, גם אילו לא היו נוקטים בצעדי ההרחקה.
הנה קישור לסיפור היסטורי מתקופת החולירה. האם בברוקלין, ויליאמסבורג וקראון-הייטס, שם רוב הציבור החרדי חלה בקורונה, התרחשו מקרים כמו בסיפור?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
השאלה היא לגבי המון הציבור. אין שום ספק שהכולירה קטלה הרבה יותר אנשים מאשר הקורונה, גם אילו לא היו נוקטים בצעדי ההרחקה.
ודאי, אבל אין חולק שה'אבולה' שקטלה הרבה פחות אנשים מהקורונה היא קטלנית לאין ערוך.
הנידון הוא אינו כמה ימותו באחוזים מהאוכלוסיה אלא האם ישנם אנשים שימותו ודאי, וזה קיים בהחלט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
הנידון הוא אינו כמה ימותו באחוזים מהאוכלוסיה אלא האם ישנם אנשים שימותו ודאי, וזה קיים בהחלט.
נכון שכשבאופן כללי אנשים פחות מקפידים על מסכות, יהיו אנשים שימותו ודאי. אבל כשמדברים על האדם הספציפי, שהמסכה חונקת אותו/מגרדת לו/מרגיזה אותו, אין שום הכרח שהורדת המסכה תהרוג מישהו. אבל כמובן שחובה לחבוש מסכה, לא באתי להקל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
הנה קישור לסיפור היסטורי מתקופת החולירה. האם בברוקלין, ויליאמסבורג וקראון-הייטס, שם רוב הציבור החרדי חלה בקורונה, התרחשו מקרים כמו בסיפור?
זכור לטוב!
ולכל אלו שעם הקנסות פתאום כיסו את פניהם, טלו קורה מבין עיניכם, ספק ממוני עדיף לכם מספק נפשות???
שכיח היזקא שאני...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
יפה מאד! אם כי גם לי הציקה למדנותו של הנהג. אבל יותר מזה, כתבת בתור מזלזל בהוראות, אבל לטעמי לא נכנסת לדמות מספיק, ולכן המשחק לא מספיק משכנע את הצופים.
איפה מצאת כזה צדיק נסתר ששולף לך מ"מ בביאור הלכה על המקום ועוסק למחייתו בעגלונות מודרנית
בארגז התחפושות של המסרים
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
איפה מצאת כזה צדיק נסתר ששולף לך מ"מ בביאור הלכה על המקום ועוסק למחייתו בעגלונות מודרנית
גם לי הציקה למדנותו של הנהג
וכבר אמר אותו הסדרן "תורה מונחת בקרן זוית, מי פנוי???" ,וברצינות, אני מכיר יודעי ספר שפושטים את נבלתם בענווה תחת כיפה צהובה.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה